הן עדיין כאן, או אמורות להיות, אבל אף אחד לא באמת יודע למה הן מחבבות כל כך את תחנת הכוח בחדרה. מה להן ולתחנות כוח? לכרישות הפתרונים. מדי חורף, עם התקדרות השמיים, הן מגיעות ממרחבי הים הפתוח ומתקבצות במוצא המים החמים של התחנה. כאן הן נשארות כמה חודשים טובים, מה שכנראה מעביר להן קצת את ההיריון הארוך. בזמן שהכרישים נעלמים כמעט לגמרי מאזורים אחרים בים התיכון, אצלנו בשפך נחל חדרה הם משייטים בלהקה של עשרות – נקבות בעיקר – ומספקים מחזה מרהיב ומרגש לא רק לשוחרי הים. נראה שהגדרתם כבעל חיים מוגן שאסור לסחור בו, פלוס נושא הכשרות והעובדה שכרישים אינם עולים גם על שולחנם של אלה שפחות מקפידים, הפכו את אזור החוף של ישראל לידידותי מאוד עבורם.
אז יש לנו בישראל כרישים, רובם ממין כריש סנפירתן וכריש עפרורי שמצויים בסכנת הכחדה, ולכבוד הוא לנו לארח אותם עד סוף האביב. עד כאן החדשות הטובות. החדשות הטובות־פחות הן שהאטרקציה מושכת אליה סקרנים שלא שמעו על מתן מרחב אישי. אלה נצמדים לכרישים, מושכים להם בסנפיר המשולש, שטים עליהם בעזרת סאפ ומלטפים אותם בניגוד לרצונם. וכך כריש שאינו אמור להוות סכנה לאדם, מוצא עצמו מאוים – או מאוימת, ועוד כשהיא הריונית – ואת התגובה קשה לצפות.
"ברמת העיקרון, זה נהדר שיש אפשרות לראות את הכרישים מקרוב. אנחנו רוצים להנגיש את הטבע לציבור, אנחנו רוצים שאנשים יכירו את בעלי החיים. קשה יותר להסביר למה חשוב לשמור על כרישים, אם לא יודעים מה זה. אבל צריך לעשות את זה בצורה שהיא נכונה גם לבני האדם וגם לבעלי החיים", אומרת לי הדס גן־פרקל בזמן שאנחנו צועדות לעבר נקודת תצפית חדשה שנבנתה לצד תחנת הכוח, למען הקהל הסקרן. בחוף עצמו ליד שפך הנחל כבר עמדנו, חיפשנו שם רמזים לקיומם של הכרישים, ועכשיו אנחנו עושות סיבוב גדול כדי לא לחצות את הנחל באזורים האסורים אלא רק באמצעות הגשר. זה לא שמסוכן לדרוך בנחל, אבל לאור תפקידה כרכזת פרויקטים ב"חצי הכחול" של החברה להגנת הטבע, גן־פרקל מרגישה מחויבת.
"אומנם מתוך מאות מיני כרישים רק כמה מוגדרים אגרסיביים, והמינים שכאן לא ביניהם, אבל אנחנו עדיין מדברים על חיית טרף גדולה, ואין לדעת איך היא תגיב אם היא תרגיש מאוימת. היו כאן כל מיני סיפורים מטורפים. מישהי עמדה על סאפ, כריש עבר מתחתיה והיא ממש נפלה עליו"
הארובות מזדקרות מעלינו והנחל חובר לים מתחתינו. יש משהו מוזר בשילוב בין תחנה פחמית שכבר הואשמה בזיהום נחל חדרה ובפגיעה בעולם החי, ובין דגי סחוס ענקיים שבוחרים להגיע לפה ועם פרוץ הקיץ נעלמים כלא היו. "זאת תופעה שלא מוכרת בשאר העולם. ככל הידוע לנו, לא נצפו כרישים שמתקבצים באתר כזה. בפלורידה יש פרות ים שמגיעות למים החמים של תחנת הכוח המקומית, אבל שם מדובר על יונק ימי, אז קשה להשוות".
המפגש עם גן־פרקל מתקיים לרגל יום האוקיינוסים הבינלאומי, שצוין ביום רביעי השבוע. החברה להגנת הטבע וגופים נוספים הקדישו למאורע שלל הרצאות, פאנלים, הקרנות סרטים, צלילות ניקיון ועוד פעילויות שמטרתן העלאת המודעות לחשיבותו של הים ולהגנה עליו. אנשי "החצי הכחול" ארגנו יום מיוחד ב"אקווריום ישראל" בירושלים, תחת הכותרת "הים עולה לי־ם". ובכלל, אנחנו על הגל – בשבועות האחרונים התקיימו למשל שני מיזמים מעניינים ששילבו פעילות ספורטיבית עם מודעות למצב הים. "משחה הדולפין" מול חופי אשדוד הציע מסלולים הגובלים בשמורת ים אבטח – שאינה מוכרת במיוחד לציבור הרחב, אך חביבה על דולפינים מצויים ומאפשרת לחזות גם בלווייתנים, צבי ים, חתולי ים, תמנונים ועוד. מאות שחיינים הגיעו אל החוף, שינסו מותניים ויצאו לדרך בהינתן האות. המשחה השני, "משחה כף הכרמל", עבר דרך שמורת ים שקמונה ולאורך השוניות הגובלות בשמורה הימית ראש כרמל. את שני האירועים יזמה החברה להגנת הטבע יחד עם אתר "שוונג" ועודד רהב – פעיל סביבתי ואחד משישה שחיינים שהשתתפו במשחה שליחים מקפריסין לישראל, ושברו שיא עולם.
"החצי הכחול", הפרויקט הימי של החברה להגנת הטבע, קיבל את שמו משום שלמעלה ממחצית השטח של מדינת ישראל היא למעשה ים – אם מכניסים לחישוב את המים הכלכליים, התחום שבו יש למדינה זכויות מיוחדות לחיפוש משאבים ולשימוש בהם. ארבעה אחוזים מהים התיכון "הישראלי" הוכרזו כשמורות טבע, לעומת למעלה מרבע השטח היבשתי. בפועל השמורות הימיות אינן זוכות להגנה, בגלל מחסור במשאבי אכיפה. הנה, כאן באזור האסור לדיג עומד לנגד עיניי דייג, עם הגב לים עם הראש לשם, ומטיל חכה אל המים. ואנחנו עוד בעיצומה של עונת הרבייה של הדגים.
עבור הכרישים האורחים זהו סוף־סוף העונה. אנחנו מקוות לראות כריש או שניים, סנפיר שיציץ ויסמן שהם כאן. הים שקט וריק יחסית מאדם, ולשלטים החדשים של עיריית חדרה, שקוראים לציבור להימנע מרחצה, מצלילה ומליטוף כרישים, אין היום באמת למי לפנות. "בשיא העונה יש פה בלגן: המון אנשים במים, את יכולה לראות צוללנים ושחיינים וסקרנים שממש רודפים אחרי הכרישים, מנסים ללטף אותם", אומרת גן־פרקל. "אומנם מתוך מאות מינים של כרישים רק בודדים מוגדרים כאגרסיביים, והמינים שכאן לא ביניהם, אבל אנחנו עדיין מדברים על חיית טרף גדולה, ואין לדעת איך היא תגיב אם היא תרגיש מאוימת. היו כאן כל מיני סיפורים מטורפים. מישהי עמדה על סאפ, כריש עבר מתחתיה והיא ממש נפלה עליו. הכריש במקרה הזה לא עשה כלום, הוא ברח. אני חושבת שהם מנסים להגיד – 'תנו לנו את הספייס שלנו, לא באנו לפגוע באף אחד'. הם זקוקים למרחב הזה".
לצד תמונות סלפי פוטוגניות עם כרישים שמועלות לרשתות החברתיות, יש גם תמונות אחרות, עדויות חיות לקרבה הלא־נחוצה בין האדם לדג הגדול: קרס שנעוץ בפיו של כריש, פציעות ממדחפים של סירות מנוע, ציוד דיג שנכרך סביב הכרישות ולפעמים נסחב איתן על פני קילומטרים רבים. כואב הלב. "מלבד השחיינים וההפרעות במים, נשקף לכרישים גם איום של חכות מהחוף. אנשים לא באים לכאן מתוך כוונה לדוג אותם – האתר הזה הרי מושך גם דגים רבים אחרים – אבל הכרישים יכולים להיתפס כשלל לוואי. לצערי, זה דבר שאנחנו רואים בכל עונה.
"מה שקורה כאן בשפך הנחל הוא תופעה נדירה, ולכן מושקעים מאמצים גדולים בהסברה, גם מטעם עמותת 'כרישים בישראל' שאני מתנדבת בה, וגם מטעם 'החצי הכחול' שאני עובדת בו. אנחנו מנסים להסביר לציבור איפה כדאי לשחות ואיפה עדיף שלא, כדי למזער את הסטרס של הכרישים. אנחנו בחצי הכחול רוצים לקחת את הנושא שלב אחד קדימה וליצור רגולציה. קראנו לזה 'מהסברה לאסדרה': הסברה זה יפה, אבל במקום ייחודי כל כך, עם כרישים שנמצאים בסכנת הכחדה, חייבים לדאוג לרגולציה. יש גבול כמה אפשר לדרוש מהאדם הפרטי או מהציבור לעשות משהו".
מעצמה תת־ימית
הים היום טורקיזי ויפה, והדרך לנקודת התצפית מקושטת בשלל צבעים: השביל מלא במה שאני החלטתי לכנות לא מזמן "זיהום עיניים". עוד לפני הזיהום בים ודליפות הנפט והזפת וחכות הדיג, יש מפגע שקופץ היישר לעין – עשרות בקבוקים, קופסאות אוכל, שקיות, אריזות, מתנפחים שנפחו נפשם. הזבל ממש מתווה לנו את הדרך לנקודה. חבל.
במרחק של כמה עשרות קילומטרים מחופי תל־אביב, הודות לטופוגרפיה ייחודית ונביעות גז מתאן, נוצרו בתי גידול נדירים ועשירים שאין דוגמתם בשום מקום אחר באזור. יש שם אלמוגים בני 1,500 שנה, אזור רבייה של טונה כחולת סנפיר, וכן שורה ארוכה של יצורים ייחודיים כמו מיני כרישים, קיפודי ים וכוכבי ים
בזמן שאנחנו הולכות אל היעד, גן־פרקל מתנצלת שהיא צריכה להשיב בטלפון לפקח של רשות הטבע והגנים, שמתעניין בדיווח שהעבירה. אתמול כשיצאה לשנרקל היא הבחינה בעבריין: נהג טנדר שנוסע על החוף. גן־פרקל רשמה מספר, צילמה ודיווחה באפליקציית SeaWatch שמופעלת על ידי "החצי הכחול". באמצעות המוקד הזה יכול הציבור להעביר מידע על מפגעים כמו עבירות דיג, זיהום, פגיעה בבעלי חיים או "רשתות רפאים" שהושארו בים על ידי דייגים. למעלה מעשרת אלפים חובבי ים הורידו את SeaWatch בשש שנות פעילותה, ובימים אלה היא עוברת שדרוג רציני – אפליקציות הרי מזדקנות מהר. גן־פרקל, שמרכזת גם את הפרויקט הזה, מספרת כי היא עצמה מעבירה לא מעט דיווחים. פרטי המתלוננים נשארים אומנם חסויים, אבל לה דווקא אין בעיה להכריז על עצמה כ"שטינקרית גאה". דרך האפליקציה, אגב, אפשר גם לקבל מידע רב על מינים מוגנים, מינים פולשים, מיקומי שמורות טבע ועוד.
"מוקד סי ווטש קם כי יש כל כך הרבה עיניים בים, וכדאי לנצל אותן כדי לחולל שינוי במציאות. בעבר הכול היה מסובך: אם מישהו הלך בחוף וראה למשל צב פצוע, הוא היה מתקשר לחברה להגנת הטבע, ושם היו אומרים לו 'פנה לרשות הטבע והגנים', ברשות היו מפנים אותו למרכז לצבים וכן הלאה. באפליקציה אנחנו עושים את העבודה הזאת בשבילך: אם דיווחת על זיהום, המידע יועבר ליחידה לזיהום ים במשרד להגנת הסביבה. אם זה נושא שצריך להיות מטופל על ידי העירייה, זה יגיע אליה. את לא צריכה לדעת למי להתקשר, רק תדווחי. והציבור לשמחתנו משתף פעולה".
הדס גן־פרקל, רכזת פרויקטים ימיים בחברה להגנת הטבע: " לא נלך ליער ונצוד שועל, נכון? בים איכשהו זה עובר, אנחנו צדים ואוכלים חיות בר, ותמיד חושבים שיש המון דגים בים. גם בכל מה שקשור לכריית חול, קידוחי נפט והזרמת חומרים, נדמה לנו שהים הוא העץ הנדיב, שלעולם לא מפסיק לתת"
העיניים שלנו עדיין תקועות בטורקיז, מחפשות סימן חיים של איזו הריונית או בחיר ליבה. כרגע שקט. התכנון אגב היה לשנרקל יחד, אלא שחודש יוני הוא גם שיא עונת הרוויה של מסיבות הסיום, וכך נבצר ממני להגיע בזמן המתאים. גן־פרקל והאקולוגית ד"ר עתרת שבתאי יצאו לדרך בלעדיי, ואין לתאר מה החמצתי. "ראינו פה שלושה 'טחן פר'. זהו דג בטאי, בעל צורה של עטלף. שלושה! את לא מבינה, זו בסך הכול הפעם השנייה בחיים שלי שאני רואה את המין הזה, שנתון בסכנת הכחדה חמורה.
"לפני כמה שבועות יצאתי לשנרקל וראיתי להקה ענקית של מאות אברתנים, עוד בטאי. זה מין שלא רואים אותו כמעט בשום מקום אחר בים התיכון. עם כל הצלילות שלי בעולם, זה הדבר הכי מטורף שראיתי אי פעם. אנשים לא מבינים איזה ים שוקק יש לנו מבחינת כרישים, בטאים וגיטרניים – דגים יפהפיים בעלי צורה של גיטרה, שהיום כבר קשה מאוד לראות אותם. בישראל, אם לוקחים את הים התיכון ואת מפרץ אילת ביחד, יש גם הרבה מינים של צבי ים. בכלל, ניחנו בהמון חיות ימיות, אנחנו באמת מעצמה בתחום, ואנשים לא מודעים לכך. פה בארץ אסור לדוג את כל הכרישים והבטאים, ולכן הם יחסית מוגנים, אבל צריך לזכור שעדיין קיימת הבעיה של דיג לוואי. דיג הוא דבר לא סלקטיבי", אומרת גן־פרקל, והבטאי והכריש שעל הכובע שלה מהנהנים.
האמת היא שאף פעם לא הסתכלתי על הים התיכון בצורה כזו. אם בעבר התייחסנו אליו כאל ים אנמי, ויאללה לשונית המחסום באוסטרליה, מתברר שהמגוון הביולוגי בו הוא מהגבוהים בעולם, ביחס לגודלו. מחקרים מדברים על 17 אלף מינים שכרבע מהם אנדמיים, כלומר ייחודיים לכאן, אבל קשה באמת לאמוד כשמדובר על מינים מיקרוסקופיים וכאלה שנדחקים במעמקים.
קחו למשל את מה שזכה לכינוי "הפרעת פלמחים": במרחק של כמה עשרות קילומטרים מחופי תל־אביב, הודות לטופוגרפיה ייחודית ונביעות גז מתאן, נוצרו בתי גידול נדירים ועשירים שאין דוגמתם בשום מקום אחר באזור. יש שם אלמוגים בני 1,500 שנה, אזור רבייה של טונה כחולת סנפיר, וכן שורה ארוכה של יצורים ייחודיים כמו מיני כרישים, קיפודי ים וכוכבי ים. דא עקא, החקיקה הסביבתית במים הכלכליים של ישראל דלה מאוד, ורחוקה מלתת מענה לפעילות האנושית ולתוצריה: קידוחים, דליפות נפט, שיט סירות מנוע ועוד. ממש לאחרונה עלו המים הכלכליים לכותרות, כששרת האנרגיה קארין אלהרר החליטה על הליך תחרות רביעי לחיפושי גז ונפט בים התיכון, אחרי שבעבר הכריזה שתקפיא צעדים כאלה. החברה להגנת הטבע ו"אדם, טבע ודין" כבר פנו אל השרה בבקשה לעצור את ההליך החדש.
אז מה מצב הים בישראל, נכון לאמצע 2022?
גן־פרקל: "לא מזהיר, אבל הרבה יותר טוב מכפי שהיה בעבר, ואלה חדשות מעולות. אנחנו במגמת שיפור, ואפשר להשפיע ולשנות עוד. אם מסתכלים על הנתונים אנחנו עדיין רואים שאוכלוסיית הדגים קטנה מאוד. בים התיכון יש מצב של דיג־יתר, הרבה יותר מבכל האוקיינוסים בעולם. בישראל באופן יחסי זה לא כך, כי אנחנו מדינה קטנה, אבל אנחנו עדיין בדיג־יתר. בהתאם, גם צריכת הדגים הטריים מהים אצלנו נמוכה. רוב הדגים מיובאים, ויש הרבה חקלאות מימית".
וזה טוב לנו, מבחינת שמירת טבע?
"גם לחקלאות מימית יש השפעות סביבתיות משלה, אבל לפחות אנחנו לא אוכלים חיות בר. אנחנו לא נלך ליער ונצוד שועל, נכון? בים איכשהו זה עובר, אנחנו צדים ואוכלים חיות בר, ותמיד חושבים שיש המון דגים בים. עד השנים האחרונות הייתה תחושה שהים הוא אינסופי, ולא רק מבחינת דגים – גם בכל מה שקשור לכריית חול, קידוחי נפט, הזרמת חומרים. כאילו הים הוא העץ הנדיב, שלעולם לא מפסיק לתת. הפנו אליו פסולת ושפכים ללא גבולות, מתוך מחשבה שהים יודע להתמודד. באיזשהו שלב הבנו שזה לא המצב. החוקים המעטים מאוד שהיו כאן לגבי שמירה על הים, נוצרו עוד בימי המנדט ולא עודכנו עד 2016 – אז נעשתה רפורמה גדולה בתקנות הדיג והתקבלו חוקים חדשים. היום אנחנו כבר רואים לאט־לאט שיש עתיד לים".
צב חירום
ואם כבר תקווה לעתיד, הנה היא לפנינו. טור של סירות מנוע נראה מרחוק, שומר על קו דמיוני ולא מתקרב אל החוף. "אין לי מושג מיהם השטים, אבל קורה פה דבר מגניב", אומרת גן־פרקל. "לפי החוק, אסור לסירות להיכנס לטווח של 300 מטרים מכאן ו־100 מטר מכל אזור הכרישים, והן אכן לא מתקרבות לקו החוף. כך צריך להיות. חוקים בגדול כבר יש, הבעיה כיום היא האכיפה".
גן־פרקל משתתקת פתאום. סנפיר? אני שואלת בתקווה. לא, היא עונה בפרצוף מודאג. היא מצביעה על שני כתמים לבנים שצפים במים, רשת ככל הנראה, ומדווחת מיד בסי ווטש. "אין מה לעשות, חייבים לשמור על ערנות", היא מבהירה.
"אנשים לא מבינים איזה ים שוקק יש לנו מבחינת כרישים, בטאים וגיטרניים – דגים יפהפיים בעלי צורה של גיטרה, שהיום כבר קשה מאוד לראות אותם. בישראל, אם לוקחים את הים התיכון ואת מפרץ אילת ביחד, יש גם הרבה מינים של צבי ים. בכלל, ניחנו בהמון חיות ימיות, אנחנו באמת מעצמה בתחום"
גן־פרקל, 32, מתגוררת עם בן זוגה ברשפון, לא רחוק מהים. היא ביולוגית ימית בהכשרתה, וגם אם התואר השני שלה הוא במנהל עסקים, בעלי חיים ימיים תמיד היו העניין מבחינתה. "בגיל שש אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להיות מאלפת דולפינים, רק אחר כך הבנתי מה זה אומר", היא צוחקת. היא גדלה בירושלים – העיר עם הווייב הכי לא ימי שיש, במחילה מהירושלמים – "אבל היינו הרבה בסיני. שני ההורים שלי אמריקנים, ונסענו לארצות הברית וביקרנו שם באקווריומים. בארץ לא היו אז כאלה. בגיל צעיר מאוד התאהבתי בנושא הים, ואמא שלי הייתה זו שאמרה שאולי ארצה להיות ביולוגית ימית".
כבוגרת תיכון מוזיקלי היא ניסתה תחילה ללכת בעקבות המוזיקה, "ואז, ביד מכוונת, ראיתי סרט ילדים על דולפינה שאיבדה את הזנב שלה. למחרת נרשמתי ליום פתוח במכללה הימית מכמורת".
במהלך הלימודים היא נתקלה בשמה של ד"ר סילביה ארל – מי שהייתה המדענית הראשית הראשונה של מנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי של ארה"ב, חוקרת הבית של נשיונל ג'יאוגרפיק, וכיום אחת מהאוקיינוגרפיות החשובות והמשפיעות בעולם. "היא ממש הגיבורה שלי, הפעילות שלה מטורפת. באחד הביקורים שלה בארץ היא חתמה לי על ספר, ולחצתי לה את היד כמו איזה גרופית", גן־פרקל צוחקת. אגב, הארגון הבינלאומי "מישן בלו", שהוקם על ידי ארל, הגדיר לפני כשבועיים את הפרעת פלמחים כ־"Hope Spot" ("נקודה של תקווה") – תואר שניתן לשטחים ימיים המזוהים כבעלי חשיבות מכרעת לבריאות האוקיינוסים. רגע לפני סגירת הגיליון אני מתבשרת שהשרה להגנת הסביבה תמר זנדברג, הכריזה על הפרעת פלמחים כשמורה ימית. ארל עצמה תכבד אותנו בנוכחותה ב"כנס חיפה לחקר הים התיכון" שייערך ב־19 ביוני, ותקיים שם הרצאה.
במשך שנים הייתה גן־פרקל מעורבת במרכז להצלת צבי ים ובאקווריום בירושלים, ואז לטשה עיניים לחו"ל. "טיילתי המון במזרח אפריקה, ויחד עם חבר מקומי החלטתי לנסות להקים באתיופיה אתר קמפינג אקולוגי ליד שמורת טבע שיש בה הרבה עופות פלמינגו. החלום שלי היה שאנשים יישנו באוהלים, ישתמשו בחשמל סולארי, לא יהיה פלסטיק, ונלמד שם על הפלמינגו. הקמנו משהו כזה והמקום כבר התחיל לעבוד, הגיעו קצת תיירים, ואז באה הקורונה והאתר שלנו לא שרד. מה שכן, בעקבות המיזם הזה הגעתי לכמה שבועות למרכז הצלה של צבי ים בקניה, והניסיון שצברתי בישראל עזר להם מאוד. זה היה מעניין, כי כל מדינה מתמודדת עם איומים שונים על צבי הים".
במשך תקופה היא עבדה דרך המחשב עבור החברה להגנת הטבע, עד שהחליטה שזה מקומה. "תשמעי, יש המון עבודה שחורה. זה לא שאני קמה כל יום עם שחר ויוצאת למרחבי הים, אבל אני מרגישה תמיד שאני עושה דבר חשוב, וזה מה שמחזיק אותי. אנשים לא מבינים שלשמור על הים זה לשמור על בני האדם. הטבע בים ממתן את שינויי האקלים ומייצר לנו חמצן. תמיד מדברים על חשיבותם של יערות הגשם, אבל לפחות 50 אחוזים מהחמצן שלנו מיוצרים בים – או ליתר דיוק, מיוצרים על ידי אצות מיקרוסקופיות שסופחות פחמן דו־חמצני ופולטות חמצן במקומו. זו מערכת גדולה, והאצות תלויות במי שתחתיהן ומי שמעליהן בשרשרת. אם פגענו בחוליה אחת, פגענו במערכת כולה. אנחנו לא סתם מחבקי עצים; לטבע יש קשר ישיר לחיים שלנו על הכדור, ולכן צריך לשמור עליו. אם אנחנו רוצים חמצן, ואם אנחנו רוצים טמפרטורות סבירות ולא לשבת כל היום במזגן כשבחוץ 50 מעלות, אנחנו חייבים לשמור על הים, חייבים".
אז סימנים לכרישים אין, לא ילך לנו. דייג סבלני עומד כבר שעה עם חכה לידנו. אל דאגה: המקום הזה מוקצה לדיג. תגיד, ראית כרישים במקרה? אני שואלת. "אה, ראיתי אותם עוזבים לפני שבוע. זהו, עכשיו יש דגים קטנים. הכרישים כבר הלכו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
