מצילים את השוקולד: בישראל פועלים נגד הנבואות המרירות על עתיד המתוק

גם בתום מסעו השלישי, כשהוא חפוי ראש וכבול בשלשלאות, לא איבד כריסטופר קולומבוס את התקווה לזכות בתהילת עולם. החלום לפלס נתיב אל המזרח הרחוק על ידי הפלגה מערבה המשיך לבעור בו, והעובדה שהודח מתפקידו כמושל היספניולה וגורש, לא ריפתה את ידיו האזוקות. הוא היה קתולי אדוק, נווט מיומן ומגלומן לא קטן, ועל אף שהתגלה כגיאוגרף בינוני, הצליח לשכנע את פטרוניו בספרד להעניק לו עוד ניסיון אחד.

ביום אביבי אחד לפני 520 שנה עלה שוב קולומבוס על אונייה, מלווה בבנו פרדיננד ובחבורת הרפתקנים, ויצא אל האוקיינוס. באמצעו של אוגוסט תקפה אותם סערה בלתי צפויה, והמשלחת נאלצה לחנות בקבוצת איים לחופי הונדורס. קולומבוס ואנשיו יצאו לשוטט – אולי מסתתרים באיים תבליני המזרח, הבשמים ותכשיטי השנהב שאליהם היו עיני האירופים נשואות. בדרכם הם הגיעו לנהר, ונתקלו בקאנו גדול שעליו כמה מקומיים מבני המאיה. באלגנטיות האופיינית לכובשים האירופים עצר קולומבוס באחת את הקאנו והחל לפשפש במטען, ערמות של פולי קקאו נגלו אז אליו. בערבו של יום יציין פרדיננד ביומנו את ה"שקדים" שהובילו הילידים, ואת התנהגותם המוזרה: "בכל פעם שנפל שקד, כולם רכנו להרים אותו כאילו עינם הייתה זו שנפלה".

כשני עשורים מאוחר יותר, כשארנן קורטס כבש את הממלכה האצטקית בדרום אמריקה, הוא תיאר במכתביו משקה מוזר בשם "צ'וקולטל" העשוי פולי קקאו ומתובל בצ'ילי, פלפל שחור ושאר תבלינים. מספרים שבסעודותיו של הקיסר האצטקי מונטסומה עלו על שולחנו עשרות קעריות זהב מלאות במשקה המוקצף. לא פלא שכאשר הגיע קורטס לבזוז את אוצרות הקיסר, התברר לו כי מרביתם הם למעשה פולים יבשים. קורטס ניסה את המשקה בעצמו ומצא אותו מריר ומתובל מדי, אבל ליתר ביטחון העמיס גם הוא פולי קקאו על האוניות ושלח אותם הביתה. כשהגיעו הפולים לספרד, טעמו גם האירופים והגיעו למסקנה שאולי כדאי לוותר על הצ'ילי במשקה ולהוסיף סוכר קנים, עוד מהטוב שהביא קולומבוס לאירופה.

ד"ר אלן גרבר: "עברתי על כל המחקר הקיים, וגיליתי שהנתונים הבסיסיים ביותר על עץ הקקאו לא ידועים. אפילו יצרתי קשר עם מרכז מחקר בטרינידד ושאלתי את אחד המומחים אם פספסתי משהו. הוא אמר לי: 'הקקאו הוא כמו גידול יתום. הוא נסחר בבורסה, אבל לא יודעים עליו כלום'"

אם בתחילה ישב המשקה על שולחנות מלכים, המהפכה התעשייתית הביאה את השוקולד על תוצריו למעמד של מוצר צריכה שכיח, שלא לומר בסיסי. לפני כשבוע, ב־7 ביולי, אף צוין "יום השוקולד העולמי", המוקדש למתוק המתוק הזה. שיאני הצריכה שלו נמצאים כמובן באירופה, כשבראש צועדים השוויצרים, עם 11.6 קילוגרמים לנפש בשנה ותעשיית שוקולד מפוארת שאחראית לכמה מהמותגים הגדולים בענף. באירופה כולה הממוצע הוא 5 ק"ג לנפש לשנה, ובארה"ב – 9 קילוגרמים. ישראל מורידה את הממוצע המערבי עם 3.5 קילוגרמים לנפש לשנה, וזה עוד לפני הסלמונלות שהעלימו מהמדפים את האגוזי, הטעמי ושאר פרות.

אלא שלא לעולם חוסן. בשנת 2010 ניבא ג'ון מייסון מהמועצה לחקר שימור הטבע בגאנה – יצרנית הקקאו מספר 2 בעולם, אחרי חוף השנהב – ש"בעוד עשרים שנה שוקולד יהיה כמו קוויאר. הוא יהפוך לנדיר ויקר כל כך, שהאדם הממוצע פשוט לא יוכל להרשות אותו לעצמו". בחישוב פשוט זה משאיר לנו שמונה שנים ליהנות ממזון האלים, בהנחה שזיהומים במפעלים גדולים לא ישלחו אותו קודם לעולם שכולו טוב. לא צריך את המועצה הגאנית כדי להתבאס: נבואות מרירות על עתיד המתוק הפכו בשנים האחרונות לעניין שבשגרה. אחת לכמה שבועות מפציעה מנקודה כלשהי על הגלובוס כותרת־ענק שמכוונת היישר לבטן הרכה של תושבי המערב, כשהמוטו הוא אחד – השוקולד הולך להיעלם מן העולם. בשנת 2018 למשל שאל פורבס "האם השוקולד עומד להיכחד תוך 40 שנה?"; בפוקס ניוז גייסו את המדע ועדכנו ש"מומחים אומרים שבשנת 2050 כבר לא יהיה אפשר לייצר שוקולד"; "העולם מתרוקן משוקולד, האם הגיע הזמן להיכנס לפאניקה?", הגביה השבועון האמריקני "פיפל" את הלהבות; "מדענים צופים משבר מתוק בעוד 30 שנה", הכריזה בדרמטיות שדרנית הטלוויזיה מארי בובולה בחדשות הערב של אחת מרשתות הטלוויזיה בארה"ב.

גם התקשורת הישראלית ידעה לקחת חלק בהיסטריה הכללית ובתחזיות העגמומיות. ערד ניר מחברת החדשות לא טמן ידו בצלחת, אלא בתוך מכל ענק של טבלאות שוקולד, הוא בחש והקפיץ אותן כשהוא מכריז: "מלכותי תמורת שוקולד! כמה היינו מוכנים לשלם תמורת אספקה שוטפת של החום־החום הזה?". אבל כשסיים להשתעשע אל מול המצלמה – עד כמה שערד ניר יכול להשתעשע – התחלפה הפרודיה בדרמה: "אספקת השוקולד לשנים הבאות אינה מובטחת, לא מובנת מאליה". לדיווחים הטורדים הצטרפו יצרניות השוקולד עצמן: במרץ האחרון הודיעה חברת הרשי'ז שהיא מעלה מחירים בגלל מחסור חמור בפולי קקאו. מענות דומות השמיעו לינדט ומארס ועוד רבים ומתוקים.

האשמים העיקריים – אם נתעלם מבעיות השינוע וקטיעת שרשראות האספקה בימי הקורונה – הם האויבים הוותיקים של הקקאו: וירוסים, פטריות ושאר מזיקים, ואי אפשר בלי משבר האקלים. על אף ששורשיו של העץ נטועים ביערות הגשם של אמריקה הדרומית והמרכזית, הוא מגודל כיום באופן מסחרי בעיקר באפריקה ובאזורים משווניים. הקקאו זקוק לאקלים חם ולח, עם הרבה מאוד משקעים. רק בשבוע שעבר הסביר תומאס אקפנריב, סגן יו"ר איגוד הקקאו של ניגריה, כי המשבר בענף נובע מירידה חדה בכמות המשקעים – "החל מ־1 ביוני לא ראינו גשם. זה הזמן שבו חקלאים אמורים לשתול קקאו, אבל כרגע אין גשם, ולפני שנרגיש תתחיל העונה היבשה, והקקאו עלול למות". אקפנריב הביע צער על כך שהמגדלים ממירים את הקקאו בעצי דקל שמן, שעמידים יותר לפגעי מזג אוויר. המחסור העולמי קשור גם בשינויים בהרגלי הצריכה באסיה: כיום ההודי הממוצע אוכל רק קילוגרם אחד של שוקולד בשנה, והסיני מסתפק במאתיים גרם בלבד, אבל בשתי המעצמות הנתונים נמצאים במגמת עלייה. מכיוון שבהודו יש יותר בני אדם מאשר בכל מדינות אירופה יחד, ההשפעה על הביקוש היא דרמטית.

פחד מוגזם

האם אכן בא הקץ על עידן השוקולד? והאם במקרה הזה ישראל יכולה להיכנס תחת האלונקה ולעשות משהו? האם יוכל עץ הקקאו למצוא בית חם ולח בארץ הקודש?

מוטרדת מהנבואות המרירות אני נוסעת לבקר את עץ הקקאו הראשון שנכנס לחממה חקלאית בישראל. הוא בן עשר וכבר יש לו דור המשך – ארבעה בנים שנולדו מייחורים, וכיום חוסים לצידו בחממה. את הכלכלן והפרדסן גיל דרוקר, מי שהביא ארצה את העץ הזה, אני פוגשת בכניסה ל"שרינה שוקולד", מרכז המבקרים שהקים עם אשתו לימור בתחומי המשק המשפחתי שלהם במושב עין־ורד. הבוקר כבר הספיק דרוקר לרסס את הפרדסים ולהתחדש בטרקטור, ולאחר הפיזור של סדנת שוקולד לאנשי היי־טק שהתקיימה במרכז המבקרים, הוא מכניס אותי למבנה רחב הידיים. מכונות הטמפרינג, האחראיות לחימום ולקירור מבוקר של השוקולד, מערבלות מולנו שוקולד לבן, חום וורוד. מלכותי תמורת הוורוד הזה.

דרוקר, בן המושב ("ההורים שלי היו חקלאים, שני שכנים שהתחתנו"), הגיע אל הקקאו כששהה באירופה. "תמיד עבדתי כחקלאי בפרדסים של המשפחה, אבל בהכשרתי אני כלכלן. בסוף שנות התשעים יצאתי עם אשתי לימור ושלושת הילדים לפרנקפורט, כדי לשמש מנהל השיווק של סניף אגרקסקו, חברה שמשווקת תוצרת חקלאית ישראלית. אבא שלי החזיק בשבילי את המשק בזמן שהייתי שם. כעבור כמה שנים החלטתי שאני לא רוצה להמשיך להיות שכיר, והתחלתי לחפש רעיונות חדשים להקמת עסק משלי. ללימור יש יד נהדרת בכל מה שקשור למטבח, וחשבנו להקים עסק בתחום הבישול. ירינו לכל מיני כיוונים, היא למדה והשתלמה, ובסוף התבייתנו על שוקולד. באירופה יש המון אפשרויות ללמוד ולהתנסות בנושא. בקלן למשל יש מוזיאון שוקולד – טירה בת שלוש קומות על הריין, ולמרות כל השלג והחורף הקשה, יש להם שם חממה לגידול קקאו. זה דבר מרשים מאוד, את חייבת לבקר".

אחרי שלימור למדה אצל יצרני השוקולד הגדולים באירופה, חזרו הדרוקרים לארץ והתחילו בהקמת "שרינה". הקקאו שגדל כאן לא נועד להפקת חומרי גלם לייצור השוקולד ("לזה אני צריך מפעל"), אלא רק להדגים לתלמידים ולמבקרים איך נראה העץ מקרוב. "החשיבה שלי הייתה כלכלית־שיווקית", אומר דרוקר. "אמרתי לעצמי שבארץ לא מגדלים קקאו, והיות שאני בא מהעולם החקלאי, עבורי זה אתגר מקצועי".

בכניסה לחממה היא מקבלת את פנינו, ירוקה ומפוארת באמת – לין. אם מכניסים את הראש לכדור העלווה הגדול, רואים את התרמילים המרשימים. גרבר מראה לי תמונות של לין מימי ינקותה. "כשקיבלנו אותה היו לה שלושה עלים. הגיעה אז מגאנה משלחת המדענים, וזה כל מה שהיה לי להראות להם. בינואר 2020 הופיע הפרח הראשון ואז התרמיל הראשון. קראנו לו מיכאל"

דרוקר ואני יוצאים מהיכל השוקולד וצועדים לעבר החממה הקטנה. בדרך אנחנו פוסעים על פסיפס, מעשה ידיה של גיסתו, שמתאר את הדרך הארוכה של השוקולד מיערות המאיה ועד מפעלי התעשייה. "התחלתי לחפש שתילי קקאו ברשת ודרך אנשים", מספר דרוקר. "הגעתי לגן הבוטני בירושלים, ושם אמרו לי 'נכשלנו, קר פה מדי ואי אפשר לגדל'. ואז חבר חקלאי סיפר לי על משתלה במושב גן־השומרון, 'משתלת ולך', שהבעלים שלה מסתובב בכל העולם ומביא גידולים מעניינים. הגעתי לשם ורכשתי את כל עצי הקקאו שהיו להם, שישה שתילים. זה לא צמח שהאדם הממוצע יכול לעשות איתו משהו – הוא לא עץ נוי, הוא לא מניב פרי שאפשר לקטוף ולאכול, והגידול אפשרי רק בחממה עם תנאים מדויקים מאוד. בקיצור, אין לזה ביקוש, רק משוגע כמוני יהיה מעוניין.

"לקחתי את העצים ובהתאם לצרכים שלהם בניתי את החממה כאן, כמו חייט שתופר חליפה לפי הכפתורים. הבנתי שנפח השורשים הוא בערך מטר על מטר, אז הבאתי שופל, יצרתי שתי תעלות, שמתי יריעות ומילאתי אותן בטוף ממרום־גולן, אחרי שאגרונום בנה לי את ההרכב המתאים. וכך התחלנו במלאכה".

חם בחממה. "כדי לדמות תנאים של אקלים טרופי, אנחנו שומרים כאן על טמפרטורה סביב שלושים מעלות", מסביר דרוקר. "בחורף המזגן מחמם, וכרגע המאוורר מוציא את האוויר החם החוצה". אה, אז ככה מרגישים כאן אחרי שהוציאו את האוויר החם החוצה? אני תוהה. דרוקר בינתיים מפנה את תשומת הלב לקקאו ששרד מבין השישה, האב־המייסד, או האם־המייסדת, או שניהם יחד – "זה עץ יחידי בכל המרחב פה, ואם הוא יחידי ויש פירות, זה אומר שהוא גם זכרי וגם נקבי. הוא הפרה את עצמו".

על הגזע המרכזי אכן נראות פריחות לבנבנות קטנטנות. זה אחד הדברים המעניינים בעץ הקקאו: הפירות הגדולים והמרשימים גדלים היישר מהגזע. על זה שלפנינו שרדו כמה פירות ישנים שידעו ימים יפים יותר. "אני מקווה שיהיה פרי חדש גם השנה", דרוקר אומר.

האם נוכל לגדל בישראל עצי קקאו לטובת המאבק העולמי במחסור הצפוי?
"בארץ אין היגיון כלכלי בגידול קקאו. אפשר לגדל אותו כאן במטרה ללמוד ולפתור בעיות שיש סביב העץ הזה, כמו מחלות ומזיקים שמאפיינים אקלים טרופי. אני אגב סבור שחלק גדול מהפרסומים על מחסור בקקאו הם באזז של חברות השיווק שרוצות להעלות את המחירים. הקקאו הוא עץ פגיע מאוד, אבל לתחושתי מנפחים את הבעיות כדי שתהיה לגיטימציה להתייקרויות. אפשר להעלות את התפוקות בצורה דרמטית על ידי שימוש בחקלאות מודרנית והכנסת שיטות דישון, השקיה וגיזום שאינן מפותחת במדינות שמגדלות היום את הקקאו. אם ייתנו לחקלאי באפריקה אפשרות להשתמש בטפטוף ובדשן כמו שצריך, וילמדו אותו על טיפול במזיקים – כי היום יש חומרים לכל דבר – אפשר להגדיל את היבול לא פי שניים אלא פי עשרה. המחסור בקקאו נכון לנקודת זמן מסוימת, ואם רוצים לפתור את הבעיה צריך להביא הון, להביא ידע ולעשות חקלאות אחרת באפריקה. זה יעזור גם לחקלאי המקומי, וגם לעולם. הפער בין מה שקורה שם היום ובין מה שאפשר לעשות בפועל הוא עצום".

אז אין לנו סיבה לדאוג לעתיד השוקולד? אני שואלת את דרוקר כשהוא לוקח אותי לחזות בטרקטור החדש עם הקבינה המפוארת. "לא", הוא קובע, "אני מאמין ששוקולד יישאר בעולם".

קליק מהרגע הראשון

יש מי שנחושה לסייע לשוקולד להישאר איתנו, ושוקדת על המשימה באופן יומיומי – "יש לי אינטרס אישי", אומרת ד"ר אלן גרבר וצוחקת.

פגשתי אותה לראשונה לפני כשלושה חודשים. ראשה היה תחוב בינות לעלי עץ קקאו שהביאה איתה, ובידיה היה פרי צהוב ויפהפה משתיל שגידלה בעצמה. זה קרה במהלך הכנס "טועמים מדע: ממעבדות מכון וולקני לצלחת", אירוע שחיבר בין מחקרים שונים, שיתורגמו בסופו של דבר להיצע המזון המוגש לנו. דיברו שם על לחם עשוי זני חיטה מסורתית, על שימושי המרפא של צמח המורינגה, על בוטני בריאות, על גבינות עיזים ועל חומוס בצבעי הקשת. הנוכחים נראו קשובים מאוד – לפחות כשלא היו עסוקים בבליסת תוצרי המחקר שהוגשו להם כיד המלך.

גיל דרוקר, "שרינה שוקולד": "הקקאו הוא עץ פגיע, אבל לתחושתי מנפחים את הבעיות כדי שתהיה לגיטימציה להתייקרויות. אם ייתנו לחקלאי באפריקה אפשרות להשתמש בטפטוף ובדשן כמו שצריך, וילמדו אותו על טיפול במזיקים – כי היום יש חומרים לכל דבר – אפשר להגדיל את היבול לא פי שניים אלא פי עשרה"

מבין כולם הייתה זו גרבר שמשכה את תשומת ליבי, כשמול עיניים משתאות פיצחה בפטיש את התרמיל הצהוב המעוגל. היא הראתה לקהל כיצד מסתתרים בתוך הפרי עשרות פולי קקאו הדבוקים זה לזה ב"פולפה", מין נוזל צמיגי שקוף־לבנבן. הנוזל עצמו, אגב, טעים ומתקתק, ויש לו חלק חשוב בתהליך ההתססה, כי צריך הרי משהו שיערב לחיכם של השמרים והחיידקים העושים את העבודה. אבל עם כל הכבוד לפולפה – הפולים, זרעי העץ, הם כמובן עיקר העניין. בתוכם חבויים מוצקי הקקאו וחמאת הקקאו המשמשים לייצור השוקולד, ומיותר לציין שמכאן ועד לקובייה הסופית הדרך ארוכה.

גרבר סיפרה לנוכחים על "המרכז לחקר הקקאו" (CCC – Cocoa Cure Center) במכון וולקני, שמשלב ידע חקלאי של חוקרים וחוקרות מכל הדיסציפלינות הרלוונטיות – מחלות בצמחים, הרכב קרקע, טיפוח, גנטיקה ועוד. המרכז נועד לתת מענה לבעיות הכרוכות בגידול, ולייצר ידע בכל הקשור לצרכיו של עץ הקקאו. כן, מתברר שגם אחרי אלפי שנות גידול קקאו ועשרות שנות חקלאות מודרנית, עדיין לא מבינים מה העץ הטרופי הזה אוכל ושותה. "את מבינה שחיכו כל השנים האלה לחוקרים מישראל כדי לגלות שהזנה בחנקן נותנת פרחים?", אומרת לי גרבר ומציגה גרף עמודות שמראה את מספר פרחי הקקאו כפונקציה של ריכוז חנקן. "המשוואה היא כזאת – ללא פרחים לא יהיו פירות, וללא פירות לא יהיו פולים. עכשיו, מה יותר טריוויאלי מזה שצמח זקוק לחנקן כדי להוציא פרחים? אבל ההנחה הייתה שקקאו צריך אשלגן בלבד, וכך נהגו במשך שנים".

אני מנסה להבין – גידול משמעותי כל כך לא נחקר לעומק בשום מקום בעולם?
"חקרו אותו, אבל לא באופן מבוקר. הניסויים היו ספורדיים, בדרך כלל בג'ונגל באפריקה, כשפעם לא יורד גשם ופעם תוקפת מחלה, ובמקום אחד יש צל ובאחר שמש, ועוד אלף משתנים שלא ניתן לשלוט עליהם. אנחנו פתחנו בישראל ניסוי מבוקר ראשון מסוגו, שנותן לקקאו רמות שונות של הזנה בצורה מדודה. כך אנחנו בודקים כמה העץ צורך בכל טיפול וטיפול, מה צריכת המים של כל צמח, ואילו רמות של מלחים הן הטובות ביותר עבורו. אלה נתונים כל כך בסיסיים שלא האמנתי שהם לא ידועים, ואני עברתי על כל הספרות הקיימת. אפילו יצרתי קשר עם מרכז מחקר בטרינידד – לשם אגב הייתי אמורה להגיע בעצמי, אבל הקורונה עצרה הכול – ושאלתי את אחד המומחים שם אם פספסתי משהו. הוא אמר לי: 'הקקאו הוא כמו גידול יתום. הוא נסחר אומנם בבורסה, אבל לא יודעים עליו כלום'".

נחזור ארבע שנים לאחור. גרבר, חוקרת ותיקה ובכירה במכון וולקני בתחום של כימיה סביבתית, נתקלה בכותרות המבשרות על חזון אחרית השוקולד. "קראתי בעיתונות הפופולרית שהעץ נמצא בסכנת הכחדה ועלול להיעלם תוך שלושים שנה – והייתי בהלם. זה שוקולד, אי אפשר בלעדיו. אבל מעבר לעובדה שאני אוהבת שוקולד, לא ידעתי על הקקאו כלום. התחלתי לנבור בספרות ובנתונים, ומהמעט שיש ניסיתי להבין מהן הבעיות שגורמות למשבר הקקאו".

גרבר למדה למשל על אחד האויבים המרים של העץ: CSSV (וירוס נצר הקקאו הנפוח), וירוס ממשפחה מוכרת בעלת היסטוריה מפוארת של החרבת צמחים. הוא התגלה לראשונה בשנות השלושים בגאנה, מה שמחמיר עוד את הבעיה, שכן גאנה היא כאמור מהמגדלות המובילות של הקקאו. המדינה נאלצה להשקיע בפרויקט מיגור יקר ושאפתני, ולהקצות משאבים חסרי תקדים כדי לכרות את העצים הנגועים ולטפח עשרות מיליוני עצים חדשים. אגב, אחרי תהליך ממושך והרבה מאוד אישורים מ'השירותים להגנת הצומח ולביקורת', הגיעו למכון וולקני שתילים נגועים בווירוס, במטרה ללמוד על האויב ולהתעמת איתו.

"שאלה אחת עניינה אותי במיוחד", אומרת גרבר. "אפריקה היא הרי לא הבית המקורי של הקקאו, אז למה הוא הגיע אליה? התברר לי שהעץ הזה נדד ממקום הגידול הטבעי שלו, אזור האמזונס, בדיוק בגלל אותן בעיות שיש כיום באפריקה – מחלות, שינויי אקלים, ירידה בפוריות הקרקע. מבחינה כלכלית לא היה אפשר עוד לקיים את חקלאות הקקאו ביבשת אמריקה בצורה המסורתית, אז גלגלו אותו לאפריקה. משם ניסו לגלגל אותו עוד מזרחה, לאסיה – למשל לאינדונזיה, אבל הניסיון נכשל בגלל אותן סיבות. יש כאן דפוס: במקום לטפל בבעיות פשוט גלגלו אותן הלאה, אבל הבעיות נשארו והחמירו. האקלים כמובן לא עזר: במקום עונה יבשה של שלושה חודשים, הקקאו עבר לעונה של חמישה. העץ הזה לא יכול להניב הרבה כשהוא לא מקבל הרבה – והחקלאים שעוסקים בו הם דווקא מהעניים ביותר בעולם. מדובר במגדלים קטנים בעלי חוות קטנות, וגם אם יש להם רצון, אין להם תשומות להשקיע. כך נקלעו עצי הקקאו לעקה סביבתית קשה שהופכת אותם פגיעים יותר ויותר למחלות ביוטיות. וכל זה יחד הפך למשבר".

שחר של יום חדש

אחרי שהבינה שבעיות הקקאו הן לא משהו חדש, גרבר הגיעה למסקנה שצורת העבודה הבין־תחומית במכון וולקני יכולה לסייע בנושא. "שלושים שנה אני במכון, עבדתי פה כמעט עם כל המחלקות, ולכן הבנתי שיש פוטנציאל אדיר לשיתוף פעולה שיניב פתרונות מעשיים לבעיית הקקאו", היא מסבירה את המפנה הדרמטי בעיסוקה. בשנת 2018 נסעה עם שני קולגות לגאנה, שם פגשו את מנכ"ל מועצת הקקאו ומומחים ממכון המחקר קרייג. הם סיירו במטעים, למדו את השטח ואז גיבשו הצעת מחקר משותפת. מאוחר יותר נחתה בישראל משלחת מגאנה, וחתמה על הסכם לשיתוף פעולה מחקרי. אז לקחה גרבר את היוזמה צעד אחד קדימה, צירפה אליה שותפים והציעה להקים בישראל מרכז מחקר חובק תחומים, שיעלה את הקקאו על נס ואולי יעשה איזה נס. "האמת שזה היה משוגע, אבל חשבתי שזה יכול לעבוד. הרעיון משך מישהו לתת תרומה יפה, שאפשרה להתחיל להקים את המפעל החדש".

אבן היסוד של מרכז הקקאו הייתה לין, השם שניתן לשתילה הראשונה. גרבר היא שהעניקה לה את כינויה, ומאז הספיקה לין להפוך לעץ גדול ורב צאצאים. לפני שנעזוב את חדרה של גרבר ונצעד לחממות שבהן הכול התחיל, היא מראה לי שקיות מלאות זרעים שכבר עברו התססה וייבוש. "נכון להיום יש לנו מאות עצי קקאו בכל מיני שלבי התפתחות, ואנחנו יוצרים אוסף גנטי גדול ועורכים הרבה ניסויים", היא מסבירה.

ביקור בחממה שדייריה רגישים למזיקים, מחייב לבישת בגדים בשיק של חדר ניתוח: נעלי בד, חלוק וכובע. שפריץ של חומר מחטא לידיים, ואנחנו בפנים. כבר בכניסה היא מקבלת את פנינו, ירוקה ומפוארת באמת – לין. אם מכניסים את הראש לתוך כדור העלווה הגדול שלה, רואים את התרמילים המרשימים במלוא כבדותם וצהיבותם, יוצאים מתוך הגזע. גרבר, כמו אם גאה, מראה לי תמונות של לין מימי ינקותה. "כשקיבלנו אותה במרץ 2019, היו לה שלושה עלים. הגיעה אז מגאנה משלחת המדענים, וזה כל מה שהיה לי להראות להם, כמה עלים. בינואר 2020 הופיע הפרח הראשון ואז התרמיל הראשון. קראנו לו מיכאל. הוא אחראי לזרעים הראשונים, שהיום הם כבר עצים שמניבים תרמילים בעצמם.

"התחלנו לבנות את החממה. היא הייתה אמורה להיות זמינה כבר באביב, אבל היה חורף קשה, והקורונה הפכה את הכול לקשה יותר. מכון וולקני הוא מוסד ממשלתי, ובימי הסגר עבדנו בתפוסה של עשרה אחוזים. נאלצתי לעבוד ממש כמו פועלת חקלאית, אבל זה השתלם. שנה לאחר מכן החממה התמלאה והייתה שמחה גדולה", גרבר אומרת ורצה לבדוק מה קורה עם אריאל, עץ שהגיע בשלב מאוחר יותר. אי אפשר שלא להידבק בהתלהבות שלה, והשיער שלי מצידו נדבק למצח. כמה לח פה, אללי.

ב־2019 סייר כתב הוושינגטון פוסט במטעי קקאו בחוף השנהב, וחזר עם סיפורים על ילדים שהורחקו מהוריהם ונשלחו לעבוד בחוות. בגוף הכתבה הובאו נתוני דו"ח שלפיו יותר מ־2 מיליוני ילדים מועסקים בעבודות מסוכנות בגידול  הקקאו. חברות כמו הרשי'ז, מארס ונסטלה הכריזו מלחמה על התופעה, אבל לא באמת הועילו

אצל אריאל היא מראה לי תופעה מיוחדת, ארכיטקטורה שהעץ יצר בעצמו: מעין התפצלות אופקית כמעט של הגזע לענפים צדדיים, שגם מהם יוצאים תרמילים. "זה קורה בשלב מסוים בהתפתחות הקקאו, במעבר מיובניליות לבגרות. המעבר הזה קריטי מאוד להבנת התהליכים בקקאו – וגם עליו לא יודעים הרבה. אם לא נבין אותו לעומק, לא נבין איך ומתי גדלים פירות.

"כיום המגדלים מחכים חמש שנים עד שהעץ מתחיל להניב. מחקר משותף לד"ר רן חובב ממכון וולקני ולחוקרים מהפקולטה לחקלאות חשף את סודות הגורמים שמניעים את המעבר של עץ הקקאו ממצבו הצעיר למצבו הבוגר. בעזרת הידע הזה ניתן יהיה לפתח שיטות להאצת המעבר, וכך היבול יגדל ובסופו של התהליך אפשר יהיה להבטיח אספקה קבועה של המוצר האהוב על כולנו".

עצי הקקאו בחממה החלוצית נמוכי קומה באופן יחסי. תסתכלו למשל על מסי, החבר הירוק השלישי שלידנו. גם בנוגע לתכונה הזאת יש כבר חידוש מהפכני שגילו גרבר ועמיתיה. "העץ גדל באופן טבעי בשני פנוטיפים, שתי צורות שונות: או שהוא נמוך לעד, או שהוא מטפס ומגיע גם לגובה של עשרים מטרים. מנקודת מבט של חקלאי, כל הטיפוס הזה למעלה מיותר לחלוטין. הוא לא מניב יותר, וכשאתה חקלאי קטן נטול אמצעים שעובד עם מצ'טה, ממילא אין לך איך להגיע לצמרת. אנחנו גילינו שהשליטה בגובה של העץ היא גנטית. אנחנו קרובים מאוד לזהות באיזה גן מדובר ואיפה הוא יושב, והיתרון הוא שאחר כך לא צריך להנדס שום דבר: צריך רק להגיד למגדלים, או למי שעוסק בהשבחה של העצים, את מי כדאי להכליא עם מי כדי לקבל עץ נמוך. בגאנה למשל יש 18 זנים מועדפים, ומתוכם אפשר לתכנן את ההכלאה. החידוש הזה הוא שלב ראשון בדרך להפוך את הקקאו מצמח בר, שזו פחות או יותר הדרך שבה מגדלים אותו היום, לגידול מתורבת".

היא מבקשת ממני לצלם מקרוב את הפריחה על מסי. "יש כאן תופעה מעניינת: הפרחים גדלים בקבוצות־קבוצות במקום מסוים על הגזע, ורק שם. אם הפרחים ייפגעו באותה נקודה, הם לא יצמחו במקום אחר. זה מרתק".

"עץ הקקאו נדד ממקום הגידול הטבעי שלו, האמזונס, בדיוק בגלל הבעיות שיש כיום באפריקה – מחלות, שינויי אקלים, ירידה בפוריות הקרקע. מבחינה כלכלית לא היה אפשר עוד לקיים את חקלאות הקקאו ביבשת אמריקה בצורה המסורתית, אז גלגלו אותו לאפריקה"

בזמן שהיא תולשת עלים ובודקת טפטפות, אני מבקשת להתעכב על עניין החקלאים הקטנים באפריקה. מפעם לפעם מתפרסמים דו"חות ומאמרים על עבדות שמתקיימת סביב תעשיית הקקאו, בייחוד בקרב ילדים. ב־2019 סייר כתב הוושינגטון פוסט במטעי קקאו בחוף השנהב, וחזר עם סיפורים נוגעים ללב על ילדים שהורחקו מהוריהם ונשלחו לעבוד בחוות קטנות. בגוף הכתבה הובאו נתוני דו"ח של משרד העבודה האמריקני משנת 2015, שלפיו יותר מ־2 מיליוני ילדים מועסקים בעבודות מסוכנות באזורי הגידול של הקקאו. חברות השוקולד הגדולות הכריזו על מאבק בתופעה, אבל רבים מפנים אצבע דווקא אל הצביעות של היצרניות: הן הרי חלק בלתי נפרד מהשרשרת, ויכולות למשל להגדיל את סכומי הכסף שמגיעים בסופו של דבר לחוות. מעבר לכך, יש מי שטוענים שהתמונה אינה כה פשטנית כפי שחברות השוקולד מציגות אותה. קחו למשל את "טוני'ז" ההולנדית, שהודות למשבר הסלמונלה הפכה למותג נפוץ בישראל. החברה הזו מגדירה עצמה כ־Slave Free ומשתמשת בסיסמה "בואו נעשה שוקולד משוחרר מעבדות". באתר שלה היא מספקת נתונים מטרידים על עבדות ילדים, ומתחייבת לפעול למיגור התופעה. "מסגור תעשיית הקקאו כעבדות על ידי טוני'ז נעשה ללא כל רגישות להקשר ההיסטורי", כתב מנגד ניקו רוזן, כלכלן הולנדי שמוביל יוזמות למען סחר הוגן. "עבור מערב־אפריקנים, המושג הזה מסמל את התקופה של סחר בין־יבשתי בעבדים, כשחייהם של השחורים לא נחשבו כלל. האשמות על עבדות בתעשיית הקקאו מזעזעות אותם". עוד טען רוזן כי חברת השוקולד מטעה את הציבור ומפרסמת באתר שלה נתונים לא מדויקים. רוב הילדים המועסקים בענף הקקאו, כך סיפר, עובדים למעשה בחוות של משפחותיהם. וכמו שאמר לו חקלאי מחוף השנהב: "הוריי אינם בעלי עבדים. גם הורים אפריקנים אוהבים את ילדיהם".

וכאילו לא די בזה, המגדלים מואשמים גם בבירוא יערות. "ההאשמה הזו מכעיסה אותי מאוד", אומרת גרבר. "אין השקעה ממשלתית במיכון, בהשקיה, בדישון. בגאנה לקחו 40 אלף נשים ולימדו אותן להאביק את הצמחים באופן ידני, את מאמינה? היבולים נמוכים כל כך, 300־400 קילוגרם פרי להקטאר (עשרה דונמים – י"פ). בעזרת טכניקות מודרניות אפשר להגדיל את הכמות פי עשרה בלי לעבוד קשה. וזה עוד לפני שימוש בשיטות חדשניות כמו ציפוף העצים, טיפול במבנה העץ ובארכיטקטורה הנכונה שלו, או הגברת תפוקה על ידי הזנה מתאימה. אם נהפוך את 300 הקילוגרמים ל־3,000 באותו תא שטח, החקלאי לא ילך לחפש אזורים חדשים ולא יברא יערות, אלא ינצל את השטח שלו".

כשחברת QOA הגרמנית העלתה את הרעיון לייצר תחליף שוקולד סינתטי במעבדה, שייפה גרבר את קולמוסה והתקוממה נגד היוזמה. "החברה מצדיקה את המוצר שלה בטענה שחקלאות קקאו מובילה בהכרח לכריתת יערות, וזה טיעון בעייתי למדי", כתבה באנגלית בבלוג של מרכז הקקאו. "חקלאי הקקאו במערב אפריקה הם האנשים העניים ביותר על פני כדור הארץ. המדינות העשירות שמייבאות ומעבדות את הקקאו, הן שקוצרות את הכסף הגדול של שוק השוקולד. בידי החקלאים לא נמצא ההון הדרוש כדי לשפר את הקרקעות ולהצעיר את היערות שלהם – מה שיגדיל את התנובה מכל יחידת שטח, וכמובן יפחית את הלחץ לעבור ליערות בתוליים. הטיעון של החברה לגבי צריכת המים הגבוהה של עץ הקקאו, מביך לחלוטין: הקקאו גדל כמעט אך ורק בחגורה הטרופית, והוא מושקה בגשם באופן טבעי. רק לעיתים נדירות ניתנים לו מים – וחבל, כי מעט מים בעיתוי הנכון יכולים לעשות פלאים בשיפור היבול ובהפחתת תמותת עצים. כשהעצים חזקים ובריאים, הם עמידים יותר בפני מזיקים ופתוגנים. (…) חקלאים חזקים יותר מבחינה כלכלית יוכלו לשלוח את ילדיהם לבית הספר, במקום להזדקק לעזרתם ביערות. עשרות מיליוני אנשים מתפרנסים מקקאו במערב אפריקה, וצריך לחזק את הקטר הכלכלי הזה, לא להשבית אותו".

טוויסט צבעוני

כמה ימים אחר כך אנחנו שבות ונפגשות, הפעם בחממה הגדולה שליד כפר הנוער בבן-שמן. נדמה לי שהגעתי לגן עדן – אם נתעלם מהזיעה, שאותה בטח אפשר לנתב לפתרון בעיות ההשקיה של הקקאו. גרבר ואנוכי צועדות בין מאות השתילים הירוקים, חמושות במעיל ובכיסוי נעליים, שלא נפיץ מזיקים חלילה. עצי קקאו עתירי פירות בצבעים שונים – סגול, ירוק, כתום, צהוב – ממלאים את חממת הענק. חלקם משמשים לבניית אוסף גנטי, אחרים משתתפים בניסויים ותורמים את גזעם למדע. הנה למשל צינורות הזנה שמובילים זרחן, חנקן ואשלגן אל השתילים, במסגרת אותו ניסוי גדול שמובילים ד"ר שחר ברעם ופרופ' אורי ירמיהו. אסף, מהנדס מחקר ואגרונום שלוקח חלק בפרויקט הקקאו, מטפל כאן בעצים ובניסוי. הוא גוזם עלים, תולש פירות ישנים, עוקב אחר צינורות ההזנה ובודק את ה"קווים", משפחות הקקאו – 18 יש כאן, בלי עין הרע. במסגרת שיתוף פעולה עם כפר הנוער, תלמידים באים לכאן מפעם לפעם לעבוד על המחקר שלהם בג'ונגל הטרופי הירוק הזה. "חשוב לי לומר שאני לא לבד בסיפור הזה", מציינת גרבר. "עובדים איתי המון אנשים שהם מומחים בתחומם, ורק בזכותם החממה והידע הנלווה אליה נראים כך".

הקקאו הזה יכול להצמיח תעשייה מקומית?
"אגיד לך את האמת: אם בסוף, אחרי כל הדבר הזה, יצא שרק הבאתי גידול חדש לארץ – אני אצטער מאוד. המטרה שלי היא שתצא מכאן בשורה לעולם. אבל מעבר לכך, יכולה בהחלט לצמוח בארץ תעשיית אגרו-הייטק כזאת. פתאום יש גישה לחומר ביולוגי, 18 גנוטיפים שונים, וחברות מהתחום ואנשים פרטיים פונים אליי בלי הפסקה. הם רוצים פרחים ורוצים פירות ורוצים זרעים כדי לייצר פיתוחים: יש חברות שעוסקות בהאבקה מלאכותית, יש סטארט-אפים שמפתחים מולקולות לרפואה ולקוסמטיקה, יש חברות שרוצות קקאו כדי לעבוד עם תרביות רקמה. אני חושבת שמעולם לא הייתה במדינת ישראל תשתית עם כל כך הרבה פוטנציאל. מה שכן, מימון נוסף יכול לעזור בקידום הרעיונות היפים האלה".

גרבר ניגשת להביא לנו תרמיל בשל וכתמתם, ומתחילה שוב בטקס הפיצוח, למען יוסי הצלם. מצ'טה אין בנמצא, אז היא מכה בפרי בפטיש ואז מכה שוב, והוא נבצע ומהקליפה העבותה פורצת הפולפה עם הפולים. גרבר מסירה לאט את הקליפה ונותנת לנו למצוץ את הפולים ולהרגיש את המתיקות הפירותית של הנוזל. השולחן נראה כמו אחרי מלחמה במטע.

כתבת בבלוג לא מזמן שאפשר לנצל את הפסולת, קליפת התרמילים. איך?
"את ראית את תהליך הוצאת הפולים מהתרמיל – 80 אחוזים מהפרי הוא פסולת. יש פרויקט שמפיק מהפסולת הזו חלבון ושומן בדרך מעניינת. כלומר, במקום הרים של קליפות שהופכות למטרד סביבתי, יהיה לחקלאי האפריקני מוצר נוסף שהוא יוכל להשתמש בו כדי להאכיל דגים, תרנגולות ועיזים. אני מקווה שנמצא מימון לפרויקט, כי זה יכול להיות נפלא"

בזמן שגרבר מצטלמת, אסף פותח את אחד הפולים ושניהם מגיבים בקריאת וואו. משהו קרה כאן. "נהדר, ניקח את זה למכון וולקני, חייבים לשתול", גרבר מכריזה. מתברר שפנים הפולים לבן, ולא סגול כהה כמקובל, מה שמעיד על זן מיוחד שהחוקרים יכולים להתעמק בו וללמוד עוד קצת מצפונות הקקאו. מה אומר, נבואות שחורות על הצפוי לשוקולד אולי מדווחות חדשים לבקרים, אבל כאן, בצל עצי הקקאו, העתיד נראה מתוק מאוד.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il