תחת שמש קופחת במיוחד יחסית לעונה החורפית, התאספו כמה מאות אבלים לפני חודשים אחדים להלווייתו של סטיוארט שופמן – חוקר, תסריטאי, והמתרגם לאנגלית של דויד גרוסמן, א"ב יהושע, אהרן אפלפלד ומאיר שלו. הוא נולד בברוקלין, בנו של חוקר עברית ידוע, ולמד בישיבת פלטבוש. משם המשיך לתארים באוניברסיטאות הרווארד וייל, כתב בכתבי העת "פורצ'ן" ו"טיים", ולאחר מכן הגיע להוליווד, וכתב את התסריט לסרט הפעולה "אריות הים", בכיכובו של רוב לאו.
עם זאת, בקרב הקהילה האנגלו־סקסית של ישראל, סטיוארט זכור בעיקר כבעל טור ב"ג'רוזלם ריפורט", דו־שבועון מוביל בשפה האנגלית בישראל, שהצמיח כותבים בולטים כמו דוד הורוביץ, זאב חפץ ויוסי קליין־הלוי. משנת 1990, במשך 17 שנים, כתב שם סטיוארט בלהט על תרבות, על פוליטיקה וגם על המאבק המייסר שלו בסרטן, שבסופו של דבר הביא למותו בגיל 74.
אשתו רוברטה ושני ילדיהם, דני ורפי, פגשו בהלווייתו את חבריו ומעריציו, רבים מהם ישראלים ילידי הארץ אך רובם אנגלו־סקסים. רובם, כמוני, עלו לישראל בשנים הקשות שלאחר מלחמת יום הכיפורים ב־1973. הגענו כמעט בלי כלום והמשכנו לשרת בצה"ל, לבנות קריירות כעיתונאים, כעורכי דין, כמחנכים וכאנשי עסקים, לגדל ילדים ולאחר מכן לטפל בנכדים. היום, מאפירים וכפופים, אנו עומדים על סף הזקנה. כשהבטתי סביב בבית העלמין, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מה בדיוק הביא אותנו לכאן. מי היינו, כצעירים? אידיאליסטים תמימים? הרפתקנים מושבעים? חלוצים? מה הבדיל את דור העולים שלנו מכל דור אחר, תהיתי, ואיזו מורשת נוכל להשאיר אחרינו?
ישראל שהגענו אליה הייתה שונה בתכלית ממדינת הקדמה הטכנולוגית, התרבות החשמלית והקולינריה האנינה של ימינו. ליתר דיוק, היא הייתה מדינה נחשלת, לא מפותחת, בעלת מעמד נמוך־עד־בינוני וחקלאי ברובו. זו הייתה ישראל שזה עתה צפתה ביאסר ערפאת, אקדחו חגור במופגן על מותניו, זוכה למחיאות כפיים סוערות בעצרת הכללית של האו"ם, שהתעקשה להשוות בין ציונות לגזענות. זו הייתה ישראל שאזרחיה לא היו רשאים לבקר בסין, בהודו, בגוש הסובייטי בן 12 המדינות וגם לא ב־20 המדינות האפריקניות שניתקו את קשריהן איתנו במקביל לאמברגו הנפט הערבי ב־1974. זו הייתה ישראל שנשיא ארצות הברית איים להטיל עליה עיצומים אם לא תמסור חלק מסיני הכבושה למצרים. זו הייתה ישראל שהוחרמה בידי ברגר קינג, פפסי ופיצה האט, יחד עם כמעט כל יצרניות הרכב היפניות. וזו הייתה ישראל נטולת חיי לילה או מסעדות טובות, שהתחממה בחורף ליד תנורי נפט להסקה ונשענה על ערוץ טלוויזיה אחד ויחיד; וחסרת אדיבות מאוד, כפי שאנו האמריקנים הכרנו והבנו אותה אז.
היינו חבורה קשוחה, פחות מ־30 אחוז מהעולים האמריקנים ששרדו ולא חזרו לארצות הברית. השלמנו עם בירוקרטיה אינסופית, פערי תרבות, משברים לאומיים ורמת חיים שכולם רחוקים ממה שכנראה היינו חווים באמריקה. אבל העשרנו את חיינו במשמעות
העלייה לארץ הייתה קשה, ולא רק בגלל חסרונו של "נפש בנפש", הארגון שמאפשר היום לעולים חדשים להשלים בשעה אחת את האקרובטיקה הבירוקרטית שנדרשו פעם שנים כדי להשלים. יתרה מכך, מעטים מצפון אמריקה היו מוכנים לעבור מחברה עשירה במיוחד לחברה ענייה במובהק, ומסביבה של תחושת ביטחון מוחלטת לסביבה של סכנה יומיומית. לא זו בלבד שעדיין היינו במצב מלחמה עם כל 21 מדינות ערב, אלא שפיגועים רחבי היקף – במעלות, בקריית־שמונה ובכביש החוף – הפכו לעניין שבשגרה. השירות הצבאי נחשב לחובה חברתית, אפילו לעולים הקרובים כבר לגיל 30. מאות החיילים העולים לא קיבלו אף אחת מההטבות, מגרביים חדשים ועד משלוחי מתנות בפורים, שניתנות היום ליותר מ־8,000 החיילים הבודדים בצה"ל.
אמריקה הייתה מרוחקת לא רק תרבותית וכלכלית, אלא גם לוגיסטית. טיסות ישירות לא התקיימו כמעט, ושיחת טלפון אחת – בדרך כלל מדוכן ציבורי עם שקית אסימונים – הייתה עשויה לעלות עד 100 דולר. ביקורים בארצות הברית היו נדירים. בדרך כלל יצאנו אליהם עם מזוודות ריקות כמעט, שחזרו מלאות בצ'יריוס, בקופסאות טונה, בנייר טואלט ובעוד מצרכים חיוניים לאנגלו־סקסים.
אבל אחד האתגרים הקשים ביותר שעמדו בפני העולים היה היחס שקיבלו מהישראלים ילידי הארץ. בעודם מכבדים את העולים שנמלטו מרדיפות ממזרח אירופה ומאיראן, הצברים, כפי שאלה כינו אז את עצמם, חשדו ואף זלזלו במי שעזבו את גן העדן של אמריקה למען הגטו המוקף של ישראל. בעיניהם היינו מטורפים. התגובה האופיינית שלהם כשנתקלו בנו הייתה, "מה, השתגעת?"
ובכל זאת, באנו. בעלי השכלה אקדמית ומפונקים (באמות המידה הישראליות), השתקענו במדינה קשוחה שרובה צווארון כחול. האחדות הכלל־ארצית שסייעה לישראל לנצח במלחמת ששת הימים ב־1967, ולנהל את מלחמת ההתשה שאחריה, הלכה והתרופפה כשהתנועות למען ארץ ישראל השלמה ושלום עכשיו נאבקו זו בזו. העולים מארצות אחרות שפגשתי במרכז הקליטה הירושלמי שלי, רובם פליטים, היו לעיתים קרובות מבולבלים ומרירים. האמריקנים, לעומת זאת, היו על פי רוב אופטימיים, אפילו כשהתקשו להסתגל. לא הגענו לישראל למרות פגעיה ובידודה הבינלאומי, אלא בזכותם, כדי להגן על המדינה ובמידת האפשר גם לשפר אותה. היינו נמרצים, מרוממים ומעל הכול אסירי תודה.
האם היינו משוגעים? עדיין מסוממים משנות השישים? לא, היינו תוצר של רגע ייחודי בהיסטוריה היהודית. היינו ילדים ליברלים המצביעים בעיקר למפלגה הדמוקרטית, בנים ובנות להורים שגדלו בתקופת השפל הגדול באמריקה או באירופה, ושרדו את השואה. רבים מאבותינו לחמו בגרמנים במלחמת העולם השנייה, ובכל זאת, בינינו לבינינו, התביישנו. הטרידה אותנו התחושה שיהודים אמריקנים לא עשו דבר כדי להציל את ששת המיליונים; שהם שיחקו בייסבול ורקדו בזמן שבני עמם נשרפו באושוויץ. ניצחונה של ישראל ב־1967 אומנם העניק ליהדות ארצות הברית את האומץ לדבר לראשונה בפומבי על השואה, אך הוא גם הדגיש את הפסיביות של הורינו לעומת המרץ הישראלי המבריק.
הניצחון הניע באופן דומה את המאמץ לשחרור יהודי ברית המועצות. הם הגיבו לניצחון ישראל בעימות עם השלטונות הקומוניסטיים ודרשו גם כן לעלות לארץ. חלקם, כמו נתן שרנסקי ואידה נודל, נידונו לגולאג. יהודים אמריקנים התוודעו פתאום לכך ששלושה מיליון מבני דתם בעצם היו כלואים, ונאסר עליהם ללמוד עברית או להצהיר על תמיכתם בישראל. כיצד יכולנו, תושבי המדינה החופשית בהיסטוריה, לא לנסות לממש את הזכות שנשללה מיהודי ברית המועצות? איך יכולנו להישאר בחיינו האמריקניים המפונקים בזמן שנודל, שרנסקי וגיבורים יהודים מודרניים אחרים רבים כל כך עמלו וקפאו בסיביר? איך יכולנו להישאר במדינה שאף שהייתה אכזרית הרבה פחות מברית המועצות, לא קיבלה אותנו לחלוטין כיהודים?
ואכן, זו הייתה התחושה שקיננה בקרב רבים מאיתנו: שהמונח "יהודי־אמריקני" הוא ברמה מסוימת אוקסימורון. הסופרים הבולטים ביותר שלנו – פיליפ רות, ברנרד מלמוד וסול בלו – ניסו להתמודד עם זהותם המפוצלת. זה היה הרגע האחרון בהיסטוריה שלנו שבו יהודים אמריקנים נחשבו לקבוצה אתנית מובחנת. יהודים, לבדם, אכלו בייגלס עם סלמון מעושן, הקשיבו לזמר הפולק הקומי אלן שרמן, ופקדו את אתרי הנופש בחגורת הבורשט. עם זאת, לא היו אסטרונאוטים יהודים, וגם לא אושיות טלוויזיה יהודיות או דמויות בקומדיות. הקלטות ווטרגייט חשפו לימים, בלי להדהים איש, שגם הנשיא ניקסון היה שונא יהודים. ובעוד האוניברסיטאות של ליגת הקיסוס קיבלו לראשונה יהודים רבים, המועדונים והשכונות שהרחיקו אותם המשיכו להתקיים כמקומות נורמטיביים; כך גם ארגונים אנטישמיים כמו אגודת ג'ון ברץ' והמפלגה העצמאית האמריקנית. מטען נפץ שהתפוצץ בבית הכנסת שלי בווסט־אורנג' שבניו־ג'רזי, בשנת 1971, יוחס לקו קלוקס קלאן.
אמריקה הייתה מרוחקת לא רק תרבותית וכלכלית, אלא גם לוגיסטית. טיסות ישירות לא התקיימו כמעט, ושיחת טלפון אחת – בדרך כלל מדוכן ציבורי עם שקית אסימונים – הייתה עשויה לעלות עד 100 דולר. ביקורים בארצות הברית היו נדירים
אולם לצד האשמה, תחושת הזרות והאיומים המתמידים, צעירים יהודים אמריקנים נחשפו למגוון אישים ורעיונות. אלה נעו בין שלמה קרליבך למאיר כהנא – מאהבה חופשית להתנגדות רדיקלית – ומהרבי מלובביץ' ועד לרב הרפורמי ריצ'רד הירש ותנועת "חבורה" הקונסרבטיבית. בכל שבוע נתון יכולנו להפגין למען חירות יהודי ברית המועצות וגם נגד מלחמת וייטנאם. ההתבגרות בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים שילבה אקטיביזם עם תחושת שליחות אישית, שקבוצה קטנה אך נלהבת של יהודים אמריקנים יכולה להביא איתה לישראל.
אין פלא אפוא שרבים מאיתנו לא הסתפקו במעבר דירה בלבד. אימצנו את החברה האזרחית התוססת של ישראל, והתנדבנו בארגוני שמאל וימין, בקבוצות להגנת הסביבה ובשירותי רפואת החירום. התיישבנו לא רק ביהודה ושומרון אלא גם בגליל ובנגב. אף שאין ברשותי נתונים זמינים, אני מעריך ששיעור ההצבעה בקרב עמיתיי הישראלים־אמריקנים הוא הרבה מעל הממוצע הלאומי של 70 אחוז, קרוב יותר ל־100 אחוז.
אך על אף הפעילות האזרחית הזו, רוב העולים האמריקנים מעולם לא השתלבו לחלוטין בחברה הישראלית. חלקם הגיעו לתפקידים בכירים בשירותי המודיעין והדיפלומטיה, אך מעטים מהם בקיאים לחלוטין בעברית. רבים מאיתנו התחתנו עם אנגלו־סקסים אחרים והתרועעו בעיקר עם דוברי אנגלית אחרים. ההתרחקות מהחברה החילונית הטהורה של ישראל גרמה לנו ליצור מחדש קהילות דתיות משלנו, אורתודוקסיות, קונסרבטיביות או רפורמיות. נשארנו מסורים לליגת הפוטבול האמריקנית ולקבוצות הבייסבול האהובות עלינו, שמענו את ברוס ספרינגסטין והגרייטפול דד, וחגגנו גם את חג ההודיה וגם את 4 ביולי. לצד הג'רוזלם ריפורט קראנו את הג'רוזלם פוסט, את המהדורה האנגלית של הארץ, ובשנים האחרונות גם את טיימס אוף ישראל. צפינו ב־ILTV וב־i24 News. היהודים שהיו פעם שבט אתני באמריקה הפכו לשבט אמריקני בישראל.
והבאנו ילדים לעולם. כמו רוב העולים מהדור הראשון לישראל, העולים האמריקנים שמחו לראות את ילדיהם גדלים במדינה יהודית ריבונית, דו־לשוניים אך דוברי עברית חסרת מבטא, עוברים וחווים את השלבים הישראלים הקלאסיים מתנועת הנוער ועד השירות הצבאי ולבסוף החופה (חלק מהנכדים שלנו בקושי מבינים אנגלית). ידענו אושר, אבל גם את אימת המלחמות והפיגועים הסדרתיים, והמחשבה המציקה שמשפחותינו משלמות את מחיר החלום הציוני שלנו.
היינו חבורה קשוחה, פחות מ־30 אחוז מהעולים האמריקנים ששרדו ולא חזרו לארצות הברית. השלמנו עם בירוקרטיה אינסופית, פערי תרבות, משברים לאומיים ורמת חיים שכולם רחוקים ממה שכנראה היינו חווים באמריקה. ראינו חלקים גדולים של הקהילה היהודית האמריקנית, במיוחד ליברלים צעירים, מתרחקים מישראל, ורואים אותה בעיקר בראי הסוגייה הפלסטינית. מבחינה חומרית קיבלנו מעט מאוד – בוודאי לא משרות הייטק עם שכר טוב – אבל העשרנו את חיינו במשמעות. היינו, ובמידה רבה נותרנו, אסירי תודה.
הכרת התודה הזו ניכרה בהלווייתו של סטיוארט שופמן. יחד עם העצב, האבלים התאחדו בתחושת הישג, שאנו, כמו סטיוארט ואחרים בדורנו, תרמנו תרומה קטנה לבניית האומה הזו. הקרבנו, אך בסופו של דבר למען מטרות גדולות מאיתנו.
זו, אני מאמין, תהא המורשת שלנו. תמימים, הרפתקנים ואולי אפילו נבואיים, בחרנו לקשור את גורלנו לגורלה של ישראל ולסבול את כל מה שכרוך בכך. היגרנו מאמריקה אבל מעולם לא עזבנו – לא בחיים ולא, כנראה, במוות. סביב הקבר הטרי, התאספנו ומילאנו את אחת הבקשות האחרונות של סטיוארט. יחד שרנו את "סיטי אוף ניו־אורלינס", שהלחין סטיב גודמן והקליט ארלו גאתרי, שניהם יהודים אמריקנים, ב־1972. כולנו ידענו את המילים.
מייקל אורן כיהן בעבר בתור שגריר ישראל בארה"ב וסגן שר החוץ. הרשימה פורסמה במקור באנגלית בכתב העת "טאבלט" (tabletmag.com). תרגם: אלחנן שפייזר
