כאשר ילדתי במזל טוב את בתי הרביעית גלי, התוכניות שלי היו ברורות מאוד: שלושה חודשי חופשת לידה בתשלום, עוד חודש וחצי חופשה על חשבוני, והיידה, חזרה לעבודה. ואכן, לקראת תום פרק הזמן הזה התחלתי לדאוג לסידורים הנחוצים, ובראשם כמובן מציאת מסגרת טיפול לפעוטה. תחילה פניתי למעון היישוב, המוגדר "מעון סמל", כלומר מסגרת מפוקחת ומסובסדת בכספי המדינה. אלא שהמנהלת הודיעה לי בצער שכרגע אין באפשרותה לקבל את גלי. המעון לא מצליח לגייס די מטפלות, וגם אם יימצאו כאלה – יש רשימת המתנה ארוכה של חניכים אפשריים.
הרחקתי למעונות ביישובים הסמוכים, וגם שם נאמר לי אותו הדבר – המקום מלא, אין אפשרות לפתוח עוד קבוצה כי אין מטפלות. מילא, אמרתי לעצמי, נלך למשפחתון פרטי, מקסימום יעלה קצת יותר. להפתעתי הרבה, גם במקצה הזה כל שיחת טלפון נענתה בתגובה דומה: "מצטערת, אין לי מקום, וגם לשנה הבאה אני די סגורה". מטפלת אחת סיפרה בקול בוטח: "את לא מבינה מה הולך פה. נשים באות אליי שנייה אחרי הלידה, עם השליה בידיים, ומבקשות להירשם. הייתה אפילו בחורה שהתקשרה ואמרה: 'אנחנו מתכננים היריון השנה, אפשר לשמור אצלך מקום?'"
הימים נקפו, ואני נאלצתי להישאר בבית עם הקטנה. כשישבתי פעם בחדר ההנקה של הקניון במעלה־אדומים התיישבה לידי בחורה חמודה שהחזיקה גם היא תינוקת. התחלנו לשוחח והתברר שהאם הצעירה עבדה בעבר בכמה מעונות, ובהם גם המעון ביישוב שלי. מיד נדלקה הנורה: שאלתי אותה אם תרצה לעבוד במשפחתון פרטי שאארגן בתיאום עם היישוב. תוכלי לטפל תוך כדי כך גם בתינוקת שלך, הצעתי.
טובה סיני, מפקחת חינוכית ארצית בתנועת נעמת: "יש לנו 180 מעונות, ובשני שלישים מהם פועלות ועדות קבלה. לפעמים יש ביקוש של 20 ילדים יותר מהתפוסה, ולפעמים 200. מדברים כבר על 150 אלף הורים שיזדקקו למסגרות ולא ימצאו, ואני מאמינה שהמספרים גבוהים אפילו הרבה יותר"
היא אמרה שתשקול, ואני כבר מיהרתי לפרסם מודעה בדף הפייסבוק של היישובים באזור ולבשר על תוכנית לפתיחת משפחתון חדש. בתוך דקות הוצפתי בעשרות מסרונים של אמהות שהתחננו להתקבל. "אבל עוד לא מצאתי מטפלת", הסברתי להן, "הכול כרגע באוויר!". "לא חשוב", הן השיבו בלי להסתיר את הלחץ, "העיקר שתרשמי". כמה מהן סיפרו שהן יושבות כבר שנה כמעט בבית, בגלל היעדר מסגרת לתינוק. אחת ממש התחננה על נפשה ואמרה שהמשפחה בקריסה כלכלית.
בסופו של דבר, אחת משכנותיי החליטה להישאר עם התינוקת שלה בבית כמה חודשים מעבר לחופשת הלידה, ופתחה משפחתון קטן. מיד התנפלתי עליה עד שאמרה "רוצה אני", וזכיתי להיות בין המאושרות שישלמו 250 שקלים ליום תמורת הזכות לצאת לעבוד.
כאשר נפתחה ההרשמה במעון היישובי לשנה הבאה, זינקתי מיד על עמדת המחשב. כעבור כמה חודשים הודיעו לי ש"התקבלנו למעון". כן, גם תינוקת בת פחות משנה צריכה לעמוד בתנאי קבלה. חברות אחרות גילו שהן עדיין ברשימת ההמתנה.
באותו הזמן עוד חשבתי שזו בעיה מקומית. אולי בפריפריה קשה לגייס כוח אדם למעונות ולמשפחתונים? אבל כשהתחלתי לשאול ולברר התקבלה תמונת מצב רוחבית ומדאיגה. "בלית ברירה נשארתי חצי שנה עם הבן שלי כי לא מצאתי לו מסגרת", כתבה לי בפייסבוק רינה, אם לתינוק. "ארבעה חודשים עבדתי במשמרות לילה, וכשחזרתי הביתה הייתי עם הקטן במקום לישון. שרדתי בקושי", שיתפה הודיה. "התפטרתי מהעבודה בגלל המחסור במטפלות, אין לי מסגרת ואני עם המתוק בבית, בתקווה שעד ספטמבר יפתחו קבוצה לגיל שנה", קבלה רחל. "מצב הזוי!"
איילת מאור, תושבת מעלה־לבונה, מכירה את שני הצדדים של המטבע. היא אם לשתי קטנטנות – בת שלוש וחצי ובת שנה וחצי – ובעבר עבדה בעצמה כמטפלת. "את חופשת הלידה השנייה הארכתי על חשבוני", היא מספרת. "ישבתי עם הילדה תשעה חודשים בבית כי לא מצאתי מסגרת, עד שהגיעה שנת הלימודים הבאה והכנסתי אותה למעון. אחרי חודש היא שוב הייתה בבית: במעון 'פתחו שנה', אבל לא היה צוות. התקשרו אליי, התנצלו ואמרו שהם פשוט לא מצליחים למצוא מטפלות, ולכן מחר הקבוצה נסגרת".
מה עושים במצב כזה?
"התחלתי להרים טלפונים ולברר. הגעתי אל כמה מטפלות מקסימות, אבל הן לא היו מוכנות לעבוד יותר מארבעה ימים בשבוע. בסוף, אחרי הרבה חיפושים, הצלחתי למצוא מישהי שעובדת שבוע מלא, וכך יכולתי לצאת לעבוד. אבל מבחינת המדינה, הילדים שלנו מתחילים את החיים בגיל שלוש, רק אז היא דואגת לכולם למסגרות. עד השלב הזה היא בעצם אומרת לנו: תשרדו".
אין איכות, לפחות יש כמות
הנתונים היבשים מעידים שאלה לא תחושות סובייקטיביות: בישראל אכן קיימת מצוקה חריפה של מעונות לילדים עד גיל שלוש. דו"ח של פורום קהלת מאוגוסט 2021, שכתבה תרצה אטיה, מספר שב־2018 היו בישראל 542,300 פעוטות בשכבות הגיל הללו – אך רק 125,442, פחות מרבע מהם, זכו למקום במעונות המוכרים. במסגרות הללו שכר הלימוד מפוקח ומשתנה בהתאם למדדים הכלכליים של כל משפחה. הסכום הגבוה ביותר שאפשר לגבות הוא כ־2,700 שקלים לחודש לפעוט בגיל 3־15 חודשים, וכ־2,100 שקלים מגיל 15 ועד 33 חודשים. אם ההורים זכאים להנחה, המדינה "משלימה" להנהלת המעון את ההפרש. בשנה האמורה, 2018, נדחו 8,000 בקשות להתקבל למעונות; אפשר לשער שרבים מההורים האחרים אפילו לא ניסו. מנתונים שמספק לנו פורום מעונות היום עולה תמונה מדאיגה במיוחד: בשנים 2020 עד 2022 נסגרו 122 כיתות מעון, ועוד כ־69 כיתות צפויות להיסגר בשנה הבאה.
ליאורה מינקה, יו"ר "אמונה": "זו עבודה קשה, והתגמול הוא שכר מינימום ועוד 700 שקל לחודש. בחוץ מציעים למטפלות אלטרנטיבות. המשבר התחיל מאז שהחליטו שיהיו שתי סייעות לכל גננת. ההחלטה הזאת עצמה הייתה מוצדקת, אבל התוצאה הייתה נהירה של מטפלות לגנים העירוניים"
צוואר הבקבוק העיקרי, אומרים העוסקים בתחום, הוא המחסור במטפלות. "זו רכבת, מטפלות מגיעות ועוזבות", אומרת מאור. "קשה למצוא עובדות יציבות בתחום, כי אף אחת לא רואה בו אופק מקצועי. לכאורה זה מעיד על תהליך חיובי – נשים מודעות יותר לאפשרויות שלהן, כולן רוצות קריירה ורוצות להגשים את עצמן – אבל ההשפעה ניכרת היטב בהיצע. הרבה ממנהלי המעונות מציבים אמות מידה בסיסיות למדי. אז מביאים מטפלת שלא דוברת את השפה, או מישהי שיש לה קושי פיזי, וכך הנטל נופל על הצוות הצעיר יותר, והתוצאה היא ירידה נוספת במעמד המקצוע. כמה נשים חולמות להיות מטפלות? גם המעסיקים מתייחסים אליהן כ'כוח עבודה' ותו לא".
"בגלל מצוקת כוח האדם החלו להעסיק גם מטפלות מהמגזר הערבי", מספרת בכירה באחת מרשתות מעונות היום. "הן עובדות מצוינות, זה לא העניין, אבל רובן דוברות עברית ברמה בסיסית מאוד, אם בכלל. לקחת עובדת כזו למעון של תינוקות שרוכשים שפה – זה עשוי להיות בעייתי. בהרבה מעונות יש תפיסה חינוכית, מלמדים את הילדים על חגים ושבת, וגם סביב זה יכולה להיות בעייתיות".
לא פעם המצוקה הגדולה מחוללת יצירתיות. "יצאנו בקמפיין פייסבוק כדי לגייס מטפלות", מספר צחי (שם בדוי), המזכיר של אחד היישובים בבנימין. "הצענו שכר גבוה מהמקובל, הוספנו מענק התמדה, דאגנו להסעות מהבית ובחזרה, ערכנו ערבי גיבוש. ואחרי כל ההשקעה ברווחה של המטפלות, עדיין יש מחסור. אם מטפלת חולה אין כוח אדם שיחפה עליה, וקבוצה יכולה להיסגר בהתרעה קצרה. תחשבי מה זה בשביל ההורים, לקבל הודעה כזאת בבוקר. לפעמים מנהלת המעון נכנסת לקבוצות ומשמשת שם כמטפלת, במקום לעשות את העבודה שלה".
את הסיבות למצב תולה צחי בתקציב ובתקינה: "ממוצע ההשקעה של מדינת ישראל בילד מתחת לגיל שלוש עומד על 2,700 דולר בשנה, לעומת 12,400 דולר במדינות ה־OECD. התקן למעונות המפוקחים בארץ הוא מטפלת אחת על שישה תינוקות, ובמדינות ה־OECD הדרישה היא אחת לארבעה. אישה שצריכה לטפל בשישה תינוקות במקביל עוברת יום עבודה קשה מאוד. הסטטיסטיקה הארצית מדברת על תחלופת כוח אדם של יותר מ־30 אחוז, בגלל שחיקה ותנאי שכר". ביישובים הצעירים, הוא אומר, מצטרף גורם נוסף. "אין די גיוון גילים באוכלוסייה, והמטפלות הן מבוגרות מאוד או צעירות מאוד. גם מבחינה חברתית־כלכלית, הגיוון ביישובים אינו גדול כמו בערים, ולכן ייתכן שלא יהיו די מטפלות".
עד לפני כמה חודשים, מעונות היום המוכרים כונו גם "מעונות תמ"ת" משום שהיו תחת פיקוחו של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, שהפך זה מכבר למשרד הכלכלה. בינואר הועבר אגף המעונות למשרד החינוך, במחשבה שהוא ידע להתמודד טוב יותר עם צורכי האוכלוסייה. "הרי אין דבר כזה, ילד בכיתה אל"ף בלי מסגרת", מוסיף צחי. "יש חוק חינוך חובה, הוא קובע שהחינוך יהיה חינם, ולכן המדינה נערכת לכך מבחינת כיתות ותקינה וכוח אדם. אז אולי יש יתרון בכך שהעבירו את האחריות למשרד החינוך, כי הוא יודע לספק את הסחורה מבחינת כמות המסגרות. האיכות שלהן אולי לא תמיד גבוהה, אבל לפחות לכולם יש מענה".
"המחסור במטפלות פשוט לא ייאמן", אומרת ליאורה מינקה, יו"ר תנועת אמונה המפעילה מאות מעונות יום ברחבי הארץ. "מה שהכי עצוב לי הוא שאני לא רואה שמישהו במשרד החינוך פועל למצוא פתרון. מדברים כל הזמן על מורים ועל גננות ועל סייעות, ולא מתעסקים בכלל עם מעונות היום. הבטיחו לי שתהיה ועדת מחירים, והדברים לא מתקדמים. מאות קבוצות נסגרו או עומדות להיסגר, ויש מצוקה פסיכית של כוח אדם. כמי שנמצאת המון שנים במערכת, אני אומרת לך שלא היה דבר כזה מעולם".
את המחסור במטפלות תולה מינקה בכמה גורמים. "קודם כול, זו עבודה קשה מאוד, והתגמול הוא שכר מינימום ועוד 700 שקל לחודש. זה כלום ושום דבר. בינתיים ההורים נעשים תובעניים יותר, ובצדק, ובחוץ מציעים למטפלות אלטרנטיבות".
מה למשל?
"לעבוד כסייעות בגנים. סייעת מקבלת בין 25 ל־30 אחוז יותר ממטפלת. העבודה שלה קלה יותר, כי אלו ילדים גדולים ולא צריך להחליף להם חיתולים. יש פחות שעות עבודה בכל יום, ומספר ימי העבודה מצומצם יותר, כי בגנים יש יותר חופשות מאשר במעונות. אז המטפלות הולכות לשם.
"המשבר התחיל מאז שהחליטו שיהיו שתי סייעות לכל גננת. ההחלטה הזו עצמה הייתה מוצדקת, ואני לא תוקפת אותה, אבל התוצאה הייתה נהירה של מטפלות לגנים העירוניים. זה אופייני למדינת ישראל – נותנים פתרון במקום אחד, ולא מבינים את ההשלכות הרוחביות שלו במקומות אחרים".
איילת מאור, מעלה־לבונה: "ישבתי עם הילדה תשעה חודשים בבית כי לא מצאתי מסגרת. בתחילת שנת הלימודים שלאחר מכן הכנסתי אותה למעון, ואחרי חודש התקשרו אליי, התנצלו ואמרו שאין להם מטפלות, ולכן מחר הקבוצה נסגרת. אחרי הרבה חיפושים הצלחתי למצוא מטפלת. מבחינת המדינה, הילדים שלנו מתחילים את החיים בגיל שלוש"
יש מקצועות תובעניים שמציעים בהם פתרונות – אחיות עובדות רק חלק מהשבוע, וזה נחשב להן למשרה מלאה. למה לא להנהיג מתכונת דומה אצל המטפלות, וכך למנוע שחיקה?
"הפתרונות האלה עולים כסף. כדי שמטפלות יעבדו חלק מהשבוע את צריכה להכפיל את כוח האדם, ומישהו ייאלץ לממן את זה – או ההורים או המדינה. אני עובדת לפי מחירים קבועים, אני לא יכולה לקחת שקל יותר, ואני גם לא רוצה לקחת.
"העלינו עוד רעיונות, וכולם לצערי נדחו. הצענו למשל שייקחו מתנדבות שירות לאומי לעבודה כמטפלות, אבל לא הסכימו להקצות להן תקנים. הייתה גם הצעה לחופש בימי שישי פעם בשבועיים, וגם את זה המשרד לא קיבל. חשבנו אפילו להיעזר בסטודנטיות שלומדות חינוך לגיל הרך – הן ייתנו שעות אצלנו וזה ייחשב להן במסגרת הלימודים. אבל הסטודנטיות לא רוצות לבוא".
לדעת מתי להיוולד
אחת מתוצאות המחסור במעונות ובידיים עובדות היא "רשימת ההמתנה" הארוכה שמשתרכת לפתחו של כל מעון, ובה תיאלצי לעמוד גם אם הקדמת להירשם. מיקומך בתור לא ייקבע רק לפי מועד הרישום: מאחר שהקמת מעונות היום נעשתה מתוך תפיסת רווחה, ניתנת קדימות לאמהות יחידניות ולאוכלוסייה שמוכרת לשירותי הרווחה. לאחר מכן מגיע תורן של משפחות ששני ההורים בהן עובדים בהיקף של 24 שעות שבועיות לפחות. לכאורה זהו תנאי הגיוני שמסייע לנשים לצאת לעבודה, אך למעשה הוא הופך לגורם מעכב: אישה שבעבר עבדה במשרה חלקית, ורוצה לשלוח ילד למעון כדי שתוכל לעלות למשרה מלאה, נמצאת במיקום נמוך ברשימת ההמתנה. כך היא נתקעת במעגל קסמים שלא מאפשר לה להגדיל את המשרה שלה.
גם מועדי הרישום מציבים בפני ההורים משוכה תמוהה. מבחינת המדינה, כך נראה, תינוקות באים לעולם תוך סנכרון עם ההרשמה למעונות היום. "ילידי פברואר יכולים להגיע לגיל חצי שנה ועדיין לא להיכנס למעון, כי במועד הרישום הם לא נולדו, ולכן לא הייתה אפשרות לרשום אותם", מסבירה טובה סיני, מפקחת חינוכית ארצית ומנהלת מרכז הידע של תנועת הנשים נעמת. "יש להניח שרבים מהתינוקות הללו ייכנסו רק על בסיס מקום פנוי. זהו עיוות שנובע מאי הבנה. צריך לחלק את הרישום, ולפתוח גם אפשרות של רישום מאוחר לתינוקות שנולדו באמצע השנה".
גם סיני מעידה על מצוקת מטפלות שלא הייתה כמותה בעבר. "התחלנו להרגיש את התופעה כבר לפני עשר שנים, אבל אז היא לא פקדה את כל הארץ כמו שקורה היום. עכשיו הגענו עד לקצה. רוב כוח האדם נושר בשנה הראשונה במעין דלת מסתובבת, ובחלוף הזמן פורשות גם העובדות הוותיקות. תחברי את שני הגורמים האלה, ותביני שהמערכת פשוט מתקרחת".
אילו פתרונות אתן מציעות?
"יש לשפר את תנאי ההעסקה. גם משרד החינוך מכיר בצורך הזה, אבל בכל פעם שאנחנו מעלים אותו נכנס משתנה אחר. עכשיו אלה המורים, שכולם מדברים על השכר שלהם, קודם דיברו על הסייעות במשך חצי שנה, ואיכשהו השכר של המטפלות תמיד נבלע ומתמסמס. בשורה התחתונה, בספטמבר לא תהיה מסגרת לעשרות אלפי ילדים. אנחנו סוגרים מעונות, וכך גם הארגונים האחרים, משום שאין לנו כוח אדם להפעיל אותם. פתחנו מעון חדש במבנה מפואר באחת הערים, ואנחנו מפעילים בו רק שתי כיתות מתוך ארבע.
"יש לנו כיום 180 מעונות, ובשני שלישים מהם פועלות ועדות קבלה בגלל המחסור במקומות פנויים. לפעמים יש ביקוש של 20 ילדים יותר מהתפוסה, ולפעמים זה מגיע ל־200. מדברים כבר על 150 אלף הורים שיזדקקו למסגרות ולא ימצאו, ואני מאמינה שהמספרים גבוהים אפילו הרבה יותר, כי גם במגזר הפרטי מעונות צפויים להיסגר".
ליאורה מינקה מציינת עוד תהליך חיובי בעיקרו, אך בעל השפעות לוואי שליליות על המוטיבציה של המטפלות: הגברת הפיקוח והכנסת מצלמות לגני הילדים. "המצלמות האלה הפכו כלי בידי היסטריה של הורים, וגם מטפלת שלא עשתה רע יכולה להינזק. היה לנו מקרה של שתי אמהות שהשתוללו במעון וטענו שהצוות מכה את הילדים. השוטרים כמובן הגיעו ולקחו את המצלמות, והמשטרה השעתה את המטפלות עד תום החקירה, ועד שטיפלו בסיפור לקח המון זמן. בינתיים יצאו פרסומים בעיתונות, המטפלות עברו שיימינג וכן הלאה. בסוף הוגש כתב אישום דווקא נגד האמהות, והמטפלות יצאו נקיות מכל רבב – ובכל זאת, שלוש מהן לא הסכימו לחזור לעבוד. הן אמרו: הספיק לנו, למה אנחנו צריכות לעבור את החוויה הזאת?
"אני בעד מצלמות, יש כמובן מקרים נוראים וצריך לטפל בהם. אבל המשטרה לא עובדת מהרגע להרגע, ולא מראה לנו את הצילומים. הורים יודעים את זה, וכבר נתקלתי במי שאמרו לנו 'אם לא תוותרו על התשלומים, נגיש תלונה על התעללות'. הייתה לי עכשיו תלונה על מעון באחת הערים הגדולות. שלושה חודשים לא הוגש כתב אישום, לא ראיתי אף סרטון, אבל בינתיים כל המטפלות הושעו והמעון התפרק לגמרי. גם בנושא הזה יש לנו הצעות לשינויים בתקנות: אנחנו רוצות שיוגדרו למשטרה לוחות זמנים לטיפול בתלונות, אבל אנחנו לא מצליחות להוביל את זה".
מו"פ קטנטנים
במשרד החינוך, שקיבל לידיו את האחריות על המעונות, לא מתכחשים לצורך לשפר את תנאי ההעסקה של המטפלות. "כרגע מתקיים שיח עם האוצר, ושכר המטפלות והסייעות נמצא בדיון גם מול ההסתדרות הכללית", מסרו לנו ממשרד האוצר. "אנחנו לא יכולים לשלם שכר מהתקציב שקיים אצלנו. יש ממונה על השכר באוצר שקובע בעצם את שכרם של כל העובדים לפי הסכמים קיבוציים, ובהתאם לכך הכסף מועבר אלינו".
לצד זה, לטענת האוצר, שיפור אחד כבר נעשה – המטפלות עוברות תהליכי הכשרה מקצועית. "עד לפני שנתיים, כל מי שיש לה דופק הייתה יכולה להיכנס לעבוד במעון, ולא משנה אפילו אם יש לה עבר פלילי. השגנו תקציב של 200 מיליון שקל שאמור לשמש בין השאר לסבסוד מלא של הכשרה לכל הסייעות והמטפלות בתוך מעונות היום. ההכשרה תתקיים במסלולים שונים, כשהרחב שבהם נמשך 220 שעות. מי שתשלים אותו תזכה למענק חד־פעמי של 2,500 שקלים, ושעות הלימוד יוכרו לה כנקודות זכות אקדמיות, אם תרצה להמשיך לתואר ראשון בחינוך".
"בלית ברירה נשארתי חצי שנה עם הבן שלי כי לא מצאתי לו מסגרת", כתבה לי בפייסבוק רינה, אם לתינוק. "ארבעה חודשים עבדתי במשמרות לילה, שרדתי בקושי", שיתפה הודיה. "התפטרתי מהעבודה בגלל המחסור במטפלות, בתקווה שעד ספטמבר יפתחו קבוצה לגיל שנה", קבלה רחל
בתשובה לשאלה לגבי המחסור במטפלות וסגירת קבוצות, מסרו מהמשרד ש"מעונות נסגרים במקומות שאין בהם ילדים, אבל במקומות אחרים זה אכן קורה בגלל מצוקות כוח אדם. כשקיבלנו את המעונות לאחריותנו התעקשנו על תקציב גדול לבינוי, 600 מיליון שקלים. המשמעות היא הרחבת היצע המעונות המסובסדים, אחרי שבשנתיים האחרונות לא נבנו מעונות בכלל, מכל מיני סיבות.
"גם אם מחר יהיו מטפלות בכל המעונות הקיימים, זה עדיין לא יספיק כדי שכל האמהות יוכלו לצאת לעבוד. אנשים יכולים כמובן לפתוח בעצמם עוד מעונות, אבל רק רבע מהם יהיו מתוקצבים ומסובסדים. יש מחסור אמיתי במטפלות, ולכן נפתח עניין השכר שלהן. יחד עם זה, ההכשרה של המטפלות תעצים אותן ותפחית את השחיקה. לשם כך גם הגדלנו את התקינה במעונות הסמל, ומהשנה הבאה תהיה מטפלת נוספת בכל כיתת מעון".
בעניין המצלמות אומרים במשרד החינוך: "אנחנו עובדים על שינוי החקיקה, וכבר יצא תזכיר בעניין כדי שגם מפקחת שלנו תוכל לפתוח מצלמה כחלק מתהליך בקרה שוטף. כך לא יהיה צורך לחכות למשטרה: אם יש חשד, פותחים מצלמות ובודקים. אם מוצאים משהו מדווחים, ואם לא – אפשר להמשיך הלאה והגן יישאר פתוח".
הבכירות ברשתות המעונות מכירות את התוכניות של משרד החינוך, וסבורות כי הן מנותקות מהצרכים האקוטיים. "דיברנו איתם רק על שכר – והם התחילו להכניס הכשרות ומפקחים", טוענת מינקה. "משרד החינוך משקיע בכך הון תועפות. לא שזה דבר רע – גם אנחנו משקיעות בהכשרות ובימי עיון – אבל ביקשנו שהמשרד יפנה כספים קודם כול לתשלום משכורות. רבות מהמטפלות עוזבות את העבודה אחרי שנה אחת, וגם אם תכשירו אותן זה לא ישתנה. אמרנו להם: את הסכומים שכבר הצלחתם לגייס, תכניסו לשכר".
"נכון, חסרות מסגרות", אומרת טובה סיני, "אבל אם יהיו מסגרות ולא יהיה כוח אדם, לא התקדמנו במאומה. במשרד החינוך ממוקדים כרגע בהגדלת הפיקוח, משום שהם מכניסים לתהליכי רישוי והכרה גם את המגזר הפרטי – אבל הם היו צריכים להקשיב למגזר הציבורי. כבר בראשית הדרך הסברנו להם שכרגע, ההכשרה והפיקוח לא יפתרו את הבעיה; זה באמת מהלך היסטורי, אבל אין כוח אדם לממש אותו. אלא שמשרד החינוך, מעצם טבעו, היה שבוי בקונספציה חינוכית, ומתוכה הוא פעל".
במילים אחרות, הרחבת המבנים לא תועיל אם אין על השולחן תוכנית סדורה להגדלת מספר המטפלות. ומה עושות בינתיים האמהות? ובכן, הן מתקמבנות. יש כמובן מי שמוציאות נתח ניכר מהמשכורת שלהן על מסגרת פרטית לילד, אבל יש גם פתרונות אחרים. באחד היישובים סיפרו לנו על "משפחתון אמהות" חדש: כל אחת תורמת יום עבודה לטיפול בילדים, תמורת שלושה ימי שקט.
גישה אחרת אפשר למצוא במרחב "מאמיוורק" ברעננה, שנפתח לפני כמה שנים. המקום הזה נותן מענה להורים שמבקשים לצאת לעבוד, אבל לא רוצים או לא יכולים עדיין להיפרד מהילדים. "הם מגיעים לכאן יחד בבוקר, יושבים קצת, ואז ההורה נכנס לחדר העבודה והילד נכנס לגן הילדים", מסבירה גל חיים, המייסדת. "רוב ההורים כאן עובדים במקצועות חופשיים שמצריכים משרד, כמו עריכת דין, אדריכלות, עיצוב גרפי או תכנות. הילדים מנועים מלהיכנס למרחב העבודה של המבוגרים, אבל ההורים יכולים לצאת אליהם בכל רגע. הכול כמובן בתיאום עם הצוות, כדי שזה לא יהיה איזשהו מטרד".
המסגרות במאמיוורק גמישות – מיומיים בשבוע עד שישה ימים. כשלושים משפחות בחרו באפשרות הזאת, ותופתעו לשמוע – מרחב העבודה לא מאוכלס רק בנשים. "כשלושים אחוזים הם גברים", מספרת חיים. "למקום כזה גם יש אמירה – שהאחריות לגידול הילד יכולה לחול על שני ההורים".
היה קשה למצוא מטפלות שיעבדו במתחם?
"שלא תחשבי אחרת, גם לנו יש מחסור במטפלות", מודה חיים, "אבל הן מספרות שנעים להן להגיע למרחב כזה, כי יש אינטראקציה גם עם מבוגרים ולא רק עם ילדים. כיף להן שיש עם מי להיפגש בעמדת הקפה. בעצם יצרנו פה מרחב משותף שנותן לך תמיכה רגשית ונפשית בתקופה שאת עם ילדים קטנים. אנחנו גם מאמינים שבגיל כזה הילד זקוק לדמויות מבוגרות לצורך הלמידה וההתפתחות שלו, לא פחות מאשר לחברת ילדים".
היחסים בין השותפים למרחב, מספרת חיים, הם כבר מזמן לא רק שכנות מנומסת למקום העבודה. "עם הזמן הפכנו לחברים של ממש, יצאנו לקמפינג משפחות. החברות הנרקמת משפיעה גם על הילדים ועל החברות ביניהם".
לא מעט הורים יגידו שהרעיון נשמע להם מוזר. כדי לעבוד צריך שקט מהילדים.
"אספר לך למה הקמתי את המקום הזה: כשהייתי אמא לילד ראשון, רציתי להישאר איתו. נראה לי לא הגיוני להכניס אותו למסגרת. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שמישהי תרדים את הילד הזה על הידיים, כשעד היום הוא נרדם רק בהנקה. מצד שני, רציתי להמשיך לעבוד. וכך מצאתי פתרון".
אז המצאות מקוריות יש, אבל מה יעלה בגורל התחום בעתיד? האם כמו בענף הסיעוד, לא נוכל למצוא בקרוב מטפלת ישראלית לילדינו, והם יגודלו בידי עובדים זרים? "לא לכל דבר אפשר לעשות מיקור חוץ", אומרת מאור. "חייבים לייצר פתרונות אחרים. כרגע את נזרקת מהר מאוד מחופשת הלידה, אבל אין מי שיטפל בילד אלא אם תישארי בבית על חשבונך. לא כל אחת יכולה להרשות זאת לעצמה. המדינה, בחוסר המענה שלה, מפקיעה מהנשים את הזכות שלהן להשתלב במעגל העבודה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
