חודשים ספורים אחרי שהעיתונאית ורד קלנר הגיעה לניו־יורק, היא התבקשה על ידי קרובת משפחה שלמדה בבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה "סם שפיגל" לסייע לה בפרויקט שעסק ביתמות בגיל צעיר. קלנר, שהתייתמה מאביה עוד לפני שמלאו לה 12, נענתה לבקשה וקיבלה לידיה שאלון בן עמוד אחד. מה שהתחיל לפני שש שנים בשני עמודים של תשובות מפורטות, הסתיים לאחרונה ברומאן ביכורים בן 365 עמודים בשם "מנגד" (זמורה־ביתן). והיא בכלל לא התכוונה להיות סופרת.
"תמיד אהבתי את הכתיבה המגזינית, ולא הייתי צריכה דבר מעבר לזה", אומרת קלנר. "אם מקצוע העיתונות לא היה מפרפר אל מותו, כנראה הייתי כותבת מהקבר את הכתבה האחרונה שלי. אבל כשעניתי לשאלון על היתמות, אמרתי לעצמי: יש כאן סיפור".
קלנר אולי לא התכוונה להיות סופרת, אבל נראה שהסיפור הזה מוכרח היה להיכתב. זה סיפור שנפתח בפסטה עם קטשופ וגבינה בליל סדר, ונחתם בפסטה במרקם זהה בסעודה מפסקת של ערב יום כיפור, שנה וחצי מאוחר יותר. בין לבין מערכת העיכול ההלכתית של גיבורת הספר, כמו גם זו של הכותבת, תעבור טלטלות קדימה ואחורה – מטראומות ילדות ועד הלום. לא מדובר באוטוביוגרפיה ולא לגמרי ביומן אישי, אבל סיפור חייה של קלנר שזור בדמותה של יעל – בחורה צעירה שבוחנת מחדש את יתמותה המוקדמת ואת חייה בקהילה דתית־לאומית בירושלים של שנות השבעים והשמונים, ומתבוננת עליהם ממקום מושבה בניו־יורק, כשהיא כבר רחוקה מעולם הערכים שהכתיב לה החינוך המגזרי. יעל ברחה בשנות העשרים לחייה מכל מה שחנק אותה בישראל; קלנר לעומת זאת הגיעה לניו־יורק כשהיא כבר בשנות הארבעים שלה, אם לשלושה, ובמקרה שלה הסיבה לנסיעה הייתה עבודתו של בן זוגה – הקולנוען המצליח יוסף סידר. מה שאמור היה להיות שנה של מנוחה מהאינטנסיביות העיתונאית בארץ, הפך לשהות בת ארבע שנים, תקופת העבודה של סידר על הסרט "נורמן".
יש תחושת פספוס כשמפרסמים ספר ראשון בגיל 47?
"לחלוטין לא. העבודה העיתונאית מילאה אותי, וזה מקצוע מדהים בעיניי. עסקתי בו במשך עשרים שנה, לצד אנשים שאהבתי ותחת עורכים מתוקים שרצו שאכתוב על נושאים שמעניינים אותי. אבל התחושה שלי הייתה שבסופו של דבר, המקצוע הזה מכין אותי לשיחות סלון. יותר מדי פעמים ישבתי בארוחות שבת ומצאתי את עצמי אומרת 'פעם מישהו אמר לי בריאיון', בהתאם לנושא השיחה. כעיתונאי אתה נדרש להתמצא בהמון־המון דברים, אם כי ברמת ה־4,000 מילה גג".
מותו של מקצוע
גם לחיזוריו של עולם העיתונות קלנר לא נענתה בקלות. "כתיכוניסטית הייתי פריקית של ביקורות מוזיקה", היא מספרת. "עקבתי באובססיה אחרי הביקורות שהופיעו ב'כל העיר' בימי התהילה של העיתון. הייתה שם פעם התייחסות לכתב־העת 'פוליטיקה' של האגודה לזכויות האזרח, ואני הלכתי לחפש את הגיליון המסוים שציטטו ממנו. זה היה גיליון משנת 1987 שעסק בכתיבה צעירה, והכותב הכי צעיר שם היה אוהד פישוף, סולן 'נושאי המגבעת'. כתבו שם המון אנשים צעירים ומבטיחים כמו גילי חובב, יאיר לפיד, עירית לינור, רונית מטלון. התיישבתי לכתוב ושלחתי ל'פוליטיקה' שני קטעים – אחד על אהבת הרדיו שלי, ואחד על הציונות הדתית".
קלנר, באותה עת כבר מש"קית חינוך, זוכרת איך התקשרה הביתה מטלפון ציבורי בבסיס, ושמעה מאמה שבמערכת אהבו את מה ששלחה, וביקשו שתעבוד על זה קצת ותגיש מחדש. אלא שהיא עצמה שכחה מהעניין. "רק אחרי השחרור כתבתי משהו ל'כל העיר', והם מיד הציעו לי עבודה. הייתי מבוהלת מדי. כתלמידה לא הצטיינתי בשיעורי חיבור, ובדקדוק קיבלתי 67, כך שלא ראיתי את עצמי כאדם כותב. נעלמתי להם. רק אחרי כמה שנות לימודי היסטוריה באוניברסיטה, פניתי אליהם שוב בעקבות מודעת דרושים לכתב חדשות. אמרתי להם שהם למעשה קיבלו אותי לעבודה כבר לפני שנים. במשך שלושה חודשים עבדתי ככתבת חדשות, ואז עברתי לכתבות מגזין".
מ"כל העיר" הירושלמי המשיכה קלנר למעריב ולמגזין G של גלובס, וכן כתבה מאמרי דעה למהדורה האנגלית של "הארץ". בתוך כך עסקה במנעד רחב של נושאים, מכתבות צבע ועד כלכלה, כשהיא מנצלת היטב את הרקע הדתי־לאומי שלה לטובת עיסוק עיתונאי בציונות הדתית. "רכבתי על רצח רבין", היא צוחקת. "בכתבת המגזין הראשונה שלי נשלחתי לבית־אל, שבוע אחרי הרצח. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שדפקתי על דלתות של אנשים כדי לראיין אותם, ממש חיזרתי על הפתחים. אין דבר שאני מתעבת יותר מזה. הרעיון היה להביא לקורא את האווירה ששררה אז ביישוב".
ומה הייתה האווירה אז ביישוב?
"למען האמת, אני זוכרת יותר את המבוכה שלי באותו יום מאשר את מה שהיה שם".
ככתבת מגזין, היא מספרת, "כתבתי הכול – מכתבות אינפנטיליות לגמרי ועד כתבות אקדמיות לרוב. אהבתי במיוחד 'כתבות תופעה', עד שהסבירו לי שזה נורא ניינטיז. וזו בעצם הסיבה לכך שמקצוע העיתונות מת. לרוב האנשים אין היום סבלנות לקרוא על שום דבר, ובטח שלא עבודות סמינריוניות שמעובדות לכתבה".
לאנשים גם נמאס מכתיבה רדודה.
"אני לא בטוחה. נתקלתי לאחרונה בכתבה שלי שעסקה בתיאוריית הקשר על הרומן בין חיים ארלוזורוב למגדה גבלס, ועל מעורבותו של בעלה, שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, ברצח ארלוזורוב. הגעתי עד לנכדתה של מגדה – בת לבנה מנישואין קודמים. הבן הזה היה היחיד מבין ילדיה ששרד את ההתאבדות המשפחתית, פשוט משום שכבר גויס לצבא. והנכדה שאותה פגשתי, אגב, היא גיורת".
נשמע מרתק.
"אבל מי קורא היום כתבות כאלה? כבר אין לזה ביקוש".
כעיתונאית בנשמתך, לא חשבת ללכת לכיוון של ספר עיון?
"כתיבת ספרי עיון אף פעם לא משכה אותי, אבל כן הייתה לי פנטזיה לכתוב ספר על התכתשויות בתוך המגזר הדתי, שזו בעצם כתיבה מגזינית מורחבת".
לשבת על הכתף
בתחילת תקופת מגוריה בניו־יורק עוד המשיכה קלנר לשלוח מאמרים לעיתון הארץ וכתבות לגלובס, אבל לדבריה הזהות המקצועית שלה הידלדלה. "היה לי קשה בארבע השנים האלה", היא מודה. "יוסף נולד בניו־יורק, כך שהוא הרגיש בבית. אני חשבתי שנעזוב לשנה ויהיה כיף, זמן פנוי. אבל השהות שם התארכה, והיה מופלא וקשה. אם כתבתי – הקוראים היו במרחק אוקיינוס, ומי שסביבי לא קראו אותי. זה הדגיש את תפקידי כ'אשתו של'. היה מורכב מבחינתי להימצא בפוזיציה הזו כפמיניסטית, וגם כסתם בנאדם שלא יושב על הפלטפורמה שלו".
ובכל זאת, לספר לקח עוד זמן להתבשל. בעקבות השאלון המדובר כתבה קלנר פסקה אחת ושמרה את הקובץ תחת השם "אשרַי יתומה" – פרפרזה ל"אשרי, יתום אני!" מ"מוטל בן פייסי החזן" לשלום עליכם. "את הפסקה הזו לא רק שלא המשכתי, אלא שבמשך שלוש שנים גם לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות דאבל קליק ולפתוח את הקובץ. רק חצי שנה לפני שחזרנו ארצה, הבנתי שאני תקועה. אהבתי את העיתונות, אהבתי את האתגר של ליצור מתוך מגבלות – יש נושא, יש מציאות שמחייבת לדייק בה, יש דד־ליין. אבל נמאס לי לעבוד מתוך הרגשה שהמו"ל עושה לי טובה שהוא מפרסם עיתון. נמאס לי להסתכל על תלושי המשכורת שלי ולקלוט שאת השכר הכי גבוה הרווחתי ב־2002, ומאז אני חווה רק קיצוצים. הצטברו המון דברים שגרמו לי להבין שהעיתונות הגיעה לסוף דרכה. זה היה תהליך של אבל ממש. צפיתי בסרטים 'ספוטלייט' ו'סוף הסיור', שעוסקים בעולם העיתונות כל אחד בדרכו, והבנתי שאני נפרדת מהמקצוע הזה. ישבתי באולם הקולנוע ובכיתי".
האבל על עולם העיתונות – שיש לקוות שקלנר מחמירה מעט בהערכת מצבו – הביא אותה בפעם השנייה בחייה לספת הפסיכולוג. הפעם הראשונה הייתה בשנות העשרים שלה, בעיר הולדתה; השנייה הייתה מול פסיכולוגית דוברת עברית באמריקה הרחוקה. קלנר לא ממש פירטה בנוגע לסיבה שבגללה הגיעה לטיפול, אבל הבהירה שיש לה סתימה שצריך לפתוח. "תוך שבועות ספורים פתחתי מחדש את הקובץ 'אשרי יתומה', ומיד היה קובץ נוסף – 'אשרי יתומה 2', ואחריו 'אשרי יתומה 3' וכן הלאה".
הצלחה מסחררת לטיפול.
"אני נערת פוסטר של הפסיכולוגיה", היא אומרת בחיוך, ומאשרת שגם הטיפול הראשון, עשרים שנה קודם לכן, נחל הצלחה משמעותית.
את הספר המשיכה לאחר ששבו ארצה. למעשה, במקום שבו אנו נפגשות לריאיון זה, נכתבו לא מעט עמודים מתוך היצירה. "תולעת ספרים" הסמוך לכיכר רבין היה כבר קודם מקום מושב קבוע שלה במסגרת עבודתה העיתונאית (וכעת לראשונה היא יושבת כאן בעמדת המרואיינת). כשהתמקמה בו כדי לכתוב את ספרה, בית הקפה התל־אביבי עמוס הספרים הזה הצליח לייצא עלילה ירושלמית למהדרין.
הספר שלך מאוד ירושלמי, ואת כותבת וחיה במקום שונה מאוד.
"אני מאוד אוהבת את ירושלים, אני דור שישי לירושלמים, אבל ירושלים שגדלתי בה כבר לא קיימת. כשיהיה שלום אני אחזור לירושלים. לקח לי זמן להתרגל לתל־אביב. כשהתחתנו, יוסף גר כאן ואני ניסיתי למשוך אותו לירושלים. ואז פרצה האינתיפדה השנייה והייתה תחושה שאי אפשר לחיות שם, הגטאות נסגרים וכבר אי אפשר ליהנות מהמגוון האנושי. ירושלים לא מממשת את הפוטנציאל שלה. אבל גם כאן בתל־אביב, עיר שאני אוהבת מאוד, רוב הקהילה שלנו היא ירושלמית".
בתהליך הטכני של כתיבת הספר הסתייעה קלנר בסופר והמוזיקאי אסף גברון, שהאיר לה את הדרך מעולם העיתונות לעולם הספרות. "לא ידעתי בכלל איך כותבים סיפורת", מתוודה קלנר. "קראתי ספרים בעין מאוד לא שיפוטית ולא חיפשתי טיפים בתוכם. בטיוטה המקורית של הספר, הפרה־היסטורית, כתבתי בגוף ראשון. אבל אז שאלתי את אסף מהן ההשלכות של כתיבה כזו, והחלטתי שזה חשוף מדי. הוא גילה לי את האפשרות לכתוב בגוף שלישי, אבל כזה שיושב על הכתף של אחת הדמויות, וזה מה שעשיתי.
"הטיפ הכי חשוב שקיבלתי ממנו זה לא לקרוא אחורה. גם אם יהיו לאותה דמות כמה שמות שונים, זה בסדר. רק להמשיך לכתוב ולא לעצור. עורכת ספרים אמרה לי לא להתעסק במבנה, וזה מה שעשיתי. דברים פשוט קרו והסתדרו תוך כדי כתיבה. הייתה המון מקריות בעבודה".
וגם הרבה נקודות השקה למציאות חייך.
"כשכתבתי, התחלתי בתיאור יום המוות של אבא שלי, תיאור שהוא תיעודי עד כמה שהוא מסוגל להיות – הגיל שבו הייתי כשאבא שלי נפטר, נסיבות המוות, הלילה כפי שאני זוכרת אותו. סביב השלד הזה התחיל להיבנות סיפור שהוא דמיוני בחלקים גדולים ממנו, אבל בגרעין שלו הוא כמעט יומן. לא ידעתי איך עושים את זה, ולא דיברתי על זה עם אף אחד מסביבי".
יש לך תסריטאי בבית ולא שיתפת אותו?
"נראה לי שיוסף חשב שאני כמו הדמות ב'הניצוץ' – כותבת את אותו הדבר שוב ושוב. אנחנו בית מאוד משתף ומעורב בכול, כולנו פטפטנים ודעתנים, לא ממש דיסקרטיים, אבל כאן הייתה תחושה שזה צריך להיות בשקט ולבד. לצד זה צריך לומר שאם לא הייתי נשואה ליוסף, הספר בחיים לא היה נכתב. אני בנאדם מאוד פרקטי, והמחשבה של לקחת לעצמך את החירות ליצור משהו, היא לא בדי־אן־איי שלי. אבל החיים עם מישהו שעושה את זה תדיר – מישהו שכל השנים יצר לידי, וניהל איתי שיחות שלמות על דמויות – גרמו למשהו מזה לחלחל אליי. החוצפה ליצור, יש בה המון. בליל הסדר האחרון שערכנו אצל ההורים של יוסף, הצעתי שכל אחד יגיד מתי הוא מרגיש משועבד ומתי חופשי. התשובה שהכנתי מראש הייתה שאצלי שעבוד זה כשאני דוחה דברים, והחופש זו תכונה שקיימת אצל יוסף ואצל המשפחה שלו – היכולת לחלום חלומות גדולים".
יוצאת בתשובה
התנועה של יעל מתוך העולם הדתי החוצה, ואחר כך הגישושים אליו בחזרה, נעשים במהלך תפילה. לכפירה הגיעה גיבורת "מנגד" דרך ברכת "מחיה המתים" בתפילת שמונה־עשרה, שנתפסה אצלה כהבטחת שווא; השיבה למסורת, גם אם לא כשומרת מצוות של ממש, באה דרך קריאת התורה ביום הראשון של ראש השנה, תוך התבוננות מחודשת על דמותה של הגר הצופה בגורלו של ישמעאל בנה, מנגד.
הציונות הדתית מככבת גם ביצירות של יוסף וגם בכתיבה שלך. ולמרות שהתפקרת, ולמרות הביקורת המשמעותית שיש לך על המגזר, האמת היא שהיית עדינה בספר.
"כשהתחתנו יוסף היה דתי ואני חילונית בהגדרה. כבר הייתי הרבה אחרי הכפירה. היום הוא לא הולך עם כיפה, ונראה שנפגשנו באיזו נקודה באמצע. אנחנו מגדירים את עצמנו כמסורתיים. ברור לי שזה מבלבל, כי המילה מסורתיות מתחברת למזרחיות, אבל כאלה אנחנו. אני מאוד אוהבת בתי כנסת. לקח לי זמן לחזור לשם, אבל היום אני הולכת ומי שמתחשק לו להצטרף בא איתי. יחד עם זאת, אני בשום אופן לא אורתודוקסית".
יעל בספר לא יודעת מה זה חפיפניק, וזה נשמע כמו עקיצה לקורא הדתי־לאומי. מעין ביקורת דרך עיניה של ילדה.
"מסורתיות מבחינתי פירושה חיים שהדת נוכחת בהם, אבל בלי המחויבות להלכה. כל מה שאני עושה בהקשר ההלכתי, אני עושה כי אני רוצה. שאלת האמונה לא קשורה לכך בכלל".
אז איפה את בנוגע לאלוהים?
"גדלתי כילדת 'פלך' קלאסית – ציונות דתית ירושלמית־פמיניסטית עם נטייה לשמאל – אבל כבר בתיכון התפקרתי לגמרי. שם התחילה הביקורת שלי על הציבור הדתי־לאומי, שבאה לידי ביטוי גם בספר. נקודה אחת היא הצביעות החברתית של הקהילה, שמתבטאת ביחס למשפחות שהן לא סדורות, שאין בהן גבר־אישה־ילדים. הנקודה הנוספת היא תיאולוגית. במקומות שבהם אני גדלתי, החינוך התיאולוגי היה במובנים רבים אינפנטילי. יש אשליית פתיחות, אבל התשובות שניתנות לשאלות יסוד הן ילדותיות.
"ההתפקרות שלי הייתה תהליך דרמטי, כמו אצל גיבורת הספר. כאב לי לעזוב. הדת היא הרי תבנית נוף מולדתי המנטלית. זו השפה שלי, הטקסטים שמחוברים אליי. זה העולם שלי. גם בתקופה שלא נתתי דין וחשבון לאף אחד ולשום דבר, במשך שנה הלכתי לבד כל ליל שבת להתפלל ב'קול הנשמה', בית כנסת רפורמי בירושלים. בעולם שלי אני לא יוצאת דופן. רוב האנשים סביבי מחזיקים בעמדות מורכבות מול הדת. גם במשפחה הדתית שלי. היום כשאנחנו עולים לקבר של אבא, אנחנו לא מחכים למניין כדי להגיד קדיש, ואף אחד במשפחה לא מצקצק".
את לא מדברת על אלוהים, אלא על השיח מול השגרירים שלו. והשיח הזה נראה היום שונה לגמרי משנות השמונים.
"זה נכון, האחיינים הדתיים שלי כבר גדלו במציאות אחרת. לפני כמה שנים הייתי בבית מדרש לעיתונאים שבראשו עמדה הרב ד"ר חנה פרידמן. חוץ ממני לא היה שם אף עיתונאי מהעולם הדתי. בכל שבוע התעסקנו בדמות תנ"כית אחרת, ובמפגש שהתמקד באברהם אבינו למדנו את המדרש על ניתוץ הפסלים. הרב פרופ' דניאל אפשטיין, שהתארח במפגש, דיבר על זה שהמשמעות של להיות אבי המונותאיזם היא להתבונן על הסביבה שלך ולהטיל בה ספק. מהבחינה הזו, מהות היהדות היא דווקא הטלת ספק. אחת המשתתפות אמרה 'אבל הדת היא זו שתמיד יש לה תשובות', והוא ענה: 'מי שיש לו תשובות הוא עובד עבודה זרה'. לא נרדמתי באותו לילה. חשבתי לעצמי שאם מישהו היה אומר לי את זה בגיל 17, היה מקום לדבר ולחשוב על זה. לכך אני מתכוונת כשאני אומרת שקיבלתי תשובות אינפנטיליות.
"אגב, האופן שבו העולם החילוני תופס את הדתיות, מושפע גם הוא מזה, מהתשובות האינפנטיליות. אני פוגשת חילוניוּת ישראלית קלאסית, והתפיסה שלה לגבי מה זה דתיות היא תפיסת ליאור שליין. מאוד נוח, אבל אינפנטילי בזכות עצמו. שני הצדדים מזינים זה את זה. שניהם מגינים על דוקטרינה מאוד לא מתוחכמת. יושבים בחפירות, כי אין מקום נוח יותר לירות ממנו".
לצד התשובות האינפנטיליות יש היבט נוסף. גם את הכפירה בדת בגלל אסון משפחתי אפשר להציג באור אינפנטילי. הרי ידעת שיש אסונות וזוועות גם קודם לכן, כשקרו לאחרים.
"תמיד ידעתי שאורתודוקסית אני לא אהיה. לא הבנתי איך אישה אמורה להיות אורתודוקסית. השלב הבא היה תחושת ניכור. כנערה, פרופ' ישעיהו ליבוביץ היה דמות חשובה מאוד בחיים שלי. אני זוכרת את עצמי קוראת בספרים שלו, מחפשת שם משהו לתלות עליו אמונה, ולא מצליחה".
היום את מאמינה באלוהים?
"לא יודעת. מה אמורים לענות על השאלה הזו?"
את האמת.
"לא באלוהים שגידלו אותי עליו".
הציונות הדתית ואת…
"יחסינו לאן? אני לא מרגישה חלק מהמגזר. כשאני מגיעה למקומות שבהם הרוב הוא דתי־לאומי, לא יוצא לי מהפה 'אנחנו'. מצד שני יש גם קרבה גדולה. מעבר לזה, אני מרגישה שהשוליים של המגזר התרחבו, ויש בו היום יותר מקום לאנשים שונים, גם הלכתית וגם פוליטית. זה מגזר שעדיין מפרנס הרבה דרמה, כי הוא חי בתוך מתח, ומתח זה טוב".
אם אחד הילדים שלך יעשה את הדרך חזרה לדת, תחיי עם זה בשלום?
"כשהייתי פושטקית ב'כל העיר' ולא התכתבתי בכלל עם העניין הדתי, ניסיתי להבין למה כשעזבתי את הדת זו הייתה דרמה גדולה כל כך בשביל אמא שלי. לא הבנתי מאיפה הקושי שלה, הרי יש לה אחים חילונים. ניסיתי לברר עם עצמי מה היה מפריע לי אצל הילדים שלי. אני זוכרת את עצמי עוברת דוגמה אחרי דוגמה, ולא מוצאת מה היה גורם לי לכזו דרמה. אם יחזור בתשובה? זה יהיה בסדר מבחינתי. הומו או לסבית? בוודאי. חרדי? אין בעיה. ואז הגעתי למתנחל שחי בחברון – זה לא. ככה קיבלתי תמונה על עצמי. בסופו של דבר כולנו מסתובבים עם מגבלות לפלורליזם שלנו. אז יש דברים שאני אחשיב ככישלון בחינוך, והמנעד הדתי הוא לא אחד מהם. הפוליטי כן. אגב, הכלל שלנו בבית אומר שכישלון אמיתי בחינוך הוא אם נגדל ילד בלי חוש הומור. אם אי אפשר יהיה להסתלבט על הילדים ושהם יקבלו זאת בהבנה, זה יהיה כישלון".
טעות בתוך המערבולת
אמא של יעל, כמו גם בעלת הבית שיעל אומנת את ילדיה, לא מצטיירות באור מחמיא במיוחד. הן נשים חזקות אבל לא נעימות, שגורמות הרבה צער לסביבה שלהן. גם הן משקפות דמויות מהחיים שלך?
"בספר הזה יש גרעין של מציאות עם המון המצאות. אם כבר הזכרנו את ההבדל המשמעותי בין עולם העיתונות לעולם הסיפורת, אז הגילוי הכי משמעותי בתהליך הכתיבה היה ההבנה שמותר לי לשקר. כעיתונאית נדרשתי להיצמד למה שנאמר לי, וגם בספר יש קטעים שאילו כתבתי אותם כעיתונאית, הם לא היו מאוד שונים. אבל בהרבה רגעים אחרים, בשירות הדרמה או לטובת הטשטוש או מה שבא לי – שיקרתי, שיניתי, המצאתי. וזו הייתה הנאה צרופה.
"יש המון דמיון בספר, חשוב שזה ייאמר. למדתי מיוסף שכשכותבים צריך להיות נאמנים לסיפור, לא להתעסק בפוליטיקה משפחתית או מגזרית, וגם לא לחוס על עצמי. הדמות של הגיבורה עושה דברים שאין מה להתגאות בהם, אבל הכול שטויות, כי הסיפור צריך להיספר".
איך אמא שלך הגיבה לספר?
"אני היום פחות או יותר בגיל של אמא שלי כשהתאלמנה. מהרבה בחינות כתבתי את עצמי ולא אותה. אנחנו מאוד קרובות, וגם כשאני בחו"ל אין יום שבו אנחנו לא משוחחות חצי שעה לפחות. היא אישה חכמה, דומיננטית. אם יש בספר דברים שהיו קשים לה, היא פרגנה והתגברה. נכון שהדמות של יעל מאוד מנותקת מאמא שלה, אבל צריך לזכור שיש הבדל בין השיח שלנו מול ההורים כשאנחנו בשנות העשרים לבין השיח בשנות הארבעים.
"הקריאה בספר הייתה קשה לא רק לה, אלא גם לאחים שלי. המפגש עם התיאור של האובדן הוא מפגש קשה. במשפחה שלנו לא התעסקו ביתמות או באלמנות, כי המשיכו לחיות. זה משמעותי גם לאחיינים שלי, שנפגשים עם משהו שעבר על המשפחה לפני שנולדו, והשאיר אצל כולם מטען. כשכתבתי לא חשבתי על אף אחד, לא חשבתי מי יקרא, לא נתתי דין וחשבון. אבל כשהבת הגדולה שלי קראה את הספר, התגובה שלה היממה אותי. היא הגיעה לפרק האחרון בדיוק כשרציתי ללכת לישון, וביקשה שאחכה עד שתסיים. כשסיימה, היא באה אליי לחדר, פתחה את הדלת, קפצה למיטה והתחילה לבכות. היא אמרה 'אני פוחדת לשכוח את הקול שלכם' – אמירה שמהדהדת קטע מהספר שבו הגיבורה מקבלת קסטה ובה הקול של אבא שלה. הדחף המיידי הוא לנחם, אבל פה לא היה מה לנחם. חיבקתי אותה, אמרתי לה לנשום עמוק, ופשוט נשארתי איתה".
מוטיב משמעותי בספר הוא ההתמודדות עם השכול – עמידה חזקה של משפחה אחת לעומת התפרקות של משפחה אחרת.
"בטיפול הפסיכולוגי הבנתי שחשוב לי לכתוב על המחירים שנלווים לדרישה להמשיך לחיות אחרי אסון. כי אצלי החוויה שקשורה למוות של אבא שלי ולשנים שאחר כך, היא שהמשפחה שלי תפקדה מדהים. והמחיר של התפקוד הזה הוא משהו שמלווה אותי במחשבות המון־המון שנים. התחושה היא שבני המשפחה שלי יודעים מצוין לתפקד במשברים, אבל לא נותנים את הדעת על האנרגיה שאנחנו מוציאים כדי לתפקד במקום להתמסר לכאב. הפסיכולוג שפגשתי בשנות העשרים לחיי אמר שאדם שכלוא במערבולת, הדחף שלו הוא לנסות לצאת ממנה כלפי מעלה. אבל הדרך לצאת ממערבולת היא מלמטה. הדימוי הזה נשאר איתי שנים".
מי היית אם לא הפטירה של אבא שלך בגיל צעיר?
"אין לי מושג. לקח לי המון שנים להבין שזה משהו שעיצב אותי. הפסיכולוג הראשון שלי העיר אחרי כמה חודשים של טיפול שאני אף פעם לא מדברת על המוות של אבא שלי, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה. טענתי אז שזה לא היה כזה אירוע משמעותי בחיים שלי. להודות שזה כן אירוע משמעותי, היה חידוש גדול. מצד שני, גדלתי עד גיל 11 כילדה מאוד אהובה, ומקובל לומר שאם היה לך סבבה בשנים הראשונות, אתה תהיה בסדר. אז אני בסדר. היו לי עוד אתגרים בחיים מלבד היתמות, והתמודדתי".
גילית על עצמך משהו חדש במהלך הכתיבה?
"זה היה תהליך תרפויטי. היה כיף לחזור ולהתרגש מדרמות נעורים כאילו אני שוב בשבט מעלות, כשעכשיו אני נהנית מהפרספקטיבה. החלק המעניין היה לגלות שהכפירה שלי קשורה במוות של אבא שלי. קודם לכן זה פחות התחבר אצלי".
יהיה עוד ספר?
"יש לי רעיון למשהו, אבל הוא צריך תהליך הבשלה ארוך. הנה עוד הבדל משמעותי ביחס לעולם העיתונות. יש זמן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
