שום מחשב ושום מצלמה. קודם אוכלים, אחר כך מדברים. נשנושים בדרך זה לא אוכל. השולחן כבר ערוך, והמנות זורמות אלינו. מה "לא צריך לטרוח"? זה בקטנה. כולה מרק עדשים. ועוף עם אורז. וקובה. וסלט קצוץ. ועוגיות מזרחיות מטריפות ישר מהתנור לצד קפה עם הל. יש גם בלי. וקחו מהפירות, הענבים מתוקים. גם אסתר. 17 ילדים המטבח שלה האכיל – עשרה בנים ושבע בנות. הגדול היום בן 66, הקטן 48. האמצעי (התשיעי, בחישוב מהיר) הוא בן ממשיך בעמקה. ככה שלום ז"ל החליט, והילדים לא התלוננו. תודה לאל, ילדים טובים. הסיפור של בן ממשיך, היא מסבירה, התאים לשנות החמישים, לא לימינו. אבל כאן לידה הוקם המושב אשרת על ידי "הילדים השניים" של עמקה. אשרת פתוח לתושבים שונים, עמקה סגור.
אסתר מדר לבית עובד־מעודה נולדה בתימן, בכפר קטן שהיו בו שתי משפחות יהודיות בלבד. "בגבעה לידנו היה עוד כפר עם יהודים, בחגים ובשבתות היינו עולים לשם". היא הבכורה מבין עשרה אחים – חמישה נולדו בתימן, חמישה בארץ. "אבא שלי היה חייט, תופר שמלות כלה ושמלות יומיום. גם בארץ המשיך בזה". חינוך? הבנים למדו בחדר, והבנות לא למדו. "חטבנו עצים והבאנו מים, וזה לא היה קרוב. הייתי רועה פרה שאמא עשתה מהחלב שלה לבן. היא עזרה לאבא בתפירה, והייתה עקרת בית מעולה. טוחנת בלילה, בבוקר אופה. לא היה כלום מוכן, כלום". בשר טרי הם אכלו במקרה הטוב פעם בשנה. "בחגים שוחטים, שאר הזמן מייבשים בשר לשבת. היו לנו תרנגולות, אז היו ביצים. גידלנו ירקות: לוביה, תירס, שעועית. זה היה יחסית אזור פורה, היו בתימן אזורים הרבה יותר קשים ויבשים".
לישראל עלתה במבצע "על כנפי נשרים" כשהייתה בת 13, כנראה. היא לא יודעת מתי בדיוק נולדה. "בא שליח מארץ ישראל ואמר שבאה הגאולה והגיע הזמן לעלות. ישראל הייתה בתפילות שלנו, ואבא שלי תמיד היה אומר: 'בשנה הבּוֹאה בירושלים', אז שמחנו. בכפר שלנו בכו כשעזבנו, הם הסתדרו טוב עם היהודים". כדי להגיע למשאיות שייקחו אותם, הם צעדו יום שלם ("לא הרבה"), ושילמו כופר למבריחים בכל תחנת מעבר. "אבא לקח נאד עם כסף, ותלה על המשאית שהסיעה אותנו. באחת התחנות, מחנה חָשֶד, כל העולים ירדו והמשאית נסעה. הערבים לקחו את כל הכסף".
הם שהו במחנה עולים בעדן במשך חודש. רבים מדרי המקום חלו, ובהם גם אמה של אסתר. "הכול היה חול־חול. אוהלים בלי סניטריה, בלי צריפים, בלי רפואה או אוכל. התכוננו שם ל־5,000 עולים, הגיעו יותר מ־15 אלף. אמרו שלא מעלים אותנו לארץ עד שהמבוגרים יבריאו או ימותו. מתו שם אנשים חופשי". למרבה ההקלה, אמה הבריאה. "בעדן ראיתי לראשונה עיר ומטוס מעפן. לא זוכרת את הטיסה. שמו אותנו אחד על השני, כמה שעות, ומגיעים ללוד". האם נישקה את האדמה? התרגשה? "איפה, לא התרגשתי כלום. אח שלי מנחם, בן שנה, היה חולה מסכן. אמא רק החלימה. למי היה כוח? היינו עייפים, תשושים".
מלוד הם נשלחו לעתלית. "שמו אותנו כמה משפחות בצריף, עם סדין בין המשפחות. כל בוקר הייתה מגיעה נארסית – יענו נארס, אחות באנגלית – והייתה אומרת: 'ברה, ברה, מרססים פה'. כמו שמדברים לחיות". והייתה דאגה גדולה יותר: "היו שמועות שלוקחים תינוקות, אז כל אחד שמר טוב־טוב על הילדים שלו. כל פעם שמישהו בא, אמא הייתה בורחת עם מנחם לים, מהפחד שייקחו אותו".
אחרי שנה עלו מעתלית צפונה. "אמרו לאבא – נהריה. מה זה נהריה? מה אנחנו יודעים? אז הדוד שלי אמר שיש מושב שנקרא עמקה, ויש שם תאנים וסברסים והמון צמחייה. הגענו לפה – הכול קוצים ודרדרים, ובבורות המים יש תולעים. היינו לוקחים חיתול ומסננים. מאוחר יותר הביאו מים במכליות; מי שחזק קיבל מים, ומי שחלש זרקו אותו. הייתי קטנה וביישנית, לא נשאר בשבילי. איך אחזור לאמא בלי מים? אז הלכתי לבאר הרחוקה".
מושב עמקה הוקם בנובמבר 49' על חורבות הכפר הערבי עמקא, ששימר את שם הכפר התלמודי עמיקו, שנקרא על שם היישוב המקראי בית העמק שבנחלת אשר. "התחלנו בבתים נטושים של ערבים. מה אכלנו? פעם בחודש קילו בשר יבש כזה שמתבשל שלוש שעות, אולי מארגנטינה". זו שעל המקלדת מוחה בתוקף. "והייתה אבקת חלב לתינוקות. לא היה כסף, רק כרטיס 'הבונים' – עם זה מקבלים אוכל. כאילו אנחנו הבונים. זה בגלל הצנע". אסתר מוציאה פנקס אדום של תלושי מזון. בכל עמוד משבצות, חלקן מנוקבות, עדות לכך שנעשה בהן שימוש. עמוד בשר ועמוד ירקות, עמודי חלב וביגוד, וגם עמוד שונות.
לצד התלושים היא שומרת "תעודת לומד" ממבצע "הנחלת הלשון לעם" של משרד החינוך. את התעודה היא קיבלה באיחור קל, בשנת תשט"ו, כשכבר הייתה אם. "הייתי תלמידה מצטיינת, אבל למדתי בבית ספר האר"י בעמקה רק שנתיים". למה שנתיים? כי היא התחתנה. בגיל 17, כנראה. החתן, שלום סאלם מדר, היה מבוגר ממנה בשבע שנים. "הוא היה הנהג של האלוף שמחוני, הגיע מהצבא לבית הספר, וכל התלמידות יצאו לראות מי בא עם הרכב. מטומטמות אנחנו", היא מתגלגלת בצחוק מידבק. "נדלק עליי. התחתנו ליד המכולת, עם בקבוק בירה". מאז היא בבית הזה, שהלך וגדל עם השנים. "בא עוד ילד, בנינו עוד חדר".
בהמשך שירותו היה שלום נהג משאית, וככזה נדרש לתעד את משימותיו ביומן. אנחנו מדפדפים בהתרגשות בדפים הכתובים בחלקם בגוף שלישי, אירוע מותאם לתאריך: "נסע עם הילד של שמעון מדמון חולה (דחוף), אחר כך נסע לחיפה עם תוצרת 163 ארגזים"; "העביר סוס"; "לקח יולדת, ילדה"; "קניתי בחמש לירות בנזין". וגם, "בלילה נסעתי למשטרה להודיע על החמור שירו בו". "חשבו שזה מחבל", מסבירה אסתר. "היו מוכרחים להודיע על כל מקרה ירי פה, איזה צחוקים". אצלה הכול צחוקים, אומרת בתה בחיוך, ואסתר ממשיכה: "הכול היה קוצים וחשוך. פדאיון בכל מקום. כל רחש, חששו שערבים מגיעים. אבל אז הערבים עוד פחדו, היום הם לא פוחדים. התהפך הגלגל".
ב־28.12.54 כתב שלום ביומן: "נולד הילד יגאל, ביום שלישי בשעה ארבע בבוקר בבית". כמה ימים אחר כך מופיעה רשימת קניות: מיטה ובגדים לילד, גיגית ואמבטיה וגם דוּד. כל הילדים נולדו בבית, רק השניים האחרונים יצאו לאוויר העולם בבית החולים בנהריה. "הלידות הכי קשות היו בבית חולים. יותר טוב בבית, אבל לפעמים מסתבכים אז לא כדאי. מצד שני לא היו אז רכבים לנסוע. שלום היה אומר על כל ילד: 'ברוך הבא'. ואני אמרתי: 'אתה רק מברך, ומי סובל?'", היא שוב צוחקת. "חמישה־שישה ילדים ראשונים היה קשה לגדל, השאר – אחד עזר לשני. אני עבדתי בשדה, חלבתי פרות, ושלום הכין אוכל לילדים. מי שלא רצה את האוכל שלו, הוא היה מסתכל עליו ככה שהיה מתחיל לאכול".
איך היו היחסים עם קיבוצי האזור? אחלה. "בקייטנות היינו עם הקיבוצים, לא הרגשנו אפליות". אבל היו אירועים שוויוניים קצת פחות. "בשנות השישים הגיעו לארץ שתילי בננות. מי שקיבל אותם היו הקיבוצים, כמובן. התחילו להרוויח כסף. באו המושבים, אמרו: למה להם יש ולנו אין? ענו שהאדמה של עמקה לא מתאימה. איך לא מתאים? כולה כביש מפריד בינינו. התעקשנו שרוצים בננות, להתפרנס. אמרו לנו, אין סיכוי. ב־77' בא אריאל שרון, אמר: 'אם אתם בוחרים ליכוד, יהיו בננות בעמקה'. וכך היה". השכן שלה, יפת אברהם, הפך לשם דבר בתחום. "הוא לא למד באוניברסיטה ולא כלום, ידע רק עבודת אדמה. גידל במסירות עץ־עץ, בדק, השקה. אחרי חמש־שש שנים, השטח שלו הניב בצורה שלא תיאמן. אשכולות של שמונים קילו, שלא היו קיימים בארץ. באו כל המדריכים לראות איך ייתכן. יפת לימד אותם. היה יכול לשמור פטנט ולהיות מיליונר, אבל לא רצה. היום יש בננות על שמו, זן יפת". מבאס? לא את אסתר. היא ממשיכה לצחוק ולהצחיק אותנו. "שטויות, שיהיו בריאים. עם האבוקדו קרה אותו דבר".
אסתר מבסוטה מעמקה. "אווירה טובה, חברותית, עזרה הדדית, אכפת לאנשים מכל דבר". והמדינה? "ההתחלה הייתה קשה, תמיד התחלה זה קשה. היום תודה לאל יש לנו הכול, אבל יש ירידה בתחושת הביטחון. ביטלנו נסיעה לירושלים בחול המועד פסח. הפילו אבנים על אוטובוסים, ובמקום להגיד 'אנחנו נגן עליכם, תיכנסו', אמרו להם שלא יבואו לכותל". פוליטיקה? בעיה. "כל אחד סוחב לכיוון שלו. אני הוא האדון והמושלם, והדעה שלי יחידה ונכונה. אנחנו צריכים להיות אחים ורֵעים, שכל אחד יאהב את רעהו. לא חשוב עדה ומשפחה. אם עם ישראל לא יתאחד, כל זה לא שווה כלום".
"בעדן ראיתי לראשונה עיר ומטוס מעפן. לא זוכרת את הטיסה. שמו אותנו אחד על השני, כמה שעות, ומגיעים ללוד". האם נישקה את האדמה? "איפה, לא התרגשתי כלום. אחי היה חולה מסכן, אמא רק החלימה. למי היה כוח?"
"כשהגיעו לארץ שתילי בננות, הקיבוצים כמובן קיבלו אותם. התחילו להרוויח כסף. אמרנו: למה להם יש ולנו אין? ענו שהאדמה שלנו לא מתאימה. איך לא מתאים? כולה כביש מפריד בינינו. ב־77' בא אריאל שרון, אמר: 'אם אתם בוחרים ליכוד, יהיו בננות בעמקה'"
