כשנכנסו הגרמנים לבולגריה, הופסקו לימודיו של בנג'ו בבית הספר העממי. יהודים לא צריכים ללמוד, אמרו לו. אחרי שנתיים, עם ההפיכה הסובייטית של ספטמבר 44', הוא שובץ ב"כיתה ב'" של הגימנסיה. "אבל אין לי יסוד, מה אעשה שם? אז החלטתי לעלות לארץ ישראל". את הרקע הציוני קיבל בתנועת הנוער של אחדות העבודה, את הגיבוי מאביו. "בכספת השגרירות האנגלית היו 300 סרטיפיקטים. החליטו לשלוח צעירים ולא מבוגרים, אבל הייתי צריך להתחתן פיקטיבית כדי לקבל סרטיפיקט. מצאנו בחורה שרצתה לעלות לארץ, הלכנו לעירייה עם האבות שלנו שאישרו לנו להתחתן, וכך אפשרו לנו להיכנס לארץ כמשפחה". הוא היה אז בן 15.
בנימין משה, המכונה בנג'ו, נולד בסופיה בירת בולגריה. הוא התייתם מאמו רחל כשהיה פעוט בן ארבע, ואז הגיעה אסתר, "שהייתה משכמה ומעלה, פיקחית מאוד, והצליחה לכבוש אותי ואת אחי ואחותי. למעשה היא ויתרה על ילדים משלה כדי שלא יהיה סכסוך במשפחה". הם התכלכלו בכבוד מחנות הבשמים של אביו יוסף, עד שהמשטר הנאצי אסר על יהודים לעסוק במסחר. האב נאלץ לסגור את החנות, אולם נתפס כשנכנס אליה לרגע – ונאסר מיד.
גזר דין מוות הוטל עליו ועל שותפיו, אחד מהם יהודי ושניים בולגרים. אסתר והילדים הוגלו לעיירה קטנה. "היה לנו מזל: כשהאנגלים הפציצו את סופיה, פצצה אחת נפלה בבית הסוהר, אז הביאו את אבא לעבודות כפייה לא רחוק מהמקום שגרנו בו. היינו לוקחים עגלה של איכר ובאים לראות אותו". אחד השותפים של יוסף פנה אל אסתר ואמר שהוגשה בקשת חנינה למלך בולגריה, וזה דרש סכום של 4 מיליון לבות לראש. "אמא שלי אמרה: 'שהכסף ישמש להצלתו'". ובלשון ימינו, "שיהיה לו לתרופות".
המהפכה הסובייטית בבולגריה הצילה את היהודים שטרם נלקחו למחנות, ובנג'ו עלה עם רעייתו הפיקטיבית וכאלף יהודים נוספים לאונייה טרנסילבניה. הם עגנו בחיפה, הובלו ליגור, אכלו צהריים והמשיכו לאיילת־השחר. "ציידו אותנו בבגדים לפי מה שהולך פה בארץ, וכל הבגדים מבולגריה נסגרו בארון. זו הייתה התקופה הכי יפה: הייתי עובד שלוש שעות ובשאר הזמן לומד עברית. וכמו כל קבוצת עליית הנוער, גם אני נכנסתי לפלמ"ח".
על החלטת כ"ט בנובמבר הוא שמע באיילת־השחר, ומיד אחר כך גויס ל"גדוד הראשון, פלוגה ד', מחלקה 6. ישעיהו (שייקה) גביש היה המ"פ שלי, ויצחק (חקה) חופי היה המ"מ". האימונים התקיימו בבית־השיטה במקביל לעבודה במשק, "ואז התחלנו עם הקרבות". צבא ההצלה של קאוקג'י, המפקד הסורי שהוביל את הלחימה הערבית נגד היישוב העברי, תקף את טירת־צבי. "הטעינו אותם ובאנו מסביב. הם ברחו בלי נעליים. האנגלים הגיעו וקראו לנו ברמקול למסור את הנשק. שייקה אמר: 'צאו, נדבר'. הם יצאו עם שני דגלים לבנים, והתחילו לדון. בסוף נכנסנו לטירת־צבי לארוחת בוקר, ובזה זה נגמר. את הנשק הם לא החזירו לנו".
הפלמ"חניקים אספו נשק מכל הבא ליד, ואז הוקפצו למשמר־העמק. "הפציצו שם בתותחים את המשק, כולם היו מתחת לאדמה. שוב היינו מאחור. תמיד הפלמ"ח עבד מבחוץ; נותן עזרה ולא נכנס למלכודות בתוך הקיבוץ. התקפנו את הערבים, והם השאירו את התותחים וברחו". הקרבות הקשים ביותר, אומר בנג'ו, התנהלו במלכיה: "שם היו אבדות גדולות מאוד".
ממלכיה ירדו ברגל לנגב. "הערבים היו מפוצצים את צינורות המים ליישובים, ניסו לייבש אותם. גדוד 'חיות הנגב' של הפלמ"ח נלחם שם, אבל הידלדל כי הקרבות היו קשים. כשהם חזרו למרכז, ירדנו לשם במקומם – הגדוד הראשון והשלישי". לצד הקרבות נדרשו הלוחמים לרדוף אחר ערבים שביקשו לחבל בצינורות. "תפקידנו היה לחסל אותם. כשאתה בקרב, או שהוא יהרוג אותך או שאתה תהרוג אותו. העדפתי להרוג".
"אני רואה ילד בן 16, פלמ"חניק כנראה, מחזיק מרגמה ולא יודע לאן לברוח. אמרתי 'רד לוואדי וקח ימינה, אני מחפה עליך'. הערבים התעסקו עם שמאטעס, ואנחנו ברחנו"
קרב קשה התנהל בקיץ 48' על ח'ירבה בין באר־שבע לקריית־גת. "נסוגונו פעמיים, ורק בפעם השלישית הצלחנו לכבוש אותה. אז כבר היה לנו נשק צ'כי שהגיע באונייה לארץ". הח'ירבה הייתה בית אחד בלבד, שככל הנראה שימש מקום חנייה לשיירות ממצרים לסוריה בתקופה הממלוכית. "אמרו לנו לכבוש בכל מחיר. הח'ירבה שלטה על שדה התעופה ברוחמה, שהיה הקשר בין הנגב למרכז". הם יצאו בבוקר, תפסו עמדות, חפרו שוחות. בערב נחתה עליהם הפגזה. "היו נפגעים, וראינו מסה גדולה של ערבים שנכנסים לח'ירבה. קיבלנו פקודה לסגת".
בנג'ו ישב עם אחד החברים בעמדה, כשהבחין בערבים העולים להר. "התחלנו לקצור אותם, הם נסוגו, ופתאום – שקט במשלט. אמרתי לחבר שלי שמשהו לא מוצא חן בעיניי". החבר חיפה עליו ובנג'ו קפץ לראות מה קורה. "אני רואה ילד בן 16, פלמ"חניק כנראה, מחזיק מרגמה ולא יודע לאן לברוח. אמרתי 'רד לוואדי וקח ימינה, אני מחפה עליך'. התחלנו לברוח לכיוון הוואדי". הסחת דעת לא צפויה הצילה אותם. "לפני הקרב באה משאית עם בגדים בשבילנו. כשהערבים כבשו את המשלט, במקום לטפל בנו הם התחילו לטפל בשמאטעס, וזה אפשר לנו לברוח. חברנו לאחרים והלכנו לעץ הבודד של רוחמה".
ברוחמה מצאו ארבעה ערבים. "הכנסנו אותם לח'ירבה שם, והמ"כ אמר לאחד הבחורים להביא להם אוכל. כשהחבר פתח את הדלת, אחד הערבים לקח סכין ודקר אותו. חילצנו את הפצוע, זרקנו רימונים וסיימנו עם זה. למחרת בערב יצאנו שוב להתקפה, ושוב הפציצו אותנו, שוב לא הייתה ברירה ונסוגונו. הביאו כוחות נוספים, וגם פיאטים – נשק נגד טנקים. הערבים נסוגו והמשלט נכבש".
בנג'ו השתתף בכיבוש באר־שבע, והגדוד כבר יצא לאילת כשהנהגת הארגון הציעה: או שתקימו קיבוץ, או שתמשיכו במלחמה. "החלטנו להקים קיבוץ, והתאספנו בנען להכשרה. עלינו לבית־נתיף בעמק האלה, היום נתיב־הל"ה. בית הספר היה חדר האוכל שלנו, והשאר אוהלים וצריפים".
בשלב זה קיבל בנג'ו בשורה מרה: אמו (החורגת) אסתר נפטרה בבולגריה. "אחי נהיה קומוניסט גדול ונשאר שם, ואחותי ובעלה באו ב־49', בעלייה הראשונה מבולגריה. הם היו במחנות עולים ביבנה שהתארגנו במשך שנה להקמת גאליה". אביו ישב בכלא הקומוניסטי באשמת עיסוק לא מאורגן ("הוא מכר בשמים, לא היה לו מקצוע אחר"), ובאחת החופשות מהכלא עלה ארצה. "הקיבוץ אצלנו לא קיבל מבוגרים, אז לא הייתה לי ברירה. הודעתי שאני עוזב את הל"ה ונרשמתי כחבר גאליה".
"יחסית למלחמת העצמאות, ששת הימים לא הייתה מלחמה. היינו בעזה, ירדנו עד לתעלה וחזרנו. טיול אחד גדול". אבל בהיעדרו המשק התמוטט. "הייתה מחלה וכל העופות מתו. התחלתי מחדש והקמתי גם פרדס"
זוגיות לא עמדה על הפרק: "לא העזתי כי לא היה לי כסף". אז הוא נסע לאילת ועבד שם במשך תשעה חודשים. "בנינו שדה תעופה וקמפינג לצבא. הייתי צריך לשלם מאה לירות פלשתיניות כדי להשתלב". כשעלו על הקרקע של גאליה – אז עדיין יבנה ב' – קיבל חדר וחצי בשבילו ובשביל אביו. שלוש שנים אחר כך נפטר האב, ובנג'ו בן ה־29 נישא לשרה, שאותה הכיר ביבנה. הם התחתנו בבית כנסת בתל־אביב באירוע צנוע: "כל אורח קיבל סוכרייה והלך הביתה. לא היה כסף לכלום".
המשפחה התרחבה, וכך גם הבית והמשק. "היו לי שלושה לולים של עופות – לביצים, לפיטום ולגידול אפרוחים". הלול הראשון הגיע לידיו מהסוכנות היהודית, השאר מעבודה קשה.
כמו שאר חברי הפלמ"ח הוא שירת בתותחנים בששת הימים. "יחסית למלחמת העצמאות זו לא הייתה מלחמה. היינו בעזה, ירדנו לתעלה וחזרנו. טיול אחד גדול". אבדות לא היו בסביבתו, אבל המשק התמוטט. "הייתה מחלה וכל העופות מתו. התחלתי מחדש. הקמתי גם פרדס – עשרים דונם של מנדרינות ותפוזים". במקביל לעבודתו במשק הוא היה מורה נהיגה בצה"ל ובהמשך גם בוחן. לשמחתו, ילדיו רכשו מקצועות עצמאיים, וכל אחד מהם הגיע לתפקיד בכיר. גם מהמדינה הוא די מבסוט. "העם היהודי חכם ויודע לעבוד. מה שחשוב זה שיש לנו צבא חזק, חדש ומתוחכם שיכול לעמוד בכל האתגרים". רק מה, הוא מודאג מהפילוג בעם. "בזמן הקמת המדינה כולם היו יחד. הייתה אחווה וזהות. היום ציונות זה לגמרי אחרת. אנשים מחפשים ליהנות. שדה התעופה רק נפתח, וכבר מפוצץ באנשים. אבל זה גם יפה, שיש אפשרויות".
לאחרונה התקיים באמפי בבאר־שבע מפגש של יוצאי קרבות תש"ח. בנג'ו מציג בגאווה מדליה שקיבל שם משר הביטחון וממפקד פיקוד דרום. "68 איש קיבלו את המדליה. זה מה שנשאר".
