סיפורי קָנְטֶרְבֶּרִי // ג'פרי צ'וסר
"אז לב אדם יכלה לצאת לנדוד / (ולב צליין לתור חופי ימים) / למקום קדושים נודע בקהל עמים; / ובאנגליה מכל מחוז ופלך / לקנטרברי אז ילך ההלך / לראות פני מקדש שם א־דוניי / הוא שרפא להם על ערש דווי".
(מאנגלית: שמעון זנדבנק)
"סיפורי קנטרברי" נחשב לאחד הספרים החשובים בכל הזמנים בשפה האנגלית, קלאסיקה שמצליחה להלהיב, להצחיק, לרגש ולהעציב יותר מ־600 שנים לאחר שנכתבה. יצירת המופת של הסופר האנגלי ג'פרי צ'וסר מהמאה ה־14 היא בעצם אוסף של 24 סיפורים, מחורזים ברובם, המוצגים כחלק מתחרות סיפור סיפורים שמנהלת קבוצת צליינים בדרכם מלונדון לקברו של הקדוש הנוצרי תומס בקט בקנטרברי. בהקדמה מוצגים כשלושים צליינים ממגוון רקעים – בני אצולה, כמרים ובני המעמדות הנמוכים – ונראה שהכוונה הייתה שכל אחד מהם יספר ארבעה סיפורים: שניים בדרך ליעד ושניים בדרך חזרה, כך שבסופו של דבר יצטברו 120 סיפורים קצרים. צ'וסר הלך לעולמו לפני שהספיק לסיים את סבב הסיפורים הראשון.
המשפט // פרנץ קפקא
"בפתח החוק עומד שומר סף. אל השומר הזה בא איש מן הכפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל השומר אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חוכך בדעתו ושואל אם יורשה אפוא להיכנס אחר כך. 'ייתכן', אומר שומר הסף, 'אבל לא עכשיו'".
(מגרמנית: אברהם כרמל)
סיפורו של יוזף ק', אדם שנעצר ונשפט בידי ישות בלתי ידועה על פשעים שמעולם לא נחשפים בפני הקורא, נכתב בשנים 1914 ו־1915, אולם כמו שני הרומנים האחרים של קפקא ("הטירה" ו"אמריקה"), מעולם לא הושלם. הוא פורסם ב־1925 בידי חברו הטוב ועורכו מקס ברוד, בניגוד להוראות המפורשות של הסופר, שדרש שכתביו יושמדו לאחר מותו.
הסגנון של הספר ייחודי: לאחר שהחל בכתיבת הפרקים הראשונים והאחרונים של הרומן, קפקא עבד על האמצע בסדר אקראי, תוך שימוש בכמה מחברות שונות במקביל. מקס ברוד ידע שקפקא נוטה להשמיד את כתביו, ולקח את הטיוטות כדי לוודא את הישרדותן. כתב היד כלל 161 עמודים רופפים שנתלשו ממחברות שקפקא אגד יחד לפרקים. סדר הפרקים לא הובהר לברוד; הוא לא ידע אפילו אילו פרקים הושלמו. לאחר מותו של קפקא ב־1924 ערך ברוד את היצירה והרכיב אותה לרומן כמיטב יכולתו. כיום, על אף היותו יצירה חלקית ומקוטעת, "המשפט" נחשב לאחת היצירות המשפיעות ביותר במאה העשרים.
קובלא חאן // סמואל טיילור קולרידג'
"בזנאדו, קובלא חאן / על היכל תענוגות נאדר ציווה / שם אַלְף, נהר הקודש, זרם / בין מערות לא כָל [מדד] אדם / מטה, אל ים נטול שמש".
(מאנגלית: נחום ונגרוב)
לטענתו של המשורר האנגלי סמואל טיילור קולרידג', הוא חיבר את הפואמה הזו לילה אחד בשנת 1797 לאחר שהתעורר מחלום צבעוני שחלם בהשפעת סם האופיום. לפני חלומו קרא ספר על זאנאדו, בירת הקיץ של שושלת יואן, ובראשה מייסד השושלת הקיסר המונגולי קובלאי חאן. לפי קולרידג' הוא התעורר והתחיל לכתוב, פשוט כך, כמו מתוך טראנס; לאחר 54 שורות עבודתו נקטעה בגלל ביקורו של "אדם מפורלוק", והוא מעולם לא סיים.
הפואמה, שכותרת המשנה שלה היא "חיזיון בחלום, פרגמנט", מחולקת לשניים: החצי הראשון מתאר את ארמון התענוגות של קובלא חאן, והשני מתאר את תגובתו של המספר לשירתה של נערה חבשית, שכוחה הגדול מלהיב אותו אך מותיר אותו ללא יכולת לפעול לפי השראתה, אלא אם יזכה לשמוע אותה שוב.
רק ב־1816, בעידודו התוקפני של המשורר הרומנטי לורד ביירון, פרסם קולרידג' את השיר; כיום הוא אחד הנחקרים ביותר בתולדות השירה האנגלית.
הסלימריליון // גר"ר טולקין
"והוא כינס את השדים שלו, הרוחות שבתחילה הצטרפו אליו בגלל הדרו בימי התהילה ולבסוף הושחתו כמוהו. ליבם היה עשוי אש, אך הם היו עטופים בחשכה. אימה הלכה לפניהם ושוטים של אש בידיהם. שמם היה 'בלרוג'".
(מאנגלית: עמנואל לוטם)
זהו ספרו הראשון אך גם האחרון של ג'ון רונלד רעואל טולקין: "ההוביט" (1937) ו"שר הטבעות" (1954־1955) הם יצירותיו הידועות ביותר, אך את הסילמריליון החל טולקין לכתוב כבר ב־1917, כשהיה חייל בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ושכב חולה בקדחת השוחות בבית חולים צבאי – והוא לא סיים אותו לעולם.
הספר הוא אסופת סיפורים המתארים אירועים בעולם הבדיוני שיצר טולקין: הם מתחוללים גם בארץ התיכונה, המוכרת לקוראים ולצופים משר הטבעות, אך גם בארצות אחרות שמוזכרות בספרים ישירות או בעקיפין; וקורותיהן של דמויות רבות המופיעות בספרים – כולל סאורון, האויב המייצג את הרוע המוחלט בעלילת שר הטבעות – מתוארים בהם.
טולקין הגיש את הסלימריליון לעורך שלו לאחר הצלחת ההוביט, אך הספר נדחה. הסופר עבר לעבוד על שר הטבעות, ובינתיים עדכן מדי פעם את אסופת סיפורי המיתולוגיה שלו. כשמת ב־1973 הסיפורים היו מוכנים חלקית, ובנו כריסטופר טולקין ערך והשלים אותם, יחד עם סופר הפנטזיה והמד"ב גאי גבריאל קיי. הספר פורסם ב־1977 ומאז קיבל מקום חם בליבם של אוהדי טולקין.
סנדיטון // ג'יין אוסטין
"שמי הוא פרקר, מר פרקר מסנדיטון… אולי שמי… לא ידוע במרחק הזה מהחוף. אולם סנדיטון עצמה – כולם שמעו על סנדיטון. חוף הרחצה הצעיר הזורח המועדף ביותר, בוודאי הנקודה האהובה על כל מי שנמצא לאורך חופי סאסקס".
ג'יין אוסטין החלה לכתוב את ספרה האחרון בתחילת 1817, אולם הפסיקה במרץ באותה השנה לאחר 11 פרקים בלבד – ככל הנראה בשל המחלה שהביאה למותה ביולי. "סנדיטון" מתמקד בדמותה של שארלוט הייווד, בכירת הבנות בביתו של ג'נטלמן כפרי מווילינגדן שבסאסקס. הרומן נפתח בכרכרה של מר וגברת פרקר מסנדיטון, שמתהפכת על הגבעה הסמוכה לבית הייווד. מר פארקר נפצע בתאונה והכרכרה זקוקה לתיקון, אז בני הזוג פרקר מתארחים אצל משפחת הייווד למשך שבועיים. במהלך התקופה מדבר מר פרקר בחיבה על סנדיטון, עיירה שעד לפני כמה שנים הייתה כפר דייגים קטנטן ושקט. יחד עם שותפתו העסקית, ליידי דנהם, מר פרקר מקווה להפוך את סנדיטון לאתר נופש אופנתי על שפת הים.
לפחות שמונה סופרים התיימרו לסיים את סנדיטון, ובשנת 2019 רשת ITV הבריטית החלה לשדר סדרה בהשראת הספר, שגם מבקשת לכתוב לו סוף. העונה הראשונה התקבלה בביקורות פושרות בלבד, אך העונות השנייה והשלישית כבר בדרך.
תעלומת אדווין דרוד // צ'רלס דיקינס
"אולם עד מהרה גילתה רוזה שגברת טווינקלטון לא קראה באופן הוגן. היא מחקה את תיאורי האהבה, שילבה קטעים בשבחה של התנזרות נשית, והייתה אשמה בהונאות אדוקות בוטות אחרות".
ספרו האחרון של הסופר הוויקטוריאני הדגול, שנתן לעולם את "אוליבר טוויסט", "דיוויד קופרפילד", "בין שתי ערים" ו"תקוות גדולות", הוא דרמה שנקטעת באמצעה, בלי לתת לקורא מושג בדבר מה שצפוי לקרות בסוף.
אף שהרומן קרוי על שם דמותו של אדווין דרוד, הפרקים הכתובים מתמקדים דווקא בדודו, ג'ון ג'ספר, איש דת ומכור לאופיום שחושק בתלמידתו, היתומה רוזה באד – ארוסתו של דרוד, גם הוא יתום; מתחרה נוסף על ליבה של באד, נד לנדלס, מתעמת גם הוא עם דרוד. בהמשך הספר דרוד נעלם בנסיבות מסתוריות ונחשב למת, אולם גורלו הסופי מעולם לא נחשף. דיקנס תכנן 12 חלקים של הסיפור, אולם פרסם רק שישה לפני מותו.
הזר המסתורי // מארק טוויין
"הייתה זאת שנת 1590 – חורף. אוסטריה הייתה רחוקה מן העולם, וישנה; היו אלה עדיין ימי הביניים באוסטריה, והובטח שכך יהיה לעולם".
היצירה הסאטירית הבלתי גמורה של מארק טוויין התמקדה בהרפתקאותיו של השטן בכפר אוסטרי בימי הביניים, שבו הוא נפגש עם חבורת ילדים. טוויין עבד עליה במשך עשרים שנה לפחות, אבל כשמת ב־1910 נותר החיבור בלתי גמור –
