הרוחות סערו בחוף המזרחי של אמריקה בחודשים הראשונים של 1775. במשך שנים נאבקו 13 המושבות האמריקניות – מי יותר ומי פחות – באם המלכותית, בריטניה, שהטילה מגבלות, מיסים ודרישות שונות ומשונות על נתיניה שמעבר לים. הזירה החמה ביותר בימים ההם הייתה המושבה הצפון־מזרחית מסצ'וסטס ועיר הנמל הגדולה בוסטון, שהתקיים בה חיכוך תמידי בין הממלכה ובין אנשי המושבות. ב"טבח בוסטון", למשל, חיילים בריטים פתחו באש לעבר קהל מפגינים, וב"מסיבת התה" המפורסמת התחפשו תושבי העיר לאינדיאנים והשליכו ארגזים של תה מיובא לנמל בוסטון במחאה על המס שהוטל עליו. העימותים הובילו להטלת תקנות דרקוניות על התושבים ולהחלת משטר צבאי נוקשה, שרק חיזקו את רוחות המרד. שני הצדדים התכוננו למלחמה.
במושבות הצפון היה ברור שמלחמה היא רק עניין של זמן, אבל רבים במושבה הדרומית וירג'יניה קיוו לשלום. תושבי המושבה הגדולה והעשירה ביותר סבלו גם הם מהתעמרות מלכותית, אך בדרכים עקיפות יותר ואלימות פחות. במשך שנים התעקשו שם להימנע ממלחמה בכל מחיר ולפתוח בדיאלוג עם הכתר, בתקווה שהמלך ג'ורג' השלישי ייעתר לתחינותיהם וירסן את הפרלמנט הלוחמני.
בסוף מרץ 1775 כונסה ועידת וירג'יניה השנייה, שנציגים מרחבי המושבה התייצבו בה כדי לדון בצעדיהם הבאים. רוחות המלחמה סערו בצפון, וההנחה הייתה שמלחמה בין הכתר למסצ'וסטס היא רק עניין של זמן. אך האם על וירג'יניה להצטרף? ראשונים עלו כמה נציגים שהכריזו, בזה אחר זה, שיש להימנע ממלחמה בכל מחיר. אולם אז עלה לדוכן הפטריוט הנודע פטריק הנרי. בפני קהל שכלל את מפקד כוחות המורדים לעתיד ג'ורג' וושינגטון ומחבר הכרזת העצמאות לעתיד תומס ג'פרסון, נשא הנרי נאום ששבר את שדולת השלום והכשיר את לב המושבה למלחמה.
נאום פטריק הנרי, 23 במרץ 1775, בוועידת המושבה וירג'יניה בכנסייה האפיסקופלית בריצ'מונד
"איש אינו מעריך יותר ממני את אהבת המולדת, ואת הכישורים, של האדונים הנכבדים מאוד שנאמו זה עתה בפני הבית. אך אנשים שונים רואים תכופות את אותו העניין באור אחר; ולפיכך, אני מקווה שלא ייחשב הדבר לחסר כבוד כלפי האדונים הללו אם, משום שאני אוחז בדעות שאופיין מנוגד מאוד לדעותיהם, אבטא את רגשותיי בחופשיות וללא איפוק. אין זה הזמן לטקסיות. השאלה העומדת בפני הבית הזה היא בעלת חשיבות נוראה לארץ הזאת. אני עצמי רואה בה לא פחות משאלה של חירות או עבדות; ובהתאם לממדיו של העניין, מוכרח להתקיים חופש הדיון. רק כך נוכל לקוות להגיע לאמת, ולמלא את האחריות הכבדה שאנו נושאים כלפי הא־ל וכלפי ארצנו. אם אסתיר את דעותיי בזמן כזה, מחשש להעליב, אראה בעצמי אשם בבגידה בארצי, ובמעשה של אי נאמנות כלפי הוד מלכות השמיים, שאני מכבד יותר מכל המלכים הארציים.
"אדוני הנשיא (1), טבעו של האדם לשקוע באשליות של תקווה. אנו נוטים בנקל לעצום את עינינו נוכח אמת צורבת, ולהאזין לשירתה של הסירנה (2) עד שהיא הופכת אותנו לחיות טרף. האם כך ינהגו אנשי דעת, העוסקים במאבק אדיר ומפרך למען החירות? האם עלינו להימנות עם אלה אשר עיניים להם ולא יראו, ואוזניים להם ולא ישמעו (3), את אותם הדברים שנוגעים כל כך לישועתם הגופנית? מבחינתי, יהיה אשר יהיה מפח הנפש, אני מוכן לדעת את האמת כולה; לדעת את הגרוע מכול ולהתמודד איתו.
"יש רק נר אחד המדריך את רגליי, וזהו נר הניסיון. איני מכיר דרך לשפוט את העתיד אלא לאור העבר. ואם לשפוט על פי העבר, מבקש אני לדעת מה בהתנהלות הממשלה הבריטית בעשר השנים האחרונות יש בו כדי להצדיק את התקוות שרבותיי נהנו לנחם בהן את עצמם ואת הבית. האם זהו החיוך הערמומי שהתקבלה בו עתירתנו לאחרונה? אל תאמין בו, אדוני; הוא יתברר כפח לרגליך. אל תניחו שיבגדו בכם בנשיקה (4). שאלו את עצמכם כיצד קבלת הפנים האדיבה שניתנה לעתירתנו מתיישבת עם ההכנות למלחמה שמכסות את ימינו ומחשיכות את ארצנו. האם ציים וצבאות נחוצים למלאכת אהבה ופיוס? האם הפגנו אי נכונות לפיוס עד כדי כך שיש להפעיל כוח כדי לזכות שוב באהבתנו? אל לנו להשלות את עצמנו, אדוני. אלה הם כלי המלחמה והשעבוד; הטיעונים המשמשים מפלט אחרון למלכים.
"אני שואל, רבותיי, אדוני, מה משמעותו של מערך הצבא הזה, אם לא לכפות עלינו להיכנע? האם רבותיי יכולים להעלות כל מניע אחר לכך? האם יש לבריטניה אויב כלשהו, ברובע זה של העולם, הדורש את צבירת הציים והצבאות הללו? לא, אדוני, אין לה. הם נועדו עבורנו: לא ייתכן שהם מיועדים לאף אחד אחר. הם נשלחים לכבול ולרתך אותנו בשלשלאות שהממשלה הבריטית מחשלת זה זמן רב כל כך. ובמה נוכל להתנגד להם? האם ננסה לדון? אדוני, ניסינו זאת בעשר השנים האחרונות. האם יש לנו משהו חדש לטעון בנושא? כלום. בחנו את העניין בכל אור שאפשר; אך הכול היה לריק. האם נעבור לתחינות ולתחנונים שפלים? אילו מונחים נמצא שטרם מוצו?
"אל לנו, אני מתחנן בפניך אדוני, לעשות שקר בנפשנו. אדוני, עשינו כל שניתן לעשות כדי למנוע את הסערה שמתחוללת כעת. הגשנו עתירות; התנגדנו; התחננו; השתטחנו בפני כס המלכות, והפצרנו שיתערב ויעצור את ידיהם הרודניות של הממשלה והפרלמנט. עתירותינו בוזו; מחאותינו הולידו אלימות ועלבון נוספים; תחנונינו נענו בהתעלמות; ונדחינו, בבוז, ממרגלות הכיסא! לשווא, אחר הדברים הללו, נתענג על טיפוח התקווה לשלום ופיוס. אין עוד מקום לתקווה. אם משאלתנו להיות חופשיים – אם רוצים אנו לשמר ללא פגע את הזכויות שאין ערוך להן שנאבקנו עליהן זמן רב כל כך – אם כוונתנו לא לנטוש את המאבק האצילי שעסקנו בו זמן רב כל כך, ושנדרנו לעולם לא לנטוש עד שתושג מטרת עמלנו המפוארת – עלינו להילחם! אני חוזר, אדוני, עלינו להילחם! קריאה למלחמה ולא־לוהים צבאות היא כל שנותר לנו!
"אומרים לנו, אדוני, שאנו חלשים; שאין בכוחנו להתמודד עם יריב אדיר כל כך. אך מתי נהיה חזקים יותר? אולי בשבוע הבא, או בשנה הבאה? אולי כשנתפרק לגמרי מנשקנו, וכאשר יוצב שומר בריטי בכל בית? (5) האם נצבור כוח באמצעות חוסר החלטה וחוסר מעש? האם נרכוש את האמצעים להתנגדות יעילה בשכיבה נכנעת על גבנו ובחיבוק האשליה ההזויה של התקווה, עד שאויבינו יכבלו אותנו בידינו וברגלינו? אדוני, לא נהיה חלשים אם נשתמש כראוי באמצעים שא־לוהי הטבע הניח בידינו. מיליוני האנשים, חמושים במטרת החירות הקדושה, ובארץ כמו זו שברשותנו, לא יובסו בידי שום כוח שאויבנו יכול לשלוח נגדנו.
"מלבד זאת, אדוני, לא נילחם בקרבותינו לבד. יש א־ל צודק השולט בגורל העמים, והוא יקים ידידים שיילחמו בקרבותינו למעננו. הקרב, אדוני, אינו לחזקים בלבד; הוא לדרוכים, לפעילים, לאמיצים. מלבד זאת, אדוני, לא נותרה לנו ברירה. גם אם היינו עלובים דיינו לרצות בכך, מאוחר מדי לסגת מהמערכה. אין נסיגה אלא בהכנעה ובעבדות! שלשלאותינו כבר חושלו! את קול צלצוליהן אפשר לשמור במישורי בוסטון! המלחמה בלתי נמנעת – והניחו לה לבוא! אני חוזר, אדוני, הניחו לה לבוא.
"לשווא, אדוני, נבקש להמעיט בערך העניין. האדונים יזעקו שלום, שלום, ואין שלום (6). המלחמה למעשה כבר החלה! הסערה הבאה שתתרגש עלינו מצפון תביא לאוזנינו את קולותיה של התנגשות הלחימה המהדהדת! אחינו כבר באו למלחמה! מדוע נשב פה בטלים? מה מבקשים רבותיי? למה הם יסכימו? וכי יקרים הם כל כך החיים, או מתוק הוא כל כך השלום, שנרכוש אותם במחיר שלשלאות ושעבוד? חלילה, ריבון העולמים! איני יודע את הדרך שיבחרו בה אחרים; אך באשר לי, הבו לי חירות או הבו לי מוות!"
1. כנהוג במסורת הפרלמנט הבריטית, הנרי פונה בנאומו לנשיא ועידת וירג'יניה, ולכן השימוש החוזר במונח "אדוני".
2. במיתולוגיה היוונית, הסירנות כישפו בשירתן מלחים ומשכו אותם לנפץ את ספינותיהם על הסלעים.
3. מתהילים קט"ו, ה'־ו': "…עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ; אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ…"
4. רמזה לבגידת יהודה איש קריות בברית החדשה, כשהסגיר את ישו בנשיקה.
5. הזעם על הצבת חיילים בריטים בבתי האמריקנים הוליד את התיקון השלישי לחוקה, האוסר בפירוש על שיכון חיילים בבתי אזרחים.
6. מירמיהו ח', י"א: "וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם".
ג'ורג' מייסון, וירג'יניאני רב השפעה שניסח בהמשך את הכרזת הזכויות של המדינה החדשה, סיפר ש"רגשות הקהל יצאו משליטה לאחר שהנרי נאם בפניהם". הנציג תומאס מרשל סיפר לבנו ג'ון, בעתיד נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, שהנאום היה "מהנועזים, התקיפים והסוערים ביותר שנמסרו אי פעם". המדינאי אדוארד קרינגטון, שהאזין לנאום מבעד לחלון, התרגש מהנאום עד כדי כך שביקש שיקברו אותו שם כשימות, וקיבל את מבוקשו ב־1810.
נאומו של הנרי הצליח, כאמור: שדולת השלום נשברה. הנציגים הצביעו "לעבור לעמדת מגננה" מפני הבריטים, וכינסו ועדה בראשותו של הנרי שתכין תוכניות לחימושם ולאימונם של בני המושבה לקראת מלחמה. חודש לאחר מכן הורה מושל וירג'יניה מטעם הכתר, לורד דנמור, להחרים את אבק השרפה של המושבה, שהוחזק בוויליאמסבורג. חיילי המיליציה של המושבה הסתערו על הבריטים, ומתוך חשש לשלומו נסוג המושל הקולוניאלי לספינה שעגנה בנמל. מאז, שליט מטעם הכתר מעולם לא דרך שוב על אדמת וירג'יניה.
ביולי 1776 נבחר פטריק הנרי למושל העצמאי הראשון של וירג'יניה; הוא נבחר שוב לתפקיד ב־1784. הוא גם כיהן בבית הנבחרים האמריקני, ובשנות השמונים של המאה ה־18 נודע בהתנגדותו העיקשת לחוקה החדשה ולשיטה שהציע בן מדינתו, ג'יימס מדיסון, לקיומו של הממשל הפדרלי.
הנרי מת ב־6 ביוני 1799, בגיל 63. בניגוד לרבים מהאבות המייסדים האחרים מווירג'יניה, הוא לא הגיע לתפקידים בכירים בממשל הפדרלי או בנשיאות, אך קריאתו הנועזת לחירות בכל מחיר המשיכה להדהד בתודעה האמריקנית בעשורים ובמאות שלאחר מותו, ושורדת עד ימינו אנו.
