צופיה פלזן־דיקשטיין ליוותה עד היום מאות לידות. ברובן המוחלט, היא מספרת, גם אמה של היולדת עמדה לצד המיטה. "ואני מתבוננת על הקשר ביניהן, מסתכלת על המגע והאינטראקציה, רואה איך האמא מנסה להקל על הבת שלה, נלחמת עבורה, עבור הנכד או הנכדה. ואז אני חושבת לעצמי: איך זה מרגיש שיש אמא? יש לי צביטה בלב בכל פעם שאני חושבת מה אני והאחיות שלי הפסדנו, כשאמא שלנו לא מלווה אותנו בחדר לידה ובכלל בחיים".
היא מספרת כי באחת הלידות הראשונות שבהן לקחה חלק כמיילדת, פתאום תקפו אותה חששות: מה יקרה אם משהו יסתבך? אם התינוק לא ינשום, או חלילה יכחיל? "ואז אמרתי לעצמי: תתעודדי, תחשבי שאמא שלך כאן. עשיתי לעצמי דמיון מודרך, כאילו אמא שלי לידי, והצלחתי להירגע ולעבור הכול בשלום".
לפני 16 שנה איבדה פלזן־דיקשטיין את אמה חנה, את אביה יוסי ואת אחיה שובאל, שנרצחו בידי מחבלים בעת שנסעו ברכבם בדרום הר חברון. מתוך השכול היא בחרה להקדיש עצמה להענקת חיים, וכך הפכה לאחות ובהמשך למיילדת. "תמיד היה לי ברור שאעבוד עם אנשים, שיש לי מה לתת", היא מספרת. "בשנות הנעורים דיברתי עם ההורים על הצורך במקצוע שיש לו משמעות. אז התחלנו לחשוב על אחיוּת, כי זו עבודה עם נתינה".
במשך שנתיים עבדה כאחות במחלקת ילדים, ואז החל לקנן בה חלום המיילדות. "לקחתי חלק בהחייאות, ראיתי ילדים שנפטרים, ליוויתי ילדים שסבלו ממחלות כרוניות, ונחשפתי להמון קשיים. זה הביא אותי למשבר. אהבתי את האקשן ואת הצוות, אבל נפשית היה קשה מאוד להתמודד עם העצב. רציתי משהו מצמיח.
"מבחינתי להיות מיילדת זו נקמה במחבל: אם הוא רצה להרוג משפחה, אני שואפת ליצור המשכיות, להיות בצד השמח, לעזוב את הגעגוע והשכול והקושי.
"כבת למשפחה שכולה יש בך בור שחור ועמוק של עצבות, שמורגש במיוחד ביום הזיכרון, באזכרות וגם בימי הולדת. לכן רציתי לעסוק בשמחה ובחיים, במשהו שמתחדש. מיילדת זה מקצוע שכל הדברים האלה קיימים בו. את זוכה להיות עם זוג ברגעים המרגשים ביותר, וחוזרת בתחושה שעשית היום משהו משמעותי מאוד: עזרת להביא חיים לעולם".
במחלקה בבילינסון היא עובדת מ־2009, מתייצבת לשלוש משמרות בשבוע, שתיים מהן בחדר לידה ואחת במיון יולדות. לדבריה, גם אחרי כל כך הרבה יילודים שהחזיקה בידיה, היא עדיין מתרגשת בכל פעם מחדש. "כשאת רואה ראש מבצבץ, ויודעת שעוד שנייה ייוולד תינוק – אני לא יכולה להסביר את האדרנלין שמציף אותך ברגע הזה. אופוריה. לא פעם רועדות לי הידיים כשאני מקלידה את סיכום הלידה. האצבעות לא מתפקדות כשהלב כל כך מתרגש. זו עבודה שאי אפשר לעשות על אוטומט, בטח לא כשמניחים את הילד על האמא בפעם הראשונה. אני מגיעה הביתה עם אלף חוויות, וחולקת אותן עם חגי, בעלי. משחזרת את הלידות, את הסיפורים של הזוגות ואת השיחות שלי איתם. לפעמים חגי כבר אומר לי 'יאללה, הולכים לישון', כי אני לא מסיימת לספר. אחרי כזאת נתינה ושותפות, את מרגישה שאת חלק גדול מהסיפור הזה".
מכל שנותייך במחלקה, יש לידה שזכורה לך במיוחד?
"ליוויתי לידת תאומים של הורים בשנות הארבעים לחייהם, שסבלו הרבה שנים מאי־פריון. התאומים נולדו בניתוח קיסרי, וכשהנחתי את אחד מהם על האמא, היא ובעלה פשוט התפרקו ברמה כזו שגם אני התחלתי לבכות. פתאום אחרי כל התפילות, ההורמונים, הרופאים, ההשקעה הכספית – יש ילד. לראות גבר שבוכה ומתפרק ככה, זה מרגש. הייתה שם אופוריה ממש".
לכל ההתרגשות היומיומית הזו נכנסת עכשיו "בייבי בום", שמצולמת בפעם השלישית בבית החולים בילינסון. הסדרה, שעונה חדשה שלה תעלה השבוע בערוץ עשר, מציגה סיפורים של זוגות ממגוון הקשת התרבותית והחברתית שמגיעים לחדר הלידה, וחושפת גם את הרקע האישי של אנשי הצוות הרפואי. "כשהתקינו את המצלמות, זה היה מלחיץ בהתחלה", מספרת פלזן־דיקשטיין. "פתאום את מבינה שמישהו הולך לראות איך את עובדת יום־יום. אבל בתכלס, ברגע שזה מתחיל והנקודה הירוקה של המצלמה נדלקת, אתה מתרגל ולא שם עליה. זו העבודה שלי – לעודד, לתמוך, לתת תרופות. המצלמה זה עוד משהו בחדר, שלא משפיע על התפקוד שלי".
מה את חושבת על הזוגות שבחרו לשתף את עם ישראל כולו ברגעים הכי אינטימיים שלהם?
"יש בזה העזה, למרות שתמיד ניתנת להם אפשרות לצפות בחומר המצולם לפני השידור. בעיניי זה קשה מאוד, אבל ההחלטה היא שלהם. אני מצידי שיתפתי פעולה".
צדקה בתוספת קפה
היא נולדה לפני 34 שנה, וגדלה בקריית־משה, השנייה מבין עשרת ילדי משפחת דיקשטיין. ילדה שובבה, קצת חוצפנית, שלא כל כך הסתדרה עם הלימודים אבל תמיד הייתה שמחה ומחייכת. אביה לימד בישיבה התיכונית נתיב מאיר, ואמה הייתה מורה למחשבים בתיכון. הם גרו סמוך לישיבת מרכז הרב, והבית התנהל ברוחה של הישיבה הזו. יוסי דיקשטיין, כתלמיד מובהק של הרב צבי יהודה קוק, אף קרא לבנו־בכורו על שמו.
צופיה פלזן־דיקשטיין זוכרת ששפע כלכלי מעולם לא היה להם, "אבל גדלנו בהרגשה שכל מה שצריך – יש. תמיד היו בבית הרבה פירות וירקות, יצאנו לטיולים, קיבלנו חוגים ושיעורים פרטיים. לא הרגשנו שחיים בצמצום, למרות שזו הייתה המציאות".
הדירה הייתה קטנה וצפופה, "אבל אמא הקפידה שלכל ילד תהיה פינה משלו – אם זה מגירה, מדף או שולחן כתיבה". למרות ממדיו הצנועים, הבית גם התאפיין בהכנסת אורחים במובנה הרחב ביותר. "ההורים שלי אירחו לא רק חברים אלא גם אנשים מסכנים, בודדים ועולים חדשים שהיו ישנים אצלנו בחגים ובשבתות. למדתי מזה המון. גם כשאתה לא מכיר מישהו, ואפילו לא מדבר בשפה שלו, אתה יכול וצריך לארח אותו. בפורים היינו מכינים הרבה משלוחי מנות, אבל לא חילקנו אותם לפי רשימת חברים. ההורים היו אומרים 'בואו נחשוב מי ישמח לקבל מאיתנו משלוח?', וככה שלחנו. אני זוכרת שבכל שנה מחדש הייתי בשוק – למה דווקא להם?"
כמעט בכל ערב הייתה דלת הסלון נסגרת, ומאחוריה נתן יוסי דיקשטיין הלוואות לנזקקים במסגרת גמ"ח שניהל. "הייתי חושבת 'איך לא נשב עכשיו בסלון, כשהילדים הקטנים ישנים בשני החדרים האחרים?'. בדיעבד הבנתי כמה זה היה משמעותי, הנתינה האינסופית הזאת. בכלל, כל מי שהגיע אלינו הביתה התקבל במאור פנים. גם אנשים שסתם עמדו בדלת לבקש צדקה, אמא שלי הייתה שואלת אם הם רוצים לשתות קפה. זה לא ברור מאליו. לפעמים אנשים דפקו ביום חמישי, בשיא הלחץ של הניקיונות והבישולים, ותמיד אמא קיבלה אותם בחיוך".
אחד העקרונות הבסיסיים של הדיקשטיינים היה שהחברים הכי טובים הם בני המשפחה. הזיכרונות מסעודות החג המשותפות, הטיולים והחופשות מלווים את צופיה ואחיה עד היום. "הנחת הגדולה של ההורים הייתה לראות את הילדים יחד, שרים ושמחים. לא היה דבר כזה, שלא באים לטיול משפחתי בגלל מסע של תנועת הנוער או אירוע אחר. כולם שותפים וכולם לוקחים חלק, כל אחד אחראי על משהו בטיול". בכל קיץ הם היו מחליפים דירה עם משפחה אחרת מהצפון, וגם לפני פסח היו יוצאים לטיול ארוך. בדרך היו שרים מתוך שירונים שחנה הכינה מראש. "נכון, היה צפוף באוטו, אבל זו הייתה חוויה שמחה של יחד".
בחורף תשס"ב הגשימו יוסי וחנה חלום, ועברו עם ילדיהם לבית שבנו ביישוב פסגות. הם רצו לחזק את היישוב, שבאותם ימים התמודד עם פיגועי ירי תכופים, וגם לגור סוף־סוף בבית גדול שיתאים ל־12 נפשות. "אני זוכרת שאבא קנה שולחן פינג־פונג לחצר ובערבים היה משחק בו, או סתם יושב בחוץ ואומר 'הגענו אל המנוחה ואל הנחלה'. הוא אהב את השקט ואת הנוף, וכל תמרור חדש ביישוב ריגש אותו. פעם הוא הודיע לנו 'מחכה לכם הפתעה שחורה חדשה ליד הבית', וכשבאנו ראינו שסללו כביש".
"תישבעי שאת תהיי אמא שלהם"
רק שמונה חודשים הספיקו יוסי וחנה דיקשטיין לגור בביתם החדש. ביום שישי י"ז באב תשס"ב, 26 ביולי 2002, נסעו בני הזוג עם שישה מילדיהם לבקר חברים ביישוב מעון שבדרום הר חברון. בצומת זיף הסמוך לחברון הם נתקלו במארב של מחבלים שפתחו לעברם באש. האם חנה ובנה שובאל־ציון בן התשע נהרגו במקום. האב יוסי נפגע באורח קשה, וכעבור זמן קצר מת מפצעיו. שני ילדים נוספים שישבו ברכב נפצעו קל. בפיגוע נרצח גם אלעזר ליבוביץ' מחברון, שישב במכונית שהגיעה מהכיוון הנגדי.
צופיה הייתה אז ב"בית הילדים אלעזרקי" בנתניה, שם סיימה שנת שירות כאחראית על ילדי הגן. את הימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב, תקופה שבה הילדים נמצאים בחופש, היא העבירה בבית בפסגות. זו הייתה הזדמנות להיות עם הוריה באופן אינטנסיבי, אחרי שנה שבה כמעט לא נכחה בבית. שבוע לאחר מכן חזרה לבית הילדים כדי לציין שבת אחרונה עם הצוות במתכונת השנה שהסתיימה, לפני שבנות השירות עוזבות; היא עצמה הייתה אמורה להמשיך לשנת שירות שנייה. ביום שישי עוד הספיקה לשוחח עם אמה, ולתכנן איתה מה יעשו בחופשת הקיץ. "זו הייתה שיחה משמעותית, לא סתמית. אחר כך המשכתי את ההתארגנות לקראת שבת".
לפני כניסת השבת היא הספיקה לשמוע על פיגוע ירי בדרום הר חברון. כשחיפשה את הטלפון הנייד שלה כדי להתקשר להוריה ולוודא שהם בסדר, לא הצליחה למצוא אותו. "למפרע התברר שאחת החברות לקחה לי את הטלפון, כדי שלא אדע על הפיגוע לפני שבת". צופיה מצידה לא הקדישה יותר מדי מחשבה לתרחישים מדאיגים. "לבשתי שמלה יפה, כי ידעתי שהחניכים לא נמצאים בשבת הזו, ואין מי שילכלך אותי", היא מחייכת.
כשהייתה בדרך לתפילת השבת, יהודה כהן, מנהל הפנימייה, קרא לה פתאום: "הוא אמר שהיה פיגוע ורוצים שאסע לבית החולים הדסה עין־כרם". בחוץ המתין לה אוטובוס ובו נהג ערבי. לנסיעה הצטרפו גם עובדת סוציאלית וריקי כהן, אשתו של המנהל. "אני זוכרת את השקיעה שראינו בדרך. ריקי, שהכירה את אמא שלי מילדות, סיפרה לי עליה כל מיני זיכרונות. הנסיעה המשיכה והמשיכה, ופתאום קלטתי את הסיטואציה – שבת, אני באוטובוס, לבושה בשמלה יפה. נפל לי האסימון שאם אנחנו נוסעים בשבת, כנראה המצב לא כל כך טוב". היא פתחה את הסידור שהיה בידיה, והחלה להתפלל. "התחננתי שיהיו רק פצועים, ושאני אחזור עוד הערב לפנימייה. חשבתי שחבל לי לפספס את השבת הזו. הבטחתי לאלוקים שאם זה אחד האחים שנפצע, אני אגיע יותר הביתה ואהיה לעזר להורים".
כשהגיעו לבית החולים, ביקשה מהנהג שימתין להן בחוץ. "חשבתי שאני רק בודקת שהכול בסדר, וכבר אנחנו חוזרים. נכנסנו בלי שום בידוק, ונותנים לנו לעבור שער ועוד שער, ואני מרגישה שאני חייבת לרוץ. אני מתחילה לרוץ באטרף, וריקי והעובדת הסוציאלית מנסות להדביק אותי, מתנשפות. רצתי ורצתי עד שהגעתי לשלט 'חדר טראומה'".
כל אחיה כבר היו שם, לבושים בבגדי שבת. "לרגע לא הבנתי. אמרתי לעצמי, אני רואה את כולם כאן, אז מי חסר? ואז צבי יהודה ניגש אלי כשעל הידיים שלו שני הילדים הקטנים, עדיאל ושיראל, ואמר לי: 'תישבעי שאת תהיי האמא שלהם. אני אהיה להם לאב'. הוא לא הבין למה אני לא בוכה; עדיין לא סיפרו לי שאמא, אבא ושובאל מתו. צבי יהודה נאלץ לומר לי את זה בעצמו. הוא נתן לי את שני החמודים הקטנים בידיים, ואני הרגשתי מעמסה של טון שנוחתת עליי. המון אחריות, מחויבות. לא הבנתי מה זה אומר, לא הבנתי מה ההשלכות של זה שאמא ואבא מתו, אבל הרגשתי שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה. ידעתי שלאוטובוס שממתין בחוץ אני כבר לא חוזרת".
בשבת ליוו אותם רבנים, עובדים סוציאליים וחברים של אביהם ממרכז הרב. ילדי משפחת דיקשטיין נאלצו לקבל כבר בבית החולים כמה החלטות. הראשונה הייתה שהנרצחים ייקברו בפסגות, ושם גם תתקיים השִבעה, בבית שעליו חלמו ההורים. עוד החליטו שהלוויה תצא מישיבת מרכז הרב. "אבא חי כל חייו את רוח הישיבה, וכך גם המשפחה. היה ברור לנו שהלוויה צריכה לצאת משם", מסבירה פלזן־דיקשטיין. החלטה שלישית, היא מספרת, הייתה "שאנחנו לא נפרדים. ישבנו במוצאי שבת מחובקים, וקבענו חד־משמעית שלא משנה מה יקרה, ולא משנה מי יגדל אותנו – לא מתפצלים. אנחנו נשארים יחד. ועמדנו בזה".
הדייטים יחכו לתחיית המתים
חודש אחרי הפיגוע עברו לבית בפסגות אחיה של חנה דיקשטיין ז"ל, אפרים ידידיה, ואשתו הדסה. הם שימשו כאבא ואמא עבור תשעת היתומים, בנוסף לחמשת ילדיהם־שלהם, ושלושה נוספים שנולדו להם בהמשך. "אפרים והדסה עזבו את כל החיים שלהם והמחויבויות כדי לגדל אותנו", מספרת פלזן־דיקשטיין. "קיבלנו מהם הרגשה של בית, אווירה של שייכות, חמימות וקרבה. הם נתנו אופי לחגים ולשבתות, בילו איתנו בחופשות בטיולים מגבשים, והיו איתנו בשמחות וגם באזכרות וברגעים קשים. בכל מקום שנדרשו בו אבא ואמא – אם זה טקס סיום או אספת הורים – הם היו שם בשבילנו".
את התוכנית להמשיך לשנת שירות שנייה היא המירה בלימודי מקצוע. חודש וחצי לאחר הפיגוע כבר ישבה בבית הספר לסיעוד בבית החולים לניאדו. "אף אחד שם לא דמיין מה עבר עליי בקיץ האחרון. מצאתי בזה גם סוג של בריחה: אני עכשיו סטודנטית, יש לי מבחנים, עבודות. ככה לא אתעסק כל הזמן בשכול, אלא אתמקד בלימודים".
בגיל 22 היא נישאה לחגי, כיום מנהל רגולציה בחברת השקעות. "בזכות הדודים שלי הוא ראה משפחתיות שמחה, לא משפחה של שכול ויתמות". אפרים והדסה ליוו אותה לחופה, אבל עד הרגע האחרון היא קיוותה והאמינה שאמא שלה תופיע בדרך כלשהי. "עוד כשהציעו לי לצאת עם בחורים, בהתחלה לא הסכמתי כי אמרתי שאני מחכה לתחיית המתים, כדי שאמא שלי תהיה כאן ללוות אותי.
במהלך כל ההכנות לחתונה הרגשתי בלב שאמא לא תאכזב אותי, שהיא תגיע. חיכיתי לה ממש עד לחופה. יחד עם זאת, סביב החתונה וההכנות הייתי באופוריה, הרבה אנשים עטפו אותי מסביב. רק אחר כך, כשהחיים נכנסו למסלול ולשגרה, קלטתי שהתחתנתי בלי אמא, והיה לי קשה מאוד".
חגי, היא מספרת, העניק לה תמיכה אינסופית. "במהלך לימודי המיילדות התייאשתי הרבה פעמים. זה לא היה קל. קרה שאמרתי 'אני לא רוצה ללכת', אבל חגי לא ויתר לי. הוא אמר: הזמנתי לך מונית, את נוסעת. גם בעבודה עצמה – לא פשוט לעשות משמרות בלילות, בחגים ובשבתות, ואם לא הייתי מקבלת פרגון כזה גדול בבית, אולי הייתי נשברת. תמיד אני יודעת שחגי ידאג לי לאוכל, ויכין לי סנדוויצ'ים לכל המשמרת, וכשאני חוזרת הכול תמיד מסודר ומאורגן. יש בבית הרגשה לא של 'אמא עובדת', אלא 'אמא מיילדת'. אמא לא סתם בעבודה, היא בבית חולים. ברגע שמפרגנים לך ולמקצוע שלך, הכול יותר קל. כל ההצלחה שלי בחיים היא בזכות חגי". חשוב לה להזכיר גם את תמיכתם של הוריו: "משה ופולין קיבלו אותי כבת, והם מאוד משמעותיים עבורי ועבור הילדים. הם תמיד נמצאים שם בשבילנו, בנתינה אינסופית".
היום היא אם לארבעה – התאומים יוסף־פאר ושובל־אחי (8 וחצי), רוני־חנה (שנה ושמונה) והתינוקת אורי (שלושה חודשים). בשנים שאחרי לידת התאומים לא הצליחה להרות, והגיעה בעצמה למחלקת הפוריות הסמוכה למקום עבודתה. הצוות שם מורכב גם ממיילדות, ופלזן־דיקשטיין מצאה את עצמה מטופלת על ידי הקולגות שלה. "זה מה שהחזיק אותי, כי כשהיה לי עצוב וקשה, הבינו אותי בעבודה. עברנו שנים של טיפולים והמון אכזבות, כשמסביב כולם ממשיכים להביא ילדים וכולם נכנסים להיריון בקלות ובאופן טבעי – גם החברים, גם הנשים שאני פוגשת בעבודה. קשה להיות בשמחות של אנשים אחרים כשיום קודם התבשרת על עוד אכזבה משלך. בחדר לידה את שומעת גם את הסיפורים על ההיא שנכנסה להיריון למרות ההתקן שהיה לה, ועל זו שהרתה בגלל פשלה.
ובכלל, יש נשים שלא שמחות בטירוף מהלידה, ואת אומרת לעצמך – איך אלוקים מחלק את המתנות בעולם? מצד שני, כשאת שומעת על מישהי שנכנסה להיריון באופן טבעי אחרי הרבה טיפולים, זה נותן תקווה. פתאום רואים איזה אור בקצה המנהרה".
כשנכנסה סוף־סוף להיריון, כל המחלקה שמחה יחד איתה. "מיד הפסקתי לעבוד, כי דאגתי להיריון היקר הזה. קיבלתי תמיכה אינסופית ממנהל המחלקה, וכולם הבינו והתעניינו". לניתוח שנקבע מראש היא הובלה על ידי הצוות כולו בשירה וריקודים. "גם מיילדות שזו לא הייתה המשמרת שלהן, באו מהבית להיות איתי. זה לא מובן מאליו שהצוות כל כך מפרגן. זה היה אחד האירועים המרגשים בחיי".
כשהבית ריק
שישה מתוך ילדי משפחת דיקשטיין נשואים כיום. לחנה וליוסי יש 15 נכדים (ועוד שניים בדרך) שאותם לא זכו להכיר. רבים מהם – כמו ילדיה של צופיה – נקראים על שמות הסבא, הסבתא והדוד שנרצחו. "הילדים צמאים מאוד ללמוד עליהם, לשמוע סיפורים. אנחנו מספרים להם מגיל צעיר על הפיגוע, והם שואלים ומתעניינים. קשה לי מאוד עם הידיעה שההורים שלי לא זכו לשמוח בנכדים, ויש גם צביטה בלב על כך שהילדים לא זוכים להתגאות בסבא וסבתא האלה.
"החלום של אמא שלי היה שאתחתן ויהיו לי ילדים, אבל היא עצמה לא זכתה לראות את זה. ועוד שבת עוברת ועוד חג, ואין לי הורים שמתרגשים ושמחים עם הנכדים. אני חושבת שהשוק הכי גדול שלי היה כשהפכתי לאמא בעצמי, ולא היה לי את מי לשתף במה שעובר עליי. חיכיתי שאמא שלי תבוא להתלהב מהתאומים, והיא לא באה. היא לא הייתה שם בחיוך הראשון, ולא בצעד הראשון. הכי קשה היה כשיוסף קרא לי 'אמא', והבנתי שלו יש משהו שלי בעצם אין. הבטחתי לו 'אני לא אעזוב אותך בחיים'".
בבית הספר של התאומים יוסף ושובל נערך לא מזמן "בוקר לימוד" עם הסבים. סבא משה, אביו של חגי, למד עם שובל, וחגי עצמו למד עם יוסף. כשכל אחד מהילדים התבקש לכתוב משהו על סבא, יוסף החליט לכתוב על סבא יוסי. "היה לו ברור שהוא כותב על הסבא שמעולם לא הכיר", מספרת אמו. גם באירועי יום הזיכרון מספרים הילדים על "סבא וסבתא שמתו על קידוש השם".
הבית בפסגות ריק כיום מדיירים, כפי שמרמזת הצמחייה הלא מטופחת שסביבו, אך בתוכו הוא אוצר הרבה יותר מאשר רק זיכרונות. מפעם לפעם חוזר הבית לחיים, כשכל ילדי דיקשטיין מתכנסים אליו. זה קורה בכמה שבתות בכל שנה, וכן ביום האזכרה של ההורים, ובחופשת הקיץ השנתית המשותפת שעליה איש לא מוותר. "המשפחה גדולה, וקשה למצוא זמן שמתאים לכולם, אבל יש רצון חזק להגיע ותמיד מאה אחוז משתתפים. חשוב לנו מאוד שיהיה מקום להתכנס בו – והבית הזה גדול, מאובזר בכלים ומצעים, ולכל אחד יש מקום וחדר משלו. הקושי הוא שמי שמגיע ראשון, פוגש בית ריק. אף אחד לא מקבל את פניך, והחוסר זועק. אבל כשאחרים מתחילים להגיע, תוך דקות הבית שוקק חיים. זה חותך סלט, שני מדליק את הבוילר, שלישית מוציאה משחקים והרביעי פורש מפה. יש לנו קופה משפחתית, ואנחנו קונים ומכייפים ומפנקים את עצמנו. אנחנו יושבים כל הלילה בפיג'מות ומדברים, וזה משהו שאי אפשר יהיה לעשות בשום מלון או בית הארחה. בסוף אנחנו מסדרים ומנקים ומנתקים את המקרר, יוצאים משם יחד, וגם לזה יש משמעות".
גם האירועים של ארגון "משפחה אחת", שאותו הקימו בני הזוג מרק ושנטל בלזברג למען נפגעי טרור, מאפשרים להם התמודדות משפחתית עם האסון שעברו. לדברי צופיה, במפגשי המשפחות השכולות הם מצליחים למצוא הבנה והכלה. "אנחנו חווים זה את זה בצורה הכי אמיתית וכנה. אנחנו מדברים ומחבקים, וקשובים לצער ולשמחות. רק שם מבינים מה זה להגיע לחג בלי הורים, מה זה להתארגן לליל הסדר כשאין הורים שמארחים. אנחנו נפגשים עם משפחות אחרות, מדברים ומתעודדים, צוחקים יחד ועצובים ביחד. זה מקום חם מאוד. כשמזמינים אותנו למפגש כזה, אנחנו אפילו לא פותחים את היומן, אלא מיד מאשרים".
הבעל צריך ללדת
במהלך עבודתה כמיילדת זיהתה פלזן־דיקשטיין צורך בקורס הכנה ללידה עבור זוגות שמחפשים משהו אינטימי יותר וממוקד יותר מהקורסים הרגילים המתקיימים בבתי החולים. "הבנתי שלשבת בקבוצה זה דבר שלא מתאים לכל אחד. בנוסף ראיתי שאצל זוגות דתיים מתעוררות שאלות נוספות ברמה ההלכתית, שלא מקבלות מענה". עם הזמן היא החלה להעביר קורסים פרטיים, במתכונת של פגישה אחת ארוכה הנמשכת שלוש שעות. בימים אלו היא מנצלת את חופשת הלידה שלה כדי לעבור גם קורס יועצות הנקה בבית החולים קפלן.
אחת הנקודות שמקבלות דגש בפגישותיה עם הורים־לעתיד, היא חשיבות ההכנה הזוגית ללידה. "אני מאמינה בכוח הזוגי, בכוח שבן הזוג נותן לאישה. כמי שהגיעה ללידה בלי הורים, אני יודעת כמה חשוב לשתף את הבעל בהכנה ובתהליך. אני גם מדברת הרבה על העצמה נשית, על הכוחות שיש לנו כנשים להתמודד עם לידה ועם כאב. אני מסבירה שבלידה ובצירים יש כאב חיובי; לא של מחלה, חלילה, אלא כאב שיש לו סוף, והוא מקדם אלינו את התינוק".
16 שנים חלפו מאז הפיגוע, וחסרונם של אהוביה עדיין מורגש אצלה יום־יום. "עוד מעט התאומים יעברו את הגיל שבו שובאל היה כשנרצח, וגם זה סוג של שוק. הם יהיו גדולים יותר מהדוד שלהם".
לפלזנים, שמתגוררים בפתח־תקווה, חשוב לספק לילדיהם עוד ועוד חוויות משפחתיות, בארץ ובעולם. הם כבר הספיקו לטייל יחד בתאילנד, בארצות הברית, באיטליה ובמדינות נוספות. "הטיולים הם זמן לשבת יחד, לטגן חביתה יחד, לצחוק ולפטפט יחד. בעיניי זה יותר חשוב מבית ספר. את רואה את האור בעיניים של הילדים כשההורים נמצאים איתם נטו, בלי טלפונים ובלי פגישות, וזה שווה את הכול. לפעמים אנחנו מבלים גם עם חברים, אבל הכי חשוב לנו לצאת רק עם התא המשפחתי – אם זה להחלקה על הקרח, לטיול אופניים או לבית קפה".
איך הפיגוע ההוא משפיע היום עלייך, על צופיה?
"קודם כול, אני בנאדם שחייב הרבה זמן לעצמו. בבוקר אני צריכה לשבת לבד, לחשוב, להתגעגע ולדמיין. אני לא טיפוס שיעביר חופשת לידה מול סדרות בטלוויזיה, אלא פשוט אהיה בשקט עם עצמי. למדתי לקחת עזרה בכל מה שאפשר, לתת למישהו אחר לעשות עבורי את העבודה, כדי שיישאר לי כמה שיותר זמן לכיף ורוגע עם הילדים.
"בכל יום מחדש אני מחליטה לבחור בחיים למרות מה שקרה. לקום וללכת לעבודה גם כשקשה לי, לקבל את הילדים בשמחה כשהם חוזרים מהגן ומבית הספר. בעיקר למדתי להעריך כל דבר. גם סתם יום טוב הוא משמעותי. גם סתם לשבת עם חברה על כוס קפה זה לא מובן מאליו. בשבילי זה משהו לנפש. אני מודה להשם על מה שיש לי, על הזוגיות, הבית הילדים. לא לכולם יש. למרות כל מה שעברתי, אני מרגישה שזכיתי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
