ההתרעה שנמסרה בערב יום כיפור למפקד בסיס חיפה והזירה הצפונית של זרוע הים, אלי (צ'ייני) מרום, הייתה חמה ומיידית: פיגוע נגד מטרות ישראליות צפוי מכיוון הים. הוא קיבל את המידע ויצא מיד מביתו בכרמיאל, כדי להגיע במהירות האפשרית לבסיס חיל הים בראש־הנקרה. "אני יוצא מהעיר, מגיע לצומת ליד דיר אל־אסד ומג'ד אל־כרום, ולא יכול להמשיך. הכביש סגור", מתאר מרום, אז קצין בדרגת תת־אלוף, את שאירע לפני 22 שנה, בימים הראשונים של האינתיפאדה השנייה. "אני מדבר עם שוטר שעומד שם, מסביר לו את הדחיפות. הוא עונה לי שגם עם ליווי אין אפשרות לנסוע הלאה, כי פורעים הפילו עמודי חשמל על הכביש. המשטרה הייתה שם, אבל השוטרים עמדו בצומת חסרי אונים. ציר מרכזי בגליל היה סגור לתנועה, פשוטו כמשמעו". לאחר התייעצות עם סגן מפקד המחוז החליט מרום לנסוע דרך גוש שגב. "נסעתי מסביב, עקפתי הכול, ורק אחרי זמן רב מהדרוש הגעתי לראש־הנקרה".
אלוף במיל' מרום משחזר את הנסיעה ההיא כדי להסביר את החלטתו להצטרף ל"ביטחוניסטים" – תנועה של בכירים לשעבר במערכת הביטחון שהוקמה בידי תא"ל במיל' אמיר אביבי, ומבקשת להשפיע על השיח הציבורי בישראל ועל מקבלי ההחלטות. עם חבריה נמנים אביגדור קהלני, יצחק גרשון וגרשון הכהן. התנועה שלהם היא מעין מענה לאומי או ימני לתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל", המקדמת את רעיון חלוקת הארץ. "הביטחוניסטים" לא מסתפקים בפעילות הסברה, ובימים אלה מסייעים בין השאר להקמת גדוד מתנדבים במשמר הגבול, שיורכב מלוחמי מילואים ואנשי קבע משוחררים וישמש מעין "משמר לאומי". בעזרתו, הם מקווים, תוכל המדינה להתמודד עם הסבב הבא של התפרעויות לאומניות פנים־ארציות. לפי מרום, מאות מתנדבים, רבים מהם חברי "הביטחוניסטים", נמצאים בשלבי הרשמה וראיונות לגדוד החדש. "ראינו את ההקצנה הערבית בשנת 2000, וראינו אותה גם בימי שומר החומות", הוא אומר. "הפרעות השתוללו בערים המעורבות, וידה של המשטרה שוב קצרה מלהושיע. גם אם היו מגייסים את כל פלוגות המילואים של מג"ב, זה לא היה מספיק.
"המסורתיים הם המגזר הכי גדול, וברובו הוא ציוני וימני לא פחות מהכיפות הסרוגות. זה לא שבתנועת הביטחוניסטים, הימנים החילונים יצאו פתאום מהארון. במשך הרבה שנים היה חלל בקהילה הפוסט־ביטחונית הישראלית – חלל של הימין, או המרכז־ימין. הייתה השתלטות של בכירים עם אג'נדה שמאלנית. יש מקום לתנועה שמשדרת משהו אחר"
"צריך להבין את הרקע ההיסטורי. מקום המדינה עד אמצע שנות השישים היו ערביי ישראל תחת ממשל צבאי. לאחר מכן משטרת ישראל קיבלה את הסמכות על ביטחון הפנים במדינה, אבל מאז ועד היום לא נעשה בה שינוי מבני שיאפשר לה להתמודד באופן מיטבי עם המשימה העצומה הזו. אין לי טענות למשטרה, היא עושה הרבה כדי לטפל בתחום הפלילי, אבל לא מטפלת נכון בביטחון הפנים. ראינו את זה גם בפיגוע בדיזנגוף", הוא אומר בהתייחסות לרצח שלושה ישראלים ב"אילקה בר" בתל־אביב בחודש אפריל; המחבל הפלסטיני נמלט מהזירה, ונהרג בחילופי אש רק בבוקר למחרת. "מחבל אחד הטריד את מדינת ישראל במשך שעות. אין למשטרה גוף מודיעיני לנושאים כאלה, והיא נסמכת על השב"כ. אם היה לה גוף מודיעיני קטן משלה, הוא היה יכול לעבוד ביעילות רבה יותר עם המפקדים בשטח, ולסגור את הסיפור הזה מהר יותר.
"אומרים שזו תהיה כפילות מול השב"כ, אבל מערך המודיעין של מדינת ישראל בנוי על כפילויות. ממלחמת יום הכיפורים ואילך, חיל האוויר וחיל הים בנו לעצמם כפילויות מודיעיניות, הפועלות במקביל לאמ"ן. לחיל האוויר היו אפילו מטוסי איסוף משלו. מערכת המודיעין של השב"כ, שאינה תחת פיקוד המפכ"ל, לא מספיקה למשטרה".
בעצם קיומה של תנועת הביטחוניסטים יש איזו "יציאה מהארון" של אנשי ימין חילוני, שאולי הצניעו את דעותיהם עד עכשיו?
"מעולם לא הסתרתי את דעותיי, וידוע שהן ימניות. אני גם חושב שרובנו לא קוראים נכון את מפת החברה הישראלית. מסתכלים תמיד על סממנים חיצוניים, מצמידים תוויות. המגזר הכי גדול במדינת ישראל הם המסורתיים, הדתל"כים, דתיים ללא כיפה. אני לא דתי, אבל אני הולך לבית הכנסת בכל יום. כן, מה את פותחת עיניים? אני נראה לך מופקר?", הוא מציג את זרועו, שניכרים עליה סימני רצועות התפילין, ומחייך: "אני קצת זקן, אז לוקח זמן עד שזה יורד. אני מתפלל כבר הרבה שנים, ויש רבים כמוני. מדליקים נרות שבת, מניחים תפילין. לא מחשיבים אותם כמגזר, כי אין להם סממנים חיצוניים, אבל זה המגזר הכי גדול, וברובו הוא ציוני וימני לא פחות מהכיפות הסרוגות. אז זה לא שהימנים החילונים יצאו פתאום מהארון בתנועת הביטחוניסטים. אני חושב שבמשך הרבה שנים היה חלל בקהילה הפוסט־ביטחונית הישראלית – חלל של הימין, או המרכז־ימין. הייתה השתלטות של בכירים עם אג'נדה שמאלנית. יש מקום לתנועה שמשדרת משהו אחר, ועושה את זה בצורה ממלכתית ולא פוליטית. אנחנו משמיעים את דעתנו המקצועית, והיא שונה מדעתם של אחרים".
לפני שבועות אחדים, כשמצעד "ריקודגלים" בירושלים עמד בסימן שאלה, מנכ"ל הביטחוניסטים תא"ל במיל' אמיר אביבי היה מהדוברים הנחרצים ביותר בעד קיום האירוע. צ'ייני אומר שלא הגיע בעצמו לצעדה כי התראיין לטלוויזיה, "אבל זה אירוע מקסים, יוצא מהכלל. העם שלנו אמר במשך אלפיים שנות גלות 'לשנה הבאה בירושלים', וזה יום שמח לעם ישראל. אני לא מבין איך הנפת דגל ישראל הפכה למעשה קיצוני. איזה מין דבר זה. דגל הוא סימן לריבונות ומניפים אותו בכל מקום. אני שמח שגופי הביטחון והממשלה החליטו לקיים את זה כמו שצריך, ושהמשטרה התייצבה להגן על הצועדים. שמחתי גם שהמצעד עבר במקומות שהיה צריך לעבור בהם, ואני שואף שיצטרפו אליו גם מגזרים אחרים באוכלוסייה. הריקודגלים הוא לא של הימין, אלא של עם ישראל. המון חבר'ה מהציונות הדתית מובילים את המצעד, וזה יפה מאוד, אבל צריך עוד. היו 70 אלף? צריך 150 אלף".
במקום משטרה: ימ"מ ושב"ס
אליעזר מרום (66) נשוי לאורה, אב לשלושה וסב לשבעה. בתפקידו האחרון בצה"ל, מ־2007 ועד 2011, היה מפקד חיל הים. הוא נולד במושב שדה־אליעזר, הילד השביעי במשפחה. סבו מצד אמו היה סיני שהתגייר, ונישא ליהודייה־רוסייה; אביו של מרום היה יליד גרמניה שנמלט לסין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הכינוי צ'ייני (סיני), שמלווה את מרום מאז לימודיו בבית הספר לקציני ים בעכו, דבק בו בשל מראהו החיצוני המרמז על השורשים המשפחתיים האלה.
במהלך שירותו בחיל הים היה מרום קצין גנ"ק (גילוי, ניווט וקשר), מפקד ספינת הטילים אח"י עצמאות, מפקד פלגת סטי"לים, מפקד בית הספר לפיקוד ימי, ראש מחלקה במספן המודיעין ומפקד שייטת ספינות הטילים. בשנת 1999 קודם לדרגת תת־אלוף וקיבל לידיו את הפיקוד על בסיס חיפה ועל הזירה הצפונית. בהמשך, כראש מספן הים, תכנן מרום את המבצע ללכידת ספינת הנשק קארין איי, ופיקד על הפעולה בלב ים. ב־2003 מונה לראש מספן מטה חיל הים, ואחר כך נשלח כנציג צה"ל למפקדת המטות המשולבים בארצות הברית, והיה נספח הגנה בשגרירות ישראל בסינגפור.
עם שובו ארצה הועלה מרום לדרגת אלוף ומונה למפקד חיל הים. הוא פיקד על החיל במבצע עופרת יצוקה, אבל האירוע הזכור ביותר משנותיו בתפקיד היה ההשתלטות על משט המרמרה. בחודש שעבר מלאו 12 שנה לפשיטה הימית, שתשעה מחבלים מהארגון הטורקי האסלאמי IHH נהרגו בה, ותשעה לוחמי צה"ל נפצעו. קיתונות של ביקורת בינלאומית נשפכו על ראשה של מדינת ישראל מבחוץ, ומחלוקות סערו גם בתוכה פנימה. ועדת הבדיקה שמינה הרמטכ"ל, בראשותו של אלוף במיל' גיורא איילנד, מצאה כי מתכנני המבצע וגופי המודיעין שגו, אך גם קבעה שלא הייתה רשלנות בהתנהלותם.
"אחרי המבצע היו כתבות בעיתונים וסיפורים על כמה אנחנו אידיוטים, ואיך לא עשינו הערכת מצב נכונה. צריך להבין דבר אחד: אם מודדים את המבצע הזה כמבצע צבאי, הוא היה מוצלח. שום אונייה לא חדרה לנמל עזה. אם האוניות האלו היו מגיעות לרצועה, לא היה סגר, והיום היו ספינות איראניות עוגנות שם"
ועדה ציבורית בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב טירקל מתחה ביקורת על הדרג הצבאי והדרג המדיני, שלא צפו מראש את קבלת הפנים האלימה מצד משתתפי המשט. מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, שבדק גם הוא את השתלשלות האירועים, קבע שראש הממשלה בנימין נתניהו היה צריך להתנהל אחרת בקבלת ההחלטות. בעקבות האירועים הגיעו יחסי ישראל־טורקיה לשפל, והדבר נגע גם למרום באופן אישי. היום, על רקע התחממות הקשרים בין שתי המדינות ואפילו שיתוף פעולה מוצלח בסיכול פיגועים איראניים, צ'ייני מציג את נקודת המבט שלו על משט המרמרה, משלבי התכנון ועד הסקת המסקנות.
הכוחות שבפיקודו, אומר מפקד חיל הים לשעבר, פעלו לא רק ביעילות, אלא באופן מעורר הערכה. "הסיפור הזה החל עוד ב־2008. תומכי BDS החליטו אז שהם 'יפרצו את המצור על עזה'. אגב, אין מצור על עזה, ואף פעם לא היה; סחורות נכנסות לרצועה דרך המעברים היבשתיים המפוקחים. בכל מקרה, התנועה הזו, שהובילו גם יהודים בני עמנו, החלה מהלך של קניית כלי שיט להפלגות בין קפריסין לעזה. ספינות חיל הים היו שולחות להם התרעות, אבל לא הייתה באמת דרך חוקית למנוע מהם להיכנס. זה קרה כמה פעמים, ועל סיפון כלי השיט האלה הגיעו לעזה גם אנשים שנחשדו בטרור. כמפקד חיל הים הבנתי שהטיפות האלה יהפכו לגשם, ואכן, התחילו להגיע אוניות מכל העולם. מלוב, מאיראן, ממלזיה, מלבנון – כולם הביאו 'סיוע הומניטרי'. מאמץ דיפלומטי אדיר הצליח לנטרל את רוב הפעילות הזאת, ובכל זאת את חיל הים היא העסיקה לא מעט. ואז הוחלט להטיל סגר ימי ביטחוני על עזה. סגר ימי הוא כלי שמופעל כשיש אויב או גורם טרור שנלחם נגדך, ואתה רוצה למנוע ממנו להבריח נשק. זה אמצעי חוקי לפי החוק הבינלאומי. לקח לי זמן לשכנע את הרמטכ"ל ואת ראש הממשלה דאז אולמרט שזה נדרש, אבל בסוף זה קרה".
ועדה שהקים לימים מזכ"ל האו"ם באן קי־מון כדי לבדוק את אירועי המשט קבעה גם היא שהסגר היה חוקי. "משמעות הסגר הייתה שאף אחד לא יכול להיכנס לרצועת עזה בלי פיקוח שלנו", ממשיך מרום. "היה ברור שאם אפילו כלי שיט אחד יעבור בלי אישור, הסגר יהיה חסר משמעות. עצרנו כל אונייה שהגיעה, ומי שרצה להעביר לעזה סיוע הומניטרי, הצענו לו לפרוק באשדוד את הסחורה, ומשם היא תוכנס דרך מעבר כרם־שלום, תחת פיקוח שלו ושל הבודקים במעברים".
והיו מי שנענו להצעה הזו?
"לא. כי כל מי שבא הגיע כדי לעשות פרובוקציה. חיל הים עמד על שלו בעניין. השתלטנו על כמה אוניות, הבאנו אותן לאשדוד והפעילים נשלחו למדינותיהם. היה ברור שאם לא נעשה זאת, מהר מאוד יגיעו גם משלוחי נשק. ואז התחיל להתארגן משט המרמרה. הם עבדו עליו כחצי שנה מראש. הבנו שהמשט הזה, שהיה אמור לכלול כ־15 כלי שיט, יהיה שונה ממה שהכרנו".
לעצירת המרמרה קדמו שישה מבצעים של חיל הים מול משטים קטנים יותר. הפעולות הללו קיבלו את הכינוי "רוחות שמיים". מבצע "רוחות שמיים 7" כבר היה בסדר גודל אחר. בשלושת החודשים שקדמו למשט קיים מרום שיחות עם מפקדי הציים של טורקיה ושל ארצות הברית ועם נספחים צבאיים, אך המאמץ המדיני לא הביא לביטול המשט. "גם שרים בכירים מישראל ומטורקיה שוחחו ביניהם. אני חושב שבהיבט הדיפלומטי היינו יכולים לעשות יותר, אבל אני לא בא בטענות לאף אחד".
ככל שקרב מועד המשט, פחת מספרם של כלי השיט שהתעתדו להשתתף בו. לבסוף יצאו לדרך שישה בלבד. "בעצם, כשמסתכלים על משט מהסוג הזה, מדובר באירוע אזרחי. הרי לטענתם הם מביאים ציוד הומניטרי, ואין פה אויב. לכאורה משרד הביטחון צריך לטפל בזה, או משרד החוץ. אלא מה, במדינת ישראל אין מי שיעשה את זה. כמו ביטחון הפנים שדיברנו עליו קודם. גם אדם שמורד מהאונייה לחוף, צריך לבדוק אותו ולשמור עליו עד שיטוס חזרה. השב"ס אומר – 'אני לא יכול ללוות אותו'. וכשאנחנו רוצים להפעיל את הימ"מ בים, אומרים לנו שאין היתר חוקי. אחרי האירוע כתבתי מסמך בנושא והצגתי אותו לשר הביטחון דאז, אהוד ברק. הוא אמר לי – צ'ייני, הצבא ימשיך לעשות את זה, כי אין מישהו אחר".
מרום מתאר הערכות מצב רבות משתתפים שקיים לקראת הגעת המשט. "היו שם נציגי אגף המודיעין, חיל האוויר, מתאם הפעולות בשטחים, אגף המבצעים, פיקוד העורף, כל מי שנוגע לעניין. היו גם גופים חיצוניים לצבא – משטרה, משמר הגבול, משרד התחבורה, משרד המשפטים, משרד החוץ, הדוברות של משרד ראש הממשלה. בכל אירוע כזה היו שבעים־שמונים איש בחדר. ואני כל פעם אומר להם: תבינו, לי אין סמכות לתת הוראות למשרד החוץ להגיע לדיון, אבל אין מישהו אחר שיעשה, אז חיל הים עושה את זה. תחליטו אם אתם רוצים לבוא או לא. כולם באו.
"אדם שעובר הליך חקירות של חמש שנים מרגיש קושי לחיות עם הסיפור הזה. עברתי תקופה לא פשוטה – אני, משפחתי, ילדיי, נכדיי. גוף האדם ונפש האדם לא יודעים לשים איקס על דבר כזה ולהמשיך הלאה. אבל אני משתדל ככל יכולתי להמשיך"
"קיימנו נוהל קרב מסודר. התעקשתי שתהיה הערכת מצב כתובה, ושתצא גם פקודה צה"לית מאגף המבצעים, שזה לא טריוויאלי. רצו שהמבצע הזה יהיה המשך לשאר 'רוחות שמיים', ואמרתי: לא. הפקשוש הכי גדול שלנו הוא שלא היה לנו מספיק מודיעין. באותה תקופה איראן הייתה במקום גבוה מאוד בסדר היום, וכל גופי המודיעין התעסקו בה, כולל בשאלה אם לתקוף או לא לתקוף. המסר שלהם לחיל הים היה פחות או יותר: טפלו באירוע הזה, ועזבו אותנו בשקט.
"אנחנו לא בוחרים את המשימות שלנו. סיפור כמו המרמרה – שאגב, לא היה עליה בכלל ציוד הומניטרי – הוא משימה לא נעימה, אם להשתמש במילים ממלכתיות. אף אחד לא רוצה היתקלות עם אזרחים, ובהם גם מבוגרים, נשים וחברי פרלמנט. אבל קיבלנו משימה, אז נבצע".
לא פעילים, מחבלים
700 איש השתתפו במשט שכותרתו Free Gaza. כ־600 מהם שהו על סיפונה של מאווי מרמרה. "היו שם חברי פרלמנט אירופים ויהודים ניצולי שואה", מספר מרום. "היו גם ראאד סלאח וח"כ חנין זועבי. לנו היה ברור שאנחנו הולכים להשתלט על זה. לדעתי זה היה המבצע הגדול ביותר שחיל הים עשה אי פעם. אם אני זוכר נכון, היו יותר משלושים כלי שיט שלנו בים עם למעלה מאלף לוחמים, ועוד כ־2,000 או 3,000 איש ביבשה. סיפור שלם, ואת הכול ניהל חיל הים. עבדנו עם ייעוץ משפטי צמוד, שאישר כל נשק וכל אמצעי. החוק הבינלאומי אומר שלפני שמגיעים לאוניות ועוצרים אותן, צריך להתריע. אז לכל אונייה העברנו בשעות שלפני ההשתלטות כשלוש התרעות, מה שלקח מאיתנו את ממד ההפתעה".
כשכל ההתרעות המילוליות לא הועילו, הגיעה העת להשתלטות הפיזית. לוחמי חיל הים שהשתלשלו ממסוקים אל גג המרמרה, חשבו שייאלצו להתמודד לכל היותר עם התנגדות סמלית של כמה אזרחים לא חמושים, והופתעו כשהותקפו באלימות קשה. "על המרמרה היו כחמישים מחבלים מארגון IHH, שהביאו איתם סכינים, גרזינים, בקבוקי תבערה, מסורים, מוטות ברזל ושרשראות – כדי להרוג חיילי צה"ל, לשחוט אותם. לשמחתי הרבה, לקח ללוחמים רק כמה שניות להבין לאן הם נקלעו, ובטיפול נכון הם הרגו תשעה מחבלים – לא 'פעילים'. היו גם כארבעים פצועים מנוסעי האונייה, אבל שום חבר פרלמנט לא נפגע, שום חברת כנסת לא נפגעה, שום אישה, מבוגר או ילד לא נפגעו. רק מחבלים.
"ואז היו כתבות בעיתונים על כמה אנחנו אידיוטים, ואיך לא עשינו הערכת מצב נכונה. צריך להבין דבר אחד בסיסי: אם מודדים את המבצע הזה כמבצע צבאי, הוא היה מוצלח. כל הסיפור על גג המרמרה היה עניין של דקות. ההשתלטות על האונייה ועל המשט כולו הושלמה, שום אונייה לא חדרה לנמל עזה. אני לא מכיר מבצע דומה בעולם. הייתה פעילות נכונה שסיימה את העבודה".
כשהלוחמים ירדו מהמסוקים, יכולתם לדעת לאיזה שדה קרב הם נכנסים?
"לא. כשהורינו להוריד את החיילים, כמעט לא היו אנשים על הגג. זה מה שראינו בתמונת מזל"ט. הם התחבאו בכל מיני מבנים שהיו שם, ואז יצאו החוצה ופרץ העימות. כל מי שאיים לרצוח חייל ישראלי והיה לו אמצעי – סכין או גרזן – נורה. כולם היו מחבלים. הלוחמים פעלו נפלא, צריך רק לחבק אותם ולהסיר בפניהם את הכובע. הייתי במסדרון הפיקוד, על אונייה בלב ים, וראינו הכול. המשימה הושלמה, אבל נוצרה מהומה תקשורתית מטורפת".
לפי דו"ח איילנד לא הוכנה תוכנית חלופית, למקרה שהפעולה תשתבש. עוד נטען שהיה אפשר להכין מראש אמצעים נוספים שייצרו את התנאים הדרושים לעלייה למרמרה.
"אני לא רוצה להתעמת פה, אני לא חושב שזה נכון ציבורית. קיבלתי החלטה אסטרטגית שאני לא מתעמת עם ועדות החקירה, והיו ארבע ועדות כאלה. אבל יש לי תשובות לכל הדברים, ואני חושב שחלק מהאמירות של חברי הוועדות היו מוטעות. אין לי גם עניין להתווכח עם כל מיני חכמים שאומרים בדיעבד שהיינו צריכים להשתמש באמצעי כזה או אחר. אני לא מתנצל על כלום. זה אחד המבצעים החשובים שעשיתי בימי חיי, ואחד המכוננים שבהם. כי בסופו ייצרנו הרתעה. אחריו לא היו עוד משטים, היה שקט ימי ברצועת עזה. ושוב צריך להבין – אם האוניות האלו היו נכנסות לרצועת עזה, לא היה יותר סגר, והיום היינו רואים ספינות איראניות עוגנות שם. לשמחתי סיכלנו את זה.
"היו גם מי שביקרו אותי ואמרו שהייתי צריך בשלב מסוים להקפיא מצב, לעצור ולעבור ל'פלאן בי'. מה פלאן בי? בעבודת מטה בצבא יש מקרים ותגובות. מקרה א', אתה נותן לו תגובה. מקרה ב', אתה נותן לו תגובה. חשוב להבין עוד דבר: המרמרה הייתה תחנת שידור ענקית עם צלחות לוויין, והיא שידרה לכל העולם. חסמנו את זה לפרק זמן מסוים, אבל היה ברור שצריך לגמור את המבצע מהר. אם היינו עומדים וחושבים, הם לא היו עוצרים בינתיים. כמו שאמרו לנו במכשיר הקשר, במענה להתרעות: 'אנחנו נגיע לעזה ואתם תלכו לאושוויץ'. דמייני שאנחנו עוצרים, ויש שידור ישיר מהמרמרה המסכנה, שמראה את כל האוניות והמסוקים של חיל הים. הם היו פונים לכל העולם – 'תצילו אותנו מהקלגס הציוני'. היו מגיעות אוניות זרות, והסיפור היה נעשה מורכב הרבה יותר. הבנתי מההתחלה שזה אירוע תקשורתי מהמעלה הראשונה, ולכן אמרתי שאנחנו מסיימים אותו עכשיו. בלי הקפאות מצב, בלי משחקים".
הופתעת מאווירת "אוי מה עשינו" שפשטה בארץ?
"לא. אני כבר לא ילד, עברתי הרבה בצבא. בסוף ההשתלטות ניהלנו את פינוי הפצועים, ושוחחתי עם הרמטכ"ל. כשטסתי בחזרה לארץ אמרו לי שיש מסיבת עיתונאים. הגעתי אליה אחרי כמה לילות בלי שינה, וגם בלי הכנה. זה לא היה נכון. כל הגורמים שידרו לחץ, ולא הייתה לכך סיבה. אני לא אומר שאנחנו חפים משגיאות, אבל בכל המבצע נורו בסך הכול 300 כדורים, וחקרנו כדור־כדור. יום אחד יפתחו את הארכיונים והכול יתפרסם".
הדרך נשארה חסומה
בעקבות אירועי המשט סימנו הטורקים את מרום באופן אישי. במאי 2012 הוגשו בטורקיה כתבי אישום נגד ארבעה קצינים ישראלים בכירים, כמי שאחראים להשתלטות על המרמרה: מפקד חיל הים מרום, הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, ראש אמ"ן עמוס ידלין, וראש להק המודיעין של חיל האוויר אבישי לוי. "דווקא הייתי בקשר טוב עם הטורקים לפני פרשת המרמרה", אומר מרום. "ב־97', כשהייתי מפקד סיירת הסטי"לים, השתתפתי בתרגיל המשותף הראשון של צה"ל עם צבא טורקיה. הקצינים שם היו חברים שלנו, הכרתי היטב גם את מפקד הצי".
ב־2013, בעת ביקורו של נשיא ארה"ב ברק אובמה בישראל, שוחחו ראש הממשלה נתניהו ונשיא טורקיה ארדואן בטלפון. נתניהו התנצל בפני העם הטורקי והסכים לשלם פיצויים. ההליכים המשפטיים בוטלו, השגרירים שבו ונשלחו והיחסים השתפרו – עד לגירוש שגריר ישראל מאנקרה ב־2018, על רקע המהומות בגבול עזה.
אתה חושב שנתניהו שגה בהתנצלות שלו?
"אני לא מכיר את כל הפרטים, ולא הייתי במצב של ראש ממשלה שאובמה מסובב לו את היד. יכול להיות שאם הייתי במקומו, גם אני הייתי מקבל החלטה דומה".
כלומר, את הדיפלומטיה האפולוגטית אתה מקבל בהבנה, אבל על הביקורת התקשורתית והפנים־ישראלית בנושא המרמרה אתה אומר – הגזמתם.
"בוודאי. אני לא חושב שמכירים את כל הפרטים. אבל זה כבר מאחוריי. אחרי המרמרה היה גם המשט של 2011, שהצלחנו לסכל בין השאר בעזרת הרבה יותר שיתוף פעולה מגורמי מודיעין". המשט ההוא, שהיה אמור לצאת מיוון, בוטל בעקבות סדרת תקלות טכניות מסתוריות בכלי השיט, לחצים דיפלומטיים בינלאומיים והתנגדות מצד היוונים. חודשים ספורים אחר כך פרש מרום מצה"ל. היום הוא מרצה מדי פעם בפני יחידות צבאיות, "בעיקר על צדקת הדרך", הוא אומר. "זה בעיניי הדבר החשוב ביותר. כל חייל שיוצא לקרב צריך לשאת איתו בתרמיל, בנוסף לאביזרים הצבאיים, מסר שאומר – אנחנו צודקים. זו המדינה שלנו ואנחנו נשמור עליה, ניישב אותה ונילחם עליה".
"המרמרה (למעלה) הייתה תחנת שידור ענקית עם צלחות לוויין, והיא שידרה לכל העולם. דמייני שאנחנו עוצרים לחשוב על תוכנית אחרת, ובינתיים יש שידור ישיר מהמרמרה, שמראה את כל האוניות והמסוקים של חיל הים. הבנתי מההתחלה שזה אירוע תקשורתי, ולכן אמרתי שאנחנו מסיימים אותו עכשיו. בלי הקפאות מצב, בלי משחקים"
מה עמדתך על שילוב נשים ביחידות קרביות?
"אני חושב שהן מסוגלות לתרום רבות לעשייה הצבאית, בכל מקום. אם נפעל בחוכמה, נדע לסדר את זה. יהיו ביני"שים וחרדים ובנות בתפקידים קרביים. זה אפשרי".
גם בחיל הים?
"בחיל הים זה קיים הרבה שנים. מעולם לא ראיתי בזה בעיה. יש בנות בספינות, יש בנות בילת"מ – יחידה למשימות תת־ימיות, ויש בנות ב'סנפיר', יחידה מקצועית לשמירה על הנמלים. חלק מהכלים אצלנו קטנים וההפרדה בעייתית; בכל זאת, בת צריכה קצת יותר פרטיות מבן. אבל ביכולות של הנשים אין שום בעיה, אלא אם כן זה תפקיד פיזי קשה מאוד, ושם הן לא יהיו. בשאר המקומות תרומתן עצומה, והנה, אפשר להסתדר: קורס חובלים עושה מיונים פעמיים בשנה, אז במחזור אחד יש בנות ואין ביני"שים, ובמיונים שיש ביני"שים אין בנות. שני קורסים בשנה, מה הבעיה".
ולאורך השירות?
"בשירות עצמו התהליך קצת יותר מסובך, אבל גם שם זה אפשרי. צריך רק להפעיל שכל וחוכמה. לא צריך להגיע לפינות שלא רוצים להיות בהן".
ארבע שנים אחרי פרישתו מצה"ל מונה צ'ייני ליו"ר רשות שדות התעופה. ב־2017, עם הסתעפות פרשת הצוללות שנרכשו מגרמניה, הודיעו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה שמרום ייחקר באזהרה במשטרה. כהונתו ברשות שדות התעופה לא הוארכה, וב־2019 החליטה פרקליטות המדינה להעמידו לדין בכפוף לשימוע, בגין לקיחת שוחד, הלבנת הון ועבירות מס.
לפי האישומים, מרום סייע למיקי גנור לקבל את תפקיד הסוכן בארץ של התאגיד הגרמני טיסנקרופ, שממנו רכשה ישראל צוללות; הטענה הייתה כי התמורה התבטאה בכך שגנור שילם לצ'ייני יותר מחצי מיליון שקלים כמה שנים אחר כך, עבור עבודות ייעוץ. מרום מצידו אמר כי הכסף שולם תמורת עבודה והכול נעשה כחוק. לפני שנה, במאי 21', נסגר התיק.
מה אתה עושה בימים אלו?
"לא הרבה. אני יו"ר של חברה שעוסקת בפרסומות באינטרנט, מתעסק קצת בנדל"ן, כותב קצת לעיתונים מסוימים, מרצה מעט. יש כל מיני יוזמות עסקיות חדשות שנולדות עכשיו, אבל אני יכול לעשות הרבה יותר. אני רוצה לעשות יותר".
מה למשל?
"אני יכול למלא תפקידים בכירים בציבוריות הישראלית. חברות ממשלתיות, חברות פרטיות. הייתי ברשות שדות התעופה בתקופת הזוהר שלה, כשהיא בנתה שדה תעופה חדש באילת, בהיקף של כמעט 2 מיליארדי שקלים בלי שום מימון חיצוני. בנוסף הרחבנו את טרמינל 1, נבנתה זרוע רביעית בנתב"ג, נכנס לפעילות מגדל הפיקוח החדש והיו לנו תוכניות מקיפות להמשך פיתוח. לא נולדתי מומחה לנושא; הייתי מלח. אבל למדתי גם את תחום התעופה, ויש לי היום ידע לא רע. אני יכול לעשות גם דברים אחרים, בחברות אחרות ובמקומות אחרים".
שנה אחרי סגירת התיק, אתה מרגיש שהדרך עדיין חסומה בפניך?
"כן. זה מוזר ומאכזב, אבל זה המצב. אין שום היבט שלא נחקר אצלי. סרקו אותי במסרקות ברזל לאורך ולרוחב, לא קיבלתי שום פרוטקציה, ובסופו של דבר נוקיתי מהחשדות והתיק שלי נסגר".
אתה חושש שוועדת החקירה הממלכתית לפרשת הצוללות תדון שוב במעורבות שלך בפרשה?
"ממש לא, להפך. יש עוד הרבה דברים שהציבור לא מכיר, וכשהתמונה המלאה תתברר, לדעתי תהיה לכולם יכולת טובה יותר לשפוט מה קרה פה".
עו"ד ציון אמיר, שייצג אותך, אומר שבתיק 3000 חיפשו את נתניהו ובדרך התעכבו על אנשים אחרים. גם אתה רואה זאת כך?
"תשאלי את עו"ד אמיר. אני יודע שאין נגדי שום האשמה, התיק סגור, הכול טוב".
ובאופן אישי, אתה מרגיש שהסיפור הזה אופף אותך? על זה אנשים חושבים בפגישה איתך?
"תראי, כשאתה חוטף פטיש של חמישה קילו בראש, משהו נשאר. גם פיזית וגם נפשית. גוף האדם ונפש האדם לא יודעים לשים איקס על דבר כזה ולהמשיך הלאה. אבל אני משתדל להמשיך. אני לא נראה לך כמו אדם שמשהו לא בסדר איתו".
אתה כן נשמע כמו מישהו שמרגיש שעשו לו עוול.
"בסופו של דבר, אדם שעובר הליך חקירות של חמש שנים מרגיש איזהו קושי לחיות עם הסיפור הזה. עברתי תקופה לא פשוטה – אני, משפחתי, ילדיי, נכדיי. זה לא קל, המעבר מהמקום שהייתי בו לפני כן למקום של החקירות. מדינת ישראל, ששירתי במשך כארבעים שנה, התהפכה עליי פתאום. אבל עכשיו הכול בסדר, ברוך השם".
פוליטיקה מעניינת אותך?
"כן, אני חושב על זה בהחלט".
באיזו מפלגה?
"אחת ממפלגות הימין, והליכוד באופן טבעי מוביל את הימין. נבדוק ונראה, עוד לא החלטתי אם אני קופץ לבריכה הזו, אבל היא בהחלט אופציה. אני חושב שעוד יש לי מה לתרום, ואני רוצה לתרום".
ברור לו שאם יפנה לשדה הפוליטי, כל הסיפורים עליו ישובו ויצופו. כמו למשל הבילוי שלו במועדון חשפנות, שכיכב על דפי ידיעות אחרונות ב־2009. מרום התנצל אז על מעשיו. "אין לי שלדים בארון", הוא אומר. "הארון שלי פתוח, הוציאו הכול, אמרו הכול, מה עוד יכולים להגיד? אנשים עושים טעויות במהלך הקריירה, אבל בסופו של דבר, כשמסתכלים על החיים שלי, הם היו מלאי הישגים, עשייה, הצלחות. אני לא מודאג, לא מרגיש קורבן ואל תהפכו אותי לקורבן.
"היו תקריות כאלה ואחרות, לא לקחתי שום דבר בקלות ראש, אבל הווקטור שלי ברור מאוד – אני מסתכל קדימה אל האופק, אל העתיד, ורואה שם הרבה טוב. חלק ממה שנכתב עליי אני קורא, חלק לא. אחרים קוראים ומספרים לי. פעם היו אומרים שעוטפים בזה דגים, היום הכול דיגיטלי. בסופו של דבר, הציבור יודע מי אני ומה עשיתי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
