דוקו-סטיגמה: כשישראל הראשונה עושה סרט על ישראל השנייה

אווירה מתוחה משתררת במרכז הצעירים החדש והיפה של קריית־מלאכי, כשעל המסך מופיעות התמונות הראשונות של הסרט "לוס־אנג'לס דרום". קהל הצופים בהקרנה מצומצם: ראש העירייה אליהו (ללו) זוהר, כעשרה בעלי תפקידים בכירים בעיר, ושלושה מהאנשים החתומים על הסרט – היוצרים גולן רייז ושרון יעיש, והמפיק אלעד פלג. הדריכות ניכרת היטב על פניהם של הקולנוענים. רייז, תושב קיבוץ עין־צורים הסמוך לקריית־מלאכי, ניסה להקדים תרופה למכה ולרכך את התגובות הצפויות. לפני ההקרנה הוא שיתף את הנוכחים בזיכרונות ילדות מביקוריו בעיר, והוסיף: "אנחנו אנשי אמנות, זה המקצוע שלנו. אמרתי שנשב ונראה את הסרט יחד, גם אם זה יהיה קשה וטעון".

אבל כשכתוביות הסיום נמוגות, מתברר שההסברים הללו אינם מספקים. "זה בכלל לא סרט על קריית־מלאכי", פותח ראש העיר את הדיון. "זה סרט על אדם אחד, שלא משקף את הסיפור של העיר. קריית־מלאכי נמצאת היום במקום אחר, אבל הלכתם לצלם רק את המקומות השליליים שבה".

"עשיתם עוול לקריה ולתושבים", קובע גם יוסי פרץ, מנהל הקאנטרי קלאב העירוני ומוותיקי המקום. "הסיפור של העיר כפי שהוא משתקף בסרט היה נכון אולי לפני 15 שנה. פעם קריית־מלאכי נראתה ככה – עיר מפוספסת במרכז הארץ. כתושב המקום אני אומר לכם שהיום זה לא כך. אנחנו חווים כבר עשר שנים טובות, רואים את התקווה בעיניים של התושבים, והם גאים בעיר שלהם. תאמינו לי שאם יש לי ביקורת אני לא מפחד לומר אותה, אבל הסרט הזה גורם עוול וזה כואב לי".

 

המפיק אלעד פלג מפנה אותנו אל נימוקי השופטים בפסטיבל דוקאביב: "הם אמרו שהצלם רן אביעד הצליח להביא את החיים ואת הצבע של העיר". "אז נראה לי שהצלם לא הרגיש כל כך טוב בזמן הצילומים", מגיב ראש העיר אליהו זוהר. "זה בסדר להראות גם מקומות לא טובים בעיר, זה מאתגר את המערכת. אבל לא הראיתם אפילו עץ ירוק אחד. הכול אצלכם שחור"

"קריית־מלאכי נראית בסרט כמו סוף העולם, וזה מנותק מהמציאות", אומרת שולמית הדר, מנהלת "מרכז יוזמה" בעיר, העוסק בקידום ניידות חברתית. "ברור לי שזו אמנות, ואני מודה שהסרט נעשה ברמה גבוהה והוא גם מרגש, אבל את המחיר שלו ישלמו הילדים שיוצאים מפה ומתמודדים עם הסטיגמות. אני גיליתי רק בצבא את השם השלילי שיצא לעיר שלי. לא חשבתי שאני גרה במקום לא טוב, הייתה לי פה ילדות נהדרת, השקיעו בי מאוד – גם העיר וגם ההורים. ופתאום כשיצאתי החוצה, הופתעתי לשמוע את הדברים שאומרים על קריית־מלאכי. לצערי, בגלל סרטים כאלה זה ממשיך. לקחתם רק את האנשים שיושבים בצד, במרכז המסחרי, כמו שיש בכל פריפריה ובכל מקום, וצילמתם אותם כאילו זו העיר. זה מבאס אותי, כי זה לא נכון. זו לא קריית־מלאכי".

בשלב הזה מבקש המפיק אלעד פלג להציג את נקודת המבט שלו. "זה לא סרט דוקומנטרי לגמרי, אלא היברידי. הוא משלב דוקו עם שפות נוספות מתחום הקולנוע, וגם אם יש פה תמונה ביקורתית שלא משקפת את המציאות כפי שאתם רואים אותה, היא משקפת משהו שאנחנו ראינו במבט החיצוני שלנו. בסופו של דבר זה סיפור של אדם אחד ושל משפחתו. סיפור על ילד שרוצה לקבל אהבה מאבא שלו".

את נציגי העיר זה לא משכנע. "כמי שגדלה והתחנכה בקריית־מלאכי, הסרט הזה צובט לי את הלב", אומרת חן קדוש־לוי, מנהלת יחידת השותפויות באגף האסטרטגיה בעירייה. "התמונות והדמויות שהצגתם הן ממש לא המצב כיום. אם תלכו ברחבי העיר, תראו איזו קפיצה היא עוברת. יש שכונות חדשות, יש צעירים, והם לא נמצאים בסרט שלכם". "גם אם 'לוס־אנג'לס דרום' לא נועד להיות סרט תדמית לעיר, הוא יוצר תדמית, והיא לא טובה", מצטרפת ליאת פטיטו, מנהלת מרכז הצעירים שההקרנה מתקיימת בו יושבים. "לא זזתם עם המצלמה שני מטרים מהקיוסק. הראיתם רק דברים מכוערים".

לשיר על משה קצב

"לוס־אנג'לס דרום" הוא לכאורה סרט שמתעד את מערכות היחסים המורכבות של אדם פרטי אחד עם אביו ועם בתו. המצלמה מלווה את יוסף חורי, תושב קריית־מלאכי שבילדותו הוגדר כמחונן וגאון. כיום, בגיל שישים, הוא מתקן שעונים בחנות מוזנחת ומתמודד עם חובות וצווי עיקול. לקראת הבחירות המקומיות של 2018 מחליט חורי לרוץ למועצת העיר כדי לתקן את קריית־מלאכי ולהחליף את ההנהגה המקומית, שהוא מאשים בשחיתות ובחידלון. הוא זוכה לתמיכה מצד בתו ציונה, שכבר אינה מתגוררת בעיר, אך דווקא אביו ויקטור, המחזיק חנות תכשיטים בקריה, לא ממהר לתת לו את ברכת הדרך. רייז ויעיש מציגים לצופה את מסע הבחירות של חורי, אך לא מסתפקים בכך: לצד הסצנות התיעודיות הם צילמו ברחבי קריית־מלאכי מעין מחזמר בהשתתפות זמרים, נגנים ורקדנים, וכך יצרו דוקו־מיוזיקל מקורי ומרענן.

חורי עומד אומנם במרכז ההתרחשויות בסרט, אבל אי אפשר להתעלם מהזירה. בסופו של דבר, זה גם סרט על קריית־מלאכי – והיא מוצגת בו מהרגע הראשון באור מאוד לא מחמיא, בלשון המעטה. הצילומים מתמקדים בחנויות הישנות במרכז המסחרי, ומראים בעיקר עליבות. התושבים שמספרים על העיר הם ברובם קשישים שמשחקים שש־בש בקיוסק ישן. השיר הפותח את הסרט מספר בציניות על מקורו של השם קריית־מלאכי – מחווה לעיר לוס־אנג'לס, שתושביה היהודים תרמו כספים להקמת עיירה בישראל. שיר אחר מספר על שחיתות בעירייה ועל הטרדות מיניות, וברקע נראות תמונות של מחאת הקהילה האתיופית ושל משה קצב, שכיהן בעבר כראש המועצה המקומית. בשיר שלישי מזמרת מקהלת ילדים קטנים: "קשה לנו לישון. אין לנו עתיד פה. הכול מחניק פה".

במילייה של רייז ויעיש, "לוס־אנג'לס דרום" זכה לשבחים. הביקורות היללו, שופטי פסטיבל "דוקאביב" העניקו לסרט את פרס הצילום, ובכתבות שליוו את צאתו לאקרנים הוא תואר כמייצג את המציאות הקשה והאותנטית של קריית־מלאכי. אבל מי שמכיר מעט יותר את העיירה הדרומית יבחין מיד בפער בין החיים לאמנות, ובסטריאוטיפים הישנים שאוחזים במצלמה ומכוונים אותה.

אחרי הצפייה בסרט החלטתי לנסות לעמת בין היוצרים ובין מושא יצירתם – קריית־מלאכי והאנשים המופקדים על ניהולה. התברר לי שהתפרצתי לדלת פתוחה למחצה, ובתוך זמן קצר נקבע מועד לצפייה משותפת. זו למעשה הפעם הראשונה שהסרט מוקרן בקריית־מלאכי, ומצבור המראות שעל המסך מסביר היטב את תגובתם של קברניטי העיר, בדיון שנערך בסיום ההקרנה.

את המילים החריפות ביותר משמיע שלומי מלכה, המשנה לראש העיר. "אני לא מוצא סיבה להתחנף", הוא אומר. "כתושב קריית־מלאכי שנולד כאן וגדל כאן, אני אומר שעשיתם לנו ולילדים שלנו עוול נוראי. במשך כל הצפייה זזתי על הכיסא בכאב. בתחילת הסרט יש סצנה שבה יוסי חורי פונה לצעיר שעובר ברחוב ומבקש ממנו עזרה קטנה, להזיז משהו, והבחור עונה לו: 'אני לא עובד אצלך'. אני אומר לכם שאין סיכוי שזה תושב העיר. אולי הוא מהמושבים באזור, או מקיבוץ עין־צורים", שולח מלכה עקיצה לעבר גולן רייז.

"הייתם צריכים לקרוא לסרט בשם אחר, אולי 'לשחרר את חורי'. אם אני הייתי ראש העיר, הייתי תובע אתכם בבית משפט ודורש שתשנו את שם הסרט. רדו מקריית־מלאכי. האמנות שלכם לא יכולה להיות על חשבון העיר. יש פה 28 אלף איש, כך שיכולתם להראות גם כמה תושבים אחרים".

לדברי מלכה, הסרט אף עלול להזיק לתושבי העיר. "נניח שהבן שלי, שיש לו תואר אקדמי, ייגש למכרז על תפקיד מסוים. הסיכויים שלו להתקבל ייפגעו אם מי שיראיין אותו יראה את הסרט שלכם. אותו אדם עלול לחשוב שתושב קריית־מלאכי בא ממקום נחות, והתפקיד לא מתאים לו".

"זה דיון קשה", מגיבה שרון יעיש, שחתומה על הסרט גם כעורכת. "גם לנו קשה לצפות יחד איתכם, אבל אני יכולה לומר ששמעתי גם תגובות אחרות, של אנשים שלא רואים את זה כמוכם. צופי הסרט מבינים שקריית־מלאכי היא עיר מורכבת, ומבינים את המורכבות. אנחנו מציגים יחסים של אב ובן, ואנשים אינטליגנטים מסוגלים לראות את התמונה השלמה. אני אוהבת מאוד את יוסף חורי, את אבא שלו ואת בתו, ואוהבת גם את העיר שלכם. אתם אומרים שהסרט מציג אותה כמו שהייתה לפני 15 שנים, אבל יש בו גם מטאפורה לערי פריפריה אחרות שלא התייחסו אליהן, ואיזו דרך הן צריכות לעבור כדי להגיע למקום שאתם נמצאים בו היום. המדינה הזניחה את הערים הללו לאורך השנים, ואנשים מקריית־מלאכי מבטאים מול המצלמה את הנושא הזה.

"מבחינתי הסרט עוסק בשאלה עד כמה אתה יכול להתרחק מהמקום שבו נולדת. אני גדלתי בחולון, שגם לה לא הייתה תדמית מי־יודע־מה. היום אני גרה בתל־אביב, אבל יש לי דיאלקטיקה עם חולון ואני קשורה אליה. יש פער בינינו ובין המקום שבאנו ממנו, ועליו הסרט מנסה לדבר".

גולן רייז, הבמאי: "בעיניי זה סרט אוניברסלי. גם כשעשיתי סרט על הקיבוץ שלי, אמרו לי 'למה אתה מוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת', אבל היצירה שלנו אמורה לגלגל דברים שיתפתחו ויתקנו את העולם. אני מאמין שבסופו של דבר הסרט הזה יעשה טוב לעיר, כי הוא מפנה אליה זרקור ומציף מורכבויות"

"הפערים החברתיים קיימים גם היום", עונה שולמית הדר ליעיש, "אבל לא קיבלנו מכם הזדמנות להראות עשייה. יציאת הסרט שלכם לבתי הקולנוע מלווה בכתבות על מישהו שמנסה להראות איך קריית־מלאכי נתקעה ולא זזה. אנשים שלא מכירים את העשייה שיש כאן מקבלים רק את הזווית הזאת".

פלג מבקש להפנות אותנו אל נימוקי השופטים בפסטיבל דוקאביב: "הם אמרו שהצלם רן אביעד הצליח להביא את החיים ואת הצבע של העיר". "אז נראה לי שהצלם לא הרגיש כל כך טוב בזמן הצילומים", מגיב ראש העיר זוהר. "זה בסדר להראות גם מקומות לא טובים בעיר. זה מאתגר את המערכת, ואני בעד. גם אצל הילדים שלנו לא הכול חיובי, אבל איפה יש פה משהו טוב? לא הראיתם אפילו עץ ירוק אחד. הכול אצלכם שחור, בלי טיפה של אור. זה רק מוכיח שלא הייתם ישרים והגונים.

"תראו את ההישגים של בתי הספר בעיר. האחיינים שלי שלמדו פה, כולם קצינים בצה"ל ובעלי תארים אקדמיים. תראו את מרכז הצעירים, את מרכז המצוינות, את הקאנטרי החדש שנבנה עכשיו. לא הלכתם לשכונות הוותיקות שאנחנו משפצים במיליונים. לא הראיתם את הפארקים והטיילות. ציירתם בן אדם אחד, ולא נגעתם בעיר. בשנת 2013, כשנכנסתי לתפקיד חיו בקריית־מלאכי 21 אלף תושבים – והיום אנחנו 28 אלף. יש לנו חוסן כלכלי ומחירי הנדל"ן שלנו הם הגבוהים באזור. אנשים באים לגור בקריית־מלאכי כי הם מבינים שהיא יציבה, וגם המדינה מבינה את זה".

 

"אני שומע את הכעס ואת הכאב", מגיב גולן רייז. "אני לא מתעלם מהם, אבל אני רוצה להראות עוד נקודת מבט. אנחנו כאנשי אמנות מאירים בפנסים שלנו את המציאות. בסרטים הקודמים הארתי את הקיבוץ שלי ואת המשפחה שלי, לא תמיד באור חיובי, וגם שרון בסרטים שלה עסקה בנושאים לא פשוטים. יצירת אמנות מתחילה לחיות כשהיא פוגשת את הקהל. עד עכשיו ראו את הסרט גם תושבים מקריית־מלאכי וגם כאלו שהתגוררו בה בעבר, ובמפגש הזה הסיפור בהחלט לא שחור.

"אבא שלי לימד אותי שהזיכרון הכי טוב הוא זיכרון רגשי. אפשר להתעסק במה ראית ומה הוא אמר ואיך העיר הוצגה, אבל בסוף הצריבה היא רגשית, ובמובן הזה הסרט כן יוצר מעורבות אמיתית ואהבה למקום. הוא מפעיל את הצופים מבחינה רגשית ומאפשר להם גם לכאוב וגם להתחבר לאנשי העיר".

בעקבות צפייה בסרט, מספר רייז, התעורר דיון בפייסבוק בין כמה צעירים יוצאי קריית־מלאכי. "הם ניהלו שם שיח כואב ומשמעותי. מצד אחד הם עזבו את העיר, מצד שני הם מתגעגעים אליה. אני חושב שיוצאים מ'לוס־אנג'לס דרום' עם שתי שאלות מרכזיות: מה הציפיות שלנו מהורינו, ומה המחיר שמשלם ילד מוכשר שגדל בפריפריה".

 

שכונה שהתחזתה ליישוב

אחרי הדיון הכואב על הסרט, לאנשי העירייה חשוב להוסיף ולתאר לאורחים את מצבה של קריית־מלאכי היום. יוסף כהן, מנהל אגף האסטרטגיה בעירייה, מספר על שכונות חדשות, על שיפוץ אזורי המסחר, על דיגיטציה של השירותים העירוניים ועל אזור תעשייה חדש המיועד לחברות עתירת ידע. ראש העיר זוהר מספר על תקציב מאוזן ועל השקעה של 250 מיליון שקלים בפיתוח העיר. "אנחנו חזקים מאוד, ואני גאה בעיר שלי. מזמינים אותי לפאנלים של השלטון המקומי כדוגמה להצלחה, כי הבאתי את קריית־מלאכי ממצב של גירעון וחשב מלווה למציאות המאוזנת של היום. השתתפנו בתוכנית 'מהבראה להמראה' של משרד הפנים, ועכשיו אנחנו משמשים פיילוט לרשויות אחרות".

רגע לפני שנצא לסייר בקריה, זוהר מספר כיצד הרקע האישי שלו השפיע על החלטות שקיבל כראש העיר. "גדלתי בשכונה הכי קשה בקריית־מלאכי, שכונת קיבוץ גלויות. לא הייתה שם תאורה תקינה ולא היה גינון. גדלתי בלי אבא; הוא נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בן שלוש. היינו שבעה אחים, ואמא דאגה לנו לחינוך והוציאה אותנו לפנימיות. אותי שלחו לכפר הנוער הדתי הודיות בקיבוץ לביא.

"כשנכנסתי לתפקיד ראש העיר, התייעצתי עם ראשי ערים אחרות, והרבה מהם המליצו לי לא להשקיע בשיפוץ השכונות הוותיקות. גם אם תפנה לשם מיליוני שקלים, הם אמרו, יהיו שם מעשי ונדליזם והכול ייהרס – אז כדאי שתשקיע רק בצירים המרכזיים. שמעתי את זה ואמרתי: אני לא חוזר על החטא שחטאו איתי בשכונה שלי. החלטתי להשקיע קודם כול בשכונות האלה – לפתח גני משחקים, מגרשי ספורט, תאורה. רק בשנה־שנתיים האחרונות התחלתי לעבוד על הצירים המרכזיים של העיר".

 

שולמית הדר, מנהלת "מרכז יוזמה": "ברור לי שזו אמנות, ואני מודה שהסרט נעשה ברמה גבוהה, אבל את המחיר ישלמו הילדים שיוצאים מפה. רק בצבא גיליתי את השם השלילי שיצא לעיר. לצערי, בגלל סרטים כאלה הדבר הזה ממשיך. לקחתם רק את האנשים שיושבים בצד, במרכז המסחרי, כמו שיש בכל מקום, וצילמתם אותם כאילו זו העיר"

אנחנו יוצאים מהמרכז לצעירים ופונים למרכז המסחרי, שעובר כעת מתיחת פנים. "כשהקמנו את המרכז החדש לצעירים בחרנו מקום שהיה נטוש ומוזנח, במטרה שהוא יקרין על המרכז המסחרי", מסביר זוהר. בכיכר העירייה הוא מצביע על מזרקה, עצים ופינות חמד, שבסרט לא היה להם זכר. אנחנו נוסעים לקאנטרי קלאב שאמור להיפתח בחודש הקרוב. המתחם המרשים כולל חדר כושר, סאונה, בריכות, חדרי סטודיו לחוגים ואולם כדורסל. "הציוד כאן הוא הכי טוב שיש, לא חסכנו שקל", מתגאה יוסי פרץ. "השקענו פה 60 מיליון שקלים", אומר זוהר. "כשהחלטנו על כך עדיין היינו בגירעון, אבל רצינו שתושבי קריית־מלאכי ירגישו מכובדים, ויקבלו מוצר מושקע".

מהקאנטרי אנחנו ממשיכים ל"בית קק"ל למצוינות", השני מעשרה בתים כאלה שאמורים להיבנות בפריפריה, במטרה לצמצם פערים בקרב תלמידים. המבנה החדש, שנחנך לפני פחות משנתיים, מאפשר לבני הנוער המקומיים לקבל לימודי העשרה ללא עלות במקצועות כמו מדעים, אנגלית, טכנולוגיה, יזמות ועוד. בית המצוינות מציע מעבדת מחשבים ומרחבי למידה, ומשמש גם מרכז לפעילות בלתי פורמלית של טיולים, התנדבות בקהילה והכנה לשירות בצה"ל. המנהל רועי מרציאנו מספר שכ־300 בני נוער פוקדים את המקום מדי שבוע. ביציאה משם אני מהרהר מה היה עולה בגורלו של יוסי חורי, הילד הגאון המפוספס, לו זכה ליהנות ממסגרת כזאת.

תצוגת התכלית שנפרשת לעיניי בסיור אכן מרשימה, אבל למרות ההתקדמות הרבה, המציאות של קריית־מלאכי עדיין מורכבת. כך עולה גם משיחות שאני מקיים עם תושבים בעיר, וגם מנתוני משרד הפנים והעירייה. מי שמחפש את התקווה ימצא אותה במוסדות החינוך המתחזקים, בבנייה ובפיתוח, וגם ביציבות השלטונית והאיתנות הכלכלית של השנים האחרונות, אבל הפוטנציאל של עיר שממוקמת במרחק 40 דקות נסיעה מירושלים, מתל־אביב ומבאר־שבע טרם מומש. במדד החברתי־כלכלי משתייכת קריית־מלאכי לאשכול 4, הנמוך יחסית, וכחמישית מהתושבים מטופלים באגף הרווחה. לאתגרים החברתיים תרמה גם קליטת עולים רבים במשך השנים, רובם ממדינות חלשות. שישית מתושבי קריית־מלאכי משתייכים לקהילת יוצאי אתיופיה – השיעור הגבוה ביותר בין ערי ישראל.

שלומי מלכה, המשנה לראש העיר: "נניח שהבן שלי, שיש לו תואר אקדמי, ייגש למכרז על תפקיד מסוים. הסיכויים שלו להתקבל ייפגעו אם האדם שיראיין אותו יראה את הסרט שלכם. אותו אדם עלול לחשוב שתושב קריית־מלאכי בא ממקום נחות, והתפקיד לא מתאים לו"

כשבוחנים את הנתון החד־משמעי לכאורה של הצמיחה הדמוגרפית, מגלים שזו נזקפת בעיקר לזכותה של שכונה חדשה אחת, כרמי הנדיב. 600 יחידות דיור כבר אוכלסו בשכונה, שמיועדת ל־3,200 משפחות. מכיוון שהדיון בסרט עסק רבות בדימוי המקומי, אני שואל את ראש העיר מדוע הוא מאפשר לשווק את כרמי הנדיב כיישוב חדש, בלי לציין שהשכונה היא חלק אינטגרלי מקריית־מלאכי. זוהר מצידו טוען שחברת גינדי היא שחטאה בכך כששיווקה את השכונה, אבל בעקבות פניית העירייה תוקנו הפרסומים. ומה לגבי חברות בנייה אחרות שמקימות פרויקטים בכרמי הנדיב, ועדיין מסתירות את שמה של העיר? על כך אין בפיו תשובה.

מתשעה נשאר אחד

ימים ספורים אחרי המפגש הטעון אני חוזר אל יוצרי הסרט. גולן רייז, 45, הוא בוגר בית הספר לקולנוע מעלה. לפני חמש שנים יצר את הסרט "המחברות של אליש", שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל דוקאביב, ולפני שנה ביים את "עיניים של אבא". שרון יעיש, 48, הייתה בעבר במאית פרומו ב"רשת", ולאחר מכן החלה לביים ולערוך סדרות וסרטים דוקומנטריים. בין השאר ערכה את הסרטים "איך אומרות שתיקה זוכה" ו"אהבה זאת לא הייתה".

כשאני שואל אם נקודת המבט שלהם זזה מעט בעקבות החוויה שעברו בקריית־מלאכי, יעיש מודה: "התקשיתי מאוד להיות נוכחת כשאנשי העירייה צופים בסרט. זה לווה בהתכווצויות בבטן ותחושת אי נוחות, כי בסוף אנחנו מפנים אצבע מאשימה גם אל התנהלות העירייה. אני עדיין טוענת שיש בסרט מטאפורה והרבה רבדים, אבל אני יכולה להבין שמהמיקום שלהם, יש כנראה רק דרך אחת לראות אותו. הם מנסים לעשות שינוי, אבל זה לא מונע מהסרט להיות רלוונטי, ומבחינתנו גם נכון. מה שהם הציגו לנו אחרי ההקרנה היה סרט תדמית של מסע בחירות".

אבל גם אתם לקיתם בחוסר מורכבות. במילות השירים, בבחירה לצלם את המקומות הכי עלובים בעיר, וגם באנשים שבחרתם לראיין. תושבים ששוחחתי איתם העידו שלצד הדברים שדורשים תיקון, יש שינוי והתקדמות בעיר. המורכבות הזאת לא באה לידי ביטוי אצלכם.
רייז: "אתה אומר שיש בסרט חוסר מורכבות בנוגע לעיר, ואני אומר שהסרט מציג מורכבויות אחרות – של יחסי אב ובן, או של ילדים גאונים שגדלו בעבר בפריפריה. יוסי חורי גדל בקריית־מלאכי בשנות השישים, ויש לכך השלכות עליו ועל הבת שלו גם היום. אני חייב לומר שהמאמץ של אנשי העירייה להוביל שינוי, האמונה שלהם בעיר – כל זה נגע גם בי. הסרט עצמו לא מפנה אצבע מאשימה כלפיהם. מדובר בו על שישים שנה של מחירים כבדים שמשלמים התושבים בקריית־מלאכי ובערי פריפריה אחרות. האצבע המאשימה מופנית כלפי כל הממשלות".

אבל ממשלות ישראל לא מוזכרות בכלל בסרט. גם חורי וגם הטקסטים של השירים מציגים את העירייה כמושחתת ומנותקת מהתושבים.
"להקרנה שקיימנו בירושלים הגיע אחד מחברי מועצת העיר של קריית־מלאכי, מסיעה שנמצאת באופוזיציה. הוא אמר שהוא מתחבר לרוב המסרים בסרט, וסיפר שמתוך חבורה של תשעה חברים, רק הוא נשאר לגור בעיר. אי אפשר לומר שהמקום הזה עבר תהליך התקדמות כמו ערים אחרות בפריפריה. ילדים שגדלים בקריית־מלאכי מרגישים שהם לא יכולים להתפתח. אז נכון שהסרט הוא על אדם בן 60, ויכול להיות שהמצב כבר השתנה, אבל הלכנו עם הסיפור שלו".

יעיש: "כשאנחנו עושים סרטים, אנחנו לא באים להראות איזה כיף פה. אתה לא יוצר סרט כשהכול סבבה. צילמנו בקריית־מלאכי במשך תקופה ארוכה, ודיברנו עם הרבה תושבים. 35 אחוז מהילדים שם פגשו את מחלקת הרווחה. כשאנחנו מתארים את זה, אנחנו לא פוגעים בעיר. נכון שתושבים ביקשו שנצלם גם את המקומות היפים, ואני מבינה שקשה לאנשי קריית־מלאכי לראות את הסרט ולהגיד 'זה אנחנו'. אבל חלק מהעניין בסרט הוא להצדיק את המקום שאתה נמצא בו. יוסף חורי הוא אדם שמתעקש על העיר שלו, אוהב אותה ולא מוכן לעזוב אותה".

חורי מייצג בעיניכם הלך רוח נרחב בעיר, אבל בבחירות הרשימה שלו קיבלה בסך הכול 29 קולות. ראש העיר ללו זוהר, לעומת זאת, נבחר ברוב גדול לקדנציה נוספת. זה לא אומר משהו על שביעות הרצון של התושבים?
רייז: "לדעתי אתה טועה כשאתה נכנס יותר מדי לנעליים של תושבי העיר. אם תצא מהן, תפגוש מנעד רחב של רגשות שצפים ועולים מתוך הסרט. עד עכשיו ראו אותו יותר מאלף איש, והתגובות שאנחנו מקבלים הן נלהבות. בעיניי זה סרט אוניברסלי. גם כשעשיתי סרט על קיבוצניקים מעין־צורים, אמרו לי 'למה אתה מוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת', אבל היצירה שלנו אמורה לגלגל דברים שיתפתחו ויתקנו את העולם. אני מאמין שבסופו של דבר הסרט הזה יעשה טוב לעיר, כי הוא מפנה אליה זרקור ומציף מורכבויות".

אמרו שאתם מציגים תמונה לא רלוונטית, שהייתה נכונה אולי לפני 15 שנים אבל לא תואמת את המציאות העכשווית.
יעיש: "כאב לי לשמוע את זה, ואני מודה שגם אני ראיתי את הדברים היפים שהציגו לנו והאמנתי לזה, אבל עדיין יש סטיגמה קשה על קריית־מלאכי כעיר שנתקעה בזמן וסבלה המון שחיתויות. הסרט מראה גם את זה, הוא מעורר דיון, ולכן בעיניי הוא הדבר הכי טוב לקריית־מלאכי. העיר הזו מייצגת את סיפור הפריפריה ואת יחס המדינה אליה. כשדיברנו עם אנשי העירייה, גם הם אמרו שהפסיקו לקוות ליחס טוב יותר מצד רשויות המדינה. מעבר לכך, יש בסרט המון דיסוננסים פיוטיים ויפים".

בשורה התחתונה, אתם לא חושבים ש"לוס־אנג'לס דרום" מחזק את כל הסטריאוטיפים השליליים על קריית־מלאכי?
"המציאות מורכבת, והסרט מורכב. חשוב לי להגיד שלא יצאתי מהדיון כמו שנכנסתי אליו. אני מאמינה שיש לאנשים האלה כוונה אמיתית לעשות שינוי בעיר, והלוואי שיצליחו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il