קשה לנהל שיח מעמיק עם הסוחרים הערבים בעיר העתיקה. בליל השפות חזר לעיר עם התיירים, לשמחת הסוחרים, והדרך משער יפו לרחוב בית הבד עמוסה גם בסתם יום של חול. אבל ירמיהו דנציג מנסה. הוא שחום עור, קצוץ שיער, חובש כיפה, ומדבר ערבית שוטפת שמבלבלת את המקומיים. "אתה בדואי?", שואל אותו אחד הסוחרים, והוא צוחק: "לא. כולם אומרים לי את זה". ואז הוא מוסיף את ה"לייבל" הייחודי שלו, בערבית מהוקצעת, שגורם לסוחר להרים את גבותיו: "אני יהודי פלסטיני".
התשובה הלא שגרתית לא נגמרת שם. דנציג, יליד ארצות הברית, לא רק קורא לעצמו פלסטיני, אלא גם "מקדסי". משפחתו, מהעולים לצפת עם תלמידי הגר"א בראשית המאה ה־19, עברה מצפת לירושלים; הוא רואה בעצמו ירושלמי ותיק, אף שסבא רבא שלו נמלט בפרשייה מסקרנת לאמריקה. אבל הסוחר המקדסי גם כן לא מנסה לערער על ההגדרה העצמית של דנציג: "הסבים שלך בטח ישבו עם הסבים שלי פה בשוק", הוא אומר.
דנציג רואה בשיחות כאלה את משימת חייו. כחלק מפעילותו בארגון "הבית" שהקים, שסמלו מפת הארץ ממערב לירדן (עם רמת הגולן), הוא מדבר עם ערבים ישראלים ופלסטינים בפייסבוק, ביוטיוב ובטיקטוק על חיים משותפים ועל תולדות העם היהודי בארצו; מתווכח עם יהודים שמאלנים וימנים על חזון שתי המדינות ועל סיפוח ללא אזרוח; ומציג הכול עם כתוביות בערבית, בעברית וגם באנגלית, כדי לחשוף נרטיב אחר לסכסוך היהודי־ערבי, בתקווה שהוא זה שישתלט, בסופו של דבר, על חיינו כאן.
הצעיר הערבי מתעקש: בנרטיב שלו, ישראל כאן "בינתיים". היא כובשת, ובקרוב תלך. "כמה זמן אתם הולכים להיות כאן?", הוא שואל בזלזול. "עשר שנים? עשרים שנה? שלושים שנה?". ודנציג משיב: "אנחנו היהודים מוראביטין הון, נטועים עמוק כאן!"
"עם ישראל הוא עם סגולה, ובאנו לארץ כדי להיות משהו אחר", הוא אומר לנו בריאיון בירושלים. "צריך להיות יצירתיים ועם זאת זהירים. בשמאל מפחדים מהערבים ומהזהות היהודית השורשית ביהודה ושומרון, אבל מדינה עם השפעה ערבית ועם זהות יהודית עמוקה תהיה משהו אחר. ז'בוטינסקי, מאבות הימין בארץ, אמר שהוא מדמיין מדינה יהודית עם ראש ממשלה יהודי וסגן ערבי, ואפילו לא התנגד למצב הופכי, של ראש ממשלה ערבי וסגן יהודי. הבחירה בין שתי מדינות, מדינה דו־לאומית ומדינת אפרטהייד כבר מיטשטשת. היום יש הרבה יותר גוונים ויותר אפשרויות לפתרון".
לא רק את הערבים הוא מבלבל, אלא גם אותנו. "מרחבא, אני יהודי פלסטיני", הוא אומר למצלמה באחד מסרטוני הטיקטוק שלו. "כן, מימי מוסא עליו השלום העם היהודי חי בארץ הקודש, והיום אנחנו חלק אינטגרלי מהעם הישראלי". אבל האם "יהודים פלסטינים" – בני היישוב הישן בארץ ישראל, שחיו כאן לפני שהגיעה הציונות החילונית – קיימים כיום, כקבוצה או כזהות?
כששירת בצבא, כמה שנים אחרי שעלה ארצה, הוצב במג"ב בירושלים, בעיר העתיקה. "חצי מהלוחמים והמפקדים הם מוסלמים, דרוזים ונוצרים דוברי ערבית", הוא מספר. "מולם היו תושבי הרובע המוסלמי, אוכלוסייה קיצונית ביותר. יש בה נוכחות בולטת של חמאס. היו קללות, יריקות והשפלות מצד אנשים כאלה, שכינו אותי ואת השוטרים הנוצרים והמוסלמים 'בוגדים' ו'מרגלים'. אבל היו גם אנשים נורמטיביים שרוצים לחיות בשלום, והם היו רואים אותי מקשקש בערבית ואומרים לי 'יא איבני, אתה משגיח עלינו'.
"בחוויה הערבית־ישראלית והפלסטינית יש מורכבות רבה יותר משרואים בתקשורת. אני זוכר שהייתי במשמרת יום שישי על הר הבית, והאזנתי לדרשת האימאם מהמסגד, לדברי ההסתה שלו, ובערתי מבפנים, אבל מצד שני ראיתי בעיניים שלי את התגובות של האנשים ברחוב. חלקם היו מתלחששים בשקט שנמאס להם מההסלמה, ואפילו מקללים את איש הדת שממשיך את ההתלהמות כדי לקרב את האנשים לאסלאם הקיצוני".
בכלל, במונחי יהודים־ערבים וישראלים־פלסטינים, ירושלים היא עיר מבולבלת. פעם שוחח דנציג, "לא רחוק מפה", עם כמה ערבים ירושלמים, שאחרי שיחה ארוכה התוודו שהם יהודים במקור. "דיברתי על העבר שלי", הוא מספר, "והאפשרות להיות יהודי פלסטיני הייתה חדשה להם. הם סיפרו שמשפחתם נטשה את מנהגי היהדות לטובת האסלאם, כי לא חשבה שאפשר להיות גם וגם".
גם וגם
הוא גדל בסן־דייגו, אך כיום הוא חי בנתניה – בן 27, נשוי, ובקרוב (אולי כבר בשעה שאתם קוראים את המילים הללו) יהיה לאב. "סבא רבא שלי, אברהם דנציג, נולד ברובע היהודי, ונאלץ לברוח מהארץ בגלל הכיבוש הבריטי וההתעללות שלו בתושבים היהודים בעיר העתיקה", הוא מספר. במשפחה מתגלגל הסיפור כך: שוטר ערבי בשירות המנדט אנס את אחותו של אברהם, וזה נקם את נקמתו – יחד עם עוד חבר מיהודי העיר – בירי שני כדורים בשוטר. אברהם וחברו נעצרו בעוון רצח והובלו למגרש הרוסים, לקראת משפט שיגזור עליהם עונש מוות. שוטר יהודי הבריח את השניים החוצה בליל שבת, לובשים מדים אדומים; הם נמלטו לביירות ומשם ברחו לאיסטנבול, ואז יהודים טובים סידרו להם ויזה לארה"ב.
מעבר לים למד אברהם בישיבה יוניברסיטי, "עם הרב סולובייצ'יק", ואז התנדב לצבא. "השימוש בנשק לא היה זר לו, והוא ידע הרבה שפות – יידיש, גרמנית, ערבית, טורקית ואנגלית", מספר דנציג על סבא רבא אברהם. "במלחמת העולם השנייה הוא שירת כקצין מודיעין שסייע במלחמה נגד הנאצים. במשפחה סיפרו שחקר נאצים שנפלו בידי האמריקנים, ופתח כל חקירה בכמה מילים ביידיש, כדי שהנאצים יימח שמם ידעו שמי שחוקר אותם הוא יהודי". במשפחה גם אומרים שהוא היה בין מי שלכדו את מדען הטילים ד"ר ורנר פון בראון, שהיה מופקד על תוכנית הטילים הנאצית, ולאחר שנתפס גויס בידי ארה"ב והצטרף לנאס"א. כך או כך, בגלל סבא רבא אברהם ביקש נינו ירמיהו לשרת דווקא במג"ב ירושלים. "רציתי לחזור למקום שבו הכול התחיל מבחינתי, בסיפורו של סבא רבא. בזמן ששירתתי בעיר העתיקה הייתי מדבר עם אנשים ומספר להם על המשפחה שלי, והם התייחסו אליי אחרת. הם ראו בי אחד משלהם למרות המדים, ואפילו כינו אותי 'היהודי המקדסי'".
את הקרדיט לעלייתו ארצה, לפני שמונה שנים, נותן דנציג לתנועת החרם שפגש באמריקה. "גדלתי במשפחה עם זהות יהודית וציונית חזקה, ללא התנצלות, ולא הייתי מוכן לשתוק על השקרים", הוא אומר. "הסיפור האישי של סבא רבא לא נתן לי מנוחה. נזכרתי בטיולים שלי עם סבא בישראל, ולתחושת החופש שהרגיש ברובע המוסלמי, בתרבות המוכרת לו, כשדיבר בערבית המקומית". אחרי שעלה ארצה ב־2014 הוא למד תואר בדיפלומטיה, ביטחון וטרור במרכז הבינתחומי בהרצליה (היום אוניברסיטת רייכמן, שגם שתי אחיותיו למדו בה), וגם למד במכון מאיר בירושלים ולימד אנגלית באופן פרטי בשכונת עג'מי ביפו: כך הוא שיפר את הערבית שלו ואת האנגלית של הילדים.
בגיל 23 התגייס לשירות במשמר הגבול, "דווקא בפלוגה ג', שאחראית על השמירה בהר הבית", הוא אומר. "סבא שלי נפטר בישראל, ובסוף השבעה הלכתי להתפלל בכותל בירושלים. ממש בסוף תפילת מנחה היה פיגוע, וראיתי איך לוחמי משמר הגבול פורצים להר הבית ומשליטים סדר. הבנתי שזה לב הסכסוך ושם אני צריך לשרת, וידעתי שהשפה והתרבות שלמדתי מהסיורים עם סבא בירושלים ומהניסיון עם בני הנוער בשכונת עג'מי יהיו יתרון גדול".
היתרון מומחש גם היום, אחרי שהשתחרר מהשירות אבל לא מעיר הקודש. בסרטון שצילם ביום ירושלים על רקע הריקודגלים הוא מסביר באנגלית על הפער הקיים בעיר בין הנרטיב הערבי ובין הנרטיב היהודי לגבי העיר, ואז – כדי להמחיש את הבעיה – פותח בשיחה עם צעיר ערבי חובש כובע. "אתה מגדיר את עצמך ישראלי, נכון?", שואל אותו הערבי כשמאחורי שניהם ניצב שוטר מג"ב במדים. "כן, כמובן", עונה דנציג. "ואני מגדיר את עצמי כפלסטיני מקדסי, אתה מבין?", אומר לו הערבי. "איווה, ואני יהודי מקדסי", משיב דנציג. "מה זה יהודי מקדסי?", הצעיר הערבי מרים קול בתסכול. "אין דבר כזה!". אבל דנציג מתעקש: "יהודי מקדסי, מהעיר העתיקה".
"תושבי הרובע המוסלמי הם אוכלוסייה קיצונית ביותר. היו קללות, יריקות והשפלות מצד אנשים כאלה, שכינו אותי 'בוגד' ו'מרגל'. אבל היו גם אנשים נורמטיביים שרוצים לחיות בשלום, והם היו רואים אותי מקשקש בערבית ואומרים לי 'יא איבני, אתה משגיח עלינו'"
"עלא עיני ועלא ראסי", אומר לו הערבי בציניות, "שיהיה לך בכיף". דנציג מסביר לו: "סבא רבא שלי היה יהודי פלסטיני מהעיר העתיקה. והיום אני ישראלי, כמו כל האנשים האלה". הצעיר הערבי מתחיל להתווכח. "כמה זמן אתם כאן?", הוא שואל את דנציג, בתור נציג הישראלים. "בוא נדבר לעניין?", שואל אותו דנציג. "בטח לעניין", משיב הערבי. "אנחנו לא רוצים לדבר כמו פוליטיקאים". ודנציג מדבר לעניין: "שמע, אם יהודי יבוא ויגיד לך שאין כזה דבר פלסטיני, זה לא צודק, נכון או לא? יש פלסטינים, יש פלסטין, נכון? יש אל קודס? אז יש גם ישראלים. בני ישראל".
"כן, אבל לא אלה", עונה לו הצעיר, מצביע על צועדי הדגלים. "אצלנו בקוראן, אתה מכיר את הקוראן, נכון? בני הדתות של פלסטין הם נוצרים, יהודים ומוסלמים. אבל היהודים המקוריים הם לא אלה. הם מתנחלים, כובשים, גונבי אדמה". "טייב, טייב", אומר דנציג. "הבנתי את דעתך. אז מאיפה כל האנשים האלה? …אם אתה מכיר את ההיסטוריה, בני ישראל נולדו כאן, והם גורשו בכוח בידי הרומאים, נכון?"
הערבים לא משתכנעים. ערבי מבוגר אחד ניגש ומתערב, מנסה להסיט את השיחה לשאלת החיים המשותפים: "אלה באו לעשות פרובוקציה, רק להראות שהם חזקים", הוא אומר, ועובר לעברית: "כאילו, 'אני שולט פה'. אתה שולט – תן לי לעבור, חלאס. זה רק לעשות פוזה". "טייב", עונה לו דנציג. "ברור שאנחנו חייבים ללמוד איך לחיות ביחד. יהודים ומוסלמים… אנחנו חזרנו מהגלות מן א־ללה, ואתם נשארתם כאן גם כן מן א־ללה, והעתיד שלנו הוא להיות כאן ביחד".
הצעיר הערבי מתעקש: בנרטיב שלו, ישראל כאן "בינתיים". היא כובשת, ובקרוב תלך. "כמה זמן אתם הולכים להיות כאן?", הוא שואל בזלזול. "עשר שנים? עשרים שנה? שלושים שנה?". ודנציג משיב: "אנחנו היהודים מוראביטין הון, נטועים עמוק כאן!"
רגש של ריבונות
בוויכוחים ודיונים כאלה עם פלסטינים הוא מפזר לכל עבר עדויות היסטוריות על נוכחות יהודית בארץ בין חורבן בית שני ובין ימי המנדט הבריטי. "כשאנחנו מדגישים את הישראליות, אנחנו מוחקים את תולדות היהודים בארץ לפני הקמת המדינה", הוא טוען. "אבל עמנואל קאנט בגרמניה הגדיר את היהודים בגרמניה כפלסטינים, ודוד בן־גוריון אמר בגאווה שישראל היא חלק מההמשכיות של העם היהודי שחי פה לפני הקמת המדינה.
"ההתעלמות מכך גורמת לפלסטינים לטעון למונופול על פלסטין ההיסטורית, ומחלישה אותנו. הפלסטינים אומרים ליהודים: חזרתם מהגלות לארץ, ואתם טוענים שלב הציוויליזציה שלכם בירושלים וביהודה ושומרון, אבל אז אתם מוכנים לוותר על הבית שלכם במשא ומתן – וזה אומר שאתם לא מחוברים לאדמה הזאת, שאתם לא מפה. אבל אם נהיה חזקים יותר בעמדה שלנו, סימן השאלה ייעלם וכך גם הוויכוח על עתיד ההתנחלויות.
"אני שומע ימנים שאומרים: אין דבר כזה פלסטינים או פלסטין. ואני אומר: ההפך. במקום לומר שהם לא התקיימו, צריך לומר שההיסטוריה הפלסטינית היא היסטוריה יהודית. שאנחנו היהודים הפלסטינים היינו פה ברצף מאז חורבן בית שני. סבא שלי דיבר ערבית כשפת אמו, חייו ותרבותו, וגם כשגר בארה"ב הרגיש בטוח בסביבה של מזרח תיכוניים ודיבר בה בערבית. זה לא סותר את האמירה שלעם היהודי יש זכות להיות חופשי בארצו".
אמו של דנציג נולדה באי לגואן שבגיאנה, בצפונה של יבשת אמריקה הדרומית, והיא בת למשפחה בעלת שורשים מגירוש ספרד; אבל דנציג לא חושב שמהלכי הגירה מסיביים כאלה עשויים לקרות שוב, כמו שמדמיינים יהודים וערבים רבים. "אני חושב שצריך לאחד ולא להפריד בין העמים", הוא אומר לנו. "אני חושב שכל תושבי הארץ צריכים להיות תחת אותו חוק ולקבל זכויות שוות. אנחנו בתור יהודים צריכים להגדיר את המדינה עם זהות יהודית עמוקה ביותר, אבל לתת זכויות לכל התושבים. בישראל צריך לפתח רגש של ריבונות, ולא לוותר על שטחים. עם ישראל חזר אחרי אלפיים שנה לארצו, ולא צריך להיות תלוי בארה"ב, באירופה או בזימבבואה. אנחנו צריכים לקבל החלטות בשביל עצמנו".
ומה עם האיום הדמוגרפי?
"אני שומע את האיום ברוב ערבי פלסטיני, אבל צריך לדבר על תהליכים. המציאות היא שאנחנו פוסעים לכיוון של מדינה אחת, ולכן צריך להתחיל היכרות בין הצדדים, ולחזק את הלאומיות היהודית. נקודת המוצא צריכה להיות שמי שרוצה לקשור גורלו בעם היהודי ולהשתלב במדינת ישראל יכול לעשות זאת, אבל גם להבין שעם ישראל חייב להרגיש ביטחון בארצו – הוא לא יכול להיות מיעוט שנשלט בידי האחרים. בד בבד אנחנו צריכים להבין שהפלסטינים צריכים חופש תנועה וזכויות.
"יש הרבה ערבים ביהודה ושומרון שאומרים בפה מלא שהם רוצים זכויות במדינת ישראל, רוצים להיות חלק מהצבא והמשטרה, ורוצים לקשור את גורלם בגורל העם היהודי. אני לא חושב שיש לי זכות להגיד לאדם כזה 'אתה לא יהודי ולכן תהיה אזרח סוג ב". זה נוגד את חזון הנביאים והאמונה שלנו. צריך לזכור שהיחס לגר הוא הערך שחוזר בתורה הכי הרבה פעמים. בתולדות העם היהודי והאומה היהודית, היו הרבה עמים שהיו חלק מאיתנו, ובהם גם ישמעאלים. אנחנו צריכים להתייחס למורשת היהודית ולבחון את המציאות לפיה ולא לפי הגדרות חיצוניות של האו"ם, ארה"ב או אירופה. אולי הפתרון יהיה פדרציית אמירויות, עם אוטונומיה מקומית ושלטון מרכזי שהוגדר לפי חוקה, של מדינה יהודית עם זכויות שוות לכל האזרחים.
"אני שומע ימנים שאומרים: אין דבר כזה פלסטינים או פלסטין. ואני אומר: ההפך. במקום לומר שהם לא התקיימו, צריך לומר שההיסטוריה הפלסטינית היא היסטוריה יהודית. שאנחנו היהודים הפלסטינים היינו פה ברצף מאז חורבן בית שני. סבא שלי דיבר ערבית כשפת אמו"
"מלבד זאת, אפילו אם כל ערביי יהודה ושומרון יהיו חלק מישראל, עדיין יהיה פה רוב יהודי. מי קבע שרוב של 75 אחוזים הוא מספר קדוש? מלבד זאת, יש כמה דרכים לחזק את האומה העברית לקראת המציאות החדשה. זו יכולה להיות חוקה שתקבע שלא משנה מה יקרה, מדינת ישראל היא יהודית. אפשר גם לפעול במרץ להביא עוד יהודים לארץ. יש המון יהודים באתיופיה שלא נותנים להם לעלות לארץ אלא במספרים קטנים. יש יהודים בניגריה, יש צאצאים של אנוסים בדרום אמריקה. יש משאבים שאפשר להשקיע כדי להגיע למציאות של מדינה אחת שעדיין תהיה הבית הלאומי של העם היהודי".
דנציג לא רק מדבר על עלייה, אלא גם פועל לטובתה בתור רכז החינוך בתנועת חירות בהסתדרות הציונית. "אני נואם בקהילות בעולם על ההיסטוריה היהודית, על החזון שלנו בישראל ועל הפעילות של תנועת 'הבית'". הדבר מוביל אותו לשוב לא פעם לאוניברסיטאות בארה"ב. "המצב שם חמור מאוד ליהודים ולפרו־ישראלים", הוא אומר. "בארה"ב יש תנועת אנטישמיות בולטת, אף שהאמריקנים מכחישים את התופעה, כולל היהודים. הם לא מוכנים להכיר בשנאת היהודים, שמתבטאת בשמאל הקיצוני וגם בימין הקיצוני. בקמפוסים האנטישמיות מתגלה באופן חד ושקוף יותר. ליהודים היה תור זהב בספרד, בגרמניה ובפולין, אבל זה נגמר רע מאוד. עכשיו יש תור זהב ליהודים בארה"ב אבל מי שמזהה את התהליכים ההיסטוריים מבין לאיזה כיוון אנחנו הולכים. יש הרבה יהודים שמבינים שהחיים הופכים לפחות נוחים, מה שמוביל לעלייה גדולה יותר של יהודים, בעיקר מקרב היהדות האורתודוקסית".
להפוך את הערבים לדרוזים
מטרתו ברשתות החברתיות היא לעורר דיון: בסרטון אחד בטיקטוק הוא משכנע ערבי להכיר בזכות היהודים להתפלל בהר הבית; בסרטון אחר הוא אומר: "אני רוצה לדבר על חג החנוכה, שבו ההתנגדות היהודית ניצחה את היוונים לפני יותר מאלפיים שנה. הניצחון הזה מלמד שני שיעורים. האחד הוא שהעם היהודי הוא העם המקורי שחי על האדמה המקודשת, אדמת פלסטין, והאחר חשוב יותר: שאין מקום לכיבוש על האדמה המקודשת, שחייבת להיות מקום של חופש לכל תושביה".
תנועת "הבית", לדבריו, היא ארגון שלום ששואף לשלמות הארץ ולריבונות ישראלית בכל ארץ ישראל, אך גם במתן זכויות וחובות לכל התושבים הלא יהודיים בארץ, כולל הערבים הפלסטינים. "זה החזון והשאיפה שלנו", הוא אומר. "איך הוא מתבטא בפתרון פוליטי – צריך לדון. המשא ומתן בין שני הצדדים צריך להתנהל לא למען היפרדות או שתי מדינות, אלא למען חיים משותפים במציאות אחת.
"בשבוע שעבר הייתי בחברון, בצד הפלסטיני, וכמה ימים לפני כן הייתי בחוות־גלעד. יש לנו שותפים פלסטינים שמלווים אותנו. אני נכנס גם למחנות פליטים. בכל מקום מדברים על העתיד המשותף בהבנה ששני הצדדים מושרשים בקרקע. אנחנו מתווכחים, לא מתייפייפים, ומדברים על הדברים הכי קשים".
יש לו גם עקרונות שנראים ימניים למדי, אבל גם הם מבוטאים באופן מורכב. למשל, הוא מזהה חולשה בהנפת דגלי פלסטין ברחבי ישראל, בטקסי נכבה למיניהם: "במזרח התיכון עושים שלום עם מי שחזק ולא עם מי שחלש", הוא אומר, "ואנחנו בלי ספק נתפסים כחלשים ומושפלים, וכמי שמשתמשים ברשלנות בכוח. בחוויה של הפלסטינים ובסיפור שהם מספרים לעצמם ולעולם, אנחנו היהודים היינו ללא כוח במשך אלפיים שנה, אבל מכיוון שאנחנו שוב חזקים, אנחנו מנסים להשתמש בכוח הזה נגדם".
גרוע מכך, לדבריו הפלסטינים מרגישים שישראל פגעה בהם באמצעות תהליך אוסלו – הניסיון להגיע לשלום עם אש"ף – ומאשימים את היהודים בכל הנזקים שגורמת רמאללה. "בשיחות שלי עם פלסטינים, הרוב אומרים שהם סובלים סבל יומיומי מהרשות. יהודים שגרים ביהודה ושומרון מכירים את זה: לפי הערבים הרשות הפלסטינית שמתעללת בהם נוצרה בידי ישראל והסכם אוסלו. כלומר, הם סובלים מהתעללות פיזית ונפשית בידי הרשות שנוצרה בידי ישראל, ולכן הם רוצים לפגוע בישראל.
"הם צודקים בטענה שלא עשינו מאמץ ראוי להנהיג את המציאות ולספק להם מקום בה. גם היחס לערביי ישראל היה בעייתי במשך שנים, ועכשיו זה בעוכרינו. כשפיקדתי על כיתת חיילים דרוזים, הייתי בטוח שהם ימותו למעני, כי המנהיגות שלהם לקחה אחריות לפתח ברית עם העם היהודי. אנשים שוכחים שב־1834 הדרוזים עשו פוגרום בצפת: איך הם הפכו מפוגרומיסטים לחברים הטובים ביותר של ישראל, אחים ואחיות? התשובה היא מנהיגות אחראית. אם לערביי ישראל תהיה מנהיגות אמיתית שחושבת על טובתם, והמנהיגות הישראלית תאפשר לפתח זהות ערבית ישראלית, מצבנו יהיה טוב יותר. צריך לקחת את המודל הדרוזי ולקדם אותו בקרב ערביי ישראל. זה אפשרי".
אז מה חשבת על רע"ם? למנסור עבאס היו כוונות טובות?
"ראיתי במהלך שלו הרבה פוטנציאל. יש אנשים רבים שיש להם זהות אסלאמית חזקה והם מוכנים לחזור לנרטיב שלהם ולהסתכל בעם ישראל ובמדינת ישראל בצורה שונה. מי שלא מאמין שזה יקרה צריך להסתכל על השינוי שעברו הנוצרים. אם הייתי מספר לסבא רבא שלי על הנוצרים האוונגליסטים שתומכים בישראל ורוצים לקבל מהסיפור היהודי השראה פוליטית ורוחנית, הוא היה אומר שזה לא אפשרי. לאורך ההיסטוריה, הנוצרים היו האויבים הגדולים ביותר של עם ישראל. מי שחושב שאי אפשר לקיים שיח עם המוסלמים – חסר לו חזון ציוני".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
