שמען של בלה, באני ומי יצא הרחק מעבר לתחומי העיירה נאפלס, ניו־יורק. למרות גילן הצעיר, והודות לסבלנות האינסופית שלהן, מצליחות שלוש התרפיסטיות המפורסמות לחולל פלאים בקרב המבקרים ב"חוות סוסי ההר". ההמונים נוסעים במשך שעות כדי לפקוד את חוות המרגוע המבודדת שבאזור אגמי האצבעות ולהפיג שם מתחים, אם בשל מצוקה או משבר שתקפו אותם ואם כדי להשתחרר משגרת היומיום. בעלי המקום, סוזן ורודי ואלרס, גאים מאוד בכלי הטיפולי שייבאו מהולנד מולדתם: "חיבוק פרות", או בשפת המקור – koe knuffelen. הטיפול שכבר הפך לאטרקציה, ומושך אליו אנשי היי־טק לא פחות ממחבקי עצים, מתבסס על יצירת קשר של מגע עם חיות המשק הגדולות. כאן אפשר ללטף אותן, לחבק, להתחבר לטבע וגם לשוחח עם הפרות שנבחרו בקפידה. הן מצידן רובצות על הדשא ומעלות גירה להנאתן, בזמן שבני האדם יורדים אל הקרקע, מצטרפים לרביצה ומעניקים להן חיבוק חם. "עצם הנגיעה ביצור החי מרגיעה אותך, זה קרוב מאוד לקבלת מסאז'. יש כאן מיינדפולנס של ממש", אמרה ואלרס לכתבת רשת איי־בי־סי, בעוד זו מלטפת את בלה על המרבדים המוריקים של החווה.
אבל כדי לחוות רוגע מהסוג הזה, לא חייבים להרחיק עד 33 הדונמים של הזוג ואלרס באפ־סטייט ניו־יורק. ד"ר סיון לאקר (רוזנפלד) מגיעה מדי פעם לאחת מהרפתות שהיא עובדת איתן בישראל – "וזה כיף גדול להירגע שם. כשאת מתיישבת בחצר של רפת, בהתחלה כל הפרות באות ומתעניינות בך, אבל אם את תישארי במקום מספיק זמן, הן יחזרו לעניינים שלהן. ואז את יושבת שם, וזה הדבר הכי מרגיע בעולם.
"לצורך ההדרכות והמחקרים שלי אני מוצאת את עצמי יושבת במשך שעות ומסתכלת בפרות. הן מעניינות, יש להן אופי, יש אינטראקציות ויש היררכיה בתוך הקבוצה. אנשים לא מבינים כמה החיות האלה מדהימות. זה לא מקרי שבהודו הפרות נחשבות קדושות: יש בהן משהו אצילי, ואני מרגישה שהן טובות לב, מכילות מאוד. על אף האתגרים בגידול התעשייתי הן לא מגיבות באגרסיביות או אלימות; פרה בועטת ובעייתית היא דבר נדיר. יש בהן שלווה מובנית, הן הולכות עם העדר וחוזרות. מדהימות כבר אמרתי?", היא צוחקת.
"ישבתי בכנסים שעוסקים ברווחת בעלי חיים, ומי נמצא שם? וטרינרים ואנשי אקדמיה. רפתנים אין שם. משתתפי הכנס מסבירים שצריך להשתמש בשיטה כזו ולעשות ככה – וכל זה לא מגיע לקהל היעד. זה חרפן אותי. רפתנים דווקא אוהבים לשמוע על מחקרים בתחום, הם רוצים מקור אקדמי שייתן להם גושפנקה, אבל אף אחד לא טורח לשתף אותם"
האמת היא שלא קבעתי להיפגש עם לאקר כדי לדבר על מיינדפולנס ואצילות של פרות, אבל את מקור הברק בעיניה של וטרינרית שראתה אי אילו חיות בחייה, הייתי חייבת לברר. מההתאהבות של לאקר בחיית המשק הגדולה – שזוכה ליח"צ בעיקר כשהיא על צלחת – צמח מיזם חשוב שקשור ברווחת הפרות: "רפתנות מודעת". "לפני כמה שנים עבדתי בפיתוח טכנולוגיות של רפתות", היא מספרת. "הסתובבתי בהמון רפתות בארץ ובעולם, ולצד ההתפעמות שלי מהפרות עצמן, פגשתי התנהלות של רפתנים שלא הבנתי: למה אתם צועקים על הפרות כאשר אתם מובילים אותן? למה אתם מרביצים להן? זה התנגש עם האופי של הרפתנים שהכרתי לאורך התקופה – אנשים מקסימים ואינטליגנטים ואכפתיים לסביבה. כשהבנתי שפשוט לא חשפו אותם לידע מסוים שקשור בפרות ולאפשרות לעשות דברים אחרת, אמרתי לעצמי שאני חייבת להנגיש את הידע הזה.
"התחלתי לעבוד על מצגת, וככותרת בחרתי ב'רפתנות מודעת'. מודעות היא העניין. הרעיון היה לסייע לרפתנים להבין איך הפרה תופסת את העולם שסביבה, איך היא חווה אותו, מתוך מחשבה שאם הם יבינו את הזווית שלה, זה ישב להם כל הזמן בראש ויכתיב התנהלות אחרת. מרגע שאתה מודע להיבטים כמו איך פרה שומעת, מה היא רואה, איך עובד חוש הריח שלה; מרגע שאתה מודע לכך שהיא כן חווה כאב – גם אם רבים חושבים שהיא לא – ההתנהגות שלך משתנה".
אז ספרי לי: איך פרה תופסת את העולם שסביבה? איך היא חווה אותו?
"בצורה שונה מאוד מכפי שאנחנו חווים אותו. הסיבה הראשונה והבסיסית להבדל היא שבטבע, פרה זו חיה נטרפת. הרבה מהמנגנונים שלה מופעלים בהתאם לכך. נתחיל מחוש הראייה – עיניים של טורף ממוקמות בקדמת הראש, ואילו עיניים של נטרף נמצאות בצידי הראש ומקנות לו שדה ראייה אופקי רחב. לפרה יש שדה ראייה של 330 מעלות, כי היא חייבת לראות מאיפה מגיע הטורף ועד כמה הוא קרוב אליה. בהדרכות אני מסבירה לרפתנים שאנחנו, בני האדם, ממוקדים מאוד במה שעומד לפנינו, ואילו הפרה כל הזמן מודעת למה שקורה סביבה. כשמנסים להוביל אותה לתוך מכון חליבה למשל, היא לא רואה רק את הכניסה שמולה, היא רואה מיליון דברים אחרים. גם החדות וראיית העומק שלה שונות משלנו, ובמצגת אני ממחישה את ההבדל בין התמונה שאנחנו רואים לתמונה שהיא רואה. פרה למשל לא רואה צבעים אדומים וורודים".
אז למה במלחמות שוורים מנופפים מולם בד אדום?
"זה עוד מיתוס. לא באמת משנה אם הבד אדום או כחול – כל העניין הוא התנועה. הפרה סופר־רגישה לתנועה, וזה קריטי לטיפול בה. כאשר רפתנים מובילים את הפרה ומנופפים בידיים, הם מלחיצים אותה מאוד. היא זקוקה לשפת גוף שקטה ורגועה, ואני מלמדת את הרפתנים איך להשתמש בשפה הזו.
"גם חוש השמיעה שלה שונה משלנו. בהרבה ממכוני החליבה מושמעת מוזיקה, וזה דווקא לא מומלץ. יש תדרים מסוימים שהפרות שומעות הרבה יותר חזק מאיתנו, במיוחד בצלילים הגבוהים, ויש עולם שלם של צלילים שהאוזן שלנו לא מסוגלת בכלל לקלוט, ושלהן כן. אם שורקים כשמובילים אותן, או אם מכים בברזל, התדר הגבוה נקלט אצל הפרות כצליל חזק מאוד. אני משמיעה לרפתנים את הקולות כפי שפרה שומעת אותם, וכך הם נחשפים קצת לחוויה שלה ומבינים שכדאי לעבוד יותר בשקט".
תכנון המרחב ברפתות, מסבירה לאקר, קריטי גם הוא לדיירות. "פרה נלקחת לחליבה שלוש פעמים ביום. היא יוצאת מהחצר אל השבילים, ואז מגיעה לחצר המתנה, וממנה למכון החליבה ואז בחזרה, ובכל אחת מהנקודות האלה עלולות להיווצר בעיות אם המרחב לא מתוכנן נכון. מי שמתכנן רפתות לא חושב על זה מנקודת מבטה של הפרה. הוא אדריכל או מהנדס שכמובן בקי ממני במלאכתו, אבל יש חשיבות לכך שהתכנון יהיה מותאם לפרות. אחרת הן נעצרות בכל מיני נקודות, ואז מרביצים להן או צועקים או שורקים. צריך גם לדעת להוביל נכון. חלק גדול מההדרכות שלי נועדו לתת כלים להובלת פרות".
בלי לחכות לבשר המתורבת
כשלאקר מדברת על נקודת מבט של פרה, אני נזכרת בחוקרת האמריקנית טמפל גרנדין, מומחית להתנהגות של בעלי חיים. דמותה הצבעונית של גרנדין, שנמצאת על הרצף האוטיסטי, הפכה מוכרת לקהל הרחב הודות לסרט בכיכובה של קלייר דנסט. תוך שהיא מנסה להיכנס לראשם של בעלי החיים, עיצבה גרנדין מכשירי שחיטה והחזקה שנועדו להפחית סבל. "אני חושבת שמותר להשתמש בחיות כמקור מזון", אמרה פעם בהרצאה, "אבל אנחנו חייבים לעשות את זה נכון. אנחנו חייבים לתת להן חיים טובים והגונים, ולאפשר להן מוות נטול כאב. חיות ראויות לכבוד”.
אני שואלת את לאקר אם גם היא, כאוהבת פרות מושבעת, החליטה למעשה לנקוט מול המגדלים גישה של "אם אתה לא יכול לנצח אותם – הצטרף אליהם". "תראי, אני לא מנסה להטיף לאחרים מה לאכול ומה לא", היא עונה. "אני רוצה לשפר את הקיים, ויש המון מה לשפר, ולא רק בתיאוריה. אני תמיד מדברת על ההבדל בין 'זכויות בעלי חיים' ל'רווחת בעלי חיים'. החבר'ה שלוחמים למען זכויות בעלי חיים, מאמינים שאין לנו זכות להשתמש במוצרים מן החי. אני לא שם: אני באה ממקום של רווחת בעלי החיים, שזו תורה שלמה בפני עצמה. אני יודעת שהרפת קיימת, הרפתנים עובדים, בכל יום הפרות נחלבות או מגיעות לבית מטבחיים. המפגש בין בני אדם ובעלי חיים הוא נתון, ולכן בכל מקום שהוא מתרחש, צריך לחשוב איך אנחנו עושים את זה בצורה הטובה ביותר. אני לא יודעת מה יקרה בתעשייה הזאת בעתיד. האם כולם יעברו לצריכת בשר מתורבת, או שאנשים לא יוותרו על 'הדבר האמיתי'? אין לי מושג, אני מדברת על כאן ועכשיו, רוצה להאיר את מה שקיים. כי יש הרבה מה לשנות, והרפתנים מוכנים לעשות זאת".
"בהרבה ממכוני החליבה מושמעת מוזיקה, וזה דווקא לא מומלץ. יש תדרים מסוימים שהפרות שומעות הרבה יותר חזק מאיתנו, במיוחד בצלילים הגבוהים, ויש עולם שלם של צלילים שהאוזן שלנו לא מסוגלת בכלל לקלוט, ושלהן כן. אם שורקים כשמובילים אותן, או אם מכים בברזל, התדר הגבוה נקלט אצלן כצליל חזק מאוד"
איך באמת מגיבים רפתנים ותיקים כשאישה צעירה באה ורוצה ללמד אותם איך להתנהג כלפי הפרות?
"בהתחלה תמיד קשה להם. אומרים לי 'אני מכיר פרות ארבעים שנה, אין לך מה ללמד אותי'. אבל אחרי שהם מקשיבים, הם אומרים 'וואלה, למדתי הרבה דברים שלא ידעתי'. אני רואה אותם ממש משתנים בשעתיים.
"כשהתחלתי את ההרצאות, פניתי בעיקר לרפתנים שהכרתי מתוקף עבודתי בפיתוח טכנולוגיות, ושאלתי אם הם רוצים לשמוע. הם אמרו לי 'בכיף, נביא את כל הצוות'. ישבנו ברפת בחדרים הקטנים, התחלנו להעלות סוגיות שקשורות במשק, דיברנו על כלים להתמודדות, וראיתי שזה משפיע מאוד. אחרי שחזרתי על זה בכמה רפתות, התחילו להזמין אותי לימי עיון בנושאי בקר, הדרישה עלתה, ולאט־לאט הבנתי שאני צריכה לעזוב את העבודה ולהתמקד רק בנושא הזה.
"ישבתי בכנסים שונים בעולם שעסקו ברווחת בעלי חיים, ומי נמצא במקומות האלה? וטרינרים ואנשי אקדמיה. רפתנים אין שם. שמעתי את משתתפי הכנס מסבירים שצריך להשתמש בשיטה כזו ולעשות ככה – וכל זה לא הגיע לקהל היעד. זה חרפן אותי. רפתנים דווקא אוהבים לשמוע על מחקרים בתחום, הם רוצים את המקור האקדמי שייתן גושפנקה שזה בסדר לנהוג כך או כך, אבל אף אחד לא טרח לשתף אותם. הרגשתי צורך לשנות את זה".
ותודה ליקים
את היום שלנו אנחנו מתחילות ביישוב רמת־ישי, מקום מגוריה ומחוז ילדותה של לאקר. בכניסה לבית, רגע אחרי שהחתולה שמאלץ מברכת אותנו לשלום, אנחנו עוברות ליד תמונת שמן של פרה, איך לא. בפתח עומד גם מתקן נעליים גבוה, מכיל בעיקר מגפיים ונעלי בוקרים, ציוד חיוני למי שמרבה לשהות ברפת. גם הבעל תומר, שמלמד בטבעון, דורך לא מעט במרבצי הפרות, ושותף לעיתים לעשייה של סיון ("הוא אפילו החליף אותי פעם").
מהבית הזה, ובמקביל ללידת שני בניה, פיתחה לאקר את המיזם שכבר מחולל מהפכה, והבשורה אגב לא שמורה רק לישראל. לאקר מראה לי בטלפון שלה הודעה מרפתן בגרמניה, שצפה באחד התכנים שהעלתה לרשת: הסרטון שלה הדגים "העשרה סביבתית" לבקר, ובעממית – סוג של משחקייה לפרות. הרפתן החליט ליישם אצלו את הרעיונות, ובסרטון ששלח נראים העגלים שלו – עוטים מעיל לרגל החורף האירופי – כשהם משתעשעים בכדור משחק שתלה עבורם. רפתן הודי שלח גם הוא ללאקר תיעוד של כמה פרות קדושות משתעשעות בכדור, ובשורת הרפתנות המודעת הגיעה גם לתאילנד, באמצעות סדרה של מפגשי זום. אגב, ללאקר יש מתורגמן לתאילנדית שמתלווה להרצאותיה בארץ, כי זו שפת האם של רבים מהעובדים בתחום. "הוא בא איתי, מתרגם תוך כדי ההדרכה, ונכנס איתי לחצר כשאני מלמדת איך להוביל את הפרות. מעבר לזה יש לי עובדת בערבה, עובד בנגב ועוד מישהי בצפון. יש כבר צוות, כי ברוך השם יש דרישה. כולם מגיעים מהתחום של וטרינריה ורפתנות, הם חייבים לדבר את שפת הרפתנים, אחרת לא יאמינו להם".
הרפת שאליה אנחנו עומדות לנסוע יצרה איתה קשר לפני שנים, בעקבות מאמר שכתבה ב"הרפת והחלב" – מגזין שמוקדש לעולם גידול הבקר, ומתהדר בשם הכי פחות קריאטיבי שיש. בזמן שלאקר מחליפה משמרות עם בן זוגה, המבט שלי נתקע על תמונה גדולה של הרבי מלובביץ', שאיכשהו פחות מסתדרת לי עם וטרינרית בוגרת נהלל. אחר כך, במהלך הנסיעה לדרום רמת הגולן, כשהכנרת והראות המופתית מסדרות לנו יום תכול, אנחנו מדברות קצת על הביוגרפיה המעניינת שלה. היא בת 41, נולדה בחיפה וגדלה ברמת־ישי. אמה ילידת קנדה, מורה ואמנית תחריטים; אביה יליד ארה"ב, מהנדס גאודזיה במקצועו. "הוא מעורב בפרויקטים שלי, וכך גם אחי האדריכל. בנינו יחד כל מיני מודלים ותוכניות של רפתות, וכמה מהם עמדו להיות מוצגים בביאנלה באיטליה ב־2020, אבל אז באה הקורונה".
את שנות התיכון העבירה לאקר בבית הספר המהולל של נהלל, יחד עם מיטב בני ההתיישבות העובדת. היא עצמה דווקא הלכה בדרכי אמה והתמקדה באמנות, "אבל יש שם דגש על צמחים וציפורים ובעלי חיים, ויש בגרות שמוקדשת להגדרת צמחים. בהמשך למדתי ביולוגיה לתואר ראשון, ואהבתי את כל הקורסים בבוטניקה ובזואולוגיה, במיוחד כל מה שקשור לחרקים ולציפורים". אך היא מדברת על ציפורים, והנה חוצה את דרכנו שלדג לבן חזה בוהק ומרהיב.
יש כאן קרוסלה מאורכת שבתוכה כדורים צבעוניים, והפרות מסובבות אותה בדחיפת אף, מקפיצות את הכדורים בלשון, או סתם חולפות ליד הקרוסלה ומניעות אותה בנונשלנט. "לקחנו מנוע ישן של גורף זבל וייצרנו את זה", שעיה מסביר. עבור העגלים יש כדור גדול שמושחל על חוט ברזל עבה, והם מעבירים אותו מצד לצד, ממש כמו משחקי טיפת חלב
למרות האהבה לציפורים ולחרקים, לאקר חשבה להתמקד בכלבים ובחתולים. היא למדה וטרינריה בפקולטה לחקלאות ברחובות, אחר כך עבדה בקליניקה, "אבל תוך כדי הלימודים התעניינתי ברפת ובמה שקורה בה. מה שמיוחד בנושא הרפתות בארץ הוא שמאז הקמת המדינה הכול מתועד ומקוטלג. 'ספר העדר' מספק מידע על כל פרה ופרה שאי פעם חיה כאן – כמה ליטרים היא נתנה, באיזו שנה נולדה, כמה היא פורייה וכן הלאה. לדעתי התיעוד הדקדקני הזה נוצר בזכות היקים שהתיישבו כאן. את יכולה למצוא בספר את כל האינפורמציה פר פרה, שזה מטורף. מתוך המידע העשיר הזה הגעתי לתחום של טכנולוגיות ניטור נתונים ברפת: אמצעים שמודדים כמה חלב פרה נותנת, האם יש דם בחלב, האם הוא דלקתי – שזו אחת הבעיות הנפוצות בענף. תגים שמוצמדים לצוואר מודדים גם את הפעילות של הפרה, כמה היא מעלה גרה, כמה דקות ביום היא מקדישה לאכילה, אם חם לה. כל האריזה הזאת של הידע והטכנולוגיות משכה אותי לרפת. חוץ מזה, אני ממש אוהבת פרות".
ומתי נוצר הקשר לחב"ד?
"חזרתי בתשובה סביב גיל 27, בתקופת לימודי הווטרינריה. כל המשפחה שלי עברה אז תהליך: אמא שלי הייתה הראשונה שהתחילה לשמור שבת, ואחריה אנחנו הילדים הצטרפנו בצעדים, כל אחד בדרכו. בזמן העבודה עברתי לתל־אביב ולמדתי במדרשת 'בית שושנה'. הרב של רמת־ישי, הרב יצחק יוסף וולוסוב, הוא חב"דניק ואנחנו מאוד מחוברים. איש יקר מאוד".
לפני ארבע שנים התחילה לאקר לפתח את "רפתנות מודעת". היום היא כבר עובדת עם מחלבות גדולות כמו שטראוס ויטבתה, ובספטמבר הקרוב היא אמורה להרצות בכנס בינלאומי חשוב, ובכלל נראה שהמהפכה מחלחלת הלאה.
בעליות מכורסי, כשהנוף מתחלף לצהוב הקיצי שלוהט על שחור הבזלת, אנחנו מדברות קצת על פרת הבר שאינה איתנו עוד – ה"אורוקס" שהתקיימה כאן במרחב הים־תיכוני. הנחמה היא במורשת שהשאירה לממשיכיה: מורשת אבולוציונית של יונק צמחוני, נטרף וחברותי. גם כשנכחדה לבלי שוב, היא הותירה לנו בן־דוד לעשות עליו מחקרים. "קרוב המשפחה שלה הוא הפר המלזי, שממנו מסיקים על התנהגות טבעית של פרות", אומרת לאקר. "בגדול, עדר פרות הוא ארגון קבוצתי מטריארכלי. יש בו אמהות עם ולדות, ואילו הזכרים חיים בנפרד, כבודדים או בקבוצות של שניים־שלושה לכל היותר. הם חוברים לקבוצת האמהות בעונות הייחום, או כשיש מחסור במזון, ואז כולם מחפשים יחד.
"הרבה מסרטוני ההדרכות והמחקרים שלי מצולמים בגולן, כי כאן אנחנו פוגשים את הפרה בהתנהגות הטבעית־כביכול שלה. יש כמובן הבדלי התנהגות בין רפת לעדרים בטבע, אבל אפשר לראות כאן את האינטראקציות בתוך הקבוצה ולהסיק ממנה מה פרות צריכות".
חממת הסטארט־אפ
פסל פח בצורת פרה מקדם את פנינו בכניסה לרפת שפרטיה שמורים במערכת. חבריה כבר חוו על בשרם התנכלות של פעילי זכויות בעלי חיים. על פניה היא נראית כמו כל רפת שפגשתי, אבל רגע, איפה הריח החריף והמוכר. תגידי, פרות אוהבות ריח של רפת? אני שואלת את לאקר כשאנחנו צועדות בשביל, לפגוש את מארחינו. "כשהממשק של רפת נעשה כמו שצריך, לא אמור להיות ריח כזה. אם מקלטרים את הרֶפֶד שהפרה רובצת עליו – עוברים עם טרקטור כמה פעמים ביום וחורשים אותו – החומר יבש ונעים. אפשר לעשות את זה אחרת".
מקלטרים מקלטרים, אבל אני מצטיידת במגפיים; הספיקה לי הטבילה במי מלח וגופרית בעתלית, במסגרת כתבה קודמת. אנחנו עוברות את שעיה, אחראי בריאות הרפת שעוסק כרגע בחליבה, וצועדות אחרי שושי, מנהלת ה"יונְקִיָה", לעבר מה שנראה כמו חממת ענק. "המבנה הזה הוא סטארט־אפ שלנו. הסתובבנו בהמון יונקיות ללמוד מהם המגורים האופטימליים, והגענו למסקנה שצריך מבנה מקורה ובתוכו כלובים פתוחים מלמעלה. היונקייה היא חממה כפולה שהתאמנו אותה לצרכים שלנו, ואחרינו כבר נבנו כאלה במשקים אחרים", מסביר לי שעיה בהמשך.
בפנים מתרוצצים העגלים בקבוצות, בתוך מתחמים מגודרים. מיד קולטים מי הרבצן המקומי, ואל מי לא ירחיקו אנשי היי־טק כדי לחוות רוגע. בצד יש כמה עגלים, מבודדים כל אחד בתא משל עצמו. הם מוציאים את ראשיהם מהחלונות לכבוד האורחות; בעוד ימים אחדים הם יצאו מהתא ויצטרפו לחבריהם מלאי האנרגיה. "זה למעשה אחד השינויים המשמעותיים שקרו מאז שהתחלתי לדבר על רפתנות מודעת", אומרת לאקר. "בעבר העגלים היו כלואים בכלוב קטן כמו זה במשך חודשיים, מההמלטה ועד הגמילה מחלב. כמו שאמרנו, פרה היא חיית עדר שחייבת חברה, ובשלב הזה בחייה היא רוצה מאוד לשחק. עגלים רצים, קופצים, משחקים יחד, וככה הם לומדים, יש התפתחות קוגניטיבית של המוח מכל החוויות האלה. הרפתות פשוט העלימו את זה, לקחו מהעגלים את היכולת לקפוץ ולזוז ולהתפתח, כי הכלוב לא מאפשר יותר מדי. כשהגעתי לכאן כל העגלים היו ככה, ואז עשינו מעבר לגידול בקבוצות. נכון פחדת מזה?", היא פונה אל שושי. "בטח שפחדתי", משיבה מנהלת היונקייה. "חשבתי שלא אצליח לעקוב מי אכל וכמה אכל, לא רציתי לעשות את השינוי הזה. סיון המליצה שהעגלים יהיו בבידוד למשך שבוע עד עשרה ימים. אמרתי לה שאני זקוקה לקצת יותר; בשבוע אחרי ההמלטה הם לא גדלים מספיק, ויש חשש להדבקה במחלות. היום העגלים נשארים בכלובים לתקופה קצרה של כשבועיים בלבד, עד שהם חזקים מספיק להצטרף לחברים".
"איך אנחנו מגדירים את רווחת בעלי החיים? צריך לתת להם אוכל, מים ומחסה, את צריכה לדאוג שמה שאת מגדלת יחיה, אבל זה לא מתמצה בכך: המחקרים מדברים גם על 'מצבים רגשיים חיוביים ושליליים' שבעלי החיים חווים. בעגה האקדמית בוחרים במונחים האלה, כי מפחדים לדבר על רגשות של בעלי חיים, מפחדים מהאנשה. הרפתנים לא מפחדים מזה"
החבר'ה שכבר חולקים מתחם עסוקים בהתלקקות, ריצה, געייה והפרעה לכתבת בתפקיד. שושי מובילה אותנו אל דליי היניקה: מכל דלי משתרבב צינור ובקצהו חור למעבר חלב. גם זה חלק מהמהפכה. "ברפתות לקחו מהעגלים עוד דבר סופר־משמעותי – היניקה", אומרת לאקר. "ביומיים הראשונים אחרי ההמלטה עוד נותנים להם בקבוק עם פטמה, ואז מלמדים אותם להוריד את הראש ולשתות חלב מתוך דלי פתוח, שזאת פעולה הפוכה בתכלית ממה שטבעי להם. בעיה נוספת בשיטה המקובלת היא שהעגל מכניס לגופו כמות גדולה מאוד של חלב בזמן קצר מאוד, וכך העיכול פחות טוב. היניקה לעומת זאת מייצרת ריר שיש בו ליזוזומים, חומרים כמו־אנטיביוטיים שמגינים על מערכת העיכול.
"אני אומרת לרפתנים שצריך לזכור כל הזמן שמדובר בבעל חיים נטרף, חיית עדר וחיה יונקת. אלה תכונות שאי אפשר לקחת מהפרות, זה הבסיס. כשדיברתי על זה בכנסים, הקהל פשוט צחק. היום רוב המשקים מאכילים את העגלים בשיטה הזו. אני מדריכה מתי לתת לעגלים את החלב, באיזו כמות ואיך גומלים אותם. הרבה פעמים הגמילה חדה מאוד, ואז הם גועים כמה ימים מתוך סטרס. פיתחתי פרוטוקול הגמעה וגמילה, שכמו כל הדברים האחרים מבוסס גם הוא על מחקרים ובדיקות שעשיתי בשטח".
"תראי את הדלי הזה, כמה פשוט ככה נפלא", שושי מתפעלת מהדליים עם פטמות היניקה. לאקר מסבה את תשומת ליבה לכמה צינורות שצריך להחליף. הן מתחילות לדבר על צבעים ואיכויות, ואני מצלמת בינתיים את העגלים. "תגידי, שושקה, איפה המשחקים? חייבים להחזיר את המשחקים למקום", לאקר נוזפת ואז פונה אליי: "את רואה את העגלה שם שמלקקת את הברזל? ואת זאת לידה שעושה גלגולי לשון? זה משעמום. קוראים לזה התנהגות סטריאוטיפית – בעל חיים שחוזר שוב ושוב על פעולה לא פונקציונלית. ברפת זה נובע משילוב של סביבה מלחיצה, צפיפות, שעמום, יש כל מיני סיבות. הפרה עושה את זה כמוצא לסטרס, הפעולה עצמה מרגיעה אותה. בטבע, במרעה, היא לא מתנהגת כך, וגם לא כשיש לה משחקים. שושקה, הן צריכות משחקים, דחוף".
גרד וזכה
חממת היונקייה נקייה, נעימה, מסבירת פנים ונטולת ריחות – באופן יחסי כמובן. אנחנו ממשיכים לכיוון רפת הבוגרות. שעיה מספר לי שהוא זה שקרא את אחד המאמרים הראשונים שפרסמה לאקר, פנה אליה במייל, ומאז רפת החלב הקיבוצית משמרת איתה קשר מתמשך של ליווי והדרכה.
עכשיו אני פוגשת סוף־סוף את מגרש המשחקים: יש כאן קרוסלה מאורכת שבתוכה כדורים צבעוניים, והפרות מסובבות אותה בדחיפת אף, מקפיצות את הכדורים בעזרת הלשון, או סתם חולפות ליד הקרוסלה ומניעות אותה בנונשלנט. "לקחנו מנוע ישן של גורף זבל וייצרנו את זה", שעיה מסביר. יש גם כדור שנתלה מלמעלה והפרות נוגחות בו ומשחקות ("את לא מבינה לאיזה גובה הן מגיעות"); עבור העגלים יש כדור גדול שמושחל על חוט ברזל עבה, והם מעבירים אותו מצד לצד, ממש כמו משחקי טיפת חלב. פנס רחוב גדול שנתלה על שלשלת משמש כאן ככדור לבעיטות. שעיה מסביר שבאנו בשעת צהריים ולכן המגרש אינו פעיל במיוחד, אבל בשעות הבוקר המוקדמות ואחר הצהריים הפרות מספקות משחק כדורגל חי. "אגב, ברגע שמציבים מולן מצלמה הן מפסיקות לשחק", הוא אומר.
כל המשחקים הם פרי מוחם של רפתנים יצירתיים, שמוצאים רכיבים ובוראים מהם עולם מסקרן. "חשוב מאוד לספק לפרות את ההעשרה הסביבתית", אומרת לאקר. "כשפרות מסתובבות בטבע, יש להן זו את זו, והן מתפתחות מאינטראקציות חברתיות. מעבר לכך יש להן גם סביבה טבעית – גזעים, ענפים, סלעים. הפרות מתגרדות על כל מיני דברים. יש להן צורך התנהגותי להתגרד, קוראים לזה 'טיפוח עצמי'. מחקרים מראים שאם נקשור אותן ונמנע מהן אוכל, שתייה ומקום גירוד, ברגע שנשחרר אותן, הדבר הראשון שהן יעשו יהיה להתגרד. ברפתות מכניסים אותן לחצר שאין בה כלום, ולכן אני מסבירה כמה חשוב להוסיף לחצרות עצמים שקיימים בסביבה הטבעית שלהן, ולאפשר להן להתגרד ולשחק.
"הרפתנים בעצמם פיתחו דברים מטורפים והכניסו כל מיני אלמנטים מקוריים. הנה, כאן יש מברשת גירוד ענקית שהרפתנים פירקו ממשאית ניקוי רחובות. בכלל, הראש הישראלי בעניין הזה הוא באמת מעל כולם". וכאילו לפי הזמנה, פרה אחר פרה באות להתגרד על מברשת הענק. באזור אחר עומד בול עץ גדול וחבול, שנועד לאותה מטרה ממש. שושי זוממת לקחת אותו לביתה: "מרוב גירודים הפרות יצרו בו חור בצורת לב, ואני רוצה לעשות ממנו בריכת דגים". "את לא לוקחת להן את העץ", לאקר אומרת לה, ושושי ממהרת להבטיח: "אני אשים להן במקומו עץ אורן". הייתה גם קוביית עץ גדולה שמישהו כבר חמד והיא נעלמה, אבל אל דאגה, הפרות מצאו מצע אחר להתגרד עליו.
השמש מתחילה לרדת על היונקייה. אחרי יום עמוס בעולם הפרות, צריך לחזור לקרקע המקולטרת של המציאות. אנחנו נפרדות משעיה ומשושי וצועדות אל הרכב. "לא כל הרפתנים כמוהם, הם נדירים", לאקר מחמיאה לחבריה.
הפרות נראות די מבסוטות כאן, אני מציינת. "תראי, איך אנחנו מגדירים את רווחת בעלי החיים? קודם כול מדובר על בריאות פיזיולוגית", לאקר מסבירה. "את צריכה לתת להם אוכל, מים ומחסה מגשם ומשמש. את צריכה לדאוג שמה שאת מגדלת יחיה, אבל רווחת בעלי החיים לא מתמצה בכך: בתוך המושג הזה, המחקרים מדברים גם על 'מצבים רגשיים חיוביים ושליליים' שבעלי החיים חווים. בעגה האקדמית בוחרים במונחים האלה, כי מפחדים לדבר על רגשות של בעלי חיים, מפחדים מהאנשה. אבל כשאני מדברת עם רפתנים הם אומרים לי 'הפרה היום שמחה', 'היום היא לחוצה'. הם לא מפחדים לדבר על רגשות.
"לפרות יש פחד ותסכול וסטרס, ומצד שני יש דברים שמסבים להן הנאה ועונג. התפקיד שלנו הוא לגרום להן להיות בטוב ולמנוע מהן סטרס. לרווחה הזאת יש גם משמעות כלכלית: סטרס מעלה את רמת הורמון הקורטיזול, מה שגורם לירידה בפרולקטין, שאחראי על ייצור החלב, ובאוקסיטוצין, שקשור בשחרור שלו. משתלם לרפתנים שפרה תהיה רגועה, וכן, אני חושבת שראית בעצמך שהפרות כאן שמחות ונינוחות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
