כלא עכו זוכה למקום מכובד ברשימת מוקדי המאבק הלאומי לעצמאות ישראל. בין כתליה האימתניים של המצודה ההוספיטלרית עמד חדר הגרדום הנודע לשמצה שהבריטים תלו בו שמונה מאסירי המחתרות. כותב "עלי בריקדות", לוחם האצ"ל מיכאל אשבל, נהרג בפריצה המפורסמת לכלא ב־1947. אולם 27 שנים לפני יום הבריחה הדרמטי ההוא נרשמה התפתחות היסטורית אחרת בכלא עכו; לא התפתחות בתולדות ישראל, אלא בתולדות הספרות העברית. עלי דפים מהוהים נפגשו שם הרפתקאותיו של גדול הבלשים, שרלוק הולמס, עם מילות התרגום הראשון שלהן לעברית.
על מבצע התרגום החליט, בין הסורגים, לא אחר מהחייל המשוחרר זאב ז'בוטינסקי. באפריל 1920 הוא ו־19 מחבריו נשלחו לכלא בעקבות הניסיון לארגן הגנה מפני פורעים ערבים בעיר העתיקה בירושלים. לתקופת המאסר המצומצמת הזו נודעו השלכות רבות מבחינת התנועה הציונית, ואחת מהן הייתה התרגום לעברית של כמה מסיפורי שרלוק הולמס וידידו הנאמן ד"ר ג'ון ווטסון.
הסלידה הגוברת מהבריטים בשנות השלושים הובילה ליצירת שרלוק ארץ־ישראלי: דוד תדהר, הבלש העברי הראשון. לפי גפני, "הסיפורים האלה הם כבר ממש ספרות אשפה. אנשים חיברו בין הדברים – 'הבאתם את קונן־דויל? זו התוצאה, הילדים קוראים את הזבל הזה'"
הבלש הבריטי, פרי מוחו של הסופר ארתור קונן־דויל, נולד בממלכה בשלהי המאה ה־19, ועד מהרה הפך לסנסציה בינלאומית. הוא קנה לו אוהדים שרופים באירופה, באמריקה ובאסיה, ו־33 שנה לאחר פרסום הסיפור הראשון, "חקירה בשני", הכריע ז'בוטינסקי שהגיע הזמן שעלילותיו של הולמס ייקראו גם בארץ ישראל, גם בעברית. זה נשמע לכם שולי? טריוויאלי? לא בימים ההם. התרגום הצית דלקה תרבותית שבערה במשך שלושים שנה כמעט, והלהיטה כמה מהיוצרים המוכרים ביותר באותה תקופה. מוזר? לא אם מכירים את רוחות הזמן, ואת השפעתו של שרלוק הולמס.
"בארץ ישראל בתקופת המנדט שום דבר לא היה מקרי", מסביר ההיסטוריון ד"ר ראובן גפני, מחבר הספר "לעברת את שרלוק הולמס", שראה אור לאחרונה בהוצאת יד בן־צבי. "זו הייתה חברה מגויסת אידאולוגית. אתה לא בוחר את הבגדים שלך במקרה, אלא בהתאם להיותך פועל או בורגני או בן היישוב הישן. ואתה לא בוחר את העיתון שלך במקרה, אלא קורא את יומון המפלגה שלך. אתה מדבר בהברה ספרדית או בהברה אשכנזית. אתה צורך תרבות וחבר בקופת חולים לפי האידאולוגיה. שום דבר לא מקרי, גם לא הספרות שנוצרת בארץ ישראל בתקופת המנדט. מי שבוחר לתרגם את שרלוק הולמס לעברית, לא עושה את זה במקרה".
לז'בוטינסקי היה נימוק אידאולוגי סדור להעלאתו של מר הולמס לארץ ישראל, טוען גפני. "ז'בוטינסקי אומר: חבר'ה, אנחנו בונים פה עם חדש, ואי אפשר לבנות עם חדש עם תרבות חדשה וספרות חדשה אם הספרות הזו כבדה מאוד, מזרח־אירופית מאוד, עסוקה בנבכי הנפש עד דיכאון. יש צורך בספרות יצרית, חיה, מעניינת. אתה רוצה שהבן שלך יקרא עברית? תן לו ספרות מעניינת! אתה לא יכול לתת לו לקרוא את י"ח ברנר ולחשוב שבזכותו הילד ידע לקרוא עברית בגיל 14".
האסירים בכלא עכו התיישבו והחלו לתרגם תחת פיקוחו של ז'בוטינסקי. אף שהוא מוזכר בתור אחד המתרגמים, גפני טוען שככל הנראה לא הייתה לו יד בעבודה המעשית: "חשוב להבין מי היה ז'בוטינסקי בכלא עכו. הוא לא היה אסיר מספר 982, לבוש בבגדים מפוספסים וכדור פלדה גדול מחובר לרגלו. הוא ישב בחדר פרטי, הוא לבש חליפה, והוא קיבל לכלא כל מיני ספרים ואמצעים משרדיים שהיה זקוק להם כדי לנהל את התעמולה הפוליטית שלו, כאחד ממייסדי כוחות המגן של היישוב. הוא דמות פוליטית. הוא תיווך והוא שכנע, כדרכם של אנשים גדולים, הוא דחף שהתרגום ייכתב, ולכן בסוף השם שלו מופיע על זה".
אז ז'בוטינסקי אולי לא כתב בעצמו את העברית בסיפורי הולמס (לדברי גפני, הדפים המקוריים אינם בכתב ידו, וגם לא התיקונים המופיעים בהם), אך הוא הנפיש את דמותו של הבלש בדרך אחרת – באיור, שככל הנראה שורבט במהלך ישיבה משעממת בכלא. מעשה כזה מעיד על קשר מעבר לאידאולוגי, ואכן, חבריו של ז'בוטינסקי העידו שהייתה גם סיבה אישית לכל העניין – הוא היה מכור לסיפורי בלשים. "לא הייתה זו חולשה בלבד, אלא כמעט תאווה", כתב חברו ד"ר יעקב וינשל בעיתון "חרות" ב־1948. "היה בולע רומנים פליליים למאות, ובצאתו לדרך היה לוקח עמו מהם לעשרות. בעזרת העיתונות עקב אחר הרומנים החדשים, ואם זכה איזה ספר ויצאו לו מוניטין – לא היו ימים מועטים, וכבר הציץ מתוך כיס מעילו". אפילו אצל ז'בוטינסקי, לפעמים האידאולוגיה היא רק תירוץ.
מבית"ר ועד תדהר
שרלוק הולמס הוא בלש פרטי המתגורר בלונדון, בדירה ברחוב בייקר 221B. הוא גאון בעל יכולת להבחין בפרטים הקטנים ביותר ולרקום בעזרתם תיאוריות שלמות על אנשים ומעשיהם, חפצים וגורלם, פשעים ועונשיהם. בתפקידו כ"בלש מייעץ" הוא פותר תעלומות, מסייע לאזרחים פרטיים בעת צרה ואף מציל את המשטרה כשקצרה ידה מלפענח פשעים. במסעותיו מלווה אותו תמיד חברו הרופא ד"ר ג'ון ווטסון, ותיק המלחמה באפגניסטן ששב ללונדון. הוא לא רק עוזר לבלש המפורסם, אלא גם מתעד את ההתרחשויות ומוסר את העלילה אלינו, הקוראים.
דמותו של הולמס בת יותר ממאה שנה, ורוב הסיפורים מתרחשים בסביבה בריטית־ויקטוריאנית מאוד, שפערי התרבות והלשון בינה ובין העולם שלנו הם אדירים – ובכל זאת נמנה הולמס עם הגיבורים המוכרים ביותר גם בימינו. די לצייר אדם חד עיניים החובש כובע ציידים ומעשן מקטרת, וכולם ידעו במי מדובר. מוזר: מדוע זכה דווקא שרלוק הולמס – לא הבלש הבדיוני היחיד באותה תקופה – לפרסום רב כל כך?
"אתה לא בוחר את הבגדים שלך במקרה, אלא בהתאם להיותך פועל או בורגני או בן היישוב הישן. ואתה לא בוחר את העיתון שלך במקרה, אלא קורא את יומון המפלגה. אתה צורך תרבות לפי אידאולוגיה, ושום דבר לא מקרי, גם לא הספרות שנוצרת בארץ ישראל בתקופת המנדט"
לא כולם חיבבו את תרגום עלילותיו של הולמס לעברית. הוצאתם לאור של הסיפורים הראשונים בשפת הקודש, לא רק בידי ז'בוטינסקי וחבריו אלא גם בידי המחנך ואיש הספר ישראל אליהו הנדלזלץ, עוררה ביקורת. הרפתקאותיו של הבלש אינן בגדר ספרות יפה או ספרי מופת, אלא נטפליקס של לפני מאה שנה – תרבות שצורכים בדרך אגב, בלי מחשבה רבה, בין לבין. אלא שאז, בשנת 1929, החליטה הוצאת "אמנות" – מפעל חינוכי מרכזי שתרגם והוציא לאור את כתביהם של שועי ספרות כמו צ'רלס דיקנס, ז'ול ורן, ויקטור הוגו ומארק טוויין – לפרסם את הסיפור "כלבם של בני בסקרוויל". המתרגם היה אוריאל שלח (היילפרין), שנודע לימים בשם העט יונתן רטוש, מגדולי המשוררים הכנענים בני דור התקומה. "זו כבר דרמה גדולה", קובע גפני. "אי אפשר להתעלם מהמפעל הזה. בעריכה המדעית של הוצאת 'אמנות' ישב בעבר ביאליק. זה חלון ראווה תרבותי וציבורי, כמו תאגיד השידור היום".
"כלבם של בני בסקרוויל" הוא אולי המפורסם ביותר בסיפורי הולמס, ויש שיאמרו גם הטוב שבהם. פרסום סיפור כזה, מעל במה כזו, עם מתרגם כזה, מוביל לתוצאה בלתי נמנעת: פולמוס ציבורי על דפי העיתונות המקומית. "בעיתון מאזניים, כתב העת של אגודת הסופרים העבריים, תהו אם ראוי שהוצאת אמנות תתעסק בהולמס", מספר גפני. "מאמר אחד טען שכן, מאמר בשבוע הבא טען שבשום פנים ואופן לא. וזה הפך לסוגיה רחבה הרבה יותר מאשר אם הסיפור עצמו טוב או לא טוב. הנושא הוא איזו ספרות אני רוצה שתהיה הבסיס לתרבות העברית, מה אני רוצה שהילדים יקראו, ואז, רק כשיקול אחרון, מה יימכר בחנויות. השיקולים של ההוצאה אמורים להיות הפוכים, אבל בארץ שום דבר לא יכול להיות הפוך, מפני שהכול מין עיסה אידאולוגית מזיעה וצפופה".
מעבר לזעזוע מכך שהעם קורא את סר ארתור קונן־דויל במקום את י"ח ברנר וי"ל פרץ, היו סיבות נוספות לסלידה מהולמס. ראשית, הוא לא בדיוק דמות שקרל מרקס יכול להיות מרוצה ממנה; יש לו מאפיינים שמעצבנים את הסוציאליסטים ומבהירים מדוע דווקא הרוויזיוניסטים הביאו אותו לארץ. "הולמס הוא קפיטליסט ואינדיבידואל", מאשר גפני. "הוא פועל לבד ומחוץ לחוק, אם כי לא נגד החוק. הסוציאליסטים לא היו מסוגלים להכיל דמות נון־קונפורמיסטית כל כך. זה לא סביר בעיניהם".
החברה ביישוב המתגבש בארץ הוטרדה גם מכך שהולמס הוא תמצית הבריטיות. "הוא ללא ספק אימפריאליסט, ומי שהכניסו אותו לארץ ישראל הם אלה שיהפכו אחר כך לאנטי־אימפריאליסטים. אבל כשז'בוטינסקי התחיל במפעל התרגום בשנות העשרים, הוא היה לגמרי בעד הבריטים. הוא אמר – אני רוצה ספרות בריטית ואני רוצה תרבות בריטית. הוא היה מכור לתרבות הבריטית. לז'בוטינסקי, למשל, היה קל מאוד לומר 'הנה, שרלוק הולמס הוא דמות של הדר בית"רי! הוא ג'נטלמן!'. כי הולמס מסמל את אנגליה הוויקטוריאנית בתפארתה ובגיחוכה".
הצלחת "כלבם של בני בסקרוויל" בעברית הובילה לפרסום סיטונאי של סיפורי בלשים בהשראת הולמס. "התחילו לצאת סדרות על סדרות על סדרות של חוברות זולות מאוד, ספריית 'הבלש', ספריית 'ריגול', כל מיני חוברות שנמכרו בקיוסקים בגרוש וחצי לילדים ולבני נוער", אומר גפני. הסיפורים האלה לא עסקו בשרלוק הולמס, או לפחות לא רק בו. הסלידה הגוברת מהבריטים בשנות השלושים, והצורך בגיבור יהודי טוב, הובילו ליצירת שרלוק הולמס ארץ־ישראלי: דוד תדהר, הבלש העברי הראשון. הסיפורים האלה, קובע גפני, "הם כבר ממש ספרות אשפה". מיד התעוררה תבהלה מוסרית: "אנשים חיברו בין הדברים – 'הבאתם את קונן־דויל? זו התוצאה, הילדים שלנו קוראים את הזבל הזה'. ב־1932 הפולמוס הגיע לעיתון דבר, והתחיל ויכוח, האם צריכים לצנזר סיפורים, ולמה בכלל החוק מרשה למכור את 'כדורי ההקאה מעוררי הבחילה' האלה – וזה ציטוט ישיר. וכך שרלוק הולמס והסופר שהמציא אותו נמצאים פתאום בליבו של דיון שבכלל לא קשור אליהם".
סר ארתור קונן־דויל לא היה מודע לכל זה – הוא מת בסאסקס, אנגליה, ב־1932 – אבל גפני משוכנע שאילו שמע על כך, היה מתפוצץ מצחוק. "הוא הבין כבר במאה ה־19 שליצירה התרבותית שלו יש חיים משל עצמה. גם כש'הרג' את שרלוק הולמס, הקוראים אילצו אותו לבסוף לחשוף שהוא לא מת. ברור לו שהוא לא יכול לשלוט בדמות שיצר, אבל לגלות שהיא ממלאת תפקיד מרכזי בוויכוח לאומי בארץ ישראל – זה היה משעשע אותו. זה גם היה משעשע את הולמס עצמו, אין ספק".
בלפור 221B
זו לא הפעם היחידה שגפני מתייחס לשרלוק הולמס כאל אדם אמיתי, בעל דעות, מחשבות ורעיונות. והוא ממש לא היחיד. מבט חטוף אל היצירות שסובבות את הבלש הבריטי – בספרות, בקולנוע, באקדמיה – מעיד שהולמס קיבל חיים משלו, לא רק כדמות בדיונית שאינה כפופה לגחמותיו של בן האנוש שזרק בה נשמה, אלא כמעט כאישיות היסטורית. כתב העת "בייקר סטריט ג'ורנל", למשל, עוסק בניתוח ספרותי של הולמס, אך גם בניתוח קורותיו כדמות ממשית. ברחוב בייקר בלונדון אף שוכן מוזיאון המוקדש לו. על הדלת מתנוסס השלט "בייקר 221B", אם כי הכתובת האמיתי של המוזיאון היא בייקר 239. הכניסה לבניין 221B – שלא היה קיים כלל בעת שקונן־דויל כתב את ספריו – נבלעה בבניין גדול יותר, שנבנה בין המספרים 215 ל־229.
למה דווקא הולמס היה לבלש האולטימטיבי של התרבות שלנו? מה יש בו? גפני מעלה השערה: "הוא דמות עם מאפיינים בולטים מאוד, והם בולטים גם למי שלא נחשף לסיפורים מעולם. מה קל לזכור? הוא בלש. הוא מעשן מקטרת. הוא מנגן בכינור. בהצגות בארצות הברית הוצמד לו כובע הציידים האיקוני. משהו בדמות הוויזואלית שלו חזק מאוד, כובש קהלים.
"יש לו יכולת אינסופית. והוא מישהו שעף מעלינו בגובה לא ברור ומגן עלינו. הוא נעלם מדי פעם, וגם זה משהו שחשוב אצל גיבור־על: אנחנו לא יודעים עד הסוף מה הוא עושה בזמנו הפרטי. תמיד בתחילת הסיפור או בסופו נכתב שהולמס בילה שבועיים בלעשות משהו מסתורי"
"לצד זה, למי שכן קרא את הספרים יש סיבה נוספת להתאהב בדמות. הולמס פופולרי משום שהוא רודף צדק, אבל הוא לא איש חוק. אזרחים בדרך כלל לא אוהבים את המשטרה. יש לנו כל מיני תלונות: השוטר לא מנומס, השוטר עילג. אני לא חושב כך, אבל זו התדמית. ואז בא בלש שעושה את מלאכת החוק, אבל הוא בצד שלנו. הוא איש של העם. לא משנה מי אתה, הוא גורם לך לדמיין שבצרה הכי גדולה תמיד יעמוד לנו מפלט אחרון: שרלוק הולמס.
"בעצם ארתור קונן־דויל סיפק לנו רעיון חשוב מאוד. היכנשהו בעולם יושבים שני חברים שיפתחו לנו את הדלת, יתנו לנו משהו חם לשתות, יעטפו אותנו בשמיכה כי הגענו מן הגשם הלונדוני הבלתי פוסק, ויפתרו עבורנו את התעלומה. זה ניסיון לעשות קצת סדר בעולם מבולגן, מפחיד, תעשייתי. בתוך הבדידות המודרנית, לכולנו יש צורך נפשי לדעת שמישהו דואג לנו".
אדם שפועל מחוץ לחוק, אך עומד לצידו ועוזר לנו בעת צרה? זה נשמע מוכר. אפשר להגיד ששרלוק הולמס הוא גיבור־העל המודרני הראשון?
"אני חושב שזו הגדרה נהדרת", גפני מתלהב מההשוואה. "הוא בעל כוחות. אתה יכול לנסות לחקות את שרלוק הולמס, אבל כנראה לא תצליח, כי יש לו יכולת אינסופית. והוא מישהו שעף מעלינו בגובה לא ברור ומגן עלינו. הוא נעלם מדי פעם, וגם זה משהו שחשוב אצל גיבור־על: אנחנו לא באמת יודעים עד הסוף מה הוא עושה בזמנו הפרטי. תמיד בתחילת הסיפור או בסופו נכתב שהולמס בילה שבועיים בלעשות משהו מסתורי. אגב, מאז שארתור קונן־דויל ניסה להרוג את הולמס במפלי רייכנבאך (בקרב גבורה מול הארכי־נבל פרופ' מוריארטי – א"ש) ועד שהוא נאלץ להחיות אותו יש פער של שלוש שנים, ועל התקופה הזו נכתבו עד היום עשרות ספרים שמנסים להגיד מה הולמס עשה בינתיים. יש אפילו מי שמדמיינים שהוא היה בארץ ישראל. הוא היה בכל כך הרבה מקומות, ובוודאי הגיע גם לכאן!"
סיפורם של תרגומי הולמס בארץ ישראל המנדטורית לא נגמר בחוברות הבלש הזולות שגרמו כאבי ראש ובטן לאנשי תרבות רבים כל כך. "אחרי שהוא נכנס מהדלת האחורית ולאחר מכן מהדלת הראשית", מספר גפני, "תיאטראות עבריים סאטיריים כמו 'המטאטא', יחד עם כמה עיתונאים סאטיריים, לקחו את דמותו ואמרו: אם כולם כבר מכירים אותו, בואו נשתמש בו כדי לצחוק על הבריטים".
בספרו מקדיש גפני פרק שלם לשני מחזות פופולריים שעלו לבמה העברית כשההתנגדות לבריטים הייתה בעיצומה – "שרלוק הולמס בתל־אביב" ו"אי הצהרת בלפור". במרכז שני המחזות ניצב הבלש הבריטי הדגול, אך הפעם הוא נלעג, וכמוהו כל השלטון המנדטורי הבריטי על עוולותיו. לדברי גפני, זה בעצם סיומו של תהליך טבעי: "אתה נותן לסיפורים הנמקה אידאולוגית, ומשעה שיש להם הנמקה כזו, כולם מתחילים להתעסק בהם. ומכיוון שכולם מתעסקים בהם, כולם מכירים אותם, ומכיוון שכולם מכירים אותם – אפשר להשתמש בהם כסאטירה על הבריטים".
התכונות שהקנו לשרלוק הולמס את ההדר הבית"רי הג'נטלמני וגרמו לז'בוטינסקי להתאהב בו בשנות העשרים, הן אלו שהקלו כל כך על השימוש הפרודי בדמותו: "הוא לא היה מסוגל ללכוד את ראש כנופיית העלייה ב'שרלוק הולמס בתל־אביב', ולא הצליח ללכוד את הטרוריסטים של כנופיית שטרן, כלומר לח"י, בסיפור סאטירי שפורסם בעיתון בשנות הארבעים. הוא גם לא מצא את הצהרת בלפור ב'אי הצהרת בלפור', מחזה מ־1937 שלגלג על הבריטים השוכחים את התחייבויותיהם.
"שרלוק הולמס משקף את הזמן ואת המקום ואת הכיבוש הבריטי, ואת הטעם הספרותי של כל מיני אנשים שהיו פה. ברור שאם אתה לא אוהב את הסיפורים שלו כספרות, כנראה לא תשתמש בהם. אבל מה שמדהים הוא שבשנות הארבעים שרלוק הולמס היה דמות חשובה מספיק להשתמש בה כסמל תרבות נגד הבריטים או בעדם, גם בלי שהקהל יקרא את הסיפורים עצמם – כי כולם יודעים מי הוא".
הבלש הבריטי הדגול ניצב במרכז מחזות פופולריים שעלו לבמה העברית, אך בגרסה נלעגת. "הוא לא היה מסוגל ללכוד את ראש כנופיית העלייה ב'שרלוק הולמס בתל־אביב', ולא הצליח ללכוד את הטרוריסטים של כנופיית שטרן בסיפור סאטירי שפורסם בשנות הארבעים. הוא גם לא מצא את הצהרת בלפור במחזה 'אי הצהרת בלפור'"
הכרזת העצמאות והקמת המדינה הפיגו את העימות עם דמותו של הבלש המפורסם. "כשהשתחררנו מצילה של האימפריה, פתאום הפציעו המון תרגומים של שרלוק הולמס", אומר גפני. "כל עוד היינו תחת שלטון בריטי, הייתה אמביוולנטיות. ואז, בשנות החמישים, הכול התפרץ. חלק מהתרגומים היו זוועה, אחרים היו טובים, אבל היו עשרות רבות. כל מה שטרם תורגם, תורגם בשנות החמישים. כשאתה מחוץ לצילה של האימפריה, אתה יכול לצרוך את התרבות שלה בלי המתח הזה".
ווטסון והגולם
"אם־כן, מר סומס, דומני כי ביררנו את השאלה הפעוטה ועתה נלך, כי ארוחת הבוקר מחכה לנו בבית" ("מעשה בשלושה תלמידים", תרגום אסירי כלא עכו, 1920)
ד"ר ראובן גפני (48), נשוי ואב לארבעה, מתגורר בשדמות־מחולה שבבקעת הירדן. הוא ראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית כנרת, עוסק בחקר ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה, ואם זה עוד לא היה ברור – אוהב מאוד את שרלוק הולמס, ושמח על הנפח התרבותי שהוא תופס גם כיום. ונדמה שהנפח הזה רק הולך וגדל: סדרת הבי־בי־סי "שרלוק", שהעבירה את דמותו של הבלש הוויקטוריאני למאה ה־21, נחלה הצלחה אדירה מאז 2010 וזכתה לתשואות המבקרים; הסדרה האמריקנית "אלמנטרי" של סי־בי־אס, ששודרה מ־2012 במשך שבע עונות, התבססה על אותו רעיון כמעט בדיוק; ושני סרטים של האחים וורנר בכיכובו של רוברט דאוני ג'וניור, הפעם על הרקע ההיסטורי המקורי, עשו את שלהם ב־2009 וב־2011, וככל הנראה יולידו בעתיד שתי סדרות שמתרחשות גם הן בעולם של הולמס.
כל זה עוד לפני שהתייחסנו להשפעה האדירה של הולמס על דמויות מוכרות אחרות, כמו הסוכן ג'יימס בונד או ג'ורג' סמיילי, המרגל האנגלי מספרי ג'ון לה־קארה, ואפילו הרופא המיזנתרופ ד"ר גרגורי האוס מהסדרה האמריקנית הנושאת את שמו. וגפני מוסיף עוד: "אפרופו דמויות שעל התפר בין החוק לאזור שמחוצה לו, אינדיאנה ג'ונס נמצא גם כן באותו מקום – ג'נטלמן אולטימטיבי שלא פועל במסגרת הכללים. וזה לא מפתיע, כי הוא נטוע בתקופה לא רחוקה מהולמס, עם אותן מוסכמות מחשבתיות. וגם נוח מאוד שיש נאצים להיאבק בהם".
גם למאבק הזה ניסו לגייס את הולמס, בסרטים מהשנים ההן.
"כן, את הכול ניסו לעשות איתו, אם מחפשים מספיק זמן. ראיתי ספר שמוכיח ששרלוק הולמס היה בעצם בן המאה ה־22 שנע בזמן, ולכן הוא היה כל כך מוכשר".
גם בסדרה "מסע בין כוכבים: הדור הבא" יש כמה וכמה פרקים שנכנסים לעולמו.
"זה רק מוכיח כמה הוא דמות על־זמנית! הוא משחק בז'אנר הבלש, ההרפתקה, העל־טבעי, המדע הבדיוני ואפילו בז'אנר הרבני".
כן, בז'אנר הרבני: בספרו של גפני מובא סיפורו המוזר והמרתק של הרב יהודה "יודל" רוזנברג – מורה, פוסק הלכה ומחנך שנולד בפולין ב־1860 והיגר בסוף ימיו לקנדה. הרב רוזנברג החזיק כמה משרות ציבוריות ופרסם ספרות מגוונת מאוד, מדרשנות והלכה עד ספרות פופולרית. בכמה מספריו מופיעות עלילות בלשיות בכיכובם של המהר"ל והגולם מפראג, שלעיתים תואמות באופן מובהק את סיפוריו של ארתור קונן־דויל. לפי גפני, הרב רוזנברג הודה שלסיפורים הללו יש קשר ישיר לשרלוק הולמס, אך לא קשר של העתקה; לדבריו, הוא ויוצרו של הולמס שאבו שניהם מאותו מקור קדום.
"אולי זו הייתה דרך לתווך ספרות קלילה לקהל שמרני", אומר גפני. "הרב רוזנברג רצה לספק לקהל הזה משהו שאי אפשר לתת בספרות תורנית, אבל מכיוון שמסוכן לפנות למקור תרבותי חיצוני, הוא בעצם יוצר פה תווך: הוא מתבסס על סיפורים מוקדמים ומלביש אותם בלבוש יהודי. אז ווטסון הוא הגולם, והמהר"ל מפראג הוא שרלוק הולמס. במקרה אחד לפחות, זה ממש סיפור של ארתור קונן־דויל על גנבת אבן של החושן מהמוזיאון הבריטי ("תעלומת חושן המשפט" של קונן־דויל, ספר בלשי שדווקא אינו קשור לשרלוק הולמס – א"ש). מדובר באותו הסיפור, אחד לאחד. בעצם, רוזנברג הוא האחראי לתפוצת הדימוי של הגולם מפראג והמהר"ל כצמד גיבורי־על, כבר בעשור האחרון של המאה ה־19".
אבל בניגוד למהר"ל ולגולם, הולמס הוא דמות שאפשר לשאוף להיות כמותה. אי אפשר להיות סופרמן או באטמן, אבל הולמס מתעקש באוזני ווטסון כל הזמן שכל אחד יכול לעשות את מה שהוא עושה.
"אפשר להשוות את זה לתחום אחר: ב־12 השנים האחרונות, סטף קרי שינה את האן־בי־איי בכל הקשור לזריקת שלשות. ומה שייחודי אצלו הוא שבתור צופה, אתה יכול לשכנע את עצמך שגם אתה מסוגל לעשות את זה. כלומר, אתה לא תהיה בגובה 2.05, אתה לא תוכל להטביע כדור לתוך הסל, אבל אתה יכול ללמד את עצמך לקלוע שלשות ממרחקים מטורפים. מובן שזה לא נכון – כמו שזה לא נכון שאתה יכול להיות שרלוק הולמס – אבל זה כן הופך את הדמות לבת־השגה.
"אני חייב להגיד, אגב, שמעולם לא ניסיתי להיות כמותו, להיות בלש. כשקראתי את שרלוק הולמס, זה לא עורר בי אפילו רצון לטוס לבריטניה. מבחינתי זו 'ספרות חיצונית'. כשנסעתי לבריטניה הלכתי כמובן לבית שרלוק הולמס, אי אפשר להימנע מזה, אבל גם אם הייתי בבריטניה כמה פעמים, זה לא גורם לי להרגיש שאני מבין את שרלוק הולמס טוב יותר. לא, אפשר לקרוא ספרות גם בארץ ישראל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
