"כששאלתי את עצמי אם אני משוררת, זו לא הייתה שאלה חברתית אלא שאלה אמיתית"

הגעתי לביתה של שרה פרידלנד בן־ארזה בשעת ערב מאוחרת. על השולחן הנמוך בסלון הבית הירושלמי הצנוע חיכו לי שקדים ודברי מתיקה, וגם מקבץ דפים שהכינה לעצמה, ובהם הנקודות החשובות לה למסור בשיחה. היא מתייחסת אל המילים ואל פעולתן בחרדת קודש. היא לא רק משוררת, מחברת ספרי הגות, מסאית, עורכת, גבאית תפילה, מנחת סדנאות כתיבה וניגון ומורה לחסידות; בספר ההגות שלה "יהי; מילים כמעשים" (מוסד ביאליק) היא מעידה על עצמה: "עולמי כולו על עמוד אחד הוא עומד – על הלשון".

לפני תשע שנים הכתרנו את פרידלנד בן־ארזה כזוכה ב"פרס ישראל האלטרנטיבי" של מקור ראשון. זה היה פרויקט שנועד להאיר אישים ש"תרמו לצמיחת המדינה והעם, אך לא זכו להוקרה הראויה על פועלם, והסיכוי שיזכו בה בעתיד לא גבוה – אם משום שהם ציונים מדי, אם משום שהם ספרדים מדי, או מתנחלים, או לא שייכים לברנז'ה המחלקת פרסים בשיטת פרוס לי ואפרוס לך", כפי שנכתב אז. אחר כך היא דווקא קיבלה, לצד הרב חיים סבתו, את פרס שר החינוך ליצירה בספרות עברית בתשע"ו, ובחודש שעבר קיבלה הכרה במקום שלא ציפתה שיאמץ אותה לחיקו: קובץ שיריה "והרי הנר", שהגישה לשיפוט בעילום שם, זיכה אותה בפרס אקו"ם על שם נתן יונתן.

"נטרול היסוד החברתי, הגס והפוליטי של הספרות הקליקאית ריגש אותי מאוד", היא מסבירה את השתתפותה בתחרות. "כשהשירים מדברים לבדם, זה נותן להם עוד תוקף. ממש שימח אותי לשלוח את השירים בלעדיי, כשהם ערומים ממני. אמרתי לעצמי: או שהשירים יעשו את שלהם, או שלא. והאמת היא שלא חשבתי שהם יעברו. השפה שלי כבדה, לא ממש מקובלת, ובניגוד לה השירים של היום מושפעים מאוד מהרשתות החברתיות – יש ברבים מהם קריצה ודיבוריות. אין לי כישרון או רצון לכתוב כך, אני כותבת ממקום אחר. גם שני ספרי השירה הקודמים שלי לא היו רבי מכר, ככה שאני לוקחת בשתי ידיים את החירות לכתוב את מה שאני צריכה לכתוב".

"סבא שלי היה הרב אליהו כי־טוב, מחבר ספר התודעה. הוא היה מנהיג פועלים חרדי, שהקים את תלמוד התורה הראשון בירושלים שדיברו בו עברית, הקים עיתון, וגם היה פועל בניין, עסק בנגרות, רץ לכנסת. בזכות הכישלון שנחל, הפך לסופר. אני הנכדה הבכורה משבט ענק, וזכיתי בקשר עמוק איתו"

ספר ההגות "יהי; מילים כמעשים" ושני ספרי השירה הקודמים שלה – "אנא בַשֵּׁם" (עם עובד) ו"חוט של חֶסֶר" (הקיבוץ המאוחד) – מונחים על הפסנתר. הספרים שערכה יחד עם אחיה, ביאור הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ לתנ"ך, מסודרים על מדף בסלון. שני הספרים שהיא עובדת עליהם כעת – ספר הגות שעוסק בתפילה, "תפילתי לך ואני", והקובץ "והרי הנר" – עוד נמצאים בתיקיית המחשב. כתיבת שירה, בשבילה, היא נטילת "משהו" אישי־פנימי ביותר, ו"העצמתו", הפיכתו לעצם, כך שהוא "יהיה דבר שעומד בעולם", כהגדרתה. "אפשר לקרוא לזה 'החפצה' בעברית, אבל המילה הזו כבר תפוסה בהקשרים אחרים. אם אצליח לגרום לכך שהדבר הכי פנימי מתוכי יעמוד מזוקק בעולם, וכשאנסה לקרוא אותו כזרה – כלומר, אתחפש למישהי אחרת שלא מכירה את שרה – איווכח לראות שהדבר הזה עומד, זה שיר".

במהלך הריאיון, כשאנחנו נעות מן השירים אל תולדות משפחתה ואל תולדותיה שלה וקורות צמיחתה וצמיחת הגותה, מתחוור לי יותר ויותר שאני יושבת ליד אישה גדולה, אשת אשכולות. נראה שהיא מקיימת בעצמה את הפסוק "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי ירא א־לוהים יצא את כולם". נפשה ההרפתקנית, היא אומרת, גרמה לה לברוא את עצמה מחדש בכל כמה שנים ולעסוק רק בדברים שהיא אוהבת לעשות, על חשבון התנאים, הוותק והביטחון הכלכלי; ואני לא יכולה להימלט מהמחשבה שאילו הייתה גבר, שמה היה מוכר יותר והיה לה חוג חסידים גדול.

שושנת מים

אִם לֹא אֵדַע לִי

קְווּצוֹתַי וּזְרוֹעִי, שְׂפָתַי וּמִתְאַרִי,

אִם אַשִּׁיל אוֹתָם

לְהִפָּקַח אֶל אַיִן,

הֲאִם יָבֹא בִּי 

פִּהוּק הַבֹּקֶר

שֶׁל שׁוֹשַׁנַּת הַמָּיִם?

הֲאִם לֵב לִי כְּדִמְמָתָהּ

לְהֵעָצֵם סְבִיבוֹ

בְּהִקָּמֵט יוֹם?

אין לו גוף

"בעדינות של 'והרי הנר' וברוחניות האופפת אותו יש מן הממשות של הילת הנר לא פחות משל השלהבת שלו, שמאירה ובוראת עולם לפני שהיא חדלה להתקיים. החידוש והפליאה בספר הזה הם סוד האיון, מה שאינו, או מה שבשוליים וממתין לפענוח, כבשורות 'זֶלֶג הַזְּמָן הַקָּמוּט כָּאן וְכָלוּם / הוּא חַיַּי… / הַמּוֹעֵן שֶׁמֵאֵינוֹ נוֹצְרוּ הַמִּלִּים הַלָּלוּ / הוּא אֲנִי'.

"שורשי הכתיבה של המשוררת נטועים במקורות, בייחוד היא שואבת מתורת הנסתר והקבלה, אך ניכר שאינה תיירת גם בעולם הסוד הפואטי. באור הכמוס שאוצרות מילותיה המשוררת זוהרת ברקיע השירה ועל כן בחרנו להעניק לה את הפרס לשירה בעילום שם".

מנימוקי השופטים למתן פרס אקו"ם ל"והרי הנר"

עיון בקובץ השירים הזוכה, שעתיד לראות אור בהוצאת "עמדה", מלמד על זהותה של הכותבת. כזו היא לרוב שירה בת זמננו: יסודות מעולמו של המחבר נמצאים בה, לפעמים בגלוי ולפעמים במרומז. נדיר מאוד שהביוגרפיה של המשורר לא תפיח רוח בשירים. במקרה הזה ברור שזוהי כותבת, וברור שיש לה ידע בתורת הסוד ובמיסטיקה. "כשהגיע אליי הקול הקורא של התחרות, הייתי בעיצומה של עריכת ספר הגות חשוב וכבד שעבדתי עליו 12 שנה", היא מסבירה. "הייתי בתוך האטרף, ולכן היה לי זמן קצוב לגבש את קובץ השירים שהצטברו אצלי. יצאנו בדיוק לחופשה, לקחתי את המחשב ואמרתי לעצמי 'יאללה, תעבדי עם הכול'. חלק מהשירים היו בדלים של שירים. נתתי לעצמי שבועיים־שלושה של עריכה, וערכתי את כתב היד בעצמי".

את קובץ השירים כתבה "ממש מתוך הגוף", כלשונה; היא החלה לרקוד באותם ימים, וגילתה שכאשר היא חוזרת משיעורי הריקוד, היא מתיישבת לכתוב. "לפני כעשור, אחרי הרבה שנים שהייתי כולי בתודעה מילולית ובעולם הרגש של הניגון, התחלתי להתעסק יותר בגוף, מתוך מחשבה שבגילי לא ראוי להזניח אותו. היום אני מקדישה שבע שעות בשבוע לריקוד בסטודיו 'גוף חושב' של אסנת אזרחי, מורה גדולה לתנועה ולריקוד. אני תלמידה שלה בגוף. בקיץ שעבר היא אפשרה לי לעבור לקבוצת הריקוד שלה, שעובדת באלתור עם הרבה מוּדעות לשאלות עומק שקשורות לגוף, והמעבר יצר שטף חזק וברור של כתיבה. מצאתי את עצמי חוזרת משיעור וכותבת.

"כבר בספר הראשון העירו לי שהגוף מאוד נוכח בשירים שלי. חשבתי על זה: בשירים המוקדמים הגוף היה שפה מיתית, סמל או גילום עקיף של עניינים אחרים. לעומת זאת, בספר הזה הגעתי להבחנות דקות יותר בגוף הממשי, בחושיו ובחוויותיו". וכך, למשל, היא כותבת במחזור השירים "אל הגוף": "עָנָה בִי גוּפִי וְאָמַר: בָּשָׂר. / אָמַר: גִּיד וּשְׁרִיר וְקָרְמָה. / אָמַר: קוּמִי לָךְ וּלְכִי / לָךְ, / וְשִׁכְחִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, / זִיו לְשׁוֹנֵךְ, /חִדְלִי עֲשׂוֹת מִלַּיִךְ, / מִן הַהֲבָרוֹת הַרְפִּי, מִנֹּפֶת קֶצֶב. / כִּי בָא מוֹעֵד / לַדָּם, לַכֹּבֶד. / בְּאָהֳלֵךְ בֹּאִי / עֶצֶם אֶל עַצְמֵךְ".

ומלבד גוף יש בספר גם הרבה א־לוהים. המדור הפותח את "והרי הנר" נקרא "אינךָ ואיִּי", וכפי שמעיד שמו יש בו לא מעט שירים העוסקים בעמידת הכותבת מול הא־ל, בדימוייו בעיניה, בנוכחותו ובהסתלקותו, בכיסופיה ובמבוכותיה באשר אליו. כמין הד לתהיות הללו נשמעות גם מבוכות באשר לקיומה הרופף של הכותבת עצמה. היא מצהירה שבכתיבת השירה היא מתירה לעצמה להיות בתחומי הדמדומים "בין חיווי והיווי" ובאזור המדומדם ש"בין חיווי ואיווי". "אני מחפשת את המקום שבין הידיעה ובין המקומות שבהם אני מבקשת להיות מכוננת במוצא פי ומקלדתי", היא אומרת. "כתיבת השירה היא מקום שמאפשר למשש ולממש את אותם מחוזות שקשה למלל בדרך אחרת. גם כשאני לומדת ומלמדת תורה וגם בתפילה, אני מתהלכת בשדות הביניים שבין המציאות הגלויה למציאות החלומית והנשאפת, בין המצוי כבר ובין המתהווה ונולד".

טבור

טַבּוּר הַנֶּפֶשׁ בְּטַבּוּר הַנֶּפֶשׁ

פָּגַשׁ

וְהַנֶּפֶשׁ נָשְׁתָה קְצוֹתֶיהָ

טַבּוּר יָם בְּטַבּוּר רָקִיעַ

מִכָּאן

מִן הַנְּקֻדָּה

– מֻתָּר כְּבָר לְכַנּוֹתָהּ צִיּוֹן? –

יִמָּתְחוּ אַרְצוֹתֵינוּ

מסכת אבות

שרה פרידלנד בן־ארזה (61) ידעה שהיא פמיניסטית עוד לפני שהכירה את המילה. "הפמיניזם שלי בא קודם כול אינטואיטיבית", היא מספרת. "כילדה הרגשתי קיפוח מול אחי. גדלתי בבית חרדי מיוחד מאוד, אבל למעשה אף פעם לא הייתי חרדית בנפשי. היו לי ספקות באמונה מגיל צעיר מאוד. הוויית החיים שלי הייתה של אדם שיש בו המון שאלות וביקורת פנימית ללא מוצא. לא היה עם מי לחלוק אותן, כי החברה החרדית קונפורמיסטית מאוד". עד כיתה ח' למדה בבית יעקב, ומשם התגלגלה לתיכון פלך, כשעוד היה תלוי על פתחו השלט "פלך – בית ספר חרדי לבנות". "זאת הייתה טעות מבורכת של אבי ז"ל. הוא מאוד הצטער עליה בדיעבד. הוא עצמו לימד שם עשר שנים קודם לכן, אבל כשהתחלתי ללמוד בפלך חלה מהפכה באופי המקום. בכל אופן, בשבילי זו הייתה רווחה גדולה. הייתי בשיכרון חושים מכך שעברתי מעולם שאסור לשאול בו שאלות למקום שסקרנים לשמוע בו את השאלות שלי.

"השירים של היום מושפעים מאוד מהרשתות החברתיות – יש ברבים מהם קריצה ודיבוריות. אין לי כישרון או רצון לכתוב כך, אני כותבת ממקום אחר. גם שני ספרי השירה הקודמים שלי לא היו רבי מכר, ככה שאני לוקחת בשתי ידיים את החירות לכתוב את מה שאני צריכה לכתוב"

"אמא שלי היא אמנית, ציירת, וכך גם שתי דודותיי. סבא שלי, אבא שלהן, היה סופר חרדי – הרב אליהו כי־טוב, מחבר 'ספר התודעה'. דמות מיוחדת, איש עם מעוף עצום. הוא היה מנהיג פועלים חרדי שהקים עם כמה חברים את פאג"י, והקים גם את 'שילה' – תלמוד התורה הראשון בירושלים שדיברו בו עברית, והקים עיתון, וגם כתב כמעט את כל המאמרים בתוכו. היה פועל בניין, עסק בנגרות, אפילו רץ לכנסת. בזכות הכישלון שנחל, הפך לסופר. אני הנכדה הבכורה משבט ענק, וזכיתי בקשר עמוק איתו. סבא נפטר כשהייתי בת 16, אבל הוא מלווה את חיי אחרי מותו לא פחות מאשר בחייו". ב"והרי הנר" היא כותבת עליו: "מִן הַחוֹרִים מִן הַסְּדָקִים עָלוּ אֵדֵי הַחִנּוּן 'אָנָּא ה" / מִן הַהַלֵּל שֶׁהִמְתִּיק ר' בֶּן־צִיּוֹן שֶׁנְקֶר. / בַּאֲפַרְכַּסְתִּי הַצְּמוּדָה לָרִצְפָּה הָיוּ מִתְעַבִּים, / מְפַעְפְּעִים בֵּין מַחְלְצוֹת הֶחָג וַעֲדָיָיו, / לְהַשְׁקוֹת עֵירֻמָהּ הֶחָרֵב / שֶׁל יְחִידָתִי. /כְּנָפַיִם צִמְּחוּ בָהּ. / מֵאַיִן זַרְעֵי הַכְּנָפַיִם? / זָרַע אוֹתָם סַבָּא אֵלִיָּהוּ / בְּסוֹד קָדוּם שֶׁהִתְאַמֵּץ לִלְחֹשׁ לָהּ, / יַלְדָּה אֶרֶצְיִשְׂרְאֵלִית עֲרֵלָה. / וְהָיָה לָהּ הַשִּׁיר וְהָיוּ הַכְּנָפַיִם / כְּלֵיל הִתְקַדְּשָׁה".

לאביה, המו"ל ר' חנוך בן־ארזה, הייתה חנות ספרים ברובע המוסלמי שפתח בשנת 1969 והחזיק עד מותו. "במשפחה החסידית שגדלתי בה הייתה אהבת תורה והיה לימוד תורה. זו הייתה גם משפחה ששרה, בעיקר אבא והסבים שרו ניגונים חסידיים. בניגוד לחברותיי, שאם הכירו מוזיקה חסידית מקורית הניגונים עברו אליהן דרך איזה פילטר כמו תנועת נוער או אולפנא, הניגונים החסידיים שהכרתי הגיעו מסבא לאבא ואליי, ללא תיווך חיצוני.

"אחרי התמודדויות לא קלות עם העמדות החרדיות של אבא, שלא רצה שאלך לאוניברסיטה, למדתי בסופו של דבר באוניברסיטה הפתוחה. זה פחות איים עליו. עוד לא היה אז תואר כללי במדעי הרוח, והייתי צריכה לבחור מקצוע ולהחליט מה ארצה להיות כשאהיה גדולה. הרבה דברים עניינו אותי, והחלטתי לקחת מגוון של קורסים בתחומי דעת שונים, כדי שאצליח להבין על מה אני מוכנה לוותר ובמה אתמקצע.

"בבוקר אחד בימית, בשבועות לפני הנסיגה, הייתה לי הארה: קמתי בידיעה מה אני צריכה ללמוד. הבנתי שיש שני מוקדים מרכזיים בחיים שלי – היחס לשפה העברית והניגון – ולכן החלטתי ללמוד לשון עברית ומוזיקולוגיה. מה שעניין אותי במיוחד היה לחקור את סוד המוזיקה היהודית. אחרי הרבה שנים המשכתי ללימודי תואר שני בספרות עברית באוניברסיטה העברית, ואת התזה כתבתי על הדרשות של רבי צדוק מלובלין".

היא חקרה את דרשותיו של רבי צדוק גם ב"חצי תואר שלישי" ("לא סיימתי כי גיליתי שמישהי אחרת, חברה שלי, כתבה עליו דברים דומים מאוד למה שרציתי לכתוב"). הבחירה בו הושפעה בין השאר ממשפחתה: רבי צדוק היה רבו של אבי סבה. "הוא היה חסיד ישיר שלו, וסבא שלי לא למד בישיבה אלא ינק את כל התורה מאביו". הקשר המשפחתי לבדו, היא אומרת, לא היה מצדיק את הבחירה: "הייתי צריכה לשאול את עצמי האם זה מדבר אליי". היא מצאה, לדבריה, שרבי צדוק ינק מחסידויות פשיסחה וקוצק, והיסוד האינדיבידואליסטי שבהן מצא חן בעיניה. "הוא עצמו מדבר בלי סוף על החידוש שכל אדם מחדש בתורה: מתוך כך שהאדם מפרש את התורה על פי אישיותו וסיפור חייו – א־לוהים לוחש סודות מיוחדים שנלחשים דווקא על אוזנו. זה דיבר אליי.

"רבי צדוק היה בראשיתו למדן. הוא בא ממשפחה לא חסידית ונעשה חסיד. כשלמדתי את כתביו הרגשתי שיש מולי דרשן שמודע מאוד לתהליכי החידוש שהוא עובר, יש בו מודעות עצמית רפלקטיבית שהדהדה בי. גם משהו בהתעניינות האסתטית שלו מצא חן בעיניי. הוא שואל הרבה שאלות של 'איך' לשאת דרשה, וזה מה שעניין אותי לחקור. בעיסוק שלי בספרות ובשירה, אבל גם במסות העיוניות שלי, אני מתעסקת הרבה לא רק בתכנים אלא בדרכים הפואטיות שמלבישים בהן את התכנים, או באופן שילובם יחד. אני נותנת לצורה חשיבות רבה".

זה רגעי

אֵיךְ הֻפְזּוּ זְרוֹעוֹת הָעֵץ

בַּחַלּוֹן בַּבֹּקֶר הַקְּדוֹרַנִי.

אֵיךְ זָכְרוּ לָהֶן עֵינַי:

אוֹי לַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁיִּבְלֶה.

טְרִיפַת

חֶדְוַת הַמָּאוֹר בְּצַעַר כְּבִיָּתוֹ

עָצְמָה עֵינַי.

וּכְשֶּׁנִּפְקְחוּ

כְּבָר הֻעַם זָהָב.

מוּל מִקְשַׁת עָנָן אֲטוּמָה,

שֶׁהִיא הַשָּׁמַיִם כֻּלָּם,

מוּל זֵכֶר בְּקִיעַת הַזָּהָב,

זֶה אֵלִי זֶה רִגְעִי

עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי

לְעוֹלָם וָעֵד.

שוב החסד של השיר

פרידלנד בן־ארזה הייתה מהגרעין המייסד של בית המדרש "אלול", מראשוני בתי המדרש המתחדשים. "זה היה מקום שאפשר לי ללבן את תורת החיים שלי באווירה פתוחה ונזילה", היא מספרת. "היה שם גרעין מעניין של אנשים חזקים, ולמדתי דברים חשובים מאוד בחיים ובתורה. פגשתי שם גם את החברותא שלי, גרא טוביה, שהפך לחבר קרוב וממש לחלק מהמשפחה שלי. למדתי ממנו תורת ארץ ישראל, שאני לא יודעת להגדיר אותה בדיוק. אני באתי עם רקע חסידי והוא בא מעומק ההגות הציונית והספרות העברית. יש לו קריאה קיומית מאוד בספרות העברית, הוא מאמין שהיא נגעה בנבואה".

הלימוד ב"אלול", היא אומרת, הקפיץ את השירה שלה לשלב הבא: "היה משהו מסעיר בלימוד התורה היחפה, כמו שהיא, בלי תיווך רבני ואקדמי. היינו חופשיים מרבנים ומפרופסורים. בעקבות הלימוד כתבתי אז שירים מדרשיים מאוד. הרגשתי חיבור הרבה יותר חשוף, וגל של כתיבה הכה בי. זו הייתה סערה גדולה, אבל אפילו אז לא הגעתי לרמת אינטנסיביות של כתיבה כמו עם 'והרי הנר'. כאן כתבתי שיר אחרי שיר אחרי שיר, בצפיפות גדולה. כל החיים אני כותבת, אבל באופן דליל, והיו גם הפסקות גדולות. אף פעם לא כתבתי בצפיפות כזו. בקיץ שעבר זה קרה לי לראשונה".

כתיבת השיר, סוברת פרידלנד בן־ארזה, היא הופעה של הא־לוהות. "כבר בגיל התיכון התבוננתי באמנות כמעשה דתי. כבר אז חשתי שהחוויה האמנותית בשיאה סמוכה או זהה לחוויה הדתית בשיאה. כך הרגשתי עוד בילדותי לגבי ניגונים חסידיים אותנטיים. רגעי קרבה לאינסוף, מפגש לא מתווך־תרבות עם המבוע הא־לוהי של העולם, ידעתי לא רק בשירת ניגון אלא גם בכתיבת שיר או בעת חידוש תורה והתחדשות מדרש.

"הייחוד של הא־ל הנשגב מופיע ברגעים יקרים ונדירים אלו מתוך הנפש. אם אני מתפנית להקשיב לקול הפנימי הזה, אני יכולה לנכוח ברגעי הייחוד, שבהם מתלכדת החוויה האמנותית עם החוויה הדתית. יש רגעים שאני כותבת דבר ומרגישה באמת מפגש עם הא־לוהות, לא פחות משתיית ארבע כוסות".

לא פחות? או יותר?
"את צודקת. סערת הנפש, התחושה הישירה של האינסוף ששרוי בתוכי, חזקה יותר כשבא אליי השיר. באחד מבתי המדרש שלימדתי בהם, התלבטתי אם להציג את עצמי כמשוררת. המחשבה שעברה בראשי הייתה שהייתי משוררת, אבל האם מישהו מבטיח לי שזה יקרה שוב? השירה היא אחד המקומות שמעניקים לי חוויית קשר חזקה מאוד עם א־לוהים. משהו מתפוצץ. זה משהו עצום שקורה".

היססת לקרוא לעצמך "משוררת" בגלל המטען החברתי של הפרסונה הזו?
"לזה אין שום קשר ומגע עם שאלת ההתקבלות של השירים, ובוודאי לא עם הפוליטיקה של הספרות. אני לא שייכת לקליקה. היה מתבקש שאהיה מזקני השבט ב'משיב הרוח'. פרסמתי כמה שירים שם, אבל אני לא חלק מהחבורה. יש לי שאלות על הרעש החברתי. הוא דוחה אותי. לפעמים, כשאני מתמסרת אליו, גם אני דוחה את עצמי. הייתי רוצה לא להתעסק בפרסונה החברתית. המסחר בלייקים גורם לי רתיעה עמוקה. אבל כששאלתי את עצמי אם אני משוררת או לא, זו לא הייתה שאלה חברתית. זו הייתה שאלה אמיתית. האם זה יציב? האם יהיה לי שוב החסד של השיר? הרי ידעתי שנים שבהן לא כתבתי, בעיקר כשהייתי אמא לילדים קטנים".

להיוותר

וְחַם הַשֶׁמֶשׁ

וְנָשַׁלְנוּ

אֲנַחְנוּ –

נְדַן אֲרֶשֶׁת

וּתְכוּלָתוֹ.

וְחַם הַשֶׁמֶשׁ וְנָשַׁמְנוּ לְהִוָּתֵר

אֲנַחְנוּ –

נְהִי,

נְהִיָּה,

נְשָׁמָה צְרוּרָה בִּפְתִיל

וְגַפְרוּרָהּ

נקודת המפגש

כבר שנים רבות היא מלמדת חסידות בבתי מדרש, ושואפת לחבר בין התורה, הניגונים והנפש. "גם כשאני מלמדת חסידות, אחרי שלמדנו מה נאמר בזוהר, במדרש ובספרי החסידים, אני רוצה לבדוק מה זה אומר לי – ואני עושה את זה דרך כתיבה, שמאפשרת ליצור דיאלוג, ודרך הניגון. עבודה עם ניגונים נותנת הפוגה מהמקום המילולי שלנו. לפעמים זה רק כדי שמה שלמדנו יחלחל. לפעמים אני צריכה להיות האדמה הקולטת והמצמיחה, והניגון מאפשר שקט חברתי וספיגה. הניגון יכול להעלות את התהום שלי, איפה אני בתוך זה, אילו הדים עולים מלמטה למעלה. זאת לא סתם שתיקה ואפילו לא מדיטציה: אנחנו שרות ניגון שמעורר ופותח דברים רגשיים. אני מרגישה שיש לי לוקסוס. זכיתי שגם הניגונים וגם הטקסטים באים מאותה ההוויה, העולם החסידי, ויש ביניהם הרמוניה.

"החוויה של הניגון היא המקום הרצוף. החוויה של לימוד התורה היא שינוי. לגבי הניגונים הייתי מאוד קנאית להעביר אותם בדיוק כמו שלמדתי אותם, אבל בתורה ברור לי שהיא צריכה לעבור דרך הנשמה שלי. אם התורה עברה דרך דורות של גברים לאישה, ברור לי שהמעבר דרכי יעשה בה משהו אחר. כמו שבמשך דורות רבים נלמדה התורה שלא בארץ, ועכשיו היא נלמדת כאן ונוצרת פה תורה אחרת, ככה אם עכשיו היא עוברת לאישה שהיא דור שני בארץ, בטח יקרה משהו לשאלות שאני שואלת את התורה ולתשובות שהיא תיתן לי. המעשה של חידוש התושב"ע מבחינתי הוא התרחשות חיה, ובכל דור לכל אדם יש תשובות שהן קצת שונות.

"במרחב לימוד התורה אני צריכה לפתוח את עצמי וגם את התורה לגמישות, לשינוי. אני לא רוצה להגיד 'זאת התורה, שימי את עצמך לגמרי בצד, את לא מעניינת'. זו גישה חרדית שמצמצמת את הלומד לאפס. את שומעת רק את קול התורה, וזה יוצר אצל הרבה מאוד אנשים דקלום. אנשים 'אומרים' את התורה או מצטטים ממנה, אבל אין שם הזדהות. לא כולם כמובן, יש חרדים אחרים, אבל אי אפשר להתעלם מהצד הזה. מהצד השני, אני גם לא רוצה לשים את עצמי במרכז, ולהגיד שאני אלוש את התורה לפי הצרכים שלי. את זה פוגשים המון בבתי מדרש להתחדשות יהודית".

מובלעת פה ביקורת?
"אני בחרתי לא ללכת לקצוות. לאנשים יש סיפורי חיים שונים, ואלו ואלו דברי א־לוהים חיים. בשני הקצוות יש צידוקים. חרדים בוחרים להמשיך לדבוק בתורת אבותיהם כצורתה, ואילו בבתי המדרש המתחדשים־פלורליסטיים יש מאבק 'שארון הספרים יהיה גם שלנו', והמאבק הזה עלול להביא להשתלטות דרשנית על התורה, שלא תמיד יש בה יושרה. אני רוצה לפנות בכבוד גם לאינסוף של התורה וגם לאינסוף של הנשמה שלי. אין נוסחאות. אני לא יודעת מה יהיה פרי המפגש הזה. מה שברור הוא שאני לא רוצה אג'נדה שמכתיבה מראש איזה מהצדדים ישתנה כתוצאה מהמפגש.

"מפגש הוא מפגש. אני לא יודעת מה יקרה בשיחה שלנו – האם אני אשתנה בשיחה הזאת? האם את? שתינו? במפגש עמוק בין אנשים, לא יודעים מה יקרה ולא מסמנים מטרה מראש. אני רוצה שכך יהיה מפגש עם התורה. היושרה עובדת לשני הכיוונים – גם שאני אקשיב לתורה, כדי לגדול לקראתה. הרי אם אמשיך להיאחז באותה עמדה שהייתה לי כבקרנות המזבח, לא אגדל בלימוד התורה, אלא פשוט אמצא דרך יפה להגיד דברים שלמדתי קודם. מצד שני אני רוצה שהתורה תגדל. ומה הדרך שלה לגדול? באמצעות לומדיה ולומדותיה, שיחדשו בה מתוך נשמתם וחייהם.

"התורה תתפתח גם דרך הדור החדש של נשים שנכנסו לעולמה. במובן הזה, המאבק של הדור שלי על לימוד תורה לנשים לא היה רק לטובת הנשים. הוא היה לטובת התורה. התורה נלמדה ברוב הדורות בידי חצי מהעם, וזה הכתיב לה צורה מסוימת. אני רק יכולה לדמיין שאילו העם כולו היה לומד תורה במשך דורות, היא הייתה מקבלת פנים אחרות. הכניסה שלנו הנשים לבתי המדרש, או יצירת בתי המדרש לנשים, הן מתנה גם לתורה. כך נוצרו עוד דרכים לבטא את דבר השם בעולם. אני חושבת שזה יביא ברכה לבתי המדרש הגבריים. אולי זה כבר הביא".

בפתח עדן

מִשֶּׁהִמְלַכְתַּנִי עַל רֶגֶב

עַל עָלֶה

מִשֶּׁשִּׁלַּחְתַּנִי אֶל סֶלַע לִפְכּוֹת –

מִלֶּחְיִי תִּינוֹקֶת

מִלֶּחְיְךָ תִּינוֹק

וּמִסֵּתֶר

וּמִנָּקִיק

דְּמָעֵינוּ אֶאֱסֹף.

בְּחֵיקִי אָשִׂים

נֹאדֵנוּ

לִהְיוֹת

אחד מי יודעת

ספר ההגות הבא שלה "לך תפילתי ואני", שהיא הקדישה לכתיבתו יותר מ־12 שנה, עתיד לראות אור בסדרת "פרשנות ותרבות" של פרופ' אבי שגיא בהוצאת כרמל, לפני "והרי הנר". פרידלנד בן־ארזה מתמודדת בו עם המצווה הכי קשה בשבילה: התפילה. "זה ספר על המפגש בין סידור ללב ועל המאמצים שלי להיות כנה בזמן שאני מתפללת תפילת קבע סדורה, שחוזרת על עצמה, שלא אני כתבתי. זה ספר כבד ועיוני, שמנסה להמשיג את הבעיה ולהציע לה דרכי פתרון, ויש בו גם חלקים אישיים לגמרי, כולל תפילות שכתבתי. דווקא מתוך תשומת הלב הקיצונית לשאלות של 'איך' בחרתי לערבב סוגות. יש קטעים מחקריים מאוד, קטעים שבהם אני מתפלמסת עם פילוסופים של הלשון, ומנגד יש בספר קטעים וידויים ואישיים.

"יש בספר הרבה התייחסות למגדר. חשבתי שאעסוק רק בתפילה, שאדבר על המתח בין הקבוע ללב שמשתנה כל הזמן, אבל תוך כדי כתיבה התברר לי שאני צריכה לייחד פרקים גם לשינויים קטנים שנדרשים בתפילה. אני נוגעת בשני סוגי שינויים: האחד על רקע שיבת ציון ואתחלתא דגאולה, והאחר על רקע פמיניסטי ואתחלתא דגאולת האישה. השינויים שאני מציגה הם זהירים מאוד ונעשו בהתייעצות עם אחי, יוסי בן־ארזה, שהוא תלמיד חכם גדול".

זה ספר הגות על תפילה, היא אומרת, ולא על נשים, "אבל אני לא רוצה לטשטש את העובדה שכותבת את הספר הזה אישה. כתיבת הגות יהודית על ידי נשים היא דבר חדש, ואני רוצה לשאול: האם מישהו – אישה או גבר – חשב מה קורה כשבקריאת שמע, בטקסט המכונן והקאנוני, אני פונָה אל עצמי בלשון זכר? אני אומרת לעצמי 'ואהבתָּ'? חשוב לי לתת לזה נוכחות בספר שלי על התפילה, גם אם אני לא חושבת שצריך לשנות את קריאת שמע".

יש בך פחד ממדרון חלקלק?
"פתחתי בספר את כל אי הנוחות שלי מול זה. אני לא מוכנה לטשטש את המקומות הלא נוחים. יש לי איזו פשרה של יהודי הלכתי. בפיוטים ובכל מקום שאני יכולה לקרב אליי את הטקסטים – אעשה זאת. אם זה מותר, למה לא? אבל במקומות אחרים אני מרימה ידיים, כי יש משהו שגדול עליי וחזק ממני".

את לא רוצה לשנות את לשון קריאת שמע כי את מצייתת להלכה?
"אני לא בטוחה שזה העניין היחיד. יהודים מסרו את נפשם על הפסוק הזה. אני מרגישה שגם אם התורה הייתה מתירה לי, לא הייתי רוצה לשנות. אבל בספר הזה אני לא מוותרת על התיעוד של מצוקותיי. אני מתעדת את חוויית קריאת שמע של אישה. מה קורה לה אחרי שהיא אומרת 'ה' אלוקינו ה' אחד' של כולנו, וקוראת את הציווי 'ואהבתָּ' בזכר, שבעברית הוא המין הבלתי מסומן, ואז פתאום היא אומרת 'והיו לטוטפות' וקוראת את פרשת ציצית. האם זה פונה אליי או לא?

"עם הפסוקים מהתורה שבכתב אני לא יכולה לעשות כלום, זה שייך באמת לשלב הפטריארכלי של העולם שלנו, אבל במובן תיאולוגי עמוק, לא רק חברתי. במרכז עולמה של דת ישראל עמד הפן הטרנסצנדנטי הזכרי של הא־לוהות, וקול ה' ירד אלינו ממרומי ההר ולא עלה מתוך הבאר, ולכן התורה שבכתב מדברת בלשון זכר. זה שלב עמוק ואני לא הולכת לערער עליו. הוא קיים. ועכשיו כנגדו הבאר עולה. יש תנועה חשובה מאוד מלמטה, התנועה של השכינה, של כוחות החיים שא־לוהים שיקע בתוך המציאות, ואנחנו באי כוחה ובאות כוחה. אני מרגישה שיש לי משימה בתוך המורכבות הזו.

"אבל כאשר אני שרה את ה'בקשה על הייחוד וחשק האהבה' שכתב ר' אלעזר אזכרי, כפי שהוא תיאר את הפיוט 'ידיד נפש', המין הדקדוקי של הגוף הראשון מרחיק אותו ממני – ושם יותר קל לי לשנות. במקום האנרגיה שעליי להשקיע בהתחפשות לעבדו של ה', אני מעדיפה לשיר בפשטות את שירהּ של אמתו: 'יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן, מְשׁוֹךְ אֲמָתָךְ אֶל רְצוֹנָךְ / תָּרוּץ אֲמָתָךְ כְּמוֹ אַיָּל, תִּשְׁתַּחֲוֶה אֶל מוּל הֲדָרָךְ / כִּי יֶעֱרַב לָהּ יְדִידוּתָךְ מִנֹּפֶת צוּף וְכָל טָעַם… / וָתִיק יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ, וְחוּס נָא עַל בַּת אוֹהֲבָךְ / כִּי זֶה כַּמֶּה נִכְסֹף נִכְסְפָה'. בהתחלה השירה במין הדקדוקי הנקבי הייתה כרוכה במאמץ ובתחושת מלאכותיות, אך לאחר שקניתי את ההרגל, אני מרגישה את פשטות ההלימה בין המילים לתוכנן. גם כשאני מברכת את בנותיי בברכת הבנים, אני מסבה את הברכה ללשון נקבה.

"ובעניין קליל יותר – ראוי לתת את הדעת על הרגשתה של ילדה דוברת עברית כאשר הגננת בגן הילדים מלמדת אותה לראשונה לשיר 'אחד מי יודע? אחד אני יודע'. סביר בעיניי שהילדה הזו תחוש זרות מסוימת כלפי המילים הללו, המטילות בפיה לשון זכר, ותזדהה איתן פחות מילד בן גילה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il