ליואל זינגר יש שלוש תעודות זהות: אחת עם פרטיו האמיתיים, בשנייה גילו זויף כלפי מטה, כדי שיוכל לסייע למעפילים בעלייה ב' ("ילדים לא גורשו לקפריסין"); בשלישית גילו זויף כלפי מעלה, כדי שיוכל להתגייס למשטרה. "פעם בחודש הנוטרים היו מגיעים לעזה, לקבל משכורת. מפקד המחוז הבריטי אמר לי 'בן עשרים, אה?', כי נראיתי כמו ילד קטן. אבל כנראה הקצין הזה תמך במפעל הציוני".
הוא עלה מברלין עם הוריו ב־1932, בזכות הרמן גרינג – לימים פושע נאצי שהוביל את רדיפת היהודים, מליל הבדולח ועד בכלל, והיורש המיועד של אדולף היטלר. אותו גרינג היה גם חבר ילדות של פאוול זינגר, אביו של יואל. "יום אחד הוא אמר לאבא: קח את כל המשפחה והחברים, ותסתלקו מפה. לא יודע כמה עוד אוכל לשמור עליכם". יואל, שהיה אז בן שלוש, זוכר מגרמניה בעיקר את גן החיות ("חזירון נשך לי את האצבע. כשביקרתי שם עם אשתי אחרי שנים, הובלתי אותה מהזיכרון בדיוק למתחם החזירונים"). את ההפלגה ארצה הוא מסכם כחוויה נוראית. "עוד לא היה נמל בחיפה ולא בתל־אביב. הגענו ליפו, שם לא הייתה גישה נוחה לחוף. הסבלים היו זורקים את הנוסעים מהאונייה לסירה, ואנחנו בכינו".
מיפו הם הגיעו לגדרה, "כפר ערבי קטן יותר מהקיבוץ שלנו". סמוך לביתם, ששכן ברחוב הרצל 25, החזיק אביו רפת גדולה. יואל – לימים רפתן מיתולוגי, והוותיק ביותר בארץ – קיבל שם את הפרה הראשונה שלו, בתמורה לחליבת שאר הפרות פעמיים ביום.
יואל שלט בשפה הערבית עוד לפני שלמד עברית. הוא זכה לכינוי "הערבי של הקיבוץ", וגם של היחידה בצבא. "גדלתי בבית של יקים, וסבלתי מאוד מגדוד מגיני השפה העברית. אם לא היית מדבר עברית היו עושים לך שיימינג – ואנחנו דיברנו רק גרמנית. לאבא שלי עשו צרות על שלא עִברֵת את השם". אמא מרים – גריטה במקור, אולם כבר בגרמניה כונתה בשמה התנ"כי – דרשה שיואל יתנהג כמו המקומיים: "אז אין נעליים, אין כובע, ויש שליטה בערבית. הייתי בן בית בעזה וברפיח, עד היום אני נכנס שם לחברים שלי. אני מדבר את הערבית המדוברת של הדרום. לפני הטלוויזיה, לכל מחוז הייתה ערבית משלו. ערבים של טבריה לא הבינו את הערבית שלנו, ואנחנו לא את שלהם".
אמו דרשה שיתנהג כמו המקומיים, "אז אין נעליים, אין כובע, ויש שליטה בערבית. הייתי בן בית בעזה וברפיח, עד היום אני נכנס שם לחברים שלי. אני מדבר את הערבית המדוברת של הדרום. לפני הטלוויזיה, לכל מחוז הייתה ערבית משלו. ערבים של טבריה לא הבינו את שלנו, ואנחנו לא את שלהם"
הכללים של מרים הובילו לשתי תוצאות נוספות: האחת, יואל לא למד ולו שיעור תנ"ך אחד בבית הספר – "כי תנ"ך לומדים עם כובע, ולא היה לי כובע. שלחו אותי הביתה לחפש, ועד שחזרתי נגמר השיעור". האחרת, בנה היה אחד החיילים היחידים בצה"ל שקיבלו פטור מנעליים. "אני כל החיים יחף. עכשיו אני נכה ברגליים. לא מהמלחמות, מהכדורגל".
הוא מתאר את עצמו כילד קשה הבנה, שלא אהב ללמוד ולא הכין שיעורים. "מה עושים עם ילד כמוני בסוף בית הספר העממי? כולם הלכו לתיכון גאולה בתל־אביב, אותי שלחו לבית הספר החקלאי מקווה ישראל. אבל עם תעודה כמו שלי, איך יקבלו אותי שם? הציון הכי טוב היה כמעט טוב, הרוב – לא מספיק. גם לכדורי לא התקבלתי כמובן. אני לא מנהלל, לא מהאליטה של המדינה. אז הגעתי לכפר הנוער בבן־שמן, ושם נהייתי מלך. מורים התאהבו בי, ופתאום למדתי. ס' יזהר הכי אהב אותי, אצלו למדתי תנ"ך. היה כמוני, תמיד במכנסיים קצרים".
בבן־שמן נקלטו רבים מילדי עליית הנוער שהגיעו ארצה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. "לקחו המון ילדים כמוני כדי לעשות אינטראקציה עם הילדים החדשים", מספר יואל. בשלב זה הוריו התגרשו, נישאו מחדש לבני זוג אחרים, וכפר הנוער היה לו לבית. בהיותו חובב חיות הוא נרשם ללימודי גידול בקר, ושם נדרש ל"עבודות של חורני", כמו פינוי הזבל מהרפת. "אבל חסרו להם חולבים. הייתה שם פרה אחת, נבלה כזאת, שאם אתה מצליח לחלוב אותה – סימן שאתה יודע לחלוב". מתוך כל התלמידים רק שניים הצליחו לחלוב את "הנבלה הזאת" – יואל זינגר ומיקי שטראוס, שכעבור שנים אחדות נהרג בקרב על נווה־יעקב במלחמת השחרור.
שם בבן־שמן הוקם גרעין לניר ("על ידי המדריך המצוין מרדכי פאידס"), שהורכב ברובו מעולים מבולגריה. בהמשך החליטה ועדת השמות להחליף את שם הגרעין לאוּרים. "התאחדנו עם כל מיני גרעינים בולגרים" – הוא הוגה במלרע את המילה האחרונה – "שרצו להקים קיבוץ בולגרי. הרבה עזבו להכשרה מגויסת, אז עשו הסכם שכמה מאיתנו ישתלבו בפלמ"ח והשאר יקימו קיבוץ. אחרי ההקמה בבן־שמן, הגרעין עבר לקיבוץ גניגר. הייתי אז קטנצ'יק, בן 15".
ב־46' הוא הגיע למושבה רעננה, לחתונה של זוג חברים מהגרעין. "הקבוצה למדה איך מקימים קיבוץ, ראו אותי והחליטו שאני נשאר שם. בדיעבד גיליתי שהחליטו שאני אקים את הרפת בקיבוץ המיועד". הוא החל לסייע לאיכרים במושבה אלא שגופו הצנום לא עמד במעמסה. במקום זה הציעו לו לעבוד ברפת של בן־שמן, ואת המשכורת להעביר למשפחה נזקקת שהייתה לה נגיעה לגרעין. בין לבין עבר יואל בין משקים וסייע בהקמת רפתות. "הכול היה טוב ויפה עד לשבת השחורה. הייתי ברמת־הכובש כשפתאום הטילו עוצר והתחילו לחפש נשק".
הגרעין ברעננה התבקש להקים קיבוץ בשונם – היום יפעת שבעמק יזרעאל – אבל החברים החליטו לסרב. "עוד לא היינו מאורגנים, כולם התפזרו בהכשרות", מסביר יואל. באוקטובר 46', במוצאי יום כיפור, כבר לא שאלו אותם. "בא אדון הרצפלד ואמר: אתם עולים". אברהם הרצפלד – "אבי ההתיישבות" וממקימי מפלגת אחדות העבודה – האיץ בחברים, ואלה עלו לנקודה שנקראה גריין, בין צאלים לגבולות. "בימי ראשון הבריטים לא עובדים אלא שותים ומשתכרים, אז היה אפשר למהר ולהקים את 11 הנקודות של בן־גוריון בנגב לפני שישימו לב. היו איתנו שני קיבוצים דתיים שקיבלו אישור להתארגן ביום כיפור שחל בשבת". האדמה בגריין לא הייתה נוחה למשתמש: "שקענו, אבל היינו חייבים למהר. הקמנו גדר וצריפים. אגב, כל האדמות של 11 היישובים נקנו בכסף מלא, לא גירשו אף ערבי".
יואל שולף תמונה מימיו הראשונים של קיבוץ אורים. שלושה צריפים בודדים שוברים שממה מדברית. 25 איש נדרשו לתחזק את המקום, חלקם צעירים מכדי לקבל אישור לשימוש בנשק. מה עושים? מגייסים אותם למשטרה הבריטית כ"נוטרים", אף שבפועל הם יסורו לפקודתה של ההגנה. בעזרת תעודת הזהות המזויפת נעשה גם יואל בן ה־17 לנוטר. "היו המון צ'ק־פוסטים (מחסומים) בכל הארץ, ובזכות תעודת הנוטר עברתי בלי בעיות בכל מקום".
כחלק מההיערכות לקראת מלחמת העצמאות הצפויה, הקים הפלמ"ח "משמר נע" (להלן: מ"ן), מעין מודיעין שדה שתפקידו להכיר היטב את שטחי הקרבות הפוטנציאליים. "הוקמו ארבעה כאלה בנגב – בתקומה, בבית־אשל, במשמר הנגב ובגבולות, לשם אני השתייכתי. במסגרת המ"ן טיילנו בנגב, הכרנו כל שביל, כל אבן, כל חצב וכל עץ. הייתי מלך הסיירים שם. גילינו את דרך הבשמים, הגענו לעבדת". בזכות ההיכרות עם השטח יצליח לימים הגדוד של יואל להקיף כוח מצרי ב"מבצע עין" – הידוע יותר כמבצע חורב – ולהכניס אותו למצור.
כישורי השטח שימשו את יואל כבר במבצע "ביעור חמץ", שעניינו פינוי ערבים ממקומות ששימשו נקודות יציאה להתקפות על היישוב היהודי. יואל וחבריו היו אחראים על ניקוי הדרך דרומה. "עבודה קשה ולא נעימה. הלכנו לעזור לגבעתי בכל מיני מקומות". בין לבין ליווה שיירות – לכפר־דרום, לתל־אביב ולקסטינה. "שלושה ימים ללא שינה, ומה אני? ילד! השיירה לכפר־דרום הייתה דרך עזה, ולא נתנו לנו לעבור. המפקד אמר לי: 'קח אותם מהדרך שאתה מכיר'. היו שם עולים מטורקיה שלא הבינו עברית, אלה שהקימו את צובה. היה קשה".
בכ"ט בנובמבר קיבלו הלוחמים בנגב תגבור ניכר. "הביאו לנו מחלקה גדולה שהקימה לנו את הגדוד השמיני. היו אומרים לנו: 'אנחנו חיות הנגב, אתם תהיו עכברי המדבר'. ביקשו ממני להכיר לכל החדשים את הנגב, והשאר שמרו על השיירות ועל קו המים. הקבוצה שלי הייתה צריכה ללכת למבטחים ולגבולות; קבוצה שנייה הלכה לנירים. הם טעו בדרך והתחילו לירות בהם מהכפר הערבי שם, שדווקא היה ביחסים טובים איתנו. מתברר שבאותו יום היו בכפר מסיתים מהאחים המוסלמים". כעשרה לוחמים היו בקבוצה הזו; שבעה נפלו בהתקפה, ובהם לוחמת אחת – "מרים שחור, חברה שלי מבן־שמן". על חורבות הכפר ההוא יושבת היום "חוות יעלה".
יואל שולף תמונה מראשית ימי הקיבוץ: שלושה צריפים בודדים שוברים שממה מדברית. 25 איש נדרשו לתחזק את המקום, חלקם צעירים מכדי לקבל נשק. מה עושים? מגייסים אותם למשטרה הבריטית כ"נוטרים". בעזרת תעודה מזויפת נעשה גם יואל בן ה־17 לנוטר
ב־7 במאי 1948 הגיע הגדוד לעימארה. הבריטים כבר עזבו ברובם את המקום, ונותרו שם רק מעטים מהם, לצד לגיונרים ובדואים. תחנת המשטרה שכנה בלב מרכז אזורי ששירת את הכפרים בסביבה, ובו מרפאה וחנויות. למחרת היום הגיע לגדוד מודיע ("בדואי שטינקר"), ואמר ללוחמים שצריך להשתלט מיד על המשטרה הנטושה. "היו פה חמישה שבטים בדואיים, וכל אחד מהם רצה לתפוס את המקום לעצמו". אברהם אדן "ברן" – שעשרה חודשים לאחר מכן היה ממניפי דגל הדיו באילת, ולימים היה אלוף בצה"ל – הורה ליואל לקחת חמישה חבר'ה וללכת להשתלט על המבנה. "תפסנו את המקום בלי אף כדור. תלינו דגל, והבדואים ראו, הסתובבו והלכו הביתה".
יואל כמעט נכלא אחרי שסירב בתוקף לצאת לקורס קצינים, אך בלהט האירועים נשכח העימות בינו ובין מפקדיו, והוא מונה למפקד שאינו קצין. כשבן־גוריון הכריז על הקמת המדינה, יואל וחבריו היו עסוקים בהישרדות בכפר־דרום. "הנשק הצ'כי הגיע לגדוד כמה ימים לפני כן. יצאתי לכפר־דרום, ונתקעתי שם חודש. היינו צריכים לכבוש את כל הכפרים בדרך. היו שם קרבות עם הרוגים ומה לא, כבר היינו בטוחים שאנחנו הולכים למות. אני הצלחתי להיכנס לכפר־דרום, אבל רבים לא הצליחו". בליל 8 ביולי, הלילה האחרון של ההפוגה הראשונה במלחמה, החליטו מוסדות המדינה הצעירה לפנות את כפר־דרום. "לא היה למקום הזה שום סיכוי להישאר בחיים. סגרנו את השער, אמרו שם תפילה, והלכנו.
"אחרי זה התחילה המלחמה הרגילה. כל המבצעים – מבצע עין, אל עריש, אחר כך מבצע לוט, לשחרר את סדום. כבשנו את אל־חוצוב, היא חצבה; המשכנו לעין־יהב ולנאות־הכיכר. היה איתנו גדוד של בדואים, שהמשיך לעין־גדי. כשהם חזרו הביתה, אותנו לא רצו לשחרר. את כל הנוטרים מהקיבוצים לקחו לחצי שנה נוספת, היינו בצבא עד סוף 49'".
הקיבוץ שממנו יצאו לא היה זה שאליו חזרו. בתקופת המלחמה עבר בגריין קו הגבול שלפני עזה, והמקום היה נתון לשמירה של הגדוד השביעי והשמיני לחילופין. "מתישהו אחד הגדודים הודיע שאין לו מספיק אנשים, ולכן הוא לא יבוא להחליף את הגדוד האחר. באה מחלקת ההתיישבות ואמרה לנו לעבור למשטרה שעליה השתלטנו, וככה עברנו לפה תוך כדי מלחמה". הוא לא מצטער על ההחלטה: "היו מעט מאוד אנשים בגריין, הרבה עזבו כי לא ידענו מה זה נגב ומה זה חולות. פה הייתה תבואה גבוהה. אבל אלה מרעננה לא רצו לעבור לפה, הייתה מלחמה בתוך הקיבוץ. אחד החבר'ה שלנו, שעבד במשרד החקלאות, השיג הסכם – אם נחליט להישאר פה, ימחקו לנו את כל החובות שצברנו שם. אז נשארנו פה".
כאמור, הגרעין הקיבוצי הורכב בעיקרו מעולי בולגריה. "אחרי קום המדינה החלו גם ההורים שלהם לעלות ארצה, ולא היה מקום ליישב אותם. שלחנו שני חבר'ה מאכערים ש'יכבשו' את יפו ולוד, והם סידרו שם דירות לכל ההורים. אבל הבנים הלכו לעזור להורים, ועזבו אותנו. נשארנו פה 29 חברים, זה היה כל הקיבוץ. מה עושים? או שמפרקים, או שעוברים שוב". אבל אז עלתה אפשרות נוספת: לתגבר את הקיבוץ בבוגרי תיכון ובעולים צעירים. "הגיע לארץ גרעין הבונים ב', איזה מאתיים אמריקנים". ביניהם הייתה שרה סאני גורדון, לימים רעייתו ואם שלושת ילדיו.
"אחר כך התחילו הבעיות סביב הלינה המשותפת. אנשים החלו לעזוב, וגם אשתי רצתה את הילדים בבית. החלטנו שבקיבוץ תהיה לינה משפחתית ולא קיבוצית. אבל אין כסף להרחיב את הבתים, אז שלחו חבר לאמריקה שיאסוף כסף. הוא חזר בלי כסף אבל עם טריילר ענקי, אוטוקאר, העביר תמרים מעמק הירדן".
יואל מציג בגאווה דקלים שניטעו ברחבי הקיבוץ. חלקם במדשאה, אחרים ניצבים לא רחוק מגדר הקיבוץ, שמקושטת בשלל פסלים סביבתיים ושבשבות נהדרות, פרי יצירתו של אחד החברים. יואל נאנח כשהוא מספר שהרבה מהדקלים כבר נעקרו. "לאט־לאט הם מתים", הוא מסביר – ספק מדבר על העצים, ספק על חבריו הרבים שאינם עוד איתו. גם שרה כבר איננה, נפטרה לפני חמש שנים.
את הפרה הראשונה של אורים קנה יואל ב־1947, כשעוד ישבו בגריין. שנתיים מאוחר יותר הגיעו פרות מאמריקה, ויואל הפך למנהל הרפת. בחלוף השנים הוא ניתב את אהבת החיות שלו להקמת משק חי לילדים, אבל גם היום הוא גאה ברפת המפוארת שפועלת בקיבוץ. את המדינה הוא אוהב בכל מאודו, ולצד זאת יש לו טענות כלפי ההנהגה. "אני מכיר את עזה היטב. רוצים הישגים? אל תורידו עמדה סתמית כשיורים עלינו. תודיעו שרקטה אחת שעוברת לשדרות – הבית הראשון בשכונת רימל הולך. שם זה העשירים של עזה. תשמידו את זה, לא עמדה של עניים. תעשו ככה ותראו שעל המקום הכול ייפסק. זה מה שאני טוען עד היום, אבל לא שומעים לי".
