ד"ר יצחק אשל (76) מהיישוב מיתר טוען שהוא וצוות בן עשרה חוקרים שעובדים לצידו, יודעים לשחזר כמעט אחת לאחת את התרחשויות מרד בר כוכבא, בעזרת ארכיון עצום של יותר מ־4,000 תעודות שהתגלו לדברי אשל בידי ערביי כפר מסוים, ששמו לא יוסגר, בדרום הר חברון. ברשות העתיקות לא מאמינים, ומדענים שקיבלו לידיהם חלק מן הממצאים לבדיקות מעבדה טוענים שהחומרים מזויפים בעליל, אבל אשל משוכנע באמיתותם, ומתכוון להוציא לאור בחודשים הקרובים ספר שיחשוף בפני העולם האקדמי את התגליות המרעישות של הארכיון, ובוודאי יעורר מחלוקת עזה.
אין להתבלבל בין הארכיון הזה, שאמינותו מוטלת בספק בקהילה המדעית, ובין איגרות בר כוכבא המפורסמות שנמצאו במערות נחל משמר, נחל חבר ונחל מורבעת. משלחת החקר של יגאל ידין שיצאה בשנות החמישים והשישים לנחלים הנשפכים לים המלח גילתה בסך הכול 18 איגרות, ולאחר מכן נמצאו עוד תעודות אחדות שאפשר למנותן על אצבעות כף יד אחת. אם ביום מן הימים תוכרע המחלוקת, והאקדמיה תעניק למסמכים שברשות אשל תעודת כשרות מטעמה – כלומר, אישור על האותנטיות שלהם – הארכיון ייחשב לתגלית דרמטית בסדר הגודל של הגניזה הקהירית. לעת עתה אשל נתקל באי אמון מקיף, אבל מנחם את עצמו בידיעה שגם גילוי הגניזה ההיא ספג בתחילה בוז אקדמי, שחלף רק לאחר 17 שנה.
על פרטיו של מרד בר כוכבא לא ידוע דבר כמעט. לעומת המרד הגדול, שתועד בפירוט בידי יוסף בן מתתיהו, המידע על המרד המאוחר יותר היה דל עד כדי כך שאפילו שמו הפרטי של בר כוכבא, שמעון, לא היה מוכר לחוקרים עד שנמצאו האיגרות בנחלי ים המלח. גם אחרי גילוין נותר הידע מועט וחלקי ביותר. המשפטים הספורים שמקורות חז"ל מסרו על בר כוכבא, וההתייחסות הדלה שהעניק לדמותו ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס (163־229 לספירה), הציבו אותו באור אגדי כמעט – אבל לפי אשל, לא עוד. לפני 17 שנה הוא פתח לראשונה את הארכיון, שהגיע אליו בדרך־לא־דרך, ותמונת המלחמה ההיא החלה מתגבשת לעיניו אט־אט.
רבות מהאגרות שאשל מצטט נכתבו בשגיאות כתיב. כך למשל כתב בן גריס לבר כוכבא אחרי התקפה רומאית על העיר נחושה, בגבול אחוזת נחושת: "שלום לי שמעון בי הרדיס [בהרודיון]. הם [הרומאים] [ה]יגיעו וי לקחו אקול [ולקחו הכול]. הליל, שנת שלוש, נחושת"
בכתבה הזאת, שבליבה ריאיון שנערך עם אשל לפני כשלוש שנים אך טרם פורסם, נציג את תפיסתו לגבי המרד היהודי האחרון באימפריה הרומית, המכונה גם "פולמוס אחרון". התיאוריה שלו מבוססת על תגליות שאמינותן כאמור מוטלת בספק, ורובן טרם נבחנו בידי גורמים חיצוניים. הסיפור כולו נשען על דמות מפתח אחת מרהיבה – הלל בן גריס, שאשל מציג בתור "סגנו של בר כוכבא"; ועל אחוזה גדולה ביהודה, זרועת מערות מקלט ומסתור כהכנה למלחמה ממושכת מול אויב אדיר שאין להביסו.
אותיות נחושת
האוצר שבידי אשל התגלה לדבריו באתר "עיר נחש" (או עיר נחושת), המוזכר בכתבי קניין שנמצאו בוואדי מורבעת בשנות החמישים. הנחושת מלווה לכל אורך הדרך את סיפורו של הארכיון הזה – עיר נחושת, אחוזת נחושת, איגרות נחושת, נחשי נחושת וכלי נחושת – אבל ראשיתו דווקא בזהב. בשלהי 1948, מספר אשל, נכנסו פליטים פלסטינים למערכת מערות מסועפת בשטחי מרעה החורף של משפחתם בדרום הר חברון, ומצאו כמה מטילי זהב. כשהעמיקו לחפור במערות הם מצאו אלפי מטבעות עתיקים, וכן חדר ארכיון ובו תעודות שנערמו על מדפים חצובים בקיר, חפצי עור וכלי בית, קנקנים נושאי כתובות, בגדים, כלי עבודה, כלי נשק וכמה עשרות שלדים. הכפריים התעניינו מטבע הדברים בזהב ולא בממצאים האחרים; מעט כלי בית, בעיקר מנחושת, הושמשו מחדש לצורכי היומיום.
בתעודות שלא עניינו אותם היה אוצר אחר. רבות מהן היו מכתבים שנשלחו אל הלל בן גריס, המוזכר גם בשטרי החכירה מתקופת בר כוכבא שנמצאו במערות מדבר יהודה. שָם הוא בסך הכול עוד שם אלמוני, אך אשל, מתוך הארכיון שהתגלגל לידיו, יודע לספר עליו הרבה מאוד. לדבריו, בן גריס היה מגדולי העשירים ביהודה, גביר של ממש – וגם חמיו של בר כוכבא. בעת פרוץ המלחמה היה כבר מבוגר למדי, סב לנינים, והתגורר בארמונו באתר ח'רבת מוראק בדרום הר חברון. המבנה הזה מכונה בפי החוקרים "ארמון חלקיה", אבל לא בגלל בעליו אלא כי אחד הבנאים חרת את שמו, חלקיה, על מכסה ניקוז קדום שנמצא שם. האתר נחפר בשנות השבעים בידי הארכיאולוג עמנואל דמתי, והתגלה כמפואר באופן יוצא דופן.
לדברי אשל, בתעודות שברשותו נזכר במפורש השם מוראק כמקומו של ארמון הלל. זהו המפואר מכל הארמונות שנבנו ב"אחוזת נחושת", מרחב שקוטרו כעשרה קילומטרים, והיה בבעלותם של הלל ושלושת אחיו – זרחי, מרדכי ואהרן. "חלק מהארמונות אנחנו מכירים מהשטח", מסביר אשל, "ואת חלקם אנחנו מכירים רק מהתעודות. כמה ארמונות נבנו בצפון אחוזת נחושת בידי זרחי, שכנראה היה לו ארמון בדוהיימה, ליד מושב אמציה; המבנה הזה נחשף לפני כמה שנים בידי רשות העתיקות, בעבודות לקראת הרחבת המושב לצורך קליטת מפונים מגוש קטיף. מאז נמצאו ארמונות נוספים של בני גריס, שניים מהם סמוך לצומת בית גוברין. אחד המבנים נחשף כבר ב־1899, אבל היה בגדר חידה בלתי מפוענחת".
לפי אשל, ארמונו של הלל בן גריס במוראק נבנה כנראה עשרות שנים לפני ימי בר כוכבא. "בני גריס ישבו שם מאז שעזבו את מקום מושבם בגליל, כפר גריס. לאחרונה אנחנו נוטים לחשוב שהורדוס עצמו העניק לבני גריס את האחוזה הזו, בעמק שופע מעיינות. סבו או סב־סבו של הלל בן גריס הקים את אחוזת נחושת, וכנראה גם את הארמון במוראק.
"הלל בן גריס היה הטייקון של דרום הר חברון. הוא היה כנראה אדם חביב וסימפטי, עשיר ונדיב שטיפל באוכלוסייה במסירות. לפי הבנתי, מה ששכנע אותו להצטרף לבר כוכבא לא היה עצם המלחמה עם הרומאים, אלא סימון הר הבית כמטרה. הלל היה אדם דתי מאוד ולאומי מאוד, אפילו לאומני".
בארכיון שהגיע לידי אשל נמצאו לא פחות מ־16 נחשי נחושת, שלהבנתו שימשו כסגולה לריפוי מהכשה. הוא איתר גם תעודה משנת 4 למרד, 136 לספירה, שבר כוכבא כותב בה לסגנו "אני חולה". להבנת אשל וצוותו, הכוונה היא להכשת הנחש שלא קם ממנה
תפקידו של הלל בן גריס כסגנו של בר כוכבא נשמר בזמן אמת בסוד כמוס, אומר אשל בהתבסס על פרשנותו לארכיון שבידיו. האיש העשיר קיים קשרים כלכליים הדוקים עם הרומאים גם במהלך המרד ואחריו, וככל הנראה עסק אפילו בייצור נשק עבור האימפריה. ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס כותב במפורש שהיהודים עשו זאת בשנים ההן. בחשאי, בכל אופן, ניהל בן גריס את ענייני המרד. מאלפי התעודות שברשות אשל עולה, לדבריו, שבכל שנות המלחמה לא נקט בר כוכבא צעד כלשהו בלי לעדכן לפני כן את סגנו – ששימן את גלגלי השיניים של צבא המורדים בכסף, בציוד ובכוח אדם. מהארכיון התברר שגם אחרי תבוסתו הנוראה של בר כוכבא המשיך הלל לחיות בעיר נחושת, ולדאוג ליהודים שעוד נותרו באזור. כך עשה עד מותו, זקן ושבע ימים, בשנת 142 לספירה.
באחוזת נחושת הייתה תעשייה ענפה של נחושת ומתכת, כך לפי אשל, "אבל שם המקום נובע משמו של הסבא של הלל בן גריס, שנקרא נחְשָת בן מחוש. הוא ייסד את העיר הזו, ולכן קראו לה 'עיר נחשת', ממש כמו העיר כוזיבא בגוש עציון – עירו של שמעון בן כוזיבא, שהוא בר כוכבא".
המתכות לא רק מוזכרות בארכיון, אלא נוכחות בו באופן ממשי: בניגוד לתעודות מאזור ים המלח, רוב התעודות של אשל חרותות על לוחיות מתכת – נחושת או ארד, ואפילו כסף או זהב. רובן נשלחו מבר כוכבא למשנהו הלל או בכיוון ההפוך, והן כתובות כמעט אך ורק בכתב עברי קדום – כמו הכתב שעל גבי מטבעות בר כוכבא. במחקר נהוג לחשוב שהכתב הזה היה מקובל בימי בית ראשון ופחות בבית שני, ודאי שלא אחרי כן; אבל אשל מאמין שרוב תושבי יהודה במאה השנייה לספירה עדיין קראו אותו באופן שוטף. הכתב העברי הנוכחי, שאפשר למצוא בשפע בכתובות מימי בית שני, היה זר להם, ונגיש רק למעמדות הגבוהים יותר.
לדברי אשל, האיגרות מעידות שהלל בן גריס ניהל מחסני חירום במערות, הפעיל מטבעה וגייס לוחמים מהכפרים באחוזת נחושת. "יגאל ידין ופרופ' מרדכי גיחון למשל טענו שבר כוכבא גייס את כל האוכלוסייה, אבל מהארכיון מתברר שגויסו רק בני משפחה ותושבי כפרים שנחשבו נאמנים. להערכתנו לא יותר מ־13 או 14 אלף לוחמים שירתו בצבא הגרילה של בר כוכבא. הוא לא נזקק ליותר מכך, אף שהיה יכול לגייס יותר".
אנשי המערות
בני המשפחה הפלסטינית, שאשל שומר על חיסיון שמה ומקומה, חילקו את רוב כלי המתכת ביניהם, ולא התייחסו כלל לשמות שנחרתו עליהם. כ־250 כלים מהמערות ההן מצויים כיום ברשות אשל. אחד מהם, גדול וכבד במיוחד, כלי נחושת יצוקה בעל שפה מעוטרת, שימש כנראה לרחצת הרגל. לאשל ברור על פי צורתו שהוא עתיק מאוד, ולטענתו מצא בארכיון תעודה המתייחסת ישירות לכלי הזה: שמעון בר כוכבא מבקש במכתב מאשתו סמכה – בתו של הלל בן גריס, ששהתה אז בהרודיון בעוד בעלה יושב בביתר – שאם ימות היא תאסוף את "הדלי שנתתי לך, שהוא מהר הבית". בלא מעט מהתעודות, אגב, מתייחס בר כוכבא למותו כאפשרות סבירה לגמרי. "הוא בהחלט לקח זאת בחשבון", אומר אשל.
הערבים שמצאו את הכלי־הדלי ניקבו שני חורים בשפתו, ותלו אותו מעל לאש כסיר בישול. "עד 1967 המתין הכול אצל בני המשפחה", מספר אשל. "בינתיים הם בנו לעצמם בתים מעל למערות. מתחת לכל בית ביישוב הזה, ולמעשה בכל יישוב בהר חברון שהוא בעל גרעין קדום, קיימות מערכות של מערות מסתור מימי בר כוכבא, עשרות אלפי חללים תת־קרקעיים שהמחקר לא מכיר עד היום אפילו את מיעוטם. החוקרים ספרו עד כה בסך הכול 300 או 400 מערות בתוך תחומי הקו הירוק, וכמעט לא נגעו במה שמעברו השני. עד לפני כמה עשרות שנים, כל ההתיישבות הערבית בדרום הר חברון הייתה במערות הללו".
דרום־מערב הר חברון אינו אזור ידידותי במיוחד ליהודים, ואולי לכן הזניחו אותו החוקרים והתמקדו במה שנמצא מתחת לפנס. "במפות של חוקרי המטבעות, כל האזור שהצוות שלנו מזהה כאחוזת נחושת מופיע ככתם לבן. כלומר, החוקרים לא יודעים עליו כלום. עם פרוץ מרד בר כוכבא בשנת 132 היו בשטח האחוזה 65 כפרים, אבל באקדמיה לא ידעו כלל שקיימים באזור שרידים כלשהם מהתקופה ההיא, וגם לא ראו טעם לחפש אחריהם. ידידי פרופ' עמוס קלונר ז"ל, איש רשות העתיקות ואוניברסיטת בר־אילן, היה מהראשונים שחקרו את מערות המסתור באזור להב. הוא ערך שם סקר בשנות השמונים, אבל על האזור שבו אותרו 4,000 התעודות, הוא כתב שאין שם כלום מימי בר כוכבא".
אחרי 1967 התעורר אומנם ביקוש "פרטי" לעתיקות, ואספנים וסתם סקרנים החלו לחפש אותן גם מעבר לקו הירוק, אך לדברי אשל איש לא היה מעוניין באלפי התעודות. "אספני עתיקות אוהבים לסחור בדברים שהם מבינים את ערכם, ואת מה שהם לא מבינים הם פשוט משאירים מאחור. המשפחה הפלסטינית מדרום הר חברון הרבתה להגיע לבאר־שבע עם עתיקותיה ולהציע אותן למכירה בשוק הבדואי. אל השוק הזה נהגנו להגיע גם אנחנו, אשתי ואני. הייתי אז חוקר במצ"ח, ועוד לא מצוי כלל בענייני ארכיאולוגיה. שם בשוק, בסוף שנות השבעים, נתקלתי לראשונה באב המשפחה – בנו של מגלה האוצרות מ־1948. הוא שאל אותי מהיכן אני, והשבתי שמקיבוץ נגבה. הוא החל לספר לי על אדם מנגבה שחרש בשדות הקרן הקיימת לפני מלחמת השחרור, וכמעט מת כשנתקל בטעות בקן צרעות, אלא שבני המשפחה ההיא הצילו אותו.
פרופ' אריה אלדד מפקפק מאוד באמיתות הטענות: "עד היום לא זכיתי לראות הוכחה משכנעת לקדמותו של הארכיון. הטיעון המרכזי מעגלי: 4,000 לוחות, המון פרטים, שפה מורכבת. שום אדם בן זמננו לא יוכל ליצור יצירה כזו. אבל לא ממש השתכנעתי. ראיתי הרבה הוכחות לזיוף"
"הייתי נסער מאוד: הקיבוצניק שניצל אז בידי הערבים היה אבי, ואת הסיפור הזה שמעתי מפיו פעמים רבות. הפגשתי את המוכר הערבי עם אבא שלי, והם ישבו ודיברו ביניהם בערבית. בהזדמנות ההיא העביר לי האיש, יוסוף שמו, את כל הממצאים שנשארו ברשותו אחרי שסוחרי העתיקות הגדולים כבר קנו את כל מה שחשבו לבעל ערך. כך הוא מסר לי אלפי תעודות, מאות כלים ואלפי מטבעות. בזמן אמת, יש להודות, לא התרגשתי במיוחד מהאוצר, כי לא הבנתי את ערכו. גם כשהגעתי אחרי כמה שנים לתחום הארכיאולוגיה, עסקתי בחקר תקופה אחרת, קדומה בהרבה".
אוסף התעודות שהמתין בסבלנות 1,800 שנים במערת המסתור, הוסיף לחכות עוד כמה עשרות שנים בבית משפחת אשל, עד לשנת 2005. "אז, ביום בהיר אחד, חיפשו אותי לפתע מרשות העתיקות. למעשה הם חיפשו את פרופ' חנן אשל ז"ל בגלל טענות לעבירה על חוק העתיקות, ובטעות חשבו שמדובר בי, אף שאין לי כל קשר אליו. בכל אופן, פקחי רשות העתיקות החלו לעקוב אחריי, ויום אחד עצרו אותי כשנתתי טרמפ לבני המשפחה הפלסטינית".
אשל נלקח לחקירה, וציין בפני החוקרים שהוא מחזיק בביתו אוסף של פריטים עתיקים. "הרשות ניהלה משפט נגד אחד מבני המשפחה ההיא באשמת סחר בעתיקות, אך הפסידה. השופטת אפילו צעקה על אנשי הרשות, וזיכתה את הפלסטיני זיכוי מוחלט". עד היום שומר אשל על קשר עם המשפחה, ודואג לסייע לה ככל יכולתו. במקביל, דווקא ההתעניינות של רשות העתיקות בממצאים משכה גם אותו לנושא, וכבר 17 שנים הוא שוקד, בעזרת צוות הולך וגדל של מומחים ומתעניינים, על פענוח כתב החידה העתיק.
הר הבית בידינו
תולדות מרד בר כוכבא נפתחות, לפי אשל, במדיניותו של הקיסר הרומאי דאז, פובליוס איליוס טראיאנוס אדריאנוס. "מעלייתו לשלטון בשנת 117 ועד שנת 130 הוא היה טוב ליהודים, מעין כורש רומאי. הוא הורה לשקם את ירושלים היהודית ולבנות מחדש את המקדש. באותן שנים התקיים שיתוף פעולה הדוק בין הרומאים ליהודים, והרומאים הנפיקו לפחות שבע סדרות של 'מטבעות שלום', שיהודה מוצגת בהם כמעט כבת ברית".
אך בסוף שנת 130 השתנה היחס של הקיסר מהקצה אל הקצה. "אדריאנוס הכריז שהוא בונה בירושלים מקדש ליופיטר הקפיטוליני, במקום המקדש היהודי שכבר החל להיבנות. הוא גם הודיע על שינוי שם הפרובינציה מ'יהודה' ל'פרימה פלשתינה'. מדוע אדריאנוס שינה את עורו? לפני שהגיע לירושלים הוא ביקר במצרים, ושם אהובו אנטינואוס טבע בנילוס. אדריאנוס שקע בדיכאון והורה להציב את פסלי אנטינואוס בכל מקום ולבנות מקדשים לזכרו. כל הפעילות שלו מאז ועד מותו כעבור שמונה שנים הייתה בצל אותו אירוע טראומטי". ההצעה של אשל אומרת שהקיסר פירש את מות אהובו כמסר של האלים נגד חידוש המקדש היהודי.
השנתיים הבאות היו מעין תקופת המתנה. יהודי הארץ חיכו לראות אם עמדתו של אדריאנוס תתהפך שוב, ולא מיהרו למרוד. אבל אדריאנוס לא חזר בו. להבנת אשל, בתשעה באב 132 ירושלים נחרשה; אדריאנוס ונציבו קווינטוס טיניאוס רופוס (המכונה במקורות חז"ל טורנוסרופוס) בחרו בתאריך הטעון הזה בכוונה תחילה, ובחרישת העיר סימנו שיקימו עיר חדשה על חורבות קודמתה, ולא ישקמו את ירושלים היהודית.
הרצון לצאת למלחמה התעורר לדברי אשל בקרב משפחות הכוהנים, שושלת בני צדוק. התעודות שבידיו, הוא אומר, מגלות שבעיר כוזיבא התגוררו משפחות כוהנים ובראשן אברהם בן לוי בן צבי בן צדוק, שהיה עשוי להתמנות לכוהן גדול. להבנתו, זה האיש ששידל את בר כוכבא לפתוח בהתקוממות: "הוא הגיע לשמעון, שהיה ידוע כפרחח שכונתי שלרשותו כנופיה לא קטנה, ואמר לו משהו בסגנון: 'עד היום ישבנו בשקט, אבל עכשיו הר הבית נחרש'". בר כוכבא נרתם למשימה. הוא לא התכוון לפתוח במלחמה כוללת, אבל הרומאים הוכו בתדהמה מתעוזתו, ונמלטו מהארץ. עד ששבו בכוחות מתוגברים כעבור שנה ורבע, זכה בר כוכבא לחופש פעולה שאפילו לא חלם עליו – אבל דמותו כפי שמצייר אותה אשל רחוקה מאוד מהאופי הנמהר, היהיר והמנותק שהדביק לה המחקר המודרני: "לרגע הוא לא העלה בדעתו שיוכל לנצח את האימפריה העצומה בעזרת 14 אלף חייליו".
האיש העשיר קיים קשרים כלכליים הדוקים עם הרומאים גם במהלך המלחמה ואחריה; הוא אפילו עסק בייצור נשק עבורם, אומר אשל. את ענייני המרד הוא ניהל בחשאי. מאלפי התעודות שברשות אשל עולה, לדבריו, שבר כוכבא לא נקט צעד בלי לעדכן לפני כן את סגנו
המרד פרץ לדברי אשל בי"ז באלול בשנת 132 לספירה. כוח בן 1,518 לוחמים, בהנהגתו של בר כוכבא, חדר לירושלים דרך אמת המים העליונה שסיפקה לעיר מים מגוש עציון. הלוחמים נכנסו למגדלי המצודה ההרודיאנית, היכן שעומד כיום מה שמכונה מגדל דוד, ובמתקפת פתע חיסלו את כל הרומאים בה בעודם ישנים. משם המשיכו אל תוך העיר, ובמחיר אבדות קשות – כמאה במבצע הראשוני, וכחמישים בקרב לכיבוש הר הבית – השתלטו על ההר עוד לפני ראש השנה.
"הדברים כתובים במפורש במקורות הגלויים לעינינו כבר שנים רבות, אלא שעד עתה איש לא ידע לפרשם", טוען אשל. "במגילת תענית, אולי המקור החז"לי הקדום ביותר המצוי בידינו, נמנית שורת תאריכים ראויים לציון. בי"ז באלול, כך נכתב במגילה ההיא בארמית, יצאו הרומאים מירושלים. איש לא ידע עד עתה להסביר מתי קרה כדבר הזה. מעולם לא תועדה יציאה של הרומאים מהעיר. ככל הידוע לנו הם נכנסו לירושלים בשנת 63 לפנה"ס, ונשארו בה. החוקרים והפרשנים הציעו כל מיני פתרונות לתעלומה – למשל לגרוס שאין מדובר ברומאים, אלא בארמים. לפי ההצעה שלנו, לעומת זאת, קיימת סיבה טובה ליציאת הרומאים מירושלים".
אשל יודע לספק לא מעט פרטים על הקרב לשחרור העיר: "את הכוחות של בר כוכבא הוביל סייר נבטי, מסלת שמו. בתו של בר כוכבא מנישואיו הראשונים, מנבת, פיקדה על כוח של נשים לוחמות, ועשרים מהן נפלו בקרב. בארכיון נמצאה צלחת כסף שניתנה לה מאביה כהוקרה על מעשיה באותו הלילה. כתוב עליה: 'מנבת בת שמעון שנת 1. ירושלים קדושה. מתנה למנבת'.
"מיד אחרי ראש השנה שיגר בר כוכבא הנרגש מכתב מהר הבית, והזמין את אברהם הכוהן הגדול לעלות בכבודו ובעצמו להר וליטול לידיו את ניהול המקום. אברהם הגיע ההרה רק אחרי יום הכיפורים, ואיתו שני בניו. בסוכות כבר היה אפשר לעלות לרגל. לפי הארכיון, בהר הבית מצאו אנשי בר כוכבא גם זהב בכמויות עצומות וכן כלים רבים".
אשל טוען שהוא יודע לתארך אירוע מפורסם נוסף: ביקורם של רבי עקיבא ושלושת חבריו בהר הבית, שבו נראה לעיניהם שועל יוצא מבית קודשי הקודשים; החברים בכו ואילו רבי עקיבא שמח, מתוך הבנה שגם נבואות הנחמה עתידות להתקיים, כשם שהתגשמו נבואות הפורענות. לפי אשל, הדבר קרה בדיוק בתווך שבין חרישת העיר בתשעה באב לכיבוש ירושלים בידי בר כוכבא כעבור 38 ימים. הדבר כתוב במפורש בסיפור התלמודי, הוא טוען: רבי עקיבא מצטט את נבואת מיכה, "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש וירושלם עיין תהיה והר הבית לבמות יער" – ויש לראות בכך התייחסות לחרישת ירושלים והר הבית בידי טיניאוס רופוס זמן קצר קודם לכן, ולהכרזתה של ירושלים כעיר אלילית.
"לפי המקורות, רבי עקיבא היה היחיד מהחכמים שסבר ששמעון בר כוזיבא הוא המלך המשיח. הוא היה מעין הרב קוק של דורו", משוכנע אשל. "רוב החכמים הפרושים התנגדו מרה לבר כוכבא, ואפילו נלחמו בו. רבי עקיבא הפך לתומך שלו, כשראה כמו כל הדור ההוא איך ירושלים שוחררה בתוך ימים אחדים. בכך הגשים בר כוכבא בלא משים את נבואתו של רבי עקיבא, שנאמרה רק שבועות ספורים קודם לכן, ולכן אך טבעי שרבי עקיבא יראה בו משיח.
"כשבר כוכבא כבש את הר הבית הוא מצא שם כבר את חזית המקדש הבנויה, זו שאנחנו מכירים היום מהמטבעות שלו וגם מהדגם המפורסם במוזיאון ישראל. יוספוס פלביוס מכנה אותה 'שער התפארת' – שער ענק שאדריאנוס הספיק לשקם בשנים הטובות, כשעוד שיתף פעולה עם היהודים. בתקופה הרומית היה כלל ברזל שלפיו על מטבע יכולים להופיע מבנה או חלקים של מבנה, בוודאי כשמדובר במקדש, רק אם הם קיימים בפועל בשטח. כשבר כוכבא מתעד במטבעות את שער התפארת, השער הזה בהכרח כבר קיים".
לפי אשל, בר כוכבא עצמו הספיק כנראה לבנות את שלד המקדש, אבל לא הספיק לחנוך אותו. הרומאים אומנם נעלמו לעת עתה, אבל מנהיג המרד לא השלה את עצמו אף לרגע שאדריאנוס ויתר על השליטה בפרובינציה. "בסוף השנה השנייה למרד, כששמעון היה 'על הסוס' ורק נחל ניצחונות, הוא בחר לפתע לעזוב את ירושלים והעביר את כל המחנה שלו להרודיון", ממשיך אשל לשרטט את האירועים על פי התעודות שבידו. "בכך הוא ביקש כנראה לשדר לאדריאנוס שמעבר לבית המקדש ולהיבט הדתי של ירושלים, אין לו כל שאיפות פוליטיות. מלבד זאת הוא הפסיק לציין על המטבעות שלו את השנה לפרוץ המרד. כשבר כוכבא ממזער בעצמו את סממני הריבונות היהודיים, הוא משגר לקיסר ברומא מסר של פיוס". אדריאנוס סירב להירמז, התעלם מהמסרים הפייסניים ורק הגביר את אלימות חייליו.
ביתר־ירושלים
כאן נכנס לתמונה פריט מסתורי שהתגלה במערות קומראן עוד בשנת 1952, ושמהווה חידה גדולה למחקר עד עצם היום הזה: מגילת הנחושת. התעודה המפליאה מכילה רמזים על גניזתם של אוצרות עצומים – זהב, כסף, מטבעות וכלים יקרי ערך – ב־64 נקודות מסתור. חוקרים נטו לייחס את האוצרות הללו לבית המקדש, אבל מעבר לכך המגילה נותרה עד כה בגדר תעלומה. "בחרובא שבעמק עכור תחת המעלות", נכתב שם למשל, "חבואה למזרח אמות אריח ארבעין, ש[י]דת כסף וכליה משקל ככרן שבעשרה [17 ככרי זהב]". או: "בבור [ש]תחת החומא מן המזרח, בשן הסלע כדין של כסף שש מאות. באשוח שיבית הכרם בבואך לסמולו [לשמאלו] אמות עסר [10], כסף ככרין ששין ושנין [62]. תחת יד אבשלום מן הצד המערבי חפוור [חפוֹר] אמות שתין עסרה [12]".
המגילה דומה באורח פלא לחיבור שהודפס באמסטרדם בשנת 1648, הרבה לפני חשיפתה: "מסכת כלים" – לא זו מן המשנה, אלא טקסט העוסק בגורלם של כלי המקדש. הוציא אותו לאור רבי אברהם הרץ מפרנקפורט, אחרי שקיבל אותו לדבריו מחכמי צפת. אתר אחד שמוזכר במגילת הנחושת פעמים רבות קרץ במיוחד לחוקרים וגם לחמדנים – כחלת. בחיבור המקביל מכונה המקום הזה "עין כחל". בשנת 1799 חפרו חייליו של נפוליאון בונפרטה בנקודה בגליל שזוהתה כעין כחל, לא הרחק מצפת, במטרה לאתר את האוצר המובטח, ולא מצאו דבר.
לטענת אשל, בארכיון שלו קיים מידע רב על מיקומם של אוצרות מגילת הנחושת. המגילה הזו, הוא מסביר, נכתבה בידי בני צדוק והוטמנה במערת המסתור רגע לפני שהרומאים הכחידו סופית את צבא בר כוכבא והחריבו את ארץ יהודה. "מגילת הנחושת נזכרת בארכיון, ולהבנתנו היא מספרת על חצי מאוצרות הזהב שהתגלו במערות הר הבית בידי בר כוכבא. חצי מהזהב שנמצא שימש למימון המרד, ואת חציו האחר הפקיד בר כוכבא אצל בני צדוק, כדי שישמש למימון המקדש ההולך ונבנה". לדעתו, האוצרות עוד ממתינים במקומות המוזכרים במגילה. "בשנה ד' של המרד, שנת מותו, כתב בר כוכבא מביתר להלל בן גריס והורה לו לשלוח שניים מאנשיו לקומראן עם מגילת הנחושת", הוא אומר. לתפיסתו, מטמוני המגילה מצויים ברובם בתחומי אחוזת נחושת, וכחלת היא כפר מסוים בדרום הר חברון, ולא בגליל. בימי בר כוכבא היה הכפר הזה חלק מאחוזתם רחבת הידיים של בני גריס; 1,670 שנה אחר כך, ידו הארוכה של נפוליאון לא הגיעה לשם.
היכן כדאי לחפש היום את ארון הברית האבוד ואת אוצרות מגילת הנחושת? אשל אומר כי בהחלט יש לו רעיונות. הוא גם משוכנע שהארכיון שבידיו מכיל לכל היותר חצי מהחומר התיעודי, והשאר עשוי להמתין עדיין במערות המסתור בהר חברון.
נקודת התורפה בכל סיפור הארכיון הזה, יש להודות, היא שהחבורה הקטנה של אשל טוענת בתעוזה גדולה לתגלית בקנה מידה היסטורי בלתי נתפס – וכל זאת בלי שעולם המחקר הרחב נחשף לראיות. פרופ' אריה אלדד, שהיה חבר בצוות לאורך שנים, מפקפק מאוד באמיתות הטענות: "עד היום לא זכיתי לראות אף הוכחה משכנעת לקדמותו של הארכיון", הוא אומר. "הטיעון המרכזי מעגלי: 4,000 לוחות, המון פרטים, שפה מורכבת. שום אדם בן זמננו לא יוכל ליצור יצירה כזו. אבל לא ממש השתכנעתי. לעומת זאת ראיתי הרבה הוכחות לזיוף. מתוך עשרה פריטים מהארכיון שאשל מסר לבדיקתי כדי שאשתכנע באמיתותם, ארבעה היו מזויפים בעליל, שלושה כנראה מזויפים, ולגבי שלושה אין לומר דבר פרט לכך שהם עשויים נחושת כמעט בלי חלודה".
על הפריטים שהתגלו כמזויפים מספר אלדד: "בדיקות מעבדה העלו שפריט אחד עשוי אלומיניום, אחד מכיל טיטניום (מתכות שלא היו בשימוש בימי בר כוכבא – א"ס), ואחד מכיל ברזל חדש בעליל. היה גם נאד עור שרשות העתיקות תארכה ל־1950, אבל לא סיפקה דו"ח כתוב ולכן שלחתי עוד דגימה לחו"ל. כל המומחים שנועצתי עמם אמרו שזהו זיוף".
ועם זאת, אדם בכיר מאוד בעולם האקדמי הסכים לומר לנו, שלא לייחוס, שהתגלית שבידי אשל מחייבת התייחסות מחקרית רצינית ומקיפה. לא ייתכן שארכיון גדול כל כך יזויף במלואו, הוא טוען, וממילא יש להוסיף ולחקור אותו לעומק. אשל עצמו, נזכיר, הוא דוקטור לארכיאולוגיה, ובצוותו חברים כמה מומחים בעלי שם בתחומם.
מעוזו של בר כוכבא בביתר נפל בידי הרומאים בתשעה באב 136. ירושלים, אומר אשל, נכבשה כחמישים ימים אחר כך. כשמגיני ביתר נטבחו בהמוניהם, בר כוכבא כבר לא היה בין החיים: הוא מת מהכשת נחש ימים אחדים קודם לכן. לדעת אשל זה היה רצח מתוכנן, שבוצע בידי שומר ראשו של המצביא, איש עין גדי בעל השם הטעון יהושע בן נון; הוא שהטמין בכליו של בר כוכבא את הנחש הקטלני, אולי שרף עין גדי. הרצח נעשה בהוראתם של חכמי ביתר, שביקשו לנקום בבן כוזיבא על השתלטותו על העיר ועל רצח ראש החכמים שם, אלעזר המודעי.
בארכיון שהגיע לידי אשל נמצאו לא פחות מ־16 נחשי נחושת, שלהבנתו שימשו כסגולה לריפוי מהכשה. יש שם גם תעודה משנת 4 למרד, 136 לספירה, שבר כוכבא כותב בה לסגנו "אני חולה". להבנת אשל וצוותו, הכוונה היא להכשה הקטלנית. נוסף לכך, על אחד מנחשי הנחושת נכתב "הלל שנת 4 נחושת, לשמעון", ועל האחר, דמוי קוברה, נכתב "הלל שנת 4, עיר נחושת". אשל משער שהנחשים הללו, או לפחות אחד מהם, נשלחו לשמעון בן כוזיבא כדי לרפא אותו, אולם התגלו כמיותרים עוד בטרם הגיעו ליעדם, ולכן הושבו להלל כלעומת שנשלחו.
עוד משער אשל שלולא מת בר כוכבא, הוא היה מתקיף את הרומאים ומשיב מלחמה שערה; על תוכניותיו אלה הוא דיווח באיגרותיו התכופות להלל. צבאו עוד עמד הכן לרשותו בירושלים, ומצבו לא היה נואש כפי שנהוג לחשוב. אלא שימים ספורים אחרי מותו הצליחו הרומאים לחדור לביתר, בסיוע מלשינים מקומיים, ועד מהרה הכניעו אותה. בניגוד להנחה האומרת שחיילי בר כוכבא נספו בקרבות ייאוש עם הרומאים, לדעת אשל צבא בר כוזיבא ורוב משפחת בני גריס נמלטו לדיבון שבעבר הירדן ומשם הרחיקו דרומה, אל מחוץ לטווח שליטתם של הכובשים. אשל מרחיק ומשער שיהודי חייבר שבחיג'אז, שכעבור מאות שנים נטבחו בידי מוחמד, לא היו אלא צאצאי בני גריס ולוחמי בר כוכבא. לדבריו, כבר משנה ג' של המרד, 135, החלו בני גריס להוציא שיירות של מפונים לדיבון שבעבר הירדן, העורף הלוגיסטי של מלחמת בר כוכבא. ביסוד היחסים המצוינים עם דיבון, מסביר אשל, עמדו קשרי הסחר של הלל בן גריס שנרקמו עוד לפני המלחמה: בן גריס רכש מהדיבונים, איך לא, נחושת.
הלל עצמו הלך לעולמו באחוזתו וגם נקבר בה. הרומאים לא ידעו כנראה שהיה לו תפקיד כלשהו במלחמה העזה שניהלו היהודים. הצבא הרומי החריב יותר מאלף עיירות ביהודה, אבל אחוזת נחושת שרדה. היא ננטשה בידי צאצאי הלל ואחיו בלית ברירה בשנים שלאחר מכן, כשהרומאים הלכו והכבידו את ידם עוד ועוד על היישוב היהודי באזור. התעודה האחרונה בארכיון היא משנת 143, ונכתב בה שבנו של הלל, מתאן (או מתן), מציין את יום הזיכרון לאביו במלאת שנה למותו. אחר כך נחתמו ככל הנראה מערות המטמון על הארכיונים העצומים שבהן, ובעלי האחוזה ורוב תושביה נדדו הרחק מכאן, למקומות שקטים יותר. דבר המלחמה וקורות הדור ההוא שקעו בתהום הנשייה למשך 1,800 שנים ארוכות, עד שמלחמת השחרור ניערה את האבק מעל התעודות העתיקות.
מרשות העתיקות נמסר בתגובה: "רשות העתיקות מודעת לתיאוריות האלה, ואף נמסרו לה בעבר כמה חפצים לבדיקה. הבדיקה הראתה שמדובר, ככל הנראה, בחפצים מודרניים. הומלץ בפני ד"ר אשל כמה פעמים לפרסם את כל החומרים בבמות מדעיות מקובלות, ושהעולם האקדמי ישפוט כמקובל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
