עכשיו אירופה צריכה את אפריקה. בימים אלה, המחסור בנפט ובגז מקשה על כלכלת אירופה לתפקד. תיאורטית יבשת אפריקה יכולה לספק חלק ניכר מצורכי האנרגיה של האיחוד האירופי, אולם שנים של הזנחת תחום הנפט והגז הטבעי, של אי יציבות פוליטית ושל איומים ביטחוניים, פגעו קשות בתעשיית האנרגיה ביבשת.
לאפריקה יש עתודות גז טבעי המוערכות בהיקף של כ־17 טריליון מטר מעוקב. בתחומי ניגריה ואלג׳יריה לבדן יש כ־10 טריליון מטר מעוקב של גז טבעי. שתי המדינות יוכלו לספק את כל הגז שרוסיה מייצאת היום לאיחוד (כ־200 מיליארד מ"ק בשנה) למשך 50 השנים הבאות. אבל הגז האפריקני בלתי מנוצל. אפילו מוזמביק, שגילתה לפני שנים שדות גז טבעי גדולים מול חופיה, לא מצליחה להגיע לשלב ההפקה בגלל איומי טרור אסלאמי. אפריקה גם הייתה יכולה לעזור באספקת הנפט, אבל ניגריה ואנגולה, שתיים מיצרניות הנפט הגדולות באפריקה, לא מצליחות אפילו לעמוד ביעדי התפוקה שהציב להן קרטל אופ״ק. גם אם היו רוצות, אין להן יכולת להגדיל את אספקת הנפט לאירופה.
האיחוד האירופי מבין עכשיו שהוא צריך את אפריקה, אבל מוכרח גם להכיר בגירעון העצום שיש לו ביבשת. לגירעון הזה יש שני חלקים: גירעון בהשקעות, וגירעון ביציבות.
כל עוד רוסיה סיפקה את הגז והנפט לאיחוד האירופי, איש לא ראה דחיפות בקידום השקעות באפריקה. התוכניות להניח צינור גז טבעי חדש מניגריה לאלג׳יריה, וממנה לאירופה, עמדו במקום. חברות מערביות רבות עזבו את היבשת כשמחירי האנרגיה היו נמוכים, והתוצאה היא שתשתיות שהיו יכולות לפתור בשביל האירופים את בעיית האנרגיה הרוסית פשוט אינן קיימות.
בעיה אחרת היא היעדר פיתוח של קידוחים חדשים. במוזמביק, בטנזניה ובסנגל התגלו בשנים האחרונות שדות נפט וגז טבעי גדולים, אולם חלקם עדיין לא פותחו. בממוצע, לשדה קידוח באפריקה לוקח עשור או יותר לעבור משלב הגילוי לשלב ההפקה; גם אם מחר בבוקר האיחוד האירופי ישפוך את כל הכסף הדרוש, הוא יתחיל לקבל את ההחזר על ההשקעה רק ב־2030, אם לא אחר כך.
אחת הסיבות להזנחה היא שהסביבה באפריקה לא מעודדת השקעות לטווח ארוך. זהו גירעון היציבות. למעט בעיני צרפת, היציבות של אפריקה לא הייתה בראש סדר העדיפויות של מדינות אירופה. אולי אפילו להפך: ב־2011 צרפת ואיטליה דחפו את נאט״ו להפיל את קדאפי בלוב, ובמלחמת האזרחים שבאה אחר כך המדינה נחרבה, והפכה לשער מרכזי להגירה בלתי חוקית לאירופה. הניסיונות לייצב את המדינה רק המשיכו את המלחמה, כשבנות ברית אירופיות תומכות כל אחת בצד אחר – האיטלקים בממשלת מערב לוב, הצרפתים בממשלת מזרח לוב.
היום רוב המדינות הגדולות של אפריקה נמצאות במשבר כזה או אחר. צ׳ד סובלת זה חצי עשור מאיום של בדלנים בצפונה. בניגריה, פשע וטרור מרחיקים השקעות מערביות מהדלתא העשירה בנפט בדרום המדינה. במוזמביק, טרוריסטים מוסלמים השתלטו על המחוז הצפוני העשיר בגז. באתיופיה התנהלה עד לפני כמה חודשים מלחמת אזרחים.
והמצב הזה כנראה רק יחמיר בחודשים הקרובים. העלייה במחירי המזון והאנרגיה פוגעת יותר במדינות המתפתחות, שאוכלוסייתן ענייה. מחירי מזון גבוהים יותר משמעם שאנשים אוכלים פחות. התייקרות האנרגיה פוגעת בצרכנים, בעסקים ובאנשים פרטיים. אפריקה רגישה במיוחד להתייקרות הנפט, שמשמש כמקור לחשמל. כ־40 אחוזים מתפוקת החשמל במערב אפריקה מגיעה מדיזל. במדינות שמחיר הדיזל בהן הוכפל, כמו ניגריה, המשמעות היא התייקרות חדה בחשמל ופגיעה בעסקים.
ללא יציבות חברתית ופוליטית, ההשקעה במגזר האנרגיה האפריקני נראית מושכת פחות. חברות צריכות להתמודד לא רק עם עלויות הפקה גבוהות, אלא גם עם איומי טרור ועם הנזק שגורמות כנופיות גנבים. חלק מהירידה בתפוקה בניגריה, למשל, קשור בקידוחים פיראטיים של גנבים מקומיים. אי יציבות מאיימת גם על קווי צינור חדשים. צינור בין ניגריה ואלג׳יריה יהיה חייב לעבור בסאהל, אזור שסבל מזינוק במספר מתקפות הטרור בשנה האחרונה. מי יאבטח אלפי קילומטרים של צינור גז, שיהיה יעד אידיאלי למחבלים?
