שושנה הייתה בעיצומו של משחק קלאס עם חברותיה ברחוב, כשאביה ניגש אליה והודיע: יש גוי שעומד לקחת אותך לבית הוריי, בהונגריה. עם אבא לא מתווכחים, וכך שושנה בת התשע מצאה עצמה עוד באותו יום מלווה במזוודה ובגוי שנשכר כדי לשנע אותה ברכבת וברגל. לפנות ערב הגיעו השניים לכפר מגוריו של הגוי, והלה פנה לביתו כשהוא משאיר אותה, מכווצת ומכונסת בעצמה, באמצע הנוף ההררי. לפנות בוקר הוא חזר לאסוף אותה, והשניים החלו במסע רגלי אל העיר ברזנו, שם הפתיעה שושנה את משפחת אביה בעיצומה של סעודת השבת.
היא נולדה לרחל ואהרן רוט במדזילבורצ'ה, עיר קטנה בסלובקיה שהפכה לצ'כוסלובקיה ואז שוב לסלובקיה. אחות בכורה לשניים – אשר־זליג וצבי־אביגדור, שתמונותיהם מתנוססות על קיר הסלון שלה ("אני הגדולה, אבל שניהם נפטרו לפניי"). משפחת רוט חיה בשקט ובשלווה, מתפרנסת מגלנטריה – מוצרי סדקית – כשרחל מוכרת בחנות ואהרן מתנהל בדרכים ורוכש סחורה. שושנה בילתה את הבקרים בבית ספר כללי, את אחר הצהריים בבית ספר יהודי, ואת זמנה הפנוי בקלאס על המדרכה עם חברות. עד שפרצה מלחמת העולם השנייה. "הצבא הגרמני רצה להגיע לפולין, ואנחנו עמדנו לו בדרך. ואז התחילה המהומה. ביום אחד התנתקתי מהכול – משפחה, חברות, בית".
עשרה חודשים הייתה אצל קרובי המשפחה בהונגריה, כשמרחב התנועה שלה מצומצם לחצר הבית בלבד ("היו הרבה מלשינים"). על שלומה הופקדה אחת הדודות, "שהייתה ממש מרשעת, כל הזמן צעקה עליי". לבסוף החליטה שושנה לעשות מעשה. כשהגוי הופיע שם עם מכתבים מהבית, היא שלחה מכתב תשובה: "כתבתי להורים שהדודה עושה לי צרות. היא לא התביישה לפתוח את המכתב, וכעסה שהתלוננתי עליה. נו בסדר, חוויה". החוויה נפסקה כשאמה הופיעה לפתע בפתח הבית, ולקחה אותה חזרה.
המשפחה הועלתה לרכבת לאושוויץ, אבל הורדה בעיירה הימענע, בזכות קשריו של האב. אחד הילדים בכה ומחה על שהם לא נוסעים ברכבת כמו כולם. בסוף התרצה: "לפחות נסעתי להימענע" – משפט שמלווה את המשפחה עד היום
"העניינים עם הגרמנים", מספרת שושנה, לא התפתחו בבת אחת. "בהתחלה לא נגעו במשפחות, רק בצעירים, אז חזרנו לחיים רגילים. ב־42' שוב נהיה אי שקט, והתחילו לאסוף את המשפחות, אבל אבא שלי ידע להסתדר". אהרן ביקש להבריח שוב את בתו, הפעם בעזרת מנהל בנק גוי שהיה בדרכו לחופשה משפחתית בהרי הטטרה. "אבא רצה להציל אותי, אבל אני לא ידעתי שהוא רוצה להציל אותי, חשבתי שהוא רוצה לשלוח אותי מהבית. לא היה לי רע שם, אבל כל הזמן דאגתי – למה האחים שצעירים ממני בחמש ושש שנים לא נשלחו גם הם?". כמה חודשים מאוחר יותר, בעת ששיחקה עם ילדיו של מנהל הבנק בחצר בית הקיט, ראתה את אביה יורד מהרכבת. "עכשיו הוא בא לקחת אותי הביתה".
משפחת רוט הייתה בין האחרונות שנלקחו לטרנספורטים של הגרמנים. "אבא ידע להסתדר, עד שיום אחד כבר אי אפשר היה להסתדר". הם הועלו לרכבת לאושוויץ, אבל הורדו בתחנה בעיירה הימענע. בכל זאת, נשארו לאהרן קשרים. הבן אשר דווקא בכה ומחה על שרק הם לא נוסעים ברכבת כמו כולם. בסוף התרצה והתנחם: "לפחות נסעתי להימענע" – משפט שמלווה את המשפחה עד היום במעין אירוניה פנימית.
הם התגלגלו למערב סלובקיה, לעיר נובו־מסטו. "אבא התיידד עם משפחה של שוחט בשם שלזינגר. הם הכינו לעצמם מסתור באחד הכפרים, והגוי במקום הסכים להכניס גם אותנו. הייתה לו טחנת קמח עם עליית גג בגובה 80 סנטימטר. שם נכנסנו, 21 יהודים. לעמוד אי אפשר. כששקט, אפשר לרדת במדרגות לטחנת הקמח. ישנו על קש, עם דלי בצד בשביל הצרכים. ככה חיינו במשך שמונה חודשים לערך".
בעלת הבית שמה עיניה בשושנה הקטנה, בעלת העיניים הכחולות והשיער הבהיר, הוציאה אותה מהמסתור והפכה אותה לעוזרת שלה. "היה קשה. האכלתי חזירים, עבדתי בכל דבר שם". שושנה הצליחה להגניב למשפחות תפוחי אדמה ולחם, ומדי פעם אפילו תרנגולת, ששלזינגר ישחט. "על כשרות הקפדנו היטב", היא מציינת. עד כמה הקפידו? עד כדי כך שאמה השגיחה עליה דרך הסדקים בקיר טחנת הקמח, וכשהבחינה שהילדה מכניסה לפיה משהו לא ראוי, צעקה אליה: "מה את אוכלת? איטז א־חזיר!". שושנה הקיאה את המזון מיד בחלחלה.
"אמא התנגדה לכך שאלך להכשרה של בני עקיבא, אבל לא שמעתי בקולה. למדתי על הציונות וגם איך להשתמש במקל אם אנחנו בצרה. אחר כך הגיעו החיילים מהבריגדה, ונתנו לנו את הסרטיפיקטים שלהם. הנוער היה ראשון לעלות"
יריות שנשמעו במרחק לא רב בישרו את סוף תקופת ההסתתרות. מישהו סיפר שהרוסים בדרך. "אחרי חול המועד פסח, איך שגמרנו את תפוחי האדמה, הודיעו שהרוסים פה ונגמרה המלחמה. יכולנו לצאת ולהתחיל חיים חדשים". החיים החדשים החלו בבירת סלובקיה, ברטיסלבה ("אבא לא רצה לחזור לעיירה שלנו"). שושנה בת ה־14 השלימה את הלימודים החסרים ("ארבע שנות בית ספר יסודי בפחות משנה"), ונרשמה לגימנסיה. אלא שבמקביל החלה להשתתף בפעילות של בני עקיבא, והתוכניות השתנו. "אמא התנגדה לכך שאלך להכשרה, אבל לא שמעתי בקולה. הכרתי בתנועה חברים, למדתי על הציונות וגם איך להשתמש במקל, איך מכים מישהו אם אנחנו בצרה. אחר כך הגיעו החיילים מהבריגדה, ובמקום לחזור לארץ ישראל הם נתנו לנו את הסרטיפיקטים שלהם. הנוער היה ראשון לעלות". אביה סידר שגם אשר יצטרף אליה, והשניים שובצו עם הורים פיקטיביים לכדי משפחה על הנייר. הם נסעו לפראג, עלו לאונייה ובאמצע מאי 1947 הגיעו אל מול חופי הארץ.
"לאמא היה אח לא דתי שגר בתל־אביב. הוא בא לאסוף אותנו, אבל אנחנו לא רצינו לרדת מהאונייה, כי זו הייתה שבת. הוא חיכה לנו עד צאת השבת, לקח אותנו לביקור אצלו, ואז העביר אותנו לחברים שיצאו למקווה ישראל".
היא למדה במקווה במשך שנה וחצי ("בהתחלה לא קיבלו אותי כי עוד לא מלאו לי 15, אבל בסוף זה הסתדר"), תקופה שבמהלכה הוקמה מדינת ישראל. "הגיעו אווירונים, והייתה הפצצה. היינו במרתף היין כשפצצה נפלה קרוב אלינו, אבל לא קרה שום דבר. אחרי ההפצצה יצאנו לרקוד ושרנו". בתום הלימודים החליטה הקבוצה להקים יישוב. "היינו בדרך לשבי־ציון, שהיה מושב שיתופי, כמו שאנחנו רצינו. נסענו במשאית עם כל הדברים והגענו לפתח־תקווה. היה שם גשרון, המשאית התהפכה וכולנו נופלים. חבר אחד נהרג והיו הרבה פצועים. אני שברתי את כתף ימין".
הפצועים אושפזו, האחרים המשיכו לשבי־ציון. שושנה טופלה אך נותרה בלי כתובת. "הייתי שישה שבועות בגבס, ולא היה לי לאן ללכת. אז החזירו אותי למקווה, לחדר חולים ליד האחות". כשהורידו את הגבס הצטרפה לחברים במושב. אחיה אשר נשלח בינתיים לכפר־הרא"ה. באחד הימים שבה שושנה מטיול עם החברים, ולהפתעתה מצאה את אביה ממתין לה. התברר שהוא הגיע ארצה לביקור מיוחד לכבוד בר המצווה של אשר, אך החליט לבקר לפני כן אצל הבת.
בהמשך למדה שושנה ב"בית צעירות מזרחי" בירושלים, וב־49' התאחדה עם הוריה ואחיה הצעיר, כשאלה עלו ארצה. המשפחה התיישבה בחיפה, ושושנה, שהמשיכה ללימודי גננות, הפכה לגננת מבוקשת בעפולה ואז בקריית־מוצקין ובקריית־אליהו.
את יצחק וייס הכירה דרך חברים של ההורים (מה עם החלק הרומנטי? – "לא לא, את זה לא מספרים"). השניים נישאו ב־55' ועברו לעירו, ירושלים. בחלוף השנים הפכו הורים לשניים. "ליצחק הייתה כריכיית ספרים, ואני הייתי גננת. אחר כך חזרנו לחיפה למשך 26 שנים. גרנו בשכונת הדר, שם הייתה לו חנות צעצועים. הנכדים חגגו". שושנה התקדמה לתפקידי פיקוח ובהמשך שימשה סגנית מנהלת הגנים בעיריית חיפה, עד צאתה לפנסיה. או אז החליטו השניים לסגור את החנות ולהגשים חלום: לחזור לירושלים.
כבר 35 שנים היא בבית הזה שברחוב כנפי נשרים. פעם היה פה שקט, אבל מאז שהחלה בניית הרכבת הקלה – לך תמצא חנייה או מדרכה. טוב, ממילא שושנה לא אוהבת להסתובב יותר מדי. רק השבוע, בדרך לקופת חולים, היא נפלה באוטובוס בגלל עצירה פתאומית של הנהג. למה היא צריכה את זה?
יצחק נפטר לפני ארבע שנים, בגיל 91. הבת גרה בבית־אל, הבן בשכונת רמות, "ואין כמוהם בעולם. לא רוצים להשאיר אותי לבד". את קירות הבית מקשטות תמונות בני המשפחה – יצחק, הנכדים והנינים. על המזנון מונחת תמונה יפה של חמש בנות – שושנה עצמה, בתה, נכדתה, נינתה, והחימשה שנולדה לפני שנה. "מה צריך יותר מזה?", שושנה שואלת.
