"בבית-השיטה גיליתי ישראליות חדשה שאיננה גלותית"

לקח לה, ליהודית, הרבה זמן להתפייס עם השם שבחרו לה הוריה. אילו שאלו אותה היא הייתה מעדיפה תמר או מיכל, "שם חסמב"ה כזה". אבל עבור דן ורות בכר, השם יהודית היה הדרך להנציח את הוריהם שנרצחו בשואה. "עם השנים למדתי שיש בשם הזה גם הוד וגם הודיה; אני גם יהודית וגם ייעודית. אני לא סתם כאן, ולא סתם בזמן הזה, ולא סתם קיבלתי את השם הזה".

דן ורות הכירו בכפר־גלעדי, שני פליטים מגרמניה שברחו ארצה בחצי השני של שנות השלושים. הוא מבית בורגני ונטול גינוני מסורת, היא עם שורשים בברסלב – העיר והסנטימנטים. ובכל זאת, בידי יהודית שמורים שופר ותנ"ך מתורגם לגרמנית שהגיעו דווקא מצד משפחת אביה. דן בכר, היא מספרת, עלה עם התאום שלו כשהיו בני 18, ונשלח להכשרה בכפר־גלעדי "בקבוצה של יקים". הוריה של רות לא הרשו לה בתחילה לעלות; אחיה הקומוניסט כבר עזב לצרפת, וזה בהחלט הספיק להם. בסוף הם התפשרו על תקופת ניסיון, ורות הגיעה להכשרה בקיבוץ יגור ומשם לכפר־גלעדי. אלא שהאם, סבתה של יהודית, לא עמדה בכאב הפרדה ושלחה יד בנפשה. בליל הבדולח נלקח אביה של רות למאסר, וכעבור זמן נרצח באושוויץ. "מהמשפחה של אמא נשאר רק אחיה הקטן, שעלה במסגרת עליית הנוער ונשלח לבן־שמן". רק בשבעה על אמה, גילתה יהודית מדוע לא אפשרו לאח ההוא להצטרף אל רות בקיבוץ: הוא עלה במסגרת תנועת בית"ר. "לא שהיה לו מושג מה זה אומר. ילד בן 13, שפשוט היה מהתנועה הלא נכונה".

יהודית ושני אחיה נולדו בכפר־גלעדי, בבית יקי שביקש לשמור על ייחוד בתוך הקולקטיב הקיבוצי. ההורים הקפידו על ארוחת ארבע משותפת מדי יום, ודאגו לחשוף את הילדים למוזיקה קלאסית ולספרות איכותית ("הספר הראשון שלי היה 'במערב אין כל חדש'"). גם עיצוב הבית חטא פה ושם בייחודיות, מפר בעדינות את כללי האחידות המקומיים.

כמו שאר הילדים מקיבוצי הצפון, גם ילדי כפר־גלעדי פונו לחיפה עם פרוץ מלחמת העצמאות, כשרק הגננות מלוות אותם. במקרה של יהודית בת השנה וחצי, אמה הייתה גם הגננת שנסעה איתה. ב־49' הם חזרו לכפר־גלעדי, ושלוש שנים מאוחר יותר התפצלה התנועה הקיבוצית. "אלה היו ימים לא פשוטים בקיבוצים. אני זוכרת שיום אחד הגננת שלי פשוט נעלמה ולא באה יותר. מאמא דרשו לתלות תמונה של סטלין בגן שלה. אבא שלי אמר 'את השתגעת? איך אפשר?', והיא לא תלתה".

"משה ועוזי באים, וכולם רצים אליהם, רוצים לשמוע את מי ראו. מגיעה אחת החברות, שואלת אם בעלה בסדר. משה מהנהן, לא יכול לומר דבר, משום שנמרוד נעדר ואסור להודיע. ציפורה גלעד אומרת להם שלא שמעה מבנה, יוחי". משה ועוזי לא עמדו בזה וברחו חזרה לבסיס

כפר־גלעדי לא התחלק לקיבוץ־איחוד וקיבוץ־מאוחד, אלא הסתפק בחילופי אוכלוסין: החברים ממפ"ם עברו לקיבוץ הגושרים, והמפ"איניקים של דפנה הגיעו לכפר־גלעדי. בבית־השיטה, לשם תגיע יהודית בהמשך, התבצעה נדידה דומה: המפא"יניקים עברו לאיילת־השחר ("קבוצה חזקה מאוד, זה הוביל לשבר רציני"), והצעירים של תל־יוסף הגיעו לבית־השיטה. שבעים שנה אחרי, הם עדיין מכונים שם "התל־יוספים".

אחת הדמויות המיתולוגיות שלצידן גדלה יהודית הייתה מניה שוחט. "תמיד היו בבגדיה כיסים גדולים. בצעירותה היה בהם אקדוֹח, אבל כשאני הכרתי אותה הכיסים היו מלאים בסוכריות כדי לחלק לילדים". בלילות החורף הקרים היו בני משפחת בכר מתכנסים סביב פתילייה קטנה, יושבים על מיטות סוכנות מברזל, "מתעטפים בשמיכה דוקרת ומספרים סיפורים". לינה משותפת? "אחד הדברים הכאובים בחיי", אומרת יהודית, שבמשך שלוש שנים מצאה דרך לישון בבית הוריה. היא עוד זוכרת את הנקישות המאיימות של האיקליפטוס בדופן בית הילדים בימי החורף. "אבל גם קיבלנו הרבה מהחינוך המשותף: למדנו לחיות בהתחשבות, אף פעם לא היינו לבד. הייתה חברותא בקבוצה". היום "הקבוצה" היא קבוצת וואטסאפ מגובשת, "למרות שזה היה רק 18 שנה מחיינו". התמודדות נוספת עם הלינה המשותפת תגיע כשיהודית תהפוך לאם, בקיבוץ אחר ובעידן אחר שבו המבנה הקיבוצי כבר יתחיל להשתנות, והיא עצמה תישא את דגל השינוי.

ואז הגיע הגיוס לצבא. "הייתי במסלול נח"ל מיוחד לבני קיבוצים שהוכשרו לפיקוד והדרכה. פתאום יש מספר אישי, מדים, וזהו – אנונימיות נטולת ייחודיות. אני זוכרת את עצמי בתור לשמיכות, לא מפסיקה לבכות". חוויה מעניינת שזכורה לה מהצבא היא ההיכרות עם בנות הקיבוץ הדתי. "תרבות חדשה. כל שבת הביאו להן מהקיבוצים את החלות הכי מתוקות שאכלתי בחיים שלי. כסמלת ת"ש בגדוד 50 של הנחל המוצנח, הכרתי בהמשך המון חבר'ה מהקיבוץ הדתי". היכרות מוקדמת עם רוח השבת דווקא הייתה לה: לצד קבלת שבת בגנים, הקפידו מדי שישי בכפר־גלעדי על צחצוח הבית והילדים בהקפדה יתרה. "הייתה איזו היטהרות לקראת שבת, שכללה אפילו הברקת פמוטים. היינו ממש עוקבים אחרי השקיעה, מקריאים טקסטים ושירים. בבית־השיטה זה היה אפילו גדול יותר, כי גרעין המייסדים בא ממשפחות מסורתיות".

בגדוד 50 היא הכירה גם את מה שמכונה היום "ישראל השנייה". "הבנתי שחייתי בבועה. גם בקיבוץ קלטו עליות ממרוקו ומהודו, אבל בצבא ההיכרות הייתה יותר אישית ואינטימית. בצבא גם הכרתי את משה".

"אלה היו ימים לא פשוטים בקיבוצים. אני זוכרת שיום אחד הגננת שלי פשוט נעלמה ולא באה יותר. מאמא דרשו לתלות תמונה של סטלין בגן שלה. אבא שלי אמר 'את השתגעת? איך אפשר?', והיא לא תלתה"

משה הוא אלוף־משנה במיל' מוסא פלד – צנחן ושריונר, מפקד גדוד 77 בחטיבה 7, מפקד חטיבת מרכבות הפלדה, ובהמשך חבר כנסת. גם היום, בגיל 77, הוא מתנדב לשירות מילואים כנהג ומוביל טנקים. ב־65', כשיהודית הכירה אותו, הוא היה בתקופת החלמה מפציעת צניחה ושירת בתפקיד משרדי. "הוא הגיע אליי כמקרה סעד. היה כמו אריה בתוך כלוב".

היא שירתה במשרד סמוך לשלו. "יום אחד מוסא נכנס לחדר האוכל עם קופסת תשעה ליטר של מלפפונים חמוצים, שם אותה בגאווה על השולחן וקרא: 'רואים את זה? זה של בית־השיטה'. אני, בתמימות של הילד שאמר 'המלך הוא עירום', שאלתי איפה זה בית־השיטה. משה נדהם. הקיבוץ שלו היה הרביעי בגודלו בארץ". עד מהרה למדה להכיר היטב את הקיבוץ שבעמק חרוד, וגם את משה. שנה אחרי שנפגשו הם התחתנו בכפר־גלעדי. יהודית ביקשה להישאר שם לתקופת ניסיון, אבל מוסא לא רצה לבזבז זמן והזוג קבע את ביתו בבית־השיטה.

עד כמה המעבר בין הקיבוצים היה דרמטי? ובכן, מאוד. "כפר־גלעדי סגור בפני עצמו גם במובן הגיאוגרפי. הוא גם פולני יותר. פה הכול גדול ורחב. בבית־השיטה גיליתי ישראליות חדשה שאיננה גלותית". היא מתארת את השירה כמרכיב נוכח מאוד בקיבוץ שאליו הגיעה. "יש כמה שי"נים שהפכו למותגים של המקום: שירה, שכול, שריון וכמובן בית־השיטה. למדתי כאן המון שירים שלא הכרתי קודם, כמו ידיד נפש ושאר שירים שהחברים הביאו מהבתים שלהם. אף פעם לא היינו קיבוץ עשיר, אבל תמיד הייתה פה שמחת חיים, שמחת עניים".

מלחמת ששת הימים פרצה חצי שנה אחרי חתונתם. יהודית לא הרגישה עדיין מעורה במקום, ורצתה הביתה, לכפר־גלעדי. היא הגיעה בטרמפים עד צמח, אבל שני מיגים שצללו מעל המקום הבהילו אותה מספיק כדי שתשוב מיד לבית־השיטה. משה היה באותה שעה בין משחררי ירושלים, ומשם נשלח עם חבריו הצנחנים לרמת הגולן. בדרך, הוא וחבר נוסף קפצו לבית־השיטה להגיד שלום. הם פנו לחדר האוכל, שם התקיים מדי ערב כינוס שמטרתו להפיג את הבדידות והחששות, ולעבד יחד את קורות המלחמה. "היינו באמצע קריאת תכנים על ירושלים, ופתאום משה נכנס מצד אחד של האולם, ואני רצה אליו מהצד השני". יהודית נתלתה על משה בהתרגשות גדולה, והרגע הזה הפך עבור רבים בקיבוץ ל"תמונת מלחמה" שזכורה עד היום. שש שנים מאוחר יותר תיחרת דמותה של יהודית בתמונת מלחמה מקומית מסוג אחר לגמרי.

"להגיד שהיה שקט אחרי מלחמת ששת הימים לא יהיה נכון", אומרת יהודית ומספרת על מלחמת ההתשה – "מלחמה קשה־קשה. הרבה חברים נפלו. מגדוד 50, מכפר־גלעדי ומבית־השיטה. הלב היה צריך להכיל הרבה". היא נזכרת איך ישבה והיניקה את יוני בכורה, ומהרדיו לידה היא שמעה שֵם אחרי שֵם של החברים הכי טובים שלהם. סטמפל. מנלה. קפלן. "משה לחם בתקופה ההיא במעוזים ובבקעה. את הידיעה שנולד לנו בן הוא שמע בכלל בקול ישראל, כשהוא ליד יריחו. כשנעמה נולדה, אחרי מלחמת יום כיפור, הוא בא מסיני. אחד הדברים הקשים לבחורים היה לבוא ממציאות של הפגזות ומלחמה, לשגרה בבית. כמו פיצול אישיות".

בימי שגרה עבד משה בגד"ש, ויהודית למדה הוראה במכללת אורנים הרחוקה. "הייתי חוזרת הביתה רק בימי שלישי ולסופי שבוע, וזה כשיש לי ילד בן שנה בבית הילדים. תקופה לא קלה". היא סיימה את הלימודים ב־71', השנה שבה נולד אורי, בנם השני. שנתיים אחר כך פרצה המלחמה. ה־מלחמה.

אזעקה לא נשמעה בקיבוץ, גם לא קולות נפץ. הטראומה הגדולה של בית־השיטה החלה בשקט מפתיע שלא הסגיר את הבאות. "הייתה לנו מסורת של התכנסות בצהרי יום כיפור בחדר האוכל, לטקס שהוא מעין חשבון נפש קולקטיבי. פתאום בא מישהו וסיפר ששמע בחדשות שיש מלחמה. ומתחילים לקרוא לאנשים. אחד אחרי השני התפזרו. ליוויתי את משה לכיכר של הקיבוץ, הוא רץ עם הנעליים ביד. פרדה מהירה מהילדים, וזהו. כולם מגויסים, והתלמידים הבוגרים מקבלים את האחריות על המשק".

בבחירות 92' היה משה אחד מ"שבעת המופלאים" של רפול, ויהודית הצביעה למרצ. "ידענו אש ידענו רעם, כמאמר השיר. הקרע התחיל כבר במלחמת לבנון. הוא בא מהמלחמה, ואני בתנועה ליציאה מלבנון והפגנת ה־400 אלף"

היא זוכרת את תושבי מרום־גולן שפונו אליהם, ואת ההיערכות המהירה לסדר להם מקום בבתי הילדים. ילדי בית־השיטה הועברו לחדרי הכיתות, ועבור התינוקות גויסו מיטות מיישובים סמוכים. "אבל לא קלטנו מה הולך להיות. אחרי ששת הימים אי אפשר היה לקלוט". בדרך לפעוטון ראתה את יוסף שריג, חבר הקיבוץ, שהגיע לשם כדי להיפרד מבנו. "מה אתה אומר, יוסף?", היא שאלה, והוא ענה: "שום דבר". לא היה פחד, היא מסכמת. שריג נהרג ברמת הגולן ביום הרביעי של המלחמה. הוא הותיר אחריו אסופת שירים כמו־נבואיים, הידוע שבהם נקרא "שיבה": "לא צמאי מלחמה אל הקרב הלכנו, אהבנו תמיד את הבית. / השמש, שדה הנפתח בנשמה. / ושבנו עתה אליכם, פשוטים כתמיד, ורוח אין בנו. / התוכלו רעים לנחם את אמא, במקומנו?"

את יוחי גלעד, חבר אחר בקיבוץ, ראתה יהודית בפעם האחרונה כשירד מביתו וקרא אליה: "יהודית, גמרנו להכין את הסוכה!" – מתכוון לסוכה של ילדי בית הספר. ב־16 באוקטובר הוא נהרג בסיני. ארבעה חברי משק נוספים נהרגו באותו יום בקרבות בחצי האי. "הלילה ההוא ייקחהו האופל", מצטטת יהודית את הפסוק מאיוב המשובץ גם בשיר הידוע שנכתב ב־84'. "הלילה ההוא זה יום ההולדת הלועזי שלי". בתו היחידה של יוחי, עופרי טוראל, נרצחה בפיגוע בראס־בורקה שבסיני. זה קרה בסוכות, בדיוק 12 שנים אחרי נפילת אביה.

11 מחברי בית־השיטה נהרגו בשבועיים שמיום הכיפורים ועד כ"ה בתשרי תשל"ד. במלחמה נפלו גם חמישה חברי קיבוץ מרום־גולן, שמשפחותיהם ישבו בבית־השיטה. "עוד זה מדבר וזה בא", נאנחת יהודית. "היינו מעט מאוד אנשים ונשים, שחייבים להמשיך ולשמור על חוזק מול הילדים, לחגוג ולשמוח. יושבים בסוכה, והכול משולב בשחוק ודמע". שירה של נעמי שמר, "לו יהי", היה לסמל של תקווה בימי המלחמה, ואורי בן השנתיים וחצי דרש שאמו תשיר לו אותו מדי ערב. "מאז אני לא מסוגלת לשיר את השיר הזה. היה לנו רצון עז לשמור על השפיות והשגרה והחוסן הנפשי, ולא היה לנו זמן לעבד. אבל איבדנו ואיבדנו ואיבדנו".

"רצינו להבטיח את הקיום של כולם, עם עוגנים משותפים אבל גם עם לקיחת אחריות של כל אחד. יצאנו מהתהליך כבויים. קיבלנו מכתבי נאצה, יש אנשים שלא הסתכלו לנו יותר בעיניים. לקח שנים לשקם את הקשר עם החברים"

הם איבדו חברים ובני משפחה, אבל מנגנון הודעות מסודר לא היה אז, גם לא קצין העיר שידבר עם המשפחות. היו רק תלמידי תיכון שניהלו חמ"ל שמועות של מי ראה את מי באיזה קרב והספיק להודיע לקיבוץ. "כשנהרג החלל הראשון שלנו, בצהרי יום כיפור, הבשורה הגיעה דרך אחת מבנות הקיבוץ ששירתה איתו ושמעה על זה". הרוג נוסף היה בנימין שצ'ופקביץ (צ'ופה), גיסו של משה פלד. "למשה ארבעה אחים ואחיות, כולם גרים בבית־השיטה. אני וגיסה נוספת קיבלנו את ההודעה שהבעל של הדס אחותם נפל. צ'ופה גדל בלי בית. הוא היה פליט ששרד את השואה, גר עם אמו בכל מיני מעברות. כאן הוא מצא את האדמה והשורשים. היו לו שלושה ילדים, והוא לא השלים עם הלינה המשותפת. הוא הרעיף על הילדים שלו מתנות וחיבוקים, ריפד אותם ונתן כל מה שלא היה בחינוך הקיבוצי. כשהוא נפל, השבר המשפחתי היה קשה. אבא של משה, שהיה גדול וחזק ואיש עבודה, ישב מאז בבית, מליט את פניו בידיו ומניע ראש, וזהו. הוא נפטר משיברון לב בגיל שישים, שלוש שנים אחרי המלחמה".

יהודית נאלצה להודיע לאלי בן ה־7, בנו הבכור של צ'ופה, על נפילת אביו. היא הגיעה לכיתה שבה הלינו את הילדים, אספה אותו ואת שחר, אחד מבני הדודים, ועלתה איתם במעלה הכביש הפונה לביתם. "אלי ברח מיד. שחר עמד איתי ובכה. הילדים מהכיתה ראו אותנו מהחלון, והתמונה הזו נצרבה בתודעתם עד היום". שבעה לא הייתה: "הדס עבדה באקונומיה עם חברה נוספת ששכלה בן, והן המשיכו לעבוד כרגיל".

משה היה בין הראשונים שצלחו את התעלה, והשתתף בקרב הקשה בסרפאום. יום לפני הפסקת האש של 21 באוקטובר נהרגו בחווה הסינית שני חברים טובים של בני הזוג פלד, ומשה קיבל רשות לנסוע ל־24 שעות ולנחם את משפחות ההרוגים. איתו הגיע גם חברו עוזי אילת, שאחיו נפל בראשית המלחמה. "הם באים כשהם יודעים מה שאנחנו לא יודעים. כולם רצים אליהם, רוצים לשמוע את מי ראו ומה המצב. משה מחוויר ואומר: 'אבל זה לא הכול'. מגיעה אחת החברות, שואלת אם בעלה נמרוד בסדר. משה יודע שלא אבל הוא מהנהן, לא יכול לומר דבר, משום שנמרוד נעדר ואסור להודיע. גם ציפורה גלעד, אמא של יוחי, אומרת להם ששמעה מהבנים האחרים ומיוחי לא שמעה". משה ועוזי לא עמדו בזה וברחו חזרה לבסיס. רק בנובמבר הגיעו הידיעות הוודאיות בנוגע להרוגים. כשציפורה גילתה שאחת החברות ידעה שיוחי איננו ולא סיפרה – היא לא סלחה לה עד יום מותה.

"3,000 איש נהרגו במלחמה. בתי הקברות היו זמניים, לא עשו עדיין הלוויות, לא היה זמן. צ'ופה נקבר בעפולה, אחרים בנהריה או בבארי". רק באוגוסט 74' התאספו המתים כולם ללוויה משותפת בקיבוץ. "תלמיד שלי אמר לי שהוא זוכר שבכיתי נורא. אני לא זוכרת את זה, אבל שמחתי לשמוע שאני אנושית. האתוס של הימים ההם היה 'אל ספוד, אל בכות'. ככה גדלנו. לשמחתי זה השתנה מאז. כל החברה הישראלית השתנתה".

בשנת 1990 קיבל המלחין יאיר רוזנבלום מציפורה גלעד את קובץ התפילות "ענני" שערך פנחס שדה. רוזנבלום עלעל בספר, מצא בו את תפילת "ונתנה תוקף", והלחין אותה "ברגע של התעלות רוחנית". הוא גם בחר מי יבצע את הלחן החדש וירעיד את חברי הקיבוץ בתפילת מוסף של יום הכיפורים: חנוך אלבלק. "חנוך היה אחד מה'ירושלמים' – נערים ממשפחות ירושלמיות מרובות ילדים שנשלחו לקיבוץ", מספרת יהודית. "הוא שר בקול דממה דקה, והרגשנו שנפל פה דבר. הבמאי יהודה יניב שילב את השיר בסרט על השכול בקיבוץ, והשאר היסטוריה. כשנפטר חנוך הגיעו מכל קצווי הקשת החברתית ללוות אותו, גם המון דתיים".

בעקבות מלחמת יום הכיפורים החליט משה לעבור מהצנחנים לשריון ("הוא אמר שהם עשו את המלחמה"). הוא נכנס לשרשרת הפיקוד בחיל, מה שדרש ממנו להישאר ארבעה חודשים נוספים בסיני ולחתום קבע. חברי מרום־גולן שבו בינתיים לקיבוצם, הלוחמים חזרו הביתה, והקיבוץ נדרש לחדש את השגרה – "אבל הרגשנו כמו גוף שאיבד את אחד מאיבריו. מה עכשיו? איך חוגגים את פורים? איך מתנהלים? אבל אני לא יהודית של שכול. הבחירה שלי הייתה לקום, מתוך הבנה שיש לזה השלכות על הסביבה. מי שמוביל את הקהילה לא יכול לשקוע". מיד אחרי המלחמה החלה בנייה של שכונה חדשה בקיבוץ, אבל יהודית לא הייתה מסוגלת לעבור, והסתפקה בהרחבת הבית הקיים.

לפוליטיקה, "הפילגש שתמיד נכנסת לנו הביתה", הגיע משה דרך "חנן פורת וכל החבר'ה של גוש אמונים ונאמני ארץ ישראל השלמה". משה נוהג לציין שהוא גדל לאורם של ציפורה ובנימין גלעד, שהיו מאנשי ארץ ישראל השלמה. יהודית מצידה מזכירה שציפורה קיימה כנס תחת הכותרת "ארץ ישראל השלמה – פרדה מחלום?", וגם חיים גורי נפרד מהתפיסה הזו נוכח היותנו "כובשים ביו"ש".

בבחירות 92' היה משה אחד מ"שבעת המופלאים" של רפול, כפי שיהודית קוראת להם. היא עצמה הצביעה למרצ הקוטבית. "אלה היו השנים הכי קשות בבית, ויכוחי אוסלו עד לב השמיים. ידענו אש ידענו רעם, כמאמר השיר. היינו צריכים למצוא בכל פעם את המכנים המשותפים, ולשים את הפוליטיקה בצד. הקרע בינינו התחיל כבר במלחמת לבנון, עם סברה ושתילה. הוא בא מהמלחמה, ואני ב'נשים בשחור' ובתנועה ליציאה מלבנון וב'נשים דורשות שלום', והפגנת ה־400 אלף. היום הפערים פחות גדולים, הודות לבנט ולממשלה שהקים".

איך מסתדרים בכל זאת, בפרט כששוב עומדות בחירות בפתח? "אנחנו שני הפכים, שבלב ובליבה בעצם אותו הדבר. אנחנו אוהבים את אותם שירים ונופים ואהבות, כל השאר – קליפה חיצונית. היום אני יודעת שאין דבר כזה, שלום עכשיו. זה כמו ילד קטן שרוצה הכול עכשיו. צריך להבין שגם אם יתמהמה, בוא יבוא. אני בשאיפה להידברות עם אחרים ששונים ממני, עם גוונים שונים והסתכלות שונה למציאות. אנחנו צריכים לשבת סביב שולחן עגול ולא מרובע. השכבה התת־קרקעית שלנו זהה – אוהבים את הארץ הזו ורוצים לחיות בה ורוצים שלום. רק הדרך היא שונה. הרי גם גוש אמונים וגם שלום עכשיו נולדו מהטראומה של המלחמה ההיא".

והיה עוד משהו שנולד בעקבות מלחמת יום הכיפורים. "הבנו שהחיים הם שבריריים מאוד, ולכל אחד מאיתנו יש אחריות על הסיפור שלו. היה משבר, המון חבר'ה צעירים יצאו להודו, רצו לראות עולם. ואחד הדברים שהדור החדש נלחם עליהם מתוך הטראומה שלו היה הלינה".

אחרי משבר ההנהגה של שנות השבעים הגיע המשבר הפיננסי של שנות השמונים. כששיטת "כל חבר עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" לא הוכיחה את עצמה, יהודית ואחרים ביקשו להצעיד באחריות את הקיבוץ לעידן הבא. "רצינו להבטיח את הקיום של כולם, עם עוגנים משותפים של מערכות בריאות, חינוך וחדר אוכל, אבל גם עם לקיחת אחריות של כל אחד על העבודה ועם חופש לחברים. הבעיות היו מול גיל הביניים נטול הפנסיה. הראש יודע מה צריך לעשות, אבל הלב נקרע ממה שזה עושה לאנשים. יצאנו מהתהליך כבויים. קיבלנו מכתבי נאצה, יש אנשים שלא הסתכלו לנו יותר בעיניים. תגובות קשות מאוד שהבנתי בכל ליבי. אנשים שהיו חברים הכי טובים, לקח שנים לשקם איתם את הקשר. בפועל, ההפרטה התרחשה בשנות האלפיים".

קולות בנייה נשמעים ברקע, שכונה חדשה עתידה לקום סמוך לבית משפחת פלד. "החיטה אכן צומחת שוב", אומרת יהודית. "כן, בשמים עיט ואיך קרה, אבל בית־השיטה גדלה ומתרחבת. לאלי, הבן של צ'ופה, נולדה שלישיית בנים – עוז, צור ובן. היום הם בני 24, וכולם חיים פה, בקיבוץ".