"מומו לא חזר בו": עמיחי פילבר מסכם שלושה חודשים במשפט נתניהו

כשעמיחי פילבר הגיע לראשונה לאולם 315 של בית המשפט המחוזי בירושלים, הוא לא שיעור שהמקום הזה עומד להפוך לזמן מה לביתו השני. היה זה היום הראשון לעדותו של שלמה (מומו) פילבר, עד המדינה המרכזי בתיק 4000. רבים המתינו בדריכות למוצא פיו של מי שהיה אמור להפליל את ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו בעבירה חמורה של שוחד – אך נדמה שאיש לא חזה את תהפוכות האירוע ואת משכו. "הגעתי קצת מתוך סקרנות", מספר עמיחי (51), אחיו הצעיר של שלמה פילבר. "אני גם עורך דין, יש לי ידע ברגולציה ממשלתית, ורציתי לראות מה קורה שם. בהתחלה לא נתנו לי אפילו להיכנס לאולם הראשי, הייתי באולם הצפייה המשני יחד עם כמה עיתונאים וסקרנים. אחרי חצי יום עדות הבנתי שמומו נמצא בבית המשפט לבד. מצד אחד יושבים אנשי התביעה, מצד שני הנאשמים עם הסנגורים שלהם – והוא שם באמצע, עומד יום שלם על הדוכן, נשאל שאלות לא קלות, ובהפסקה בעצם יושב לבד. אין לו אף אחד איתו, והוא דווקא צריך מישהו שיהיה איתו. גם כדי לשקף לו את מה שקורה באולם מנקודת המבט של הצופה, אבל בראש ובראשונה כדי לתמוך בו. הבנתי שזה קריטי, להיות שם בכל יום ולתת את התמיכה הבסיסית לאח שלי, כדי להחזיק אותו בתוך האירוע הזה.

"באחד הימים תפסה אותי התובעת עו"ד יהודית תירוש במסדרון בית המשפט. היא אמרה לי: 'בלי שום קשר לכל מה שקורה פה, אני רוצה להגיד לך שבכל יום שאני רואה אותך מגיע איתו לפה – זה נוגע לליבי מאוד'. אתה יודע, אין בבית משפט רגעים מרגשים, אבל זה היה רגע אנושי ושונה מאוד".

העדות הלכה והתמשכה על פני ימי דיונים רבים, חלקם מתוחים מאוד ומורכבים מאוד. להוציא היעדרות חד־פעמית לכמה שעות, עמיחי לא נטש את המשמרת שקרא את עצמו אליה. הוא התייצב לדיון אחר דיון, שלושה ימים כמעט בכל שבוע, במשך שלושה חודשים וחצי. בחלוף הזמן הפך לחלק מהנוף הקבוע בספסלים האחוריים – מתבדח עם העיתונאים, מעיר על ציוצים ומסייע בתפעול המזגן הסורר ובאיזון הטמפרטורה באולם – אבל לא בשביל זה הוא היה שם. בכל הפסקה, בכל רגע של הפוגה, הוא ניגש אל מומו, שוחח איתו, וסיפק לו משענת וכתף תומכת.

"תאר לך שפעמיים באים אליך שוטרים, מוציאים אותך מהבית לעיני הילדים, לוקחים אותך למעצר, ואתה עובר שם דברים מאוד לא נעימים כמו אחרון הפושעים. זה מותיר צלקת בבן אדם, בלי ספק. ואת המשמעויות היה אפשר לראות גם כשהוא עמד על הדוכן"

אפילו בין אחים זאת רמת מסירות מרשימה, לא משהו שרואים בכל יום.
"כן ולא. לפני 23 שנה עברתי תאונת דרכים קשה, ובעקבותיה התאלמנתי. נשארתי עם שלושה ילדים קטנים בבית, אחת מהם בעלת צרכים מיוחדים, כשבנוסף גם אני עצמי פצוע. ארבעת אחיי ושתי אחיותיי עטפו אותי מכל כיוון במשך חודשים, עד שיכולתי לעמוד על הרגליים. המשפחה שלי, ובתוכה מומו, הייתה לידי כל הזמן. לכן כשראיתי שאני יכול להיות איתו בבית המשפט, היה לי ברור שזה הדבר הנכון לעשות, בפרט כשיש לי ערך מוסף בתור מי שמבין את העולמות שבהם עוסק המשפט הזה".

כבעל עבר עיתונאי, הוא לא חושך את שבט ביקורתו מהסיקור התקשורתי של ההליך. "לצערי חלק מהעיתונאים מועלים בתפקידם. הם יושבים שם יום שלם, ואף שהם מכירים את ההקשר, אם יש איזו התפלקות – הם מיד מוציאים ציוצים ופושים שמנסים לצייר את האירוע כדרמה. כל מי שיושב באולם מבין שהדרמות לא היו ולא נבראו, אבל אלו הדברים היחידים שיוצאים החוצה דרך התקשורת. זה מאכזב אותי, ומצד שני אני לא מופתע. אני מכיר את העולם הזה. אני אפילו מרחם על העיתונאים שנמצאים שם כבר יותר משנה, ויש לפניהם לפחות עוד שנה כזו".

במהלך שלושת חודשי העדות היה רגע שהרגיז אותך במיוחד וכמעט הקפיץ אותך מהכיסא?
"זה קרה כשהתברר שאחד משני המועדים האפשריים שמומו נתן ל'פגישת ההנחיה', היה בעצם תאריך בת המצווה של הבת שלי. הכניסו לעדות דבר שבבדיקה הכי פשוטה היה אפשר לגלות שהוא בלתי אפשרי. אם היו נותנים למומו בחקירה לפתוח את היומן שלו, או שהיו מראים לו את איכון הטלפון שלו בגוש עציון, הוא לא היה אומר את זה. השופטים כתבו שהפרקליטות ידעה שיש ראיות שמפריכות את מה שהוא עומד להעיד, ובכל זאת שלחה אותו לדוכן העדים".

בית ספר מופלא

שלמה פילבר, נזכיר, היה מנכ"ל משרד התקשורת בשנים 2015־2018, ובמשך רוב כהונתו השר הממונה עליו היה ראש הממשלה נתניהו. בקיץ 2017 נלקח פילבר לחקירה ברשות לניירות ערך, בחשד שפעל שלא כדין לקידום ענייניה של חברת בזק, והדליף לחברה מסמכים מסווגים והתכתבויות פנימיות של משרד התקשורת. בפברואר 2018 נחקר גם במשטרה, ונשלח לחמישה ימי מעצר וחקירה. בימים הללו הוא סיפר לחוקריו שראש הממשלה הורה לו לדאוג לאינטרסים של שאול אלוביץ', בעל השליטה בבזק. פילבר חתם על הסכם עד מדינה, וקיבל הבטחה מהפרקליטות כי יועמד לדין משמעתי ללא ענישה פלילית; בתמורה היה עליו להעיד במשפטו של נתניהו על "פגישת הנחיה" שהתקיימה ביניהם ועל שיחות טלפון שבהן הצטווה לעשות פעולות שיניבו לבזק רווחי עתק. יחד עם זאת המשיך פילבר לטעון שכל החלטותיו ופעולותיו תאמו את חוות דעתם של גורמי המקצוע הבכירים במשרד התקשורת. בעדותו במהלך המשפט אמר שייתכן שחוקרי המשטרה הכניסו מילים לפיו וגרמו לו לתת פרשנות שגויה לאמירות של נתניהו. בפרקליטות זעמו ודרשו להכריז עליו כעל עד עוין ולהעמידו לדין, אך בית המשפט לא נעתר לדרישה.

כשאני שואל את עמיחי פילבר איך עברה במשפחה המורחבת תקופת העדות של אחיו, ועד כמה הדבר העסיק את כולם, הוא משיב: "מצד אחד לא רצו להציק לו. כולם הבינו שזו תקופה לחוצה מאוד, אז אני הייתי המתווך העיקרי. אבל זה בהחלט העסיק, יש דברים שעלו קצת בקבוצה המשפחתית, ואני משער שגם אחרים דיברו איתו פה ושם. היו לנו שתי חתונות של אחיינים בחודשים האלה, ואז כל המשפחה נפגשה, והיה אפשר לראות איך מומו מקבל תמיכה חזקה מכולם. ברור לנו שהוא איש ישר שנקלע לסיטואציה קשה שלא בטובתו. הוא לא עשה שום דבר לא ראוי, וכולנו משוכנעים בזה – המשפחה וגם כל מי שהכיר אותו בעבר".

יכולתי לראות שאחיך סבל על דוכן העדים. רוב הזמן הוא שמר על קור רוח, אך לרגעים קולו נשבר והמתח הנפשי העצום צף על פני השטח.
"אני חושב שכל האירוע, מהמעצר הראשון ועד האיומים שהוא מקבל ממש בימים האלה שיבטלו לו את הסכם עד המדינה, הוא טראומה אחת גדולה. מומו הוא אדם בפוסט־טראומה. תאר לך שפעמיים באים אליך שוטרים, מוציאים אותך מהבית לעיני הילדים, לוקחים אותך למעצר, ואתה עובר שם דברים מאוד לא נעימים, כאחרון הפושעים. זה מותיר צלקת בבן אדם, בלי ספק. את המשמעויות היה אפשר לראות גם כשהוא עמד על הדוכן".

"לכל מי שהיה בבית המשפט ברור כעת שהמינוי של מומו למנכ"ל משרד התקשורת היה מינוי מקצועי של מנהל מקצועי. זה לא פעיל ליכוד שבא לעשות טובה. היום במשרד התקשורת מקיימים כמעט במדויק את המדיניות שמומו התווה לפני שש-שבע שנים"

גילית בחודשים האלה דברים שלא ידעת על תיק 4000?
"בוודאי. לפני שהגעתי לעדות של מומו לא הכרתי את התיק הזה. מה שכן, לדעתי גם מומו גילה שם דברים שהוא לא הכיר. זה היה החלק המדהים בעדות. לראות את החקירות הנגדיות של עורכי הדין ז'ק חן ובעז בן־צור מטעם ההגנה, זה היה ממש בית ספר מופלא למשפטנים. האמת היא שהמציאות הזו, של ניסיונות ללכת לפינות החשוכות ולהוציא מהן את העובדות המעניינות, לא הייתה זרה לי. עשיתי דברים דומים כשעבדתי כעוזר משפטי בבית הדין הארצי לעבודה. אני זוכר שפעם הוגשה לבית הדין בקשה טכנית כלשהי, ולא צורף אליה תצהיר כנדרש. כששאלו את מגיש הבקשה מדוע לא עשה זאת, הוא ענה שהתצהיר כבר מוכן אבל הוא שכח לצרף אותו. למחרת הוא הגיש את התצהיר, אלא שבמסמך נכתב שהוא מצורף לתיק מספר כך וכך – והמספר הזה ניתן לתיק רק לאחר הגשת הבקשה. אמרתי לו: 'סליחה, אם התצהיר היה מוכן קודם, לא אמור להופיע בו מספר תיק'. אלו פינות שאני אוהב מאוד, ובעדות של מומו ראינו שוב ושוב איך הסנגורים מוצאים את הזנבות הקטנים שדרכם הם מוכיחים את מה שהם רוצים להוכיח. זה היה מרתק".

הדברים שנאמרו בעדותו צפויים להשפיע על תוצאות המשפט, ולוו בפרשנויות סותרות. איך אתה מבין את מה שקרה?
"אני כמובן מעדיף לא להתייחס לפרטי העדות. הרגישות ברורה לכולם. מומו עמד על דוכן העדים ואמר את הדברים כפי שהוא זוכר אותם. במשך כל העדות הוא ביקש להפריד בין העובדות ובין הפרשנות שניתנת להן, וזה גם מה שאני עושה. בסופו של דבר הוא העיד על שלוש אפיזודות, ומבחינה עובדתית הוא תיאר אותן בדיוק באותה צורה לאורך כל הדרך – החל מהחתימה על הסכם עד המדינה במשטרה, ועד לסוף ההופעה שלו בבית המשפט. הוא לא חזר בו בשום שלב מהדברים שזכר. הפרשנות היא כבר עניין אחר.

"לכל מי שנכח בבית המשפט ברור כעת שהמינוי של מומו למנכ"ל משרד התקשורת היה מינוי מקצועי של מנהל מקצועי. זה לא פעיל ליכוד שבא לעשות טובה למישהו. המטרה במינוי לא הייתה להיטיב עם בזק, והוא פעל מול בזק בדיוק כפי שפעל מול כל הגורמים שנמצאים תחת פיקוח משרד התקשורת. היום, תחת השר יועז הנדל, מקיימים כמעט במדויק את המדיניות שמומו התווה לפני שש־שבע שנים".

אהוד מחק

אביהם של עמיחי ושלמה פילבר הוא הרב יעקב פילבר, מתלמידיו הוותיקים והקרובים של הרב צבי יהודה קוק ומהבולטים ברבני ישיבת מרכז הרב. כשאני משתמש בביטוי "משפחת אצולה", עמיחי ממהר להסתייג. "נכון שאבא היה מעורב בהרבה מפעלים בציונות הדתית, וטביעות אצבעותיו ניכרות במקומות רבים. כבר בכיתה ט' הוא היה ממייסדי גרעין גחלת של שבט איתנים, והוביל עם חבריו את המהפכה התורנית בבני עקיבא ובציבור הדתי־לאומי. בגיל 27 הוא הקים את 'הישיבה לצעירים', אחר כך הקים את בית הספר נעם בירושלים, היה מעורב בהקמת המכללה בבית־וגן ובהקמת מכון מאיר, וכתב ספרים על תורת הרב קוק שזכו לפופולריות רבה. ובכל זאת, הוא מעולם לא נדחף למרכז הבמה. במכתבים או כרוזים מטעם 'רבני הציונות הדתית' לא תמצא כמעט את השם שלו. הוא גם לא התערב בפוליטיקה, למעט בתקופת זבולון המר, שהיה חבר ילדות שלו. אבא לא היה בחזית, ואף פעם לא הרגשנו 'משפחת אצולה', אבל כמובן גדלנו בבית שהיה ספוג באווירת מרכז הרב".

עמיחי עצמו עבר במסלול חיים אופייני לזרם התורני של המגזר: לימודים בישיבה לצעירים, שירות צבאי במסגרת ההסדר, חתונה בגיל צעיר ומגורים בבית־אל. כשנולדו לו ולאורית תאומים, נפתחה תקופה של התמודדות קשה ומורכבת. "הם נולדו מוקדם, באמצע החודש השישי, ונשארו בפגייה זמן רב. הלידה הייתה בראש חודש שבט, והברית של גלעד הייתה רק ערב י"ז בתמוז, ועוד בשנה מעוברת. גלעד, ברוך השם, עבר את זה בשלום. אומנם כילד היו לו קצת בעיות בריאות, אבל בסופו של דבר הכול הסתדר, ובצבא הוא שירת כלוחם בנח"ל. אבל רוני תאומתו נפגעה קשה. יום אחד הרופאים קראו לנו, הושיבו אותנו וסיפרו לנו באופן דרמטי שבאולטרסאונד של הראש גילו אצלה ציסטות במוח. הם עדיין לא ידעו בוודאות מה המשמעות של הממצא, וגם אורית ואני לא ממש הבנו. היינו בעצם שני ילדים קטנים, וזרמנו עם זה. הבנו שלרוני יש שיתוק מוחין, היה לה טונוס קשה מאוד. עם הזמן, כשגלעד התחיל לזחול ואחר כך ללכת ואילו רוני נשארה במקום, התחלנו להבין כמה המצב לא טוב. היום היא בת 27, עם שיתוק מוחין קשה מאוד. חוץ מלחייך היא לא יכולה לעשות כלום בכוחות עצמה, וצריכה עזרה בכל דבר".

הטיפול בילדה בעלת צרכים מיוחדים גרר היכרות מעמיקה עם שלל הליכים בירוקרטיים. "ביטוח לאומי, משרד החינוך, משרד הבריאות, מיצוי זכויות – בכל מקום יש איזו מערכת שצריך להתמודד איתה. כל זה קורה לפני תקופת המיילים, וכל מכתב צריך לכתוב ביד, לשלוח בפקס ולחכות לתשובה בדואר. לא היה קל, אבל זו המתנה שהחיים נותנים לך, וזה מה שאתה מקבל. ההתמודדות הזו היא שהביאה אותי בהמשך ללימודי משפטים".

עוד לפני הקריירה המשפטית שלו עבד פילבר כפקיד בבנק, ואז עבר קורס הכשרה מקצועית בתחום רשתות התקשורת. תחנתו הבאה הייתה מחלקת החדשות של ערוץ 7, שם שימש כמפיק יומני החדשות בהגשתם של חגי סגל ויהושע מור־יוסף, וגם הביא סיפורים חדשותיים משלו. לאחר הקמת העיתון מקור ראשון החל פילבר לכתוב בו באופן מזדמן. "עד היום אני זוכר את הידיעה הראשונה שפרסמתי בעיתון, על חגיגות שלושים שנה לגוש עציון", הוא אומר. לקראת בחירות 1999 סיפק פילבר למקור ראשון סקופ מעניין במיוחד. "אנשי הקמפיין של אהוד ברק החליטו להפיץ חינם אלפי עותקים של הביוגרפיה 'אהוד ברק: חייל מספר 1' מאת בן כספית ואילן כפיר, בתרגום לרוסית. הם רצו להציג את ברק כאיש ימין־מרכז, אלא שבספר המקורי היה סיפור קצר על סיור שברק ערך במזרח ירושלים יחד עם אל"מ במיל' מנחם דיגלי, מפקדו מסיירת מטכ"ל. במהלך הסיור הציע דיגלי לרכוש קרקעות במקום, וברק ענה לו שאין טעם: 'זו אדמה ערבית. סיפחנו אותה, צירפנו אותה באופן זמני. הרי יבוא יום שנצטרך להחזיר אותה'. הקטע פשוט נעלם מהגרסה המתורגמת לרוסית שהודפסה והופצה על ידי אנשי הקמפיין.

"הגעתי לבית הדפוס עם מצלמת סטילס ומצלמת וידאו, וראיתי את מכבשי הדפוס עובדים במלוא הקצב. לקחתי ספר ליד, ואני רואה שבמקום שאמור להופיע בו התיאור הזה, יש פתאום רווח בין הפסקאות והסיפור נעלם. הם פשוט 'תיקנו' את העמוד, וככה הדפיסו את הספר. צילמתי את זה ופרסמתי את הידיעה במקור ראשון". הסיפור עורר הדים, ובן כספית גינה נחרצות את השינוי שהוכנס בספרו, אך זה כידוע לא מנע מברק לנצח במירוץ לראשות הממשלה.

קוקו של אבא

שבועיים לאחר בחירות 99' ניחת על פילבר האסון הכבד. הוא ואורית – אז כבר הורים לשלושה – נסעו לחגוג את יום נישואיהם השביעי. "בכביש היציאה מבית־אל הגיע מולנו רכב פלסטיני שעקף וחצה פס לבן. כנראה הבחנתי בו מספיק מהר ובלמתי, אבל בינתיים הוא ניסה לחזור לנתיב שלו, איבד שליטה, נתקע במעקה הבטיחות ואז התרומם באוויר ופגע ברכב שלנו. אורית נהרגה במקום. טרמפיסטית שהייתה איתנו נפגעה באורח אנוש, פונתה לבית החולים ושם נקבע מותה. אני הייתי בהכרה מלאה, אבל אני לא זוכר שום דבר מכל זה. אני יודע רק את מה שסיפרו לי אחר כך".

"אחרי שהתאלמנתי נשארתי עם שלושה ילדים קטנים בבית, אחת מהם בעלת צרכים מיוחדים, כשבנוסף גם אני עצמי פצוע. האחים והאחיות שלי, כולל מומו, עטפו אותי מכל כיוון, עד שיכולתי לעמוד על הרגליים. לכן כשראיתי שאני יכול להיות עם מומו בבית המשפט, היה ברור לי שזה הדבר הנכון לעשות"

פילבר הפצוע הובהל לבית החולים והורדם. הוא לא השתתף בהלוויית רעייתו, רק יצא לשבעה ולעלייה לקבר, ואז חזר לבית החולים. עם השחרור מבית החולים נאלץ ללמוד כיצד להתמודד עם החלל העצום שנפער בחייו. "מהר מאוד הבנתי שאין לי ברירה אלא להמשיך לחיות. זה לא היה קל. אומנם כולם עטפו אותי, אבל בסוף, בלילה, הדלת נסגרת ואני נשאר לבד. אני זוכר שנכנסתי הביתה והרגשתי חלל, ריק מוחלט. הסתובבתי בבית, וכל דבר הזכיר לי אותה. אורית הייתה אישה מיוחדת ואמא מדהימה. גם היום, אחרי 23 שנה, תלמידים של אורית כותבים עליה בפייסבוק בכל שנה ביום הזיכרון שלה".

הצלקות שמעטרות את ידו הימנית מזכירות את התקופה הארוכה של השיקום הפיזי והנפשי. "נשכתי את השפתיים והמשכתי. שלושה חודשים אחרי התאונה אח של אורית התחתן, ואני בכיתי מתחילת החתונה ועד סופה, אבל לא ויתרתי לעצמי. היה לי ברור שאני צריך לנוע קדימה. לא כל כך ידעתי איך עושים את זה, אבל יש אינטואיציות. הקטנה שלנו הייתה בת שנתיים וחצי, ילדה שבכל בוקר אמא שלה הייתה עושה לה תסרוקות יפהפיות ומלבישה אותה בבגדים הכי יפים, ופתאום זה התפקיד שלי. אחד הביטויים שטבענו אז בבית היה 'קוקו של אבא'. הייתי שם לה גומייה פשוטה, והמטפלות המקסימות במעון היו מחזירות אותה עם צמות יפות. היה מערך שלם של בנות שהתנדבו ועזרו לנו עם רוני. וככה לאט־לאט אתה מתחיל לחיות את החיים". כחודשיים לאחר סיום שנת האבל הוא הכיר את זוהר, שהייתה מרפאה בעיסוק בכיתה של רוני. היום הם נשואים, מתגוררים באלעזר והורים לילדים משותפים.

בשנת 2009 החל פילבר לעבוד כעוזרו האישי של בנצי ליברמן, ראש "מנהלת תנופה" שהופקדה על הטיפול במפוני גוש קטיף וצפון השומרון. פילבר סייע לו בשינוי האוריינטציה של הגוף הזה, שבגלגולו הקודם כ"מנהלת סל"ע" ספג ביקורת קשה מוועדת החקירה הממלכתית בנושא טיפול הרשויות במפונים. "נעשה לאנשים הללו עוול נורא. לא מספיק שגירשו אותם מבתיהם, גם הטיפול בהם היה רשלני. אבל במנהלת סל"ע העמידו פנים שהטיפול הסתיים, ואפשר לסגור הכול. רק בגלל ועדת החקירה המנהלת לא נסגרה, ובנצי נכנס לנהל אותה.

"עובדי מנהלת סל"ע גויסו בפטור ממכרז כדי לנהל את נושא הגירוש. הם רצו לעסוק בתפקיד הזה. כשאנחנו נכנסנו, התפיסה שלהם אמרה שהמפונים קיבלו מעל ומעבר, המדינה פיצתה אותם מספיק, ולא חייבים להם כלום. בנצי שינה מיד את מגמת הספינה הזו. בתוך חודשיים כולם הפנימו את העוול שנעשה למפונים, והתחילו לדבר על הצורך לתקן. זה היה מדהים".

מצד שני, גם שם גילה פילבר את תלאות הבירוקרטיה הממשלתית. "הסיוע למפונים הוגדר אומנם כמשימה לאומית דחופה, ובכל שבוע הייתה לנו ישיבה אצל מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז אייל גבאי, שלקח את הנושא תחת חסותו, ויכולנו להזמין כל גורם שרצינו, וכולם לכאורה היו מגויסים לעניין – ועדיין היו לא מעט בעיות שלקח המון זמן לפתור.

"היו מגיעים אלינו בפקס מכתבים מהמפונים – לא יודע מה עשו איתם לפני שאני הגעתי, אולי העבירו אותם ישירות לפח הניירות שלמטה. אני לקחתי כל פקס והתקשרתי לשולח. הייתי מדבר איתו בטלפון רבע שעה, חצי שעה, ובעיקר מקשיב לו. ברוב המקרים לא היה לי מה לעשות – יש חוק, יש כללים שקובעים מה כל אחד אמור לקבל – אבל גם לאוזן קשבת יש חשיבות. וכמובן, הייתי בודק איך אפשר בכל זאת לעזור, ומסייע ככל יכולתי".

לעולם הכשרות, תחום עיסוקו העיקרי כרגע, הוא התגלגל כמעט במקרה. "לאחר שבנצי סיים את תפקידו, אמרו לי במשרד ראש הממשלה: 'יש לך תקן, לך איתו לאן שאתה רוצה'. בדקתי כל מיני אפשרויות, ולבסוף צלצלתי לסגן שר הדתות דאז, הרב אלי בן־דהן, שהכרתי מלימודיי בטורו קולג'. נפגשתי איתו והוא ביקש שאגיע למשרד כדי להרים את כל נושא מערך הכשרות. אז עוד לא ידעתי כלום; ידעתי איך נראית תעודת כשרות שתלויה על הקיר, אבל חוץ מזה לא היה לי שום מושג איך העולם הזה עובד".

"מהר מאוד הבנתי שאין לי ברירה אלא להמשיך לחיות. זה לא היה קל. בסוף, בלילה, הדלת נסגרת ואני נשאר לבד. אני זוכר שנכנסתי הביתה והרגשתי חלל, ריק מוחלט. שלושה חודשים אחרי התאונה אח של אורית התחתן, ואני בכיתי מתחילת החתונה ועד סופה, אבל לא ויתרתי לעצמי"

כך נשאב פילבר למשימה חדשה: גיבוש רפורמה מקיפה במערך הכשרות במדינת ישראל. חודשים אחדים קודם לכן, בפברואר 2014, הודיע שר הדתות נפתלי בנט על תוכנית למהפכה בתחום הכשרות – אך פילבר גילה שמאחורי ההכרזות לא עמד הרבה תוכן. הרפורמה הייתה אמורה לקבוע סטנדרטים אחידים לשלוש רמות כשרות – "רגילה", "מהדרין" ו"מהדרין מן המהדרין" – וכן לשנות את מבנה ההעסקה של המשגיחים כך שהם יקבלו את משכורותיהם מחברות ייעודיות, ולא מבעלי העסקים המושגחים. "בנט כינס מסיבת עיתונאים חגיגית, הציג תוכנית יפה בהרבה שקפים צבעוניים, אבל לא התקדם לשום מקום. הדבר הראשון שעשיתי היה לבקש לראות את עבודת המטה שהרפורמה התבססה עליה, ואז התברר שאין כזאת. אף אחד לא ידע כמה משגיחים יש, כמה מפקחים, כמה עסקים פועלים בכל רשות מקומית ומה המאפיינים שלהם. הכול התבסס על נייר מדיניות שחיברה סטודנטית באוניברסיטה, מסמך שכל קשר בינו ובין המציאות היה מקרי. למשל, נטען שם שבמדינת ישראל יש 100 אלף עסקים מושגחים בתחום המזון. זה נשמע לי לא הגיוני, אז התחלתי לאסוף נתונים. מצאתי שבישראל יש בערך 18 אלף עסקים שקשורים למזון, וכ־15 אלף מהם מושגחים".

מי ישגיח על דוכן הגלידה

פילבר החל לקדם את בניית הרפורמה בקצב מואץ. הוא הקים צוות בראשות סגן השר בן־דהן, מנכ"ל משרד הדתות ונציגי הרבנות הראשית, וריכז את העבודה. "הצוות התכנס פעם בשבוע, היו מעלים שאלות ונושאים שצריך לפתור, ואחרי שבוע אני הייתי מביא את התשובות והנתונים. תוך שלושה חודשים הייתה תוכנית מגובשת". אלא שבראשית דצמבר החליט נתניהו לפזר את הכנסת ולצאת לבחירות, והתהליך כולו נבלם.

פילבר המשיך לרכז את תחום הכשרות במשרד לשירותי דת גם אחרי בחירות 2015, ובמקביל "הושאל" לרבנות הראשית לישראל כדי לנהל את מחלקת שחיטת חו"ל. באותה תקופה שונו נוהלי השיבוץ של השוחטים בחו"ל, היבואנים בתגובה שבתו במשך כמה חודשים, וכך נוצר חשש מפני מחסור בבשר בארץ. פילבר ניהל את המשבר והביא לפתרונו, תוך שהוא יוצר קשר קרוב עם הרב הראשי דוד לאו, שנתן גיבוי מלא לכל מהלכיו. לאחר מכן חזר פילבר למשרד לשירותי דת, אך משהבין שלא יצליח להשלים את הרפורמה החליט לפרוש מתפקידו. הוא עזב את שירות המדינה, וכתב לפורום קהלת הצעה מקיפה לרפורמה במערך הכשרות, שהייתה למעשה שיפור ושדרוג של התוכנית ההיא.

במסגרת קהלת הוא גם פגש את מתן כהנא, אז ח"כ טרי ונמרץ, והציע לו להיכנס בכל הכוח לנושא הכשרות. כהנא מצידו גייס את פילבר כיועצו המקצועי ב"שדולה לשיפור שירותי הדת" שהקים בכנסת, והתוכנית לרפורמה בכשרות הוצגה בכנס גדול שקיימה השדולה. אלא שבהמשך, לאחר שמונה לשר לשירותי דת, החליט כהנא לקדם תוכנית שונה לגמרי.

פילבר מותח ביקורת נוקבת על מהלכיו של כהנא, ומשוכנע שלא תהיה בהם תועלת מעשית. "אני לא תופס את מערכת הכשרות כמערכת דתית, אלא כמערכת כלכלית", הוא מסביר. "בסוף זה שירות לאזרח וחלק מהמערכת של תעשיית המזון, ולכן לכל רפורמה חייב להיות היגיון כלכלי. התוכנית שכהנא הגיש לא מבוססת על שום ניתוח כזה. למעשה, היא מורכבת משתי הצעות חוק שכבר היו בעבר על השולחן: הראשונה מדברת על פתיחת אזורי הכשרות (כלומר, עסק השוכן ברשות מקומית מסוימת, יוכל לבקש תעודת כשרות ממועצה דתית של רשות אחרת – ש"פ), והשנייה עוסקת בהוצאת נושא הכשרות מידי המועצות הדתיות והעברתו לתאגידי כשרות. אני אמרתי מהרגע הראשון, גם למתן כהנא וגם למנכ"ל משרדו מוני מעתוק, שזה לא יעבוד.

"פתיחת אזורי הכשרות אינה דומה בשום צורה לפתיחת אזורי הרישום לנישואין. ברישום לנישואין האגרה גבוהה יחסית, התהליך קצר והמועצה הדתית מרוויחה מכל רישום, ולכן כדאי לה למשוך אליה זוגות. בכשרות לעומת זאת יש מערך שלם של פיקוח שצריך להגיע אל בית העסק, והאגרה השנתית נמוכה, כ־600 שקלים בשנה. בכסף הזה, כחמישים שקל בחודש, מועצה דתית תצטרך לנהל רישום של כל מה שקורה בעסק מרוחק ממנה, ולהעסיק מפקח שיוודא שהמשגיח שם עושה את עבודתו. זה כמו לדרוש שעיריית חדרה תפנה זבל בנתניה. אין בזה שום היגיון, ומתעוררות גם בעיות עקרוניות – למה תקציב המועצה הדתית בעיר אחת צריך לסבסד כשרות של עסק בעיר אחרת? לכן עד היום, חצי שנה אחרי פתיחת אזורי הכשרות, זה כמעט לא קורה, למעט כמה מקרים שבהם מישהו מנסה בכוח להראות שזה עובד".

מאותה סיבה פילבר סבור שגם השלב השני של הרפורמה, העברת ההשגחה לתאגידי כשרות, לא יעבוד. "התחרות בין גופי הכשרות יכולה להתקיים רק בעסקים גדולים, כמו מפעלים, אולמות אירועים ובתי מלון. אבל גוף כשרות שמקבל מיליונים מתאגידי ענק לא יבוא להשגיח על דוכן גלידה ברחוב יפו. מי שכן יבוא יגבה מחירים גבוהים במאות אחוזים לעומת התעריפים הנהוגים. לצערי, החוק שכהנא העביר מסורבל מאוד. הוא הופך את גופי הכשרות לזכיינים של הרבנות הראשית, אבל לא באמת מאפשר להם להתחרות. החוק לא מאפשר לצהר להקל ולבד"צים להחמיר, הוא יוצר רגולציה כבדה מאוד על גופי הכשרות הפרטיים, ואני יודע על גופים שרצו להיכנס לרפורמה אבל גילו שזה בלתי אפשרי. התיקון היחיד שהיו צריכים לעשות בחוק הוא להסמיך את מועצת הרבנות לאשר גופי כשרות נוספים. את כל שאר ההיבטים צריך להסדיר בתקנות".

במקביל לעבודתו כעורך דין עצמאי עוסק כיום פילבר גם בייעוץ רגולציה ושירותי דת. כעת, כשאין לו סיבה להתייצב שלוש פעמים בשבוע בבית המשפט, הוא יוכל לשוב ולהתמקד בקידום מדיניות באמצעות העמותה שהקים, "כהלכה – לשיפור שירותי הדת". גם שלמה פילבר יוכל לחזור פחות או יותר לשגרה, וכבעלי חברת הסקרים "דיירקט פולס", מדובר בתזמון מושלם. "יש לו הרבה סייעתא דשמיא", אומר האח. "אחרי שהוא נזרק ממשרד התקשורת, כשעוד היה חשוד בפלילים ואף אחד לא ידע איך זה ייגמר, הוא הקים את החברה הזאת. ואז בדיוק היו לו בחירות לרשויות המקומיות, ומיד אחר כך ארבע מערכות בחירות לכנסת, ועכשיו, בשנייה שהסתיימה העדות – עוד מערכת בחירות לכנסת, ובאופק כבר יש עוד מערכת בחירות לרשויות המקומיות. כנראה הקדוש ברוך הוא אוהב אותו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il