בדרך לגימנסיה: הישראלים שבונים מחדש את טנזניה

הכפר מקוסה שוכן בלב רכס האוסמברה הנישא במזרח טנזניה. בקצה דרך עפר משובשת היוצאת מהכפר ומתפתלת בנוף ההררי העוצר נשימה, הירוק והמיוער, ניצב בית הספר המקומי. ביום שישי שעבר יצאו מאות אנשים, נשים וטף מבתיהם בכפר, לבושים במיטב בגדיהם הצבעוניים וארשת חג על פניהם, והחלו לצעוד כמה קילומטרים לטקס חנוכתו מחדש של בית הספר. לחלקם היה זה הביקור הראשון בבית הספר של ילדיהם. מעולם לא התקיימה שם אספת הורים או יום הורים. אבל יום שישי שעבר היה יותר מזה: הוא ייזכר בתולדות מחוז טנגה כיום שבו החליטו ההורים לשנות את חייהם מן הקצה אל הקצה.

בבית הספר המתינו להורים בציפייה דרוכה ראשי הכפר, ובהם ראש המועצה האזורית אליה מסומבה, ולצידם שבעה ישראלים צעירים נלהבים ונרגשים. הם סיכמו זה עתה חודש של שיפוץ ובנייה בבית הספר. במקום מבני הכיתות הישנים, המטים לנפול, מחוררי הגגות, חסרי החלונות ומקולפי הטיח, התנוססו מבנים מחודשים, משופצים וצבועים, שקיבלו את פני הבאים בציורי קיר עליזים של ג'ירפה ופרפרים. במקום המפגע הבריאותי הגדול של מבנה השירותים המצחין וחסר הדלתות ניצב כעת מבנה חדש ונקי עם מערכת ביוב וניקוז חדשה. מאגר מים חדש נבנה כדי לאגור את מי הגשמים ולספק מים זכים ונקיים. ההורים שוטטו בשטח עם בניהם ובנותיהם, ראו את הנס שהתחולל בבית הספר בתוך חודש, ומלמלו מילות תודה בסוואהילי. המנהל מיראג' ישב בחדרו מרוצה: מהיום ייחשב בית הספר שלו, על 790 תלמידיו, לבית הספר המוביל בין הכפרים. איך מלמדים 159 תלמידים בכיתה, שאלתי אותו. "מנסים…", הוא צחק.

לנס הזה אחראים רפי רייקר, קצין משוחרר בן 25 מזכרון־יעקב, וחבריו במיזם "אפריכאן". אבל שיפוץ בית הספר הוא רק חלק מהסיפור. במהלך הביקור התבקשו ההורים להצביע על הצעה מהפכנית, ולהכריע בשאלה שאיש בכפר לא נדרש אליה מעולם, אך בכל מקום אחר כמעט התשובה לה כמעט מובנת מאליה: האם יזכו ילדי בית הספר לאכול במהלך יום הלימודים הארוך, או שמא ימשיכו לרעוב במשך כל היום?

"אמי הייתה מורה, וכך לפחות זכיתי לאכול לחמנייה קטנה בהפסקת האוכל", מספר ראש המועצה אליה מסומבה, שגדל באחד הכפרים בסביבה. "אבל זה לא היה מספק, וזה היה מאתגר מאוד. קשה ללמוד על בטן ריקה, ולכן הישגי התלמידים נמוכים מאוד באזור שלנו"

בחלק הזה של העולם אין ארוחת עשר. להורים היוצאים לעבוד בשדות התירס בשעה מוקדמת אין זמן להכין אוכל לילדים, ובתי הספר עצמם אינם מספקים ארוחות. מי שגרים קרוב למקום הלימודים יכולים לנצל את הפסקת הצהריים, ללכת הביתה לאכול, ולחזור ללימודי אחר הצהריים; אבל תלמידים רבים נאלצים לצעוד כמעט עשרה קילומטרים מבתיהם ובחזרה, ונשארים רעבים עד שעות הערב. "אמי הייתה מורה, וכך לפחות זכיתי לאכול לחמנייה קטנה בהפסקת האוכל", מספר ראש המועצה אליה מסומבה, שגדל באחד הכפרים בסביבה. "אבל זה לא היה מספק, וזה היה מאתגר מאוד. קשה ללמוד על בטן ריקה, ולכן הישגי התלמידים נמוכים מאוד באזור שלנו".

לדברי רייקר, הזנת ילד ביום עולה 200 שילינג טנזני – כ־30 אגורות בלבד – וגם סכום כזה אין בידי ההורים העניים. "לא רצינו לספק אוכל, כי ידענו שאחרי שנעזוב איש לא יעשה זאת במקומנו", הוא מסביר. "ואז התברר לנו שהממשלה מציעה למכירה שדות במחיר זול מאוד. כך צץ הרעיון לגייס את ההורים לקנות את השדות, לגדל בהם תירס שהילדים יצרכו, ואת היתרה למכור בשוק. זה יעלה שבעה שקלים למשפחה, אבל זה יהיה רווחי".

הרוחות סערו ותססו סביב ההצעה, ורייקר, מסומבה ושאר החברים התלבטו כיצד להציע להורים להתארגן לקראת ההשקעה. איש לא ידע כיצד הם יגיבו. אפילו מסומבה התלבט. "לא בטוח שההורים יבינו את המשמעות", הוא אומר. "כאן נהוג שמה שלא מניב פירות מיד לא שווה. אולי עדיף לי לקחת הלוואה בעצמי, להתחייב לטווח ארוך, ובינתיים להתחיל במלאכה? כשההורים יראו שהתירס כבר גדל ויש עם מה לעבוד, אולי הם יתרצו ויסכימו לשלם".

אבל מתברר שהחששות היו מוגזמים. ההורים הצביעו כמעט פה אחד בעד ההצעה. "אתה יודע מה המשמעות?", שואל אותי רייקר בעיניים נוצצות. "ההורים הבינו מה אנחנו עושים פה, ואת המסר שאנחנו מנסים להעביר להם בכל שהותנו כאן. נתנו את הדחיפה, וכעת הכדור בידיים שלהם. האחריות כעת היא עליהם".

מהפכה זולה

מיזם אפריכאן התחיל בפגישה מקרית. רפי רייקר נולד בירושלים, גדל בזכרון־יעקב ולמד בישיבה התיכונית בעיר. אחרי שנה במכינת עין פרת התגייס לצבא והיה סגן בשריון. הוא השתחרר בשיא הקורונה; רק שעריה של יבשת אפריקה היו פתוחים למבקרים, ולכן נסע לשם. אחרי חודש ברואנדה ובטנזניה הגיע להרי אוסמברה, המספקים הזדמנות לטרקים מרהיבים. "ישבנו ערב אחד ליד בית התה, סמוך לגסטהאוס שהתאכסנו בו, וסמוך לנו ישבו שני מורים. הם סיפרו לנו על בית הספר שלהם", נזכר רייקר. כשהגיעו למחרת לביקור בבית הספר הבחינו באדם לבוש חליפה מערבית שהביט בהם בסקרנות. היה זה ראש המועצה האזורית אליה מסומבה, שנבחר לתפקידו לאחרונה.

ראש המועצה מסומבה, בן 34 בלבד, מנהיג אגודה של ארבעה כפרים גדולים במחוז: מלינדי, מרינגו, מקוסה ונדאני. אוכלוסייתם הכוללת היא 34 אלף איש. הפוליטיקאי הצעיר, שנבחר רק לפני שנה וחצי בבחירות דמוקרטיות, מכוון גבוה: הוא נחוש להגיע יום אחד לפרלמנט של טנזניה בעיר הבירה דודומה. בינתיים הוא צובר פופולריות מקומית. הוא נולד וגדל במלינדי במשפחה שהדגישה את חשיבות החינוך: הוריו היו מורים, ואמו עדיין מלמדת בבית הספר הפרטי שמנהלת המשפחה. "היא לימדה אותי אנגלית, והייתה המורה הטובה ביותר", הוא מספר. כל אחיו בעלי תארים אקדמיים, והוא עצמו בוגר אוניברסיטת דודומה בלימודי מחקר ופיתוח. הוא אב חד־הורי לילד, ובקיץ יישא לאישה את בחירת ליבו. "במקרה הגעתי לפגישה עם המורים וראיתי שני צעירים משוטטים", מספר מסומבה. "אני מאמין שלאנשים שבאים מבחוץ יש רעיונות מקוריים, ורציתי לדבר איתם. התברר לי שלשניהם שם זהה: קראתי לאחד רפי ולאחר רפאל, והקליק נוצר מיד. הם ביקשו לדעת איך מתנהלת מערכת החינוך בארצנו, ואני הזמנתי אותם לסיור ביום המחרת".

המתנדבת שחר לינצ'בסקי: "נראות בית הספר חשובה כי היא יכולה לחולל שינוי בתפיסה. הילדים מלאי שמחת חיים, אבל היא נבלעת בקירות הקודרים. צריך שבית הספר ייראה כמקום לילדים. צבענו את כל הכיתות בשני צבעים, וגייסנו אמן מקומי, יוהאן, שיצייר ג'ירפה על הקיר"

כשביקרו בבית הספר ביום הלימודים הבא נפערו עיניהם של רייקר וידידו בתדהמה. בכיתות הצפופות עד מחנק (בכמה מהן היו 140 ילדים בכיתה אחת), ניסו עשרות תלמידים – רובם עומדים, באין מקום ישיבה – להקשיב לקולו של המורה היחיד הניצב מולם. הכיתות עצמן היו עלובות למראה: הטיח על קירותיהן הרעועים התקלף, והגגות היו מחוררים ככברה. "חשבתי שהם רק רוצים ללמוד איך הדברים נראים בחלק הזה של העולם", אומר מסומבה. "הזמנתי אותם לביתי ובילינו כמה שעות יחד. רציתי להראות להם את המצב כאן וללמוד איך הדברים נעשים אחרת בארצם, אבל חשתי שהמצב נגע לליבם".

כשהשניים חזרו לישראל הם לא שכחו את בית הספר ואת מסומבה. הרעיונות הפשוטים שהציעו לו – לצבוע את הכיתות בתקציב מועט או לאסור על הכאת תלמידים – נראו לו כמהפכה. "הבנתי שקל מאוד לחולל שם שינויים גדולים", אומר רייקר. "בשלושה שבועות אפשר לשנות שם בית ספר מן היסוד. בתוך שבוע אפשר להוביל מים בצינורות לכפר של 6,000 איש, במקום שיסחבו דליים למרחק של קילומטרים מהמעיין. זה נשמע פשוט מדי? זה באמת פשוט. אנחנו לא מביאים טכנולוגיות אלא עושים דברים פשוטים וקלים שכל אחד יכול לעשות".

רייקר ומסומבה החלו לשוחח דרך קבע, מתגברים על מרחק אלפי הקילומטרים, על קשיי הקליטה ועל היעדר החשמל, ותכננו את המשלחת שתצא לכפר. "הוא ביקש ממני לכתוב תוכנית עבודה", אומר מסומבה. "החלטתי להתחיל בכפר מלינדי לא מפני שזה היה בית הספר שלמדתי בו בילדותי, אלא בעיקר כי האזור משופע בעצים ויהיה קל להשיג עץ לבניית שולחנות כתיבה לתלמידים". משלחת הניסוי נועדה לבחון מה אפשר לעשות, כיצד השיפוץ יתקבל בקהילה, וכמה יעלה העניין כולו. "דיברתי עם שני חברים מהצבא, שהצטרפו מיד, ויצרנו קשר עם עוד מטיילים באפריקה", אומר רייקר. "ההתלהבות הייתה גדולה. במאי 2021 הוצאנו את המשלחת, שלושה חודשים בלבד אחרי שחזרתי. בינתיים הספקתי גם לעבור פסיכומטרי".

התברר שהעגל רצה לינוק אף יותר משהפרה רצתה להיניק. "לפני שהספקנו להתחיל בעבודה התייצבו כמה מנשות מלינדי, חלקן עם תינוקות על גבן, והחלו לקלף את הקירות בלי שהתבקשו", אומר רייקר. "זה היה רגע מכונן. כל מטרתנו הייתה להניע את התושבים לעבוד ולקחת את גורלם בידיהם".

אחרי המשלחת הראשונה טס רייקר לארה"ב, לעבוד ולטייל, אבל דעתו המשיכה להיות נתונה לילדי טנזניה; וכך הוא הקים את עמותת "אפריכאן", והחל לגייס לה תרומות. "החלטנו 'להתלבש' על כל בתי הספר במחוז", אומר רייקר. רוב תקציבה של "אפריכאן" מגיע מתרומות מארה"ב ומישראל, וכל משלחת שיפוצים שהיא מפיקה עולה כ־60 אלף שקל. ממשלת טנזניה אמורה לתרום גם משלה – 6 מיליון שילינג, שהם כ־2,500 דולר. "פרסמנו קריאה למתנדבים ברשתות החברתיות, וקיבלנו מאות פניות. המיון היה קפדני, כי חיפשנו את האנשים הנכונים, שלא ייגרם נזק".

איזה נזק עלול להיגרם?
"אם אני מרגיל אנשים לכך שאדם לבן קונה להם מה שחסר להם, זה לא טוב. האם נכון לספק אוכל חינם לילדים שאינם אוכלים כל היום? לדעתי לא. המטרה היא לבנות תשתית שתאפשר קיום עצמאי".

התלווינו למשלחת בימיה האחרונים לפני שהתפזרה וחזרה ארצה. מסומבה עצמו אסף אותנו מהמלון בעיר ארושה, ואת שש שעות הנסיעה להרים העברנו בשיחה מעניינת. שלושה ימים בילינו במחיצת רייקר, מסומבה ואנשי הכפר – הורים, ילדים ומורים. ברכס האוסמברה, למדנו, דברים שבכל מקום אחר בעולם הם אולי מובנים מאליהם נחשבים למשימת הישרדות יומיומית.

למשל, מים. כאן לא ניגשים לברז כדי לשתות מים נקיים ומסוננים שזורמים מאליהם. במקוסה ובכפרי הסביבה שואבים מים מן הבאר, או מביאים אותם מהנחל או מהמעיין; לפעמים צריך ללכת כמה קילומטרים כדי שיהיה מה לשתות ובמה להתרחץ. ובכל זאת, הילדים בתלבושת האחידה נקיים ומטופחים. "אנחנו לא מבינים כלום בבנייה או באינסטלציה, אבל הבנו שאנחנו צריכים לדאוג לתשתית של מים נקיים במקום המים המזוהמים שהם צורכים", אומר רייקר. "מצאנו נביעה של מים זכים במרחק חמישה קילומטרים מהכפר, ואין שום בעיה להניח צינורות למרחק כזה. לקחנו שרברב מקומי שניהל את הפרויקט ובנינו תוכנית שלפיה כל חקלאי בתוואי הצינור יחפור בחלקה שלו ויניח שם את הצינורות. זו הייתה הפעם הראשונה שזקני הכפר ראו מים זורמים מברז. התוצאה היא לא רק אספקת מים נקיים, אלא גם עלייה באיכות החיים, ירידת התחלואה ממחלות זיהומיות ב־75 אחוז וטיפול טוב יותר בחולים. הובלנו מים לשני בתי הספר ששיפצנו, במקום שהתלמידים יביאו מים ממרחק שני קילומטרים".

להצית את הניצוץ

לאיש מאנשי "אפריכאן" אין ניסיון בתחום התכנון והבנייה; את הידע והכישורים בניהול פרויקטים ובניצול משאבים הם רכשו תוך כדי תנועה. רייקר השתמש בניסיונו כקצין בחטיבה 7 של השיריון כדי להנחיל נוהלי עבודה מסודרים ולחלק את המשימות; העובדה שלארבעה מ"ששת המופלאים" שלו קוראים שחר לא בלבלה אותו.

"מסומבה הבטיח לקהילה שהוא יחולל שינוי, אבל לא ידע איך יעמוד בהבטחה גדולה כל כך", אומרת סלינה פילמונקיצ'ונו. "בית הספר נראה כמו רפת פרות. קראנו לו 'בית העכברושים'. התלמידים קפאו מקור והיו אומללים. אבל עכשיו בנו הכול מחדש. עכשיו זה לא בית ספר – זה קולג'!"

שחר וטורי (25), רכז חינוך בקיבוץ נאות־מרדכי, ושחר לינצ'בסקי (23), פרמדיקית משוהם, אחראים על פרויקטים "קטנים": עיצוב בית הספר, התלבושות האחידות, משימות נגרות ותיעוד הפעילות ברשתות החברתיות, בעיקר באינסטגרם. "עמוד האינסטגרם הוא מקור ידע לתורמים ולמתנדבים עתידיים", מסביר וטורי. "התרבות האפריקנית מעניינת אותי, ואני נדהם לראות עד כמה חייהם יפים ושמחים דווקא בשל חוסר החשיפה לעולם המערבי. התהליכים שהם עוברים היום עמוקים ויסודיים. הלוואי שיבינו שכדי לצאת מהמצב ההישרדותי הם צריכים השכלה שתוביל אותם קדימה".

לינצ'בסקי: "הנראות של בית הספר חשובה כי היא יכולה לחולל שינוי בתפיסה. הילדים כאן מלאי שמחת חיים, אבל היא נבלעת בקירות הקודרים. צריך שבית הספר ייראה כמקום לילדים. צבענו את כל הכיתות בשני צבעים, וגייסנו אמן מקומי, יוהאן, שיצייר ג'ירפה על הקיר". אותה עצמה ראינו אחר כך על הסולם, מציירת פרפר בכישרון רב.

שחר קרת (24) מראש־העין אחראית על העצמת נשים והקשר עם הקהילה. בין כפית יוגורט אחת לאחרת היא מספרת לנו שהיא מקיימת קשר רצוף עם התלמידות והמורות. "לבנות המתבגרות יש קשיים שגורמים להן להישאר בבית ולנשור מהלימודים. אני מתמקדת כרגע בפרויקט לתפירת פדים רב־פעמיים. ביום רביעי תגיע לכאן תופרת, והשאיפה היא שאחרי שנעזוב הבנות עצמן ימשיכו לעשות את העבודה.

"אני מלמדת אותן גם על זכויות הנשים: בטנזניה יש שוויון זכויות, אך הן אינן מודעות לכך. עד היום אפשר לקנות נשים בכסף ויש חלוקת תפקידים בין גברים ונשים. למשפחות שלהן נוח להשיא אותן ולהרוויח כסף מאשר לשלוח אותן לחטיבת הביניים. אני מדברת עם המורות ומבקשת מהן להעביר את המסר. אנחנו מקווים שהן ילמדו יותר, והדברים ישתנו לאט־לאט".

שחר גדיש (24) מקבוצת יבנה היא הגזברית הקשוחה של המשלחת. בגלל הצטיינותה בתפקיד, רייקר שוקל להציע לה תפקיד של קבע בעמותה. היא נמצאת באפריקה כבר חודשיים – בטיול באתיופיה ובאוגנדה – ואחרי סיום העבודות כאן תמשיך לטייל. "אנחנו במרוץ מתמיד בין מה שאנחנו רוצים לעשות ובין מה שהתקציב מאפשר לנו", היא מספרת. היא אחראית על התשלום לקבלן ולפועלים. "הם לא המקצועיים ביותר, אבל העדפנו לספק עבודה למקומיים דווקא. אנשים רבים באזור שמחים לקבל עבודה, והם לוקחים אותה ברצינות".

יונתן בראל (25) מזכרון־יעקב, המופקד על תחום הבנייה, לא למד מימיו הנדסה או אדריכלות. "אני מפקח על הקבלן ומוודא שהבנייה נעשית בדיוק בהתאם לתוכניות, מבחינת קצב העבודה ואספקת החומרים", הוא אומר. יונה, הקבלן המקומי, הוא אדם חייכן שכבר יודע לומר בעברית שהחבר'ה "סבבה לגמרי" ו"הכול סגור". זה הפרויקט השני שהוא עושה עם העמותה, והוא היחיד בסביבה שמבין משהו בבנייה. הוא בחר את הפועלים, ומתכוון להמשיך לעבוד איתם גם בפרויקטים הבאים. "אנחנו בוחרים לעבודה את הפועלים החזקים במיוחד", הוא אומר, וקורא לאחר הפועלים כדי שיראה את שריריו המשורגים.

לפני שנה קרס כאן קיר, ובמזל גרם רק כמה שריטות לאחת הילדות; במקומו נבנה כעת בניין חדש לגמרי, אך התברר שהמבנה המשופץ אינו מפולס היטב, ויש צורך להתאים את שיפועי המרזבים. כעת יונה עומד ומסביר לפועלים איך להניח את צינורות המרזב כך שהמים יזרמו למאגר. גל גינוסר (24) ממודיעין מתכוון ללמוד רפואה; בינתיים הוא מונה לאחראי על פרויקט המים, אף שאת המילה "הידרולוגיה" הוא מכיר רק מהאנציקלופדיה. "מצאנו תוכניות ממשלתיות ישנות שמישהו הכין פעם להובלת מים בצינורות באזור, אבל התברר שזה לא מעשי במסגרת היכולות שלנו, אפילו בשיתוף פעולה עם עמותה מקומית", הוא מספר. "התברר שמקור המים שמצאנו אמור לספק מים לאנשים רבים, ולא רק לבית הספר. מצאנו פתרון בדמות מכל אגירה גדול שינקז אליו את מי הגשמים ממרזבי הבניין. צינור אחד ילך מכאן לשירותים המחודשים, ואת שאר המים אפשר להרתיח ולהפוך למי שתייה. כך נפחית את המחלות הזיהומיות הנגרמות מצריכת המים הללו".

עד כה, אספקת המים לבית הספר הגיעה בדליים שהילדים סחבו במעלה ההר ממקווה מים מזוהם בעמק, או מברז המחובר לבאר מקומית. מעתה יוכלו הילדים ליהנות ממים זורמים ממגדל המים החדש שבונים הפועלים: חלקם מכינים לבני בטון והאחרים מניחים אותן במעגל האחת על גבי רעותה, ואוטמים בחומר איטום. בערב, בשיחת הסיכום, יתברר שהקצב אינו משביע רצון, ושהמשאית שהייתה אמורה להביא חומרי בנייה עדיין מתעכבת. "הזמן דוחק, עד יום שישי חייבים לסיים הכול. הם רגילים לקצב אחר ועכשיו גילו עולם חדש", מחייך גל. "הם לא הבינו שאפשר לעבוד במקביל, גם ליצור לבנים וגם לבנות את המאגר".

לא קל לפקח על צוות פועלים שרגילים לקצב שונה לחלוטין. אפילו הזמן שלהם מתנהל אחרת: את השעות הם סופרים משעת הזריחה, שש בבוקר. "פעם הזמנו מכונית לשעה שבע", צוחקת לינצ'בסקי, "והיא הגיעה באחת בצהריים".

מה אתם רוצים שיקרה פה אחרי שתעזבו?
קרת: "בפרויקט האוכל אמרנו להם: אתם תעשו את התהליך. תחליטו מי מנהל את הפרויקט, תאספו את הכסף ותקנו את האדמה, תעסיקו עובדים וכו'. המורים בבית הספר יספרו לחברים שלהם במקומות אחרים מה ההורים עשו, וכך התוכנית תעתיק את עצמה למקומות אחרים. אנחנו בעיקר רוצים לתת להם את הניצוץ, והם ממשיכים הלאה".

גדיש: "יצרנו הבנה של חשיבות החינוך ובית הספר בחיי הקהילה. ההורים יודעים לומר מה הבעיות ומה המכשולים, ולפעמים יודעים להצביע על פתרונות אפשריים, אך קשה להם להניע תהליכים ולהחליט על דרך הביצוע. זה בא לידי ביטוי גם לגבי המים או מספר התלמידים בכיתה".

את השיחות עם ההורים הם מנהלים בדרך כלל בעזרת שני בחורים שיודעים מעט אנגלית. "אחד מהם היה פועל בניין", מספר גינוסר. "כשנוכחנו לדעת שהוא מבין אנגלית שדרגנו אותו למעמד מתורגמן. הוא היה מאושר מהג'וב החדש. בינתיים אנחנו לומדים סוואהילי".

"למרות הדאגות, העוני והמחסור, אלה האנשים הכי שמחים שפגשנו בחיים", אומר רייקר, "תגיד למישהו שלום ברחוב – עשית לו את היום. מצד שני, יש כאן תפיסה תרבותית שלפיה משלימים עם המציאות. כל ילד מגיל חמש יודע שאסור לשתות מים מזוהמים בלי הרתחה ושאחרי השירותים צריך לשטוף ידיים, אבל מובן מאליו מבחינתם שהם לא נוהגים כך. הם שותים בידיעה שהמים מזוהמים, למרות שאלה בעיות שהם מודעים להן לגמרי".

שרשרת אבנים

בנסיעה בין הכפרים במכונית הסוזוקי הקטנה שתרמה למשלחת תושבת מקומית בעלת אמצעים, הנוף מכפר ביופיו על הטלטולים בדרכים העקלקלות והבלתי סלולות. בדרך לכפר זיגא אנחנו עוצרים אצל הנגר. בחצר נערמים שולחנות הכתיבה והספסלים שהוזמנו לצורך בית הספר של מקוסה. רייקר בוחן את העבודה ונראה מרוצה מהקצב. בבית הספר בכפר זיגא, שגם הוא זקוק נואשות לשיפוץ, ניצב כבר ברז מים זורמים: המנהל מספר שהוא חוסך מהילדים את הצורך לשאת דליי מים מהמעיין, במרחק שלושה קילומטרים. זיגא הוא הכפר הבא בתור, וכבר באוגוסט תתייצב כאן המשלחת הבאה, עם ניסיון רב יותר, ותפתח במלאכת השיפוץ והבנייה. למנהל ולמורים כבר קשה להמתין.

"קל מאוד לחולל שם שינויים גדולים", אומר רייקר. "בשלושה שבועות אפשר לשנות שם בית ספר מן היסוד. בתוך שבוע אפשר להוביל מים בצינורות לכפר של 6,000 איש, במקום שיסחבו דליים למרחק של קילומטרים מהמעיין. זה נשמע פשוט מדי? זה באמת פשוט"

תקציב החינוך של ממשלת טנזניה הוא מיליון שילינג בשנה לכל בית ספר – כ־400 דולר – מלבד שכר המורים. החינוך אינו עומד בראש מעייני הממשלה. אין גני ילדים: ההורים לוקחים את הפעוטות עמם לעבודה בשדות. חוק חינוך חובה דורש מהילדים להיות בבית הספר מגיל שש עד כיתה ז', אבל איש אינו אוכף אותו. אחרי כיתה ז' חלק מהתלמידים עוברים לחטיבת הביניים – בתנאי שיעמדו במבחני הקבלה – ואחרי שלוש שנים המצליחים עוברים לתיכון והמצטיינים ממשיכים לאוניברסיטה. אבל רוב ההורים כלל אינם מעוניינים שילדיהם יתקדמו במערכת החינוך. מי יעבוד בשדות התירס?

"השאיפה שלנו היא להביא לכך שיותר תלמידים ירצו לבוא לבית ספר, כי נעים להיות בו, וכתוצאה מכך יותר תלמידים יעברו לחטיבת הביניים", מסביר רייקר. "אחרי השיפוץ הקודם דיווח לנו אליה שמספר הממשיכים לחטיבת הביניים עלה מ־10 ל־50, משהו שלא היה כאן אף פעם. הממשלה הקציבה 20 אלף דולר לבית הספר ובנתה בניין כיתות חדש. זה מעיד שהממשלה ראתה בעין יפה את פעילותנו והחליטה להירתם למשימה".

מסומבה מהנהן: "הם אכן השפיעו רבות על הקהילה שלנו. הם לא באים במקום הממשלה אלא משלימים את מה שהיא הייתה יכולה לעשות. התקציב הממשלתי לא מספיק לכל בתי הספר במדינה. מלינדי נבנתה בשנות השישים, ומאז איש לא נגע בבתים האלה".

ראש המועצה קשוב לכל הצעת ייעול; כשאנחנו מציעים לו להיעזר במורים שפרשו לגמלאות כדי לתגבר את מערך הלימודים ואף ליצור מועדוני גמלאים, הוא מתלהב: "הם משועממים בבית ולא עושים דבר. זה יכול להיות רעיון מצוין. חלק מהמורים שמלמדים כיום נעדרי מוטיבציה, והגמלאים יכולים בהחלט לנצל את כישוריהם וניסיונם".

מסומבה נדחף למאבק לשיפור התשתיות לאחר מות אביו לפני שנה. "זה היה מוות מיותר לגמרי", הוא אומר בעצב. "הוא סבל מלחץ בחזה וחובר למכשיר הנשמה. לידו ישבה אחות שהייתה עסוקה בענייניה ולא שמה לב שהחמצן במכל אזל. הוא פשוט נחנק. זו לא הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי במחדל של מערכת הבריאות. כשאמי ילדה את אחותי הצעירה, היא כמעט מתה בשל סיבוכי היריון וחוסר יכולת להגיע לבית החולים בזמן. אבי היה צריך לקחת אופניים, לרכוב שישה קילומטרים ולהביא מכונית, ובבית החולים התברר שאין מנות דם ואין רופאים שידעו מה לעשות. נדרתי שאקדיש את חיי לבניית בית חולים שיהיה מופת לטיפול מסור בחולים, גם במי שאין להם איך לשלם. יש אצלנו כל כך הרבה מקרי מוות בני מניעה".

לרייקר יש ציפיות מרחיקות לכת ממסומבה, לדבריו. "הוא נבחר ברוב עצום מול מערכת מושחתת שניסתה למנוע את בחירתו. אני מעודד אותו לעלות מעלה ולהתקדם בסולם הפוליטי. המשפחה שלו שונה בנוף – כולם משכילים והחינוך עומד בראש מעייניהם". במחוז כולו יש שבעה בתי ספר יסודיים, חטיבת ביניים אחת, ובית ספר פרטי שנמצא בבעלות משפחתו של מסומבה. "בניגוד לבתי הספר הממשלתיים, בית הספר שלו מטופח ומשופץ", מספר רייקר. "בכל כיתה יש כעשרים תלמידים, והמורים הטובים ביותר שאפשר להשיג. התלמידים נוהרים לשם מכל רחבי המדינה. ההורים משלמים כ־350 דולר לשנה, והילדים מקבלים שלוש ארוחות מגוונות ומספקות ביום, בגדים נקיים וחינוך טוב. זה היה המודל שלנו. רצינו שכל בתי הספר ייראו כמוהו".

ובכל זאת, תסכולים יש מכל עבר. "הכול איטי מאוד כאן, ולעיתים עובד הפוך", מלין רייקר. "אין לוח זמנים. אתה אומר היום וזה קורה בעוד יומיים. לשפץ בית ספר בשלושה שבועות זה משהו שלא קיים מבחינתם. אם היינו רק נותנים כסף, זה היה לוקח שלוש שנים. הייתי רוצה לעשות אינסוף דברים, אבל אין כסף. אז אנחנו מנסים להראות כיוון חשיבה שונה. למשל, כשהיו צריכים להעביר ערמת אבנים למרחק 300 מטר, כל ילד הלך וחזר עשרות פעמים. עצרנו את כולם, וארגנו שרשרת ילדים שהעבירו אבנים מיד ליד. זה היה מהיר יותר ויעיל יותר".

יש גם רגעים קשים רגשית. "לפני שבוע מת התינוק של הנהג שעובד איתנו", מספר רייקר. "שיעור תמותת התינוקות כאן גבוה במיוחד, אחד מחמישים, בעיקר כי לא מגיעים עם התינוקות לבית החולים. העלות היא 70 שקל, ולאנשים אין כסף לזה. הרגע שבו קיבלתי הודעה ממסומבה על מותו של התינוק של עמנואל היה עצוב ביותר".

פסח כפול ארבע

מזיגא אנחנו נוסעים למלינדי, לראות את בית הספר ששיפצה המשלחת הראשונה. המבנים צבועים בז' וירוק. בחצר יש ברז, אבל המים אינם זורמים בו: הצינורות שהניחו החברים מישראל עדיין במקומם, אבל הכפריים השכנים החליטו שהם קודמים לילדי בית הספר והטו את הזרם לעבר בתיהם. כעת משתדל המנהל איזיקיאל להגיע להסכם פשרה על חלוקת המים.

700 התלמידים בתלבושת האחידה יושבים ליד שולחנות חדשים. כמה מהם עומדים ליד הלוח ומתאמנים במתמטיקה. בחוץ אנחנו מבחינים בכמה תלמידות חמושות במקל, משרטטות עם המורה צורות בחול. "כך הן לומדות את צורת האותיות", מסביר איזיקיאל. בכיתה ז' אנחנו פוגשים את המורה לוקאס, מומחה בשרברבות, שתכנן את מערך צינורות המים לבית הספר. היום הוא מלמד אזרחות וערכים. בכיתה אחרת משננים מילים באנגלית. וכל בית הספר כבר יודע לשיר את "אל המעיין בא גדי קטן" בעברית, בלי להתבלבל. אנחנו נפרדים בברכת אסאנטה סאנא, "להתראות". איזיקיאל מספר שיותר תלמידים מגיעים בכל יום לבית הספר. "גם ההורים שמחים ומעריכים את מה שעשו כאן. זה חדש להם, אבל הם משתפים פעולה יותר", הוא מעיד.

בבית הספר הפרטי של משפחת מסומבה אנחנו פוגשים את הטבחית סלינה פילמונקיצ'ונו. אחרי שהיא מסיימת להכין לילדים תה, לחמניות ודייסת תירס, היא מתפנה לשבת איתנו ולספר על עצמה. היא משמשת במקרה גם יו"ר ועד ההורים של בית הספר במקוסה, ובעלה חבר בצוות הפועלים המשפצים את בית הספר. היא אישה גדולה ומלאת אנרגיות, ומצליחה לסחוף גם אותנו בהתלהבותה המתפרצת. היא מוודאת עם רייקר שראינו את בית הספר ותובעת ממנו להציג בפנינו את תמונות המבנים לפני השיפוץ.

"מסומבה הבטיח לקהילה שהוא יחולל שינוי, אבל לא ידע איך יעמוד בהבטחה גדולה כל כך", היא אומרת. "בית הספר נראה כמו רפת פרות. קראנו לו 'בית העכברושים'. התלמידים קפאו מקור והיו אומללים. אבל עכשיו בנו הכול מחדש. קנו בגדים. הביאו מים. אנחנו התגייסנו למשימת הפעלת לחצים על הממשלה וזה עזר. עכשיו זה לא בית ספר – זה קולג'!"

רוב אוכלוסיית האזור – כ־75% – הם מוסלמים, והשאר נוצרים או בני שבטים מקומיים. "הדת לא משחקת כל תפקיד ביחסים בין הקבוצות", מסביר מסומבה. "לכן חלק מהפועלים לא עובדים ביום שישי, וחלק לא עובדים ביום ראשון, ויש ששומרים שבת, כמוני למשל…"

מסומבה צוחק למראה הרמת הגבה שלי. מתברר שהוא שייך לכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי, פלג נוצרי שנוסד ב־1863 בארה"ב ומאמיניו איתנים באמונתם בסמכות כתבי הקודש ובתקפותם בעת הזאת כלשונם. לפיכך הם מכבדים את מצוות התורה, ובהן "זכור את יום השבת לקדשו". "א־לוהים ברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי", מסביר מסומבה. "הוא נתן את השבת בגן עדן לאנושות כולה, ולא רק לעם היהודי. השבת רלוונטית בימינו לכל אדם המאמין שהעולם נברא בידי הא־ל, ככתוב בספר בראשית. אז בשבת אנחנו לא נוסעים ולא מבשלים אלא נחים".

האדוונטיסטים מקיימים ברית מילה ביום השמיני, צמים ביום כיפור בתאריך העברי, מציינים את ימי חג סוכות בעזיבת הבית למגורים באוהל, וחוגגים את פסח ("פאסאקה", בסוואהילי) ארבע פעמים בשנה. בערב החג צמים מעין תענית בכורות, ובחג עצמו אוכלים לחם שנאפה ללא שמרים ושותים מיץ ענבים. "אבל רק כוס אחת ולא ארבע", הוא צוחק. מסומבה מתפלא לשמוע שבישראל רק כ־20 אחוזים שומרים שבת כהלכתה. "ישו היה יהודי וגדל כיהודי שומר שבת. אנחנו מאמינים בברית החדשה אבל היא נובעת מהברית הישנה, דהיינו התנ"ך. אני רוצה לנסוע לישראל ולראות במו עיניי איך חוגגים שם את החגים".

לא חשוב איפה

למעורבות בחיי התושבים יש כוח משלה; לפעמים גם חברי המשלחת אינם יכולים לדבוק במתן חכות לבני הכפר, ומוכרחים גם לחלק בעצמם דגים. כך קרה לעבדול שימדולווה בן השמונה, שצועד מדי בוקר שלושה קילומטרים לבית הספר כשהוא נושא על שכמו ילקוט כבד, ובו ספרים ומחברות. לא קל לעבדול, ולא רק בגלל המרחק: הילד החמוד והשקט הוא לבקן, תכונה גנטית נדירה אצל שחורי העור, וכמעט עיוור. עד תחילת החודש סברו הוריו ומוריו כי זו גזירת הגורל ואין מה לעשות, אך החברים מישראל חשבו אחרת. פעמיים נסעו איתו לרופא עיניים בלשוטו הסמוכה, ולפני שבוע בישרו להוריו שהילד התקבל לבית ספר פרטי לעיוורים בעיירה מושי, במרחק שש שעות נסיעה באוטובוס ממקוסה. את דמי הרישום ואת שכר הלימוד השנתי – 2 מיליון שילינג (כ־900 דולר, סכום גדול במונחים של טנזניה) – יממנו רייקר וחבריו למשך כל שנות לימודיו של הילד.

בתחילת השבוע, לקראת הפרידה מהכפר ביום שישי, חברי המשלחת מתכנסים לארוחת ערב בהוסטל – אורז ושעועית – ולדיון על מה שנותר עוד לעשות. כל אחד ואחת מונה את מה שהושלם היום ומה שנותר ליום הבא. עוד ארבעה ימים וזהו. אחר כך המקומיים יצטרכו להמשיך לבד; האחריות תוטל כולה על כתפי מסומבה.

רייקר מתכוון להתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית, אבל מבטיח לשגר משלחת לכל אחד משמונת בתי הספר שבמחוז, עם אנשים חדשים ואנרגיות חדשות. הוא עצמו לא יעמוד בראש המשלחות הבאות, אלא מישהו מהחברים הוותיקים. "השאיפה היא שבעתיד יבנו כאן מודל מקומי", הוא אומר, "ואני בטוח שבעזרת אליה זה יקרה".

ומה הלאה?
"כשהכול יסתיים נעמוד בצומת דרכים ונצטרך לקבל החלטה. כנראה נעבור לאזור אחר".

ספק אם רייקר וחבריו יזכו לראות את פירות הזרעים שזרעו היום בכפרי טנזניה. בשלב הזה הם מסתפקים באושר קטן: בכך שיותר ילדים באים ללמוד, ובכך שיש להם שולחנות, כיסאות, גג שיגן עליהם מהשמש ומהגשם ומים זורמים בחצר ובשירותים. גם אחרי שימשיכו הלאה, ללימודיהם ועיסוקיהם, משהו מהחודש הזה יישאר איתם לשנים ארוכות, בלי ספק.

"להתנדב זה טוב ולא חשוב היכן", אומרת לינצ'בסקי כשאני שואל אותה מה עמדתה לגבי "עניי עירך קודמים". "אם דנים יותר מדי היכן יושגו התוצאות הטובות יותר, מפספסים את עצם ההתנדבות. מהבחינה הזאת אין הבדל בין ילד ישראלי לאפריקני".

גם רייקר לא מתרגש מהשאלה. "כולנו עשינו שירות משמעותי בארץ, וכולנו נחזור לארץ ונמשיך לתרום. אין כל סתירה. ההבדל הוא שכאן קל לשנות ולהציל חיים. בארץ יעלה מיליונים לשפץ בית ספר. פה אנחנו יכולים בקלות יחסית לעשות שינוי משמעותי, וזה שווה. יש הרבה דרכים לסייע והמון ארגונים בינלאומיים עושים דברים. אנחנו חושבים על פתרונות שהתושבים כאן יוכלו לעשות בעצמם. חוץ מזה, צא לכפר ושאל מה אנשים חושבים על מדינת ישראל. בלי לדעת היכן היא נמצאת – מתים עליה. הם מסתובבים עם דגלי ישראל. זו שליחות חשובה ואולי גם הימור ארוך טווח. ובכלל, כששני ילדים, בן ובת, התייצבו אצלנו בחדר, הצדיעו ואמרו 'אנחנו מתחייבים להמשיך בלימודים' – זה שווה הכול".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il