אנשי יחידת העילית האמריקנית ששהתה במדבר קלהארי במאי 1989, לא העלו בדעתם איזו תפנית פתאומית עומדת להתרחש באימון שלהם. סדרת האירועים יוצאת הדופן התחילה כשהמכ"ם זיהה עצם שטס בגובה שלושה קילומטרים. שני מטוסי מיראז' עלו לאוויר, ו־24 טילים שוגרו לעבר העצם המוזר. בתוך פחות מרבע דקה הוא הגיע לגובה כ־30 קילומטר, ואז איבד גובה והתרסק במדבר. כוחות שהגיעו למקום מצאו כלי טיס אדמדם דמוי צלחת, בקוטר 18 מטר ובגובה שמונה מטרים וחצי, עם סימנים מוזרים שמזכירים כתב מצרי קדום. הדלת הייתה קרועה ממקומה.
בכלי הטיס התגלה ציוד מתקדם שלא היה מוכר אז, בסוף שנות השמונים – למשל מסך מחשב או טלוויזיה בגודל של כמאה אינץ', ומפות כוכבים בלתי מוכרות. ומה שחשוב יותר: שני יצורים קטנים בעלי רגליים שמזכירות רגלי ברווז החלו להימלט מהמקום. אחד מהם נתפס. מיד לאחר מכן כוסה המכתש בזבל, וכל מי שהיה עד לתקרית הוזהר לא לספר דבר.
אורן יוסף: "לפני תשעה ימים נפגשתי עם איש צבא, הוא סיפר לי שבתקופה האחרונה צה"ל מזהה בכל לילה גופים זרים ומזניק לעברם מטוסים, פגישה שעלתה לי לא מעט כסף. אבל בתוך אלפית שנייה הם כבר לא שם. רציתי לקנות את השקופיות שמתעדות מקרים כאלה, אבל הוא לא הסכים למכור"
נשמע מופרך? לא אם תשאלו את משתתפי הכנס שהתקיים במוצאי השבת האחרונה בכפר הנוער "גן ונוף" בפתח־תקווה. שביל נסתר מוביל אותי אל מבנה בעל תקרת עץ, השומר בכניסה שואל לזהותי ומצמיד לי תג שם, והנה אני בפנים – באירוע העב"מים של "מופון", ארגון בינלאומי ותיק שפועל כבר 53 שנה ברחבי העולם, ולפני שלוש שנים פתח שלוחה בארץ. סיבת ההתכנסות הפעם: יום העב"מים הבינלאומי, שמצוין מדי שנה ב־2 ביולי. למה דווקא בתאריך הזה? משום שבו התרחשה אחת התקריות המשמעותיות בתחום, או "הגביע הקדוש של העב"מים", כפי שמכנים זאת כאן. אבל על כך נרחיב עוד מעט, קודם כול קצת מינגלינג.
בחור ששמו חגי ניגש אליי ושואל למעשיי. כשאני מסבירה לו שאני עיתונאית, הוא אומר בחיוך – "אני לא יודע מה תגלי פה, אבל בעבודה שלי יש בוודאות כמה חייזרים". אני מהנהנת בהבנה, ואגב כך מצותתת לשיחה שמתנהלת לידנו. "למה אני מאמין בעב"מים האלה?", שואל שם מישהו ומיד משיב: "כי זה נותן לי שאיפה שיום אחד אולי נגיע למשהו. אחרת אין פה כלום".
האירוע מתחיל. טל עקרוני, יו"ר העמותה הישראלית, מציג מרצ'נדייז חדשים כמו למשל חולצה עם הכיתוב "אנחנו לא לבד". לאחר מכן הוא מסביר שהערב יתקיים במתכונת הרצאות טד – בכל פעם יעלה אחד הפעילים־המומחים ויציג נושא מסוים, עד להישמע הגונג המסמל את תום עשר הדקות שהוקצבו לו.
על הכיסאות ישובים כחמישים איש, רובם בני 50 ומעלה ומיעוטם צעירים שהגיעו לכאן כדי להכיר בפעם הראשונה את הארגון. ההתפלגות הגיאוגרפית מגוונת, מהמרכז ועד הפריפריה הרחוקה. אל הדוכן ניגשת אביטל בר, חברה בהנהלת מופון, מתרגמת ועורכת הירחון של העמותה. "ב־2 ביולי 1947 התרחשה בניו־מקסיקו 'תקרית רוזוול'", היא פותחת. "זה היה אירוע גדול ובינלאומי, שהיו לו מעל 500 עדים ונערכו בעקבותיו מעל 2,000 ראיונות. נכתבו עליו ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה".
לפי בר, נהוג לחשוב שבאזור רוזוול הייתה "תקרית" אחת, אבל למעשה מדובר בסדרה של אירועים. "לא חללית אחת התרסקה שם, אלא שלוש. זה קרה בימים שונים ובמקומות שונים בטווח של מאה קילומטר. בסוף מאי של אותה שנה התרסקה צלחת מעופפת בין הרי סן־אוגוסטין. אף אחד לא דיבר על זה, אבל כן הבחינו בזה במכ"ם. ראו שיש משהו באוויר שנעלם. ב־24 ביוני טס הטייס קנת' ארנולד מעל הרי ריינייר שליד וושינגטון, וראה תשעה עצמים זוהרים שמרחפים להם, כמו אבנים שמקפצות מעל המים. באותה תקופה התחילו להגיע לחיל האוויר בסביבת ניו־מקסיקו דיווחים על כל מיני תצפיות של צלחות מעופפות. משפחה שטיילה בכיוון סן־אוגוסטין ראתה פתאום בדרך התרסקות. בהתחלה הם חשבו שזה מטוס. כשהגיעו לאזור ההתרחשות הם מצאו חבורה של ארכיאולוגים שכנראה היו בסיור באותו שטח. מה שהם לא הבינו זה למה המטוס נראה כמו צלחת עגולה עם כיפה מעליה, וגופות מוזרות ולא אנושיות מפוזרות מסביבה. אחרי רגע הגיע ג'יפ צבאי עם גנרל ג'ינג'י חם מזג שגירש אותם משם. למחרת הגיע הצבא, אסף את כל השרידים ולא השאיר שום דבר.
"באזור אחר של רוזוול", ממשיכה בר לתאר, "החוואי מאק ברייזל יצא לשדה וראה שמפוזרים בו רדידי אלומיניום וכל מיני מקלות שנראים כמו צינורות גומי. הוא אסף את חלקם והסתיר מתחת לשיח. אחרי כמה ימים הוא נסע לעיירה רוזוול ושמע על הצלחת המעופפת שהתרסקה. מיד עשה את ההקשר ודיווח על כך לשריף, שיצר קשר עם הבסיס הקרוב – 'להק 15', שם החביאו את מפציצי ה־9B שזרקו את פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי".
הדיווח, מתארת בר, הגיע לקצין המודיעין ג'סי מרסל, שהעביר אותו למפקד שלו, קולונל בלאנשרד. "היה שם גם קצין יחסי הציבור של הבסיס, וולטר האוט, אדם מאוד ישר ואמין. הוא הוציא הודעה לעיתונות שנמצאה צלחת מעופפת, אבל אחרי הצהריים כונסה מסיבת עיתונאים שבה טענו שזה היה בסך הכול בלון ניסוי של מזג האוויר, ואלו השרידים שלו. באותו ערב מרסל עוד הספיק לקחת חלק מהחומרים ובהם חתיכות אלומיניום, אבל כזה שלא דומה לנייר הכסף שאנחנו מכירים".
הגונג נשמע. עקרוני לא מוותר לבר ומודיע שעליה לרדת מהבמה. "אלו חוקי הפורמט", הוא מסביר, אבל לא מתאפק ומוסיף עוד רובד לסיפור. "אני יכול להפנות אתכם בעניין הזה ליוטיוב. יש שם פרופסור לפסיכולוגיה שהיה מורה לפיזיקה בתיכון. אחת התלמידות שלו, שאביה עבד בנאס"א, הביאה לו פעם חתיכה של נייר כסף והכריזה 'אבא שלי חושב שתמצא את זה מעניין'. היא ביקשה ממנו לקמט את הנייר, וכשהוא עזב אותו – הנייר התיישר. התלמידה הציעה שינסה לעשות חור בעזרת עיפרון, והוא ניסה ולא הצליח. הוא לא ידע מה הוא מחזיק ביד, אבל מה שבטוח – זה חומר שלא הכירו קודם".
הצד האחר של היקום
"זוהי מתנה מעולם קטן ורחוק, דוגמה לצלילים שלנו, למדע שלנו, לדימויים שלנו, למוזיקה שלנו, למחשבות ולרגשות שלנו. אנחנו מנסים לשרוד את העידן שלנו כדי שנוכל להגיע אל שלכם" (מכתב מנשיא ארה"ב ג'ימי קרטר לחייזרי כל היקום. המכתב צורף ל"תקליט זהב" שהותקן בחללית וויאג'ר ערב שיגורה בשנת 1977, למקרה שתרבויות חוצניות יתעניינו בה)
בין הרצאה אחת לאחרת מתפנה עוד זמן למינגלינג. אחת הנוכחות מספרת לחבריה על תצפיות ליליות שהיא יוצאת אליהן מדי פעם. קוראים לה אדריאנה הראל, היא בת 55, וכשאני תוהה על פשר התחביב שלה היא עונה: "ברור, כולנו עושים את זה. אנחנו שומעים הקלטה של סטיבן גריר (חוקר עב"מים אמריקני שהקים את "המרכז לחקר תבונה חוצנית" – רמ"ב), במקור היא באנגלית ומישהו תרגם אותה לעברית. בשביל תצפית צריך שמיים באיכות טובה, וצריך לצאת מחוץ למקום יישוב, כדי שנוכל לראות את הכוכבים בצורה ברורה. ואז יש כל מיני מופעים כאלה, אור שפתאום נדלק ונכבה, הבהובים למיניהם".
רות פרלמוטר: "הקונספירציה היחידה שאין בה אמת היא הטענה שכדור הארץ שטוח. לגבי השאר, בכל דבר חייב להיות גרגר של אמת. כמה אמת? האם זה שמונים אחוז או מאה? אין לדעת. אבל יש כל כך הרבה עדויות, אז למה זה צריך להיות עניין של אמונה?"
איך את יודעת שאלה לא כוכבים?
"כי כוכב לא עושה הבהובים כאלה. זה יכול להיות כלי טיס, אבל יש כבר אנשים מנוסים שיודעים להבדיל. בכל מקרה, את צריכה להיות בתוך מדיטציה כדי להתחבר ולחוות את זה. אם את לא מחוברת, הם יכולים להיות אפילו מאחורייך ואת לא תראי אותם. זה משהו שנמצא מעבר להבנה שלנו".
זה, אני מודה, קצת יותר מדי רוחני בשבילי. אני מוכנה להאמין בתקריות שמדווחות בעיתונות, קשה לי יותר להאמין בתקריות שמדווחות במדיטציה. מצד שני אני מוצאת היגיון מסוים בדבריה של רות פרלמוטר, שאומרת לי: "ברור שאנחנו לא לבד. זו טעות לחשוב שאנחנו היצורים הכי מפותחים ביקום".
כשרואים בכם טיפוסים קונספירטיביים, זה מעליב אתכם?
"הקונספירציה היחידה שאין בה אמת זו הטענה שכדור הארץ שטוח. לגבי השאר, בכל דבר חייב להיות גרגר של אמת. כמה אמת? האם זה שמונים אחוז או מאה? אין לדעת. אבל יש כל כך הרבה עדויות, אז למה זה צריך להיות עניין של אמונה?"
יש גם כאלה שהגיעו לכנס אף שסימני השאלה עדיין לא הפכו מבחינתם לסימני קריאה. בקהל אני מזהה פתאום פנים מוכרות: זהו מיקיאגי, סולן להקת "נוער שוליים" בעבר ומאפר בהווה. "אני מתעסק באופנה", הוא מספר. "אני יודע מה הייתה האופנה בשנות הארבעים, ואני לא יכול להתעלם מזה שאנשים ברוזוול תיארו את מה שהתאים ויזואלית לאותה תקופה. אם בשנת 47' אנשים היו מתארים את החלליות של היום, הם היו נכנסים לבית משוגעים. הדיווחים משם מדברים על משהו שנשמע מאוד לואו־טק, לא לגמרי שונה מהמטוסים שהיו אז".
אז אולי מדובר בפרויקט צבאי סודי, שחיל האוויר האמריקני לא רצה שידלפו ממנו פרטים?
"זו אופציה. אני כל הזמן מחפש את ההיגיון בסיפור הזה, ומשהו פשוט לא מסתדר לי. אבל אין לי שום ספק לגבי ההימצאות של חוצנים".
סבב נוסף של הרצאות מתחיל. לדוכן עולה דניאל גרוס – מהנדס, יועץ לתעשיות ביטחוניות ומחבר הספר "יש מקום אחר". הוא מספר על גנרל מעוטר בצבא ארצות הברית, פיליפ קורסו שמו, מחבר הספר "היום שאחרי רוזוול". בשנות הארבעים שירת קורסו סמוך לאזור ההתרסקות ברוזוול, והיה מעורב בטיפול ב"תקרית" בזמן אמת. בהמשך הוא צוות לדסק הטכנולוגיות הזרות בפנטגון, ועסק באיסוף אינפורמציה על התפתחויות טכנולוגיות במדינות שעוינות את ארה"ב. "יום אחד הוא מקבל לרשותו ארונית ובה שרידים שונים שנמצאו באתר ההתרסקות ב־1947. היו שם סיבים אופטיים, עיניות ששימשו לראיית לילה, פנס להביור שהשתמש בטכנולוגיית לייזר שאז עוד לא הייתה מפותחת, והממצא שהוא אולי המעניין ביותר – מעין פיסת סיליקון מזוהמת בנקודות ארסן, שהיא בעצם הבסיס לכל מה שאנחנו יודעים היום על מעגלים משולבים.
"קורסו לוקח את הפיסה הזאת למעבדות בניו־ג'רזי שמהן יצא הטרנזיסטור, ואז מתברר לו שכבר ביקרו אותם ונתנו להם ממצאים שהיו קשורים להתרסקות. למה זה מסמר שיער? כי ביולי 1947 התרחשה ההתרסקות, ובדצמבר 1947 מכריזים וולטר בראטיין, ויליאם שוקלי וג'ון ברדין על המצאת הטרנזיסטור. בלעדיהם, שום דבר מהטכנולוגיה הדיגיטלית של ימינו לא היה קיים – לא מחשבים, לא טלוויזיות ולא טלפונים סלולריים. רק המחשבה שהטכנולוגיה שאנחנו משתמשים בה היום, מקורה בכלי טיס שהתרסק ב־1947…", אומר גרוס ומניח למאזינים להשלים בדמיונם את המשפט.
גרוס שוטח אבחנה נוספת: "כשהרוסים משיקים את הלוויין ספוטניק, מבחינת האמריקנים זה לא כדורסל עגול אלא טיל בליסטי שעף מעל ראשם. הם נכנסים לפאניקה, ונאס"א מוקמת שנה לאחר מכן. ההיסטריה רק גוברת באפריל 61', כשיורי גגארין הוא האדם הראשון שנכנס למסלול סביב כדור הארץ. קנדי נושא נאום בפני שני בתי הקונגרס ומבקש מימון לתוכנית החלל שלו. הוא מציין שאנחנו חוקרים וסקרנים, ושהמין האנושי צריך לפרוץ גבולות, אבל כמה משפטים לפני כן הוא אומר 'עלינו להבטיח את הניצחון של החירות על הרודנות'. זה היה המוטיבטור, המנוע שהזיז את כל תוכנית החלל. בין 1969 ל־1972 הגענו שש פעמים לירח, זו הייתה תקופה מדהימה ומלאת השראה. בתור ילד אספתי קלפים ובולים של חלליות. למכוניות היו סנפירים שהזכירו טילים. תראו כמה השראה קיבלנו מזה, והכול נגמר. למה? כי פרץ שלום בעולם. ברגע שהמוטיבטור הקיומי הסתיים, הכול הסתיים".
טל עקרוני, יו"ר העמותה הישראלית של "מופון" הבינלאומית: "יש שטוענים שכדור הארץ הוא כבר חלק מפדרציה עולמית, ייתכן שמשלחות שלנו מפוזרות בכל מיני כוכבים ברחבי היקום, באותה מידה שחייזרים באים לבקר אותנו. אבל ההסכמים של הממשלות הגדולות קובעים שאסור לחשוף את זה"
בר נקראת שוב אל הדוכן ופוצחת בסבב שאלות לקהל. אחד הנוכחים, אורן יוסף, יודע כמעט את כל התשובות. "תן גם לאחרים", צועקים לו. אחת השאלות עוסקת בתקרית של בטי ובארני היל, בני זוג שנסעו להם במכוניתם ולפתע נשלפו ממנה על ידי חוצנים. החטיפה אירעה בספטמבר 61' בניו־המפשייר, ארה"ב, ונמשכה ככל הנראה שעות אחדות. "כשבטי הייתה תחת היפנוזה, היא התבקשה לצייר את מה שראתה", נחלץ עקרוני להסביר. "השרטוט שהיא יצרה לא הסתדר עם מפת הכוכבים המוכרת. רק עשרות שנים אחר כך, סטודנטית לאסטרונומיה הסתכלה על הציור, ואמרה שהוא נראה לה מוכר. היא לקחה מראה, הציבה אותה מול המפה, ואז אפשר היה לראות. במבט החוצה מכדור הארץ רואים את הדברים מזווית מסוימת, אבל אם אתה נמצא בצד השני של צביר כוכבים, אתה רואה אותם בצורה הפוכה. משם כנראה בטי הסתכלה".
אחריתה של בראשית
אורן יוסף נקרא לשאת את דברו. הוא מוכרז על ידי מנהלי האירוע כאנציקלופדיה מהלכת, ומסביר שיש לו זיכרון צילומי והוא זוכר כל דבר שקרא. "ב־12 השנים האחרונות יש לי קשר עם שני אנשי צבא", הוא מגלה. "פעם־פעמיים בשנה יוצא לי להיפגש איתם. לפני תשעה ימים הייתה הפגישה האחרונה עם אחד מהם, והיא עלתה לי לא מעט כסף. הוא סיפר לי שבתקופה האחרונה צה"ל מזהה כל לילה גופים זרים ומזניק לעברם מטוסים. בהתחלה חשבו שמדובר ברחפנים מסוריה או טיסני נפץ, אבל במקרה האחרון הצליחו להביא צילומי תלת־ממד".
יוסף מדמה בידיו קופסה לא גדולה, ומתאר מעין תמונות שיקוף. "בתמונה ראיתי משהו כמו 15 עוגיות שכאילו נתנו להם ביס, כמו חצי מעוינים. אותו אדם אמר לי: 'כשמזניקים את המטוסים – בתוך אלפית שנייה הגופים האלה כבר לא שם'. אירוע כזה קרה למשל ב־4 ביוני, והיו גם נוספים. בדרך כלל זה קורה בסביבות שתיים לפנות בוקר. שנייה אחת הם שם, ושנייה אחר כך לא. רציתי לקנות את השקופיות, אבל הוא לא הסכים למכור. וגם לא הסכים שאצלם אותן".
אחר כך יוסף מספר בפירוט על ההתרסקות המסתורית במדבר קלהארי, ויושבי האולם מאזינים בשקיקה. המוח שלי מתפוצץ, ואני ממהרת להעלות שאלה: איך יכול להיות ששום דבר מזה לא תועד? בקהל אני שומעת מיד לחשושים על "האנשים בשחור", טיפוסים מסתוריים שאיכשהו צצים בכל אתר כזה, אוספים מיד את הראיות ומעלימים אותן. ממש כמו בסרט "גברים בשחור". האם הם שייכים לממשל? האם הם עצמם חוצנים? אין לדעת. "עדיין יש קשר של שתיקה סביב הדברים האלו. לאט־לאט המידע משתחרר. הם זורקים אותו טיפין־טיפין".
מישהו בקהל שואל אם יש מקרים ידועים מהארץ, ויוסף מזכיר דיווח של משפחה על תשע פרות שנעלמו לה. "אפשר היה לטעון שאלו גנבים, אבל היו שם דלתות פלדלת עם מנעול רתק שסגר עליהן ומסביבו פלומבה. אף אחד לא נגע במנעול, הפלומבה לא נקרעה, ובכל זאת נגנבו תשע פרות. איך נסביר את זה?"
ואז עולה אלירון ירון – איש עסקים, יזם וממייסדי תיירות החלל בעולם. היום הוא עומד בראש חברת תיירות כזו, שעובדת עם "ספייס אדוונצ'רס" ו"וירג'ין גלקטיק". "אני משוכנע במאה אחוז שלאמריקנים יש בסיסים בירח ובמאדים", הוא טוען. "יש חיילים אמריקנים בצד האפל של הירח, אני סגור על זה. לכן כשראיתי את הפרויקט של החללית בראשית, אמרתי לעצמי: רגע, יפה שהם הצליחו לגייס 100 מיליון דולר ורוצים לשגר נחתת לירח, אבל אם הם לא מקושרים ולא סגורים בהסכם סודי קונספירטיבי עם האמריקנים, אין מצב שהם יוכלו להנחית שם שום דבר. כתבתי את זה בדף שלSpaceIL (העמותה שיזמה את בנייתה ושיגורה של "בראשית" – רמ"ב), שבועות לפני הנחיתה. אמרתי לכולם שהחללית הזאת תעבור את כל הדרך, היא תגיע כמעט לירח, אבל לא תנחת ולא תצלם משם שום דבר. הסברתי גם מה יהיו התירוצים. חברים אמרו לי: אבל הודיעו שעוד ארבעים דקות היא נוחתת! עניתי להם – החללית הזאת לעולם לא תגיע לירח ולא תשדר תמונות. חכו עוד ארבעים דקות ותיווכחו".
לאחר מכן הוא מציג תיאוריה נוספת, שקשורה יותר לאורחים אפשריים מכוכבים אחרים: "יש התאמה בין המקומות שאותם חייזרים מגיעים אליהם, לבין בסיסים של נשק אטומי. זאת עובדה קיימת, ואנשי צבא אמריקנים ורוסים מודעים אליה זה כשבעים שנה. יש לי תיאוריה שמסבירה מדוע המעצמות ייצרו כל כך הרבה נשק גרעיני. מישהו מכם יודע מה עוצמת הפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסאקי? כ־15 עד 20 קילו־טון חומר נפץ, וזה מחק ערים בגודל של רמת־גן. פצצת מימן מוחקת עיר בגודל של לוס־אנג'לס או שנגחאי. פיצוץ של מאה פצצות מימן בנות 10 מגה־טון בגובה הקרקע, יעלה כמות אבק שתסתיר את השמש ותביא להשמדת האנושות. אבל בזמן המלחמה הקרה, לארצות הברית ולברית המועצות היו יחד 70 אלף ראשי נפץ גרעיניים. מישהו יכול לספור 20 אלף מטרות שהרוסים צריכים לפגוע בהן כדי להשמיד את ארה"ב? אין דבר כזה. לכן התיאוריה שלי היא שהמעצמות בנו את הארסנל העצום הזה כדי להתמודד ביחד נגד פלישה של חייזרים עוינים. אני בטוח שכיום יש להן נשק גרעיני, תותחי לייזר ותותחי מיקרו־גל שמוצבים מחוץ לכדור הארץ".
מטיק־טק ועד מנטוס
בסוף האירוע אני מצליחה לתפוס שיחה עם עקרוני (58), יו"ר עמותת מופון בישראל. בזמנו החופשי עובד עקרוני במוסד בנקאי גדול, מתנדב במשטרה ופעיל חברתי. לעמותה, הוא מסביר, יש שלוש מטרות – איסוף מידע ועדויות בנושא עב"מים וחייזרים; סיווג וסינון של תופעות טבע בלתי מוסברות; ומתן מידע לציבור על עב"מים, תוך הסבר שלא צריך לפחד מהתופעה אלא לחתור להבנה שלה.
אני עדיין מלאת תהיות. גם אם קיימת מלאכת הסתרה נרחבת, איך זה שהכול נשאר ברמת תיאורים של עדי ראייה?
"בעשרים השנים האחרונות יש לנו עלייה מטאורית במספר העדויות לאירועים, בגלל הטלפונים הסלולריים. אבל לפני חמישים שנה, אם התרחש אירוע, לא תמיד הייתה מצלמה במקום. המצלמות עצמן היו איטיות ולא משוכללות, והיה קשה לתפוס דברים בזמן אמת. כמובן, זה עדיין לא אומר שכל דבר שתופסים הוא לא טבעי. לפעמים אפשר לתת להם הסבר אחר.
"מעבר לכך צריך לזכור שהרבה אנשים מפחדים לפרסם עדויות, מחשש שיצחקו עליהם ואפילו יחרימו אותם. המקרה של הפרות שנעלמו אירע באחד מיישובי גוש קטיף. איך יקבלו ביישוב דתי את השכן שמספר שעב"ם העלים לו תשע פרות? יגידו שהוא הזוי, לא?"
מה התיעוד הבולט מהתקופה האחרונה?
"'סרטון הטיק־טק', שצולם בתרגיל צבאי שנערך מול חופי קליפורניה. מטוסי אף־18 אמריקניים התבקשו לבדוק משהו שהופיע על המכ"ם, והצליחו לתעד במצלמת אינפרה־אדום חפץ שנראה כמו סוכריית טיק־טק אובאלית. הגוף הזה ירד במהירות מטורפת מגובה של 60 אלף רגל, נעלם לתוך המים ויוצר עיגול של אדוות עם קצף. עד לא מזמן עדויות כאלה היו נעלמות. היו מגיעים האנשים בשחור ושואלים – 'מה ראית? תחתום שמסרת לנו עדות. תודה רבה ואסור לך לדבר'. בדיעבד, ממשלת ארצות הברית הודיעה שהייתה לה מחלקה שכונתה AATIP, שחקרה עצמים בלתי מזוהים. לבחור שניהל את המחלקה קוראים לואיס אליזונדו. הוא פרש מהארגון, והיום הוא אחד החוקרים הגדולים בעולם של תופעות כאלה".
העולם שלנו אוהב תגליות חדשות. למה שארה"ב תתאמץ כל כך למנוע אותן מאיתנו?
"הם טוענים שהם לא רוצים לזרוע פחד. אם פתאום מביאים לך טכנולוגיה חדשנית, לא של חמישים שנה קדימה אלא של אלף שנה קדימה – הבורסות בכל העולם יכולות לקרוס. תארי לעצמך שתוכלי להכניס סוכריית מנטוס לטנק הדלק ולנסוע ברכב במשך מאה שנה. מה יקרה לתעשיית הנפט? תהיה קריסה מטורפת של הכלכלה, אנשים עלולים להתאבד.
"יש כאלה שטוענים שכדור הארץ הוא כבר חלק מפדרציה עולמית, ונציגים של האנושות מקיימים קשר עם העולם שבחוץ, כמו בסרט 'מפגשים מהסוג השלישי'. ייתכן שמשלחות שלנו מפוזרות בכל מיני כוכבים ברחבי היקום, באותה מידה שחייזרים באים לבקר אותנו. אבל ההסכמים של הממשלות הגדולות קובעים שאסור לחשוף את זה. ד"ר סטיבן גריר קיים שתי מסיבות עיתונאים שבהן הובאו עדויות של מפקדים, קולונלים ואנשי צבא בכירים. אי אפשר לשלול את הדברים, כשיותר ויותר אנשים באים ומספרים על כך. פרופ' חיים אשד, שעמד בראש סוכנות החלל הישראלית, הוציא ספר שבו הוא אומר שהאנושות מקיימת קשר עם אומות אחרות ויקומים אחרים. כמובן, כל הקהילה המדעית החרימה אותו בעקבות זאת".
בסופו של הערב הסוער יצאתי די מבולבלת. למען ההגינות צריך לציין – רוב הסיפורים שהוצגו בו מופיעים בספרות ובעיתונות, אך לא קיים לגביהם קונצנזוס ויש הרבה סימני שאלה, תיאוריות חלופיות וגם הפרכות לטענות. ועדיין, גם אם רק חלק קטן מהמידע הזה נכון, זה מסעיר ומטלטל.
הממשל האמריקני דווקא מגלה פתיחות הולכת וגדלה. לפני כשנה פרסם הממשל את מה שכונה "דו"ח העב"מים" – תיעוד של 144 "תופעות אוויריות בלתי מוסברות", שדווחו על ידי טייסי הצבא האמריקני מאז 2004. בין השאר תועדו תזוזות לא מוסברות של עצמים, שנעו במהירות או בפניות חדות שאינן אפשריות במגבלות הטכנולוגיה הידועה. הדו"ח לא סיפק מסקנות וגם לא דיבר ישירות על הסבר חוצני: ההמלצה הייתה לקיים ניתוח מעמיק כדי לקבוע אם מדובר במערכות של מעצמה זרה, למשל רוסיה או סין.
השלב הבא הגיע בחודש מאי השנה, כשבקונגרס התקיים שימוע פתוח וראשון מסוגו בנושא העב"מים. בדיון השתתפו שני בכירים במערכת הביטחון האמריקנית – רונלד מולטרי, תת שר ההגנה למודיעין וביטחון; וסקוט בריי, סגן ראש המודיעין הימי. זה האחרון הודה ש"יש מספר קטן של מקרים שבהם יש לנו לא מעט נתונים, אבל האנליסטים שלנו לא הצליחו להבהיר מה קרה". הוא הציג שני סרטונים: באחד מהם נראו עצמים מוזרים מרחפים באוויר, אך לפי בריי חקירה העלתה שמדובר בסך הכול באפקט של אור שהוחזר ממל"טים. על הסרטון האחר, שהראה כדור מבריק חולף במהירות ליד מטוס צבאי, אמר בריי – "אין לי הסבר מה העצם הזה היה". מולטרי קרא לטייסים לדווח על כל אירוע מעין זה, והצהיר כי "אנחנו פתוחים לכל ההשערות, אנחנו פתוחים לקבל כל מסקנה". בתום ערב של מפגשים מהסוג השלישי, המשפט הזה הוא גם המוטו שאיתו אני יוצאת מהאולם בפתח־תקווה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
