כשריטה זילבר יצאה להדריך עוד קבוצה בטיול מאורגן במזרח הרחוק, היא לא חשבה שהטיול הזה יציל את חייה. בעת ששהתה באחד מבתי חב"ד במזרח, ניגש אליה רופא שנכח שם ואמר לה שכדאי שתלך להיבדק בהקדם: צבע פניה, כך הסביר, עלול להעיד על התפתחות מחלה. עם שובה ארצה פנתה זילבר לאבחון – וכעבור שבוע כבר הוכנסה לחדר הניתוח, בשל סרטן מתקדם בשחלות. כשהתבשרה שהניתוח עבר בהצלחה היא חשה שקרה לה נס, אבל עם זאת התחוור לה שהדרך להחלמה עוד ארוכה וקשה. בארבע השנים שחלפו מאז היא עברה סדרת ניתוחים ו־22 טיפולים, ובימים אלה היא מתמודדת עם "סבב שלישי" של המחלה, שלא מרפה ממנה. גם הפעם עברה ניתוח מוצלח, ולפניה עוד סדרת טיפולים קצרה שאינה כרוכה בנשירת שיער.
"זהו המאבק. הוא בלתי נגמר, אבל הרוח איתנה", מצהירה זילבר בחיוך. "גם כאשר מודיעים לנו שהטיפולים הסתיימו, ההתמודדות עם החיים רק מתחילה, והיא דורשת תמיכה נפשית וגופנית ארוכת טווח. אני, למזלי הרב, יכולתי לחזור לעבודה כמדריכת קבוצות בחו"ל וכמדריכה ביד ושם גם בתקופת הטיפולים. במקרה הצורך הייתי מגיעה לארץ יום לפני טיפול, בדיוק בזמן כדי לעשות בדיקות דם. גם אם הרופאים לא היו מאושרים מכך, לא השארתי להם ברירה. אבל ידעתי שלחולים רבים אחרים אין מזל כזה. הם מאבדים את מקום עבודתם כי הם חלשים מדי בתקופת הטיפולים, או משום שאינם מסוגלים להתרכז. אחרי סרטן אתה לא אותו אדם שהיית. חרב דמוקלס מונפת מעל ראשך. אין לך ביטחון בבריאות שלך, ואתה חושש כל הזמן שהמחלה תחזור. אתה צריך ללמוד לקבל את האדם החדש שבך, ולא כולם מסוגלים לכך".
היא בת 71, תושבת פתח־תקווה, אם לשלושה וסבתא לנכדים ולנינה אחת. אנחנו נפגשים בלב המושב הדתי נחלים. סביבנו עצים ירוקים, ערוגות פרחים ותעלות מים שבהן משכשכים דגים קטנים וצבעוניים, וברקע נשמעת המיית עיזים, כבשים ותרנגולות. כאן שוכן "מרכז שני", מקום קטן ומעורר השראה. הבאים בשעריו מבקשים למצוא מרגוע לנפשם ולגופם אחרי תקופה קשה של מאבק במחלת הסרטן, שבה מעייניהם לא היו נתונים לעצים ולפרחים.
דליה קרון: "פניתי לכמה טיפולי רפלקסולוגיה ודיקור ב'שיבא'. אלא שבכל פעם שחזרתי לשם, התעוררה אצלי תחושה – לא אקרא לה טראומה, אבל בהחלט היה קושי נפשי. שוב להיכנס דרך שער בית החולים, שוב להיות בבניינים האלה שמזכירים לי רק דברים רעים. גם היום, כשאני עוברת בכביש ליד שיבא אני מרגישה שלא כיף לי"
זילבר מספרת שהרעיון עלה לאחר ששמעה על המרכז השיקומי הגדול "רפאל" בפריז: מקימיו, שלושה רופאים יהודים, הועידו אותו למחלימי סרטן שאינם מצליחים לחזור לתפקד כבעבר. "חשבתי לעצמי: למה לא לעשות את אותו הדבר בארץ? לא באותו ההיקף אומנם, אבל גם בישראל יש צורך במקום כזה עבור המחלימים. לא בית חולים ולא פגישות במתנ"ס, אלא מקום שיוכל לתת להם אווירה אוהדת. יש בארץ סדנאות שיקום של שלושה־ארבעה ימים למי שהחלימו זה עתה, אבל אין מסגרת קבועה של פעם־פעמיים בשבוע על פני כמה חודשים. יש גם קבוצות שנפגשות מדי פעם לפעילות של כיף, אבל הן לא מציעות הסתכלות הוליסטית שתטפל בגוף, בנפש ובמכלול הבעיות".
שותפתה ב"מרכז שני" היא דליה קְרון (65) מקריית־אונו, אם לשניים וסבתא לחמישה. כמו זילבר, גם קרון נושאת עמה סיפור של מאבק בסרטן. "אובחנתי לפני כשלוש שנים ועברתי טיפולים לא קלים, ובהם כריתת רחם. בזמן תהליך ההחלמה, שנמשך חצי שנה, היה לי חשוב מאוד לטפל בעצמי, למשל בזהותי הנשית. הטיפול הרפואי שקיבלתי בבית החולים שיבא היה מעולה, אבל זה לא הספיק לי. פניתי לכמה טיפולי רפלקסולוגיה ודיקור במרפאה לרפואה משלימה בשיבא, אלא שבכל פעם שחזרתי לשם התעוררה אצלי תחושה – לא אקרא לה טראומה, אבל בהחלט היה קושי נפשי. שוב להיכנס דרך אותו השער, שוב להיות בבניינים שמזכירים לי רק דברים רעים. גם היום, כשאני עוברת בכביש ליד שיבא, אני מרגישה שלא כיף לי. התחלתי גם לקחת טיפולים באופן פרטי, אבל זה הצריך נסיעות בכל פעם למקום אחר בשביל טיפול אחר. חלמתי על מקום שנותן תמהיל של טיפולים, אבל לא מזכיר בשום פנים ואופן בית חולים".
הטרגדיה הולידה שידוך
זילבר החלה לחפש אתר מתאים, הדפיסה עלון והפיצה אותו. למבנה הזה במושב נחלים היא הגיעה בזכות יוגורט. "כשסיימתי את אחד הטיפולים, שכנה שלי דפקה אצלי בדלת והביאה לי שמונה בקבוקי יוגורט. היא סיפרה שקנתה גבינות לשבועות במחלבה של אהרן מרקוביץ' בנחלים, וראתה על המדף גם את היוגורטים האלה. כשביקשה לקנותם, בעל המחלבה אמר לה שהם אינם מיועדים למכירה אלא לחלוקה חינם למטופלי כימותרפיה; יש בהם פרוביוטיקה בנוסחה מיוחדת שמקלה על תופעות הלוואי של הטיפול. הוא סיפר שהחל לייצר אותם לפני עשרים שנה כמוצר ניסיוני, אחרי שראה עד כמה יוגורט כזה עזר לחולת סרטן צעירה מהמושב.
"מי שעובר טיפולים לסרטן יודע עד כמה הם קשים – לפעמים אין תיאבון, יש עצירות ועוד תופעות שלא נעים לדבר עליהן. אכלתי מהיוגורטים האלה, והם חוללו פלאים בגופי. בעלי החל לבוא לכאן, לקנות גבינות ולקבל יוגורט. כל עוד הייתי בטיפולים לא הכרתי את המקום בעצמי, ורק כשסיימתי אותם הגעתי לכאן ופגשתי את מר מרקוביץ'. במהלך השיחה שלנו סיפרתי כלאחר יד על החזון שלי. זה היה ביום שישי אחר הצהריים, ומיד בצאת השבת הוא התקשר אליי: תפסיקי לחפש מקום, את באה לפה!'"
מרקוביץ' החליט לאפשר לזילבר להשתמש במבנה הצמוד למחלבה שלו, ולהקים בו חדרי טיפולים ומרכזי פעילות. כשאני שואל מאין הגיע השם "שני", מתברר שיש מאחוריו סיפור עצוב. "השם הזה נולד במחלקה האונקולוגית בבית החולים שיבא, שם גם אני עברתי טיפולי כימותרפיה, והוא קשור לשלוש דמויות", מספרת זילבר. "הראשונה היא הילה, מתאמת המחקר במחלקה, שהייתה אז בת 35. שמתי עליה עין כי רציתי לשדך אותה לבני (שי זילבר, כתב לשעבר בקול ישראל – מ"ט), אבל הדבר לא צלח. הדמות השנייה היא שָני, בחורה יפהפייה, חייכנית ונעימה. כשהגיעה למחלקה האונקולוגית היא כבר הייתה רזה כמקל, ובסתר ליבי ידעתי שסיכוייה לשרוד מעטים. הכרתי את הוריה מהשכונה בפתח־תקווה. בשבת האחרונה לחייה היא ביקשה שהילה תישאר עמה, כדי לאפשר להורים לחזור הביתה לשבת".
"הדמות השלישית היא אחיה של שני, בחור רווק בן 25, שהתנדב להישאר איתה במחלקה באותה שבת. הילה והאח המשיכו לסעוד את שני בימים שלאחר מכן, עד שהלכה לעולמה. מהשבת הטראגית ההיא נולד סיפור אהבה מצמית לב. היום הילה נשואה לאח של שני, ויש להם תינוק בן שנה. כשהקמתי את המקום הזה, החלטתי לקרוא לו על שמה של שני, שבמותה הקימה בית חדש בישראל. זה סיפור יפה כל כך, של עצב ושמחה יחדיו, ורציתי לקבל ממנו השראה".
במחלקה בשיבא נוצר גם שידוך מסוג אחר: הילה הייתה זו שהפגישה בין זילבר לבין קרון. "ברגע שדיברנו בפעם הראשונה בטלפון, הבנו מיד אישה את רעותה ומאז הכול היסטוריה", אומרת קרון. "נפגשנו למרות הסגרים והחששות של ימי הקורונה, עוד לפני החיסונים. זו הייתה תקופה לא פשוטה, ולקח זמן רב להתניע את התהליך. ריטה הגיעה עם מודל מובנה, וחשבנו איך לתרגם אותו לשפת המעשה".
ריטה זילבר: "כשסיימתי את אחד הטיפולים, שכנה דפקה אצלי בדלת והביאה לי שמונה בקבוקי יוגורט. היא סיפרה שקנתה גבינות לשבועות במחלבה של אהרן מרקוביץ' בנחלים, וראתה על המדף גם את היוגורטים האלה, לחלוקה חינם למטופלי כימותרפיה; יש בהם פרוביוטיקה מיוחדת שמקלה על תופעות הלוואי"
קרון, מאמנת אישית (קואוצ'רית) ומלמדת אימון אישי, גדלה בבית צמוד קרקע עם גינה גדולה בנאות־אפקה של פעם. היא מספרת שהיא מחוברת בנפשה לשדות הפתוחים ולעולם החי, ומאמינה בכוח הריפוי של הטבע. "כשהגעתי לפה בפעם הראשונה, אמרתי מיד – זה המקום שחלמתי עליו תמיד, לא ידעתי שהוא קיים במציאות", היא מספרת.
העמותה של מרכז שני נרשמה כחוק, והוקמה מועצת מנהלים שמכהנים בה גם אנשי מקצוע. "אספנו אנשים טובים שהאמינו ברעיון", מספרת זילבר. "זה לא היה מובן מאליו. לפני חודש באו לכאן כמה חברים טובים שלי, לראות את המקום, ואחד מהם אמר לי: 'בהתחלה לא הבנתי מה את עושה ולאן את חותרת. היה לך סרטן, נגמר, עבר, זהו. עכשיו אני לא מבין איך אפשר בלי מקום כזה'".
מרכז שני מציע למחלימים שיעורי תנועה וספורט כמו טאי־צ'י, התעמלות, יוגה, פילאטיס וזומבה; טיפולי רפואה משלימה ובהם שיאצו, רפלקסולוגיה, סו־ג'וק ודיקור; וטיפולים המתמקדים בנפש כמו אימון, טיפול באמנות ומפגשים עם פסיכולוג. בקרוב יהיו גם חוגי פלדנקרייז וניה (שיטת ריקוד המשלבת מחול, אומנויות לחימה ותנועה הוליסטית), ואולי גם חוג לכתיבה יוצרת, אם יימצא מדריך. האימונים מתקיימים בטבע, בינות לעצים הירוקים והעיזים הפועות ברקע – אותן עיזים שחלבן אחראי לכל מה שקורה כאן. חלק מהפעילויות נעשות בשיתוף עם ארגונים אחרים, כמו עמותת הנשים "שלובות", שמקיימת פה מפגש חברתי שבועי. "לקראת שבועות היה כאן מפגש עם בופה של גבינות, הרצאה וריקודי עם. זה היה מוצלח ביותר", מספרת זילבר.
כ־70 מטופלים רשומים במכון, והמייסדות אומרות שכרגע אינן יכולות להגדיל את המספר: "כבר עברנו את המקסימום שאפשר להכיל". כל פונה עובר מפגש התאמה מיוחד (Intake) לפני שהוא מתקבל לטיפולים, והכול מלווה בפיקוח רפואי. "יש שני רופאים שאפשר להתייעץ איתם בכל עת, במיוחד אם זהו אדם שעדיין מקבל טיפולים כימותרפיים. במקרים כאלה, המטפלים צריכים להיות מודעים למצב ומיומנים במה שהם עושים".
המטפלים כאן עובדים בהתנדבות, או מקבלים שכר סמלי ביותר. "אנחנו לא מבקשות אגורה על סדנאות או על פעילות קבוצתית, אבל לאחרונה התחלנו לגבות מהמטופלים 50 שקלים לטיפולים פרטניים אישיים. בסופו של דבר יש הוצאות משרד, ואנחנו צריכות לשלם ביטוח ושכר דירה".
העמותה מתקיימת בעיקר מתרומות. את התרומה הגדולה האחרונה, מספרת זילבר, קיבל מרכז שני ממשפחה ירושלמית. "חמותה של ידידה שלי הגיעה למפגש שכלל הרצאה של ד"ר דינה אייזן על בריאות אופטימית. היא אמרה לי שהיא אינה תורמת לשום גוף שבעלה לא נהג לתרום לו – אבל כבר באותו הערב היא העבירה לי סכום נכבד. אחרי כמה חודשים קיבלנו ממנה תרומה גדולה נוספת. כשהתקשרתי להודות לה היא שאלה אותי 'לכמה זמן זה מספיק?', ומכאן הבנתי שהיא מתכוונת להמשיך בכך. יש אנשים טובים בדרך".
סרטן לפי שולחן
בעוד אנחנו יושבים בצל העצים וטועמים מהגבינות המפורסמות, ניגשת אל זילבר אישה מבוגרת ומעניקה לה נשיקה. "היה נהדר", היא אומרת. מתברר שלפני דקות מספר היא סיימה טיפול רפלקסולוגיה מרגיע. "היא הגיעה לכאן שבר כלי, בכתה כל הזמן, לא ידעה מה לעשות עם עצמה", אומרת זילבר כשהאישה מתרחקת מעט. "תראה אותה עכשיו, לובשת כתום. מי שלובש כתום מרגיש טוב עם עצמו. היא הביאה לנו פירות להגיש כאן, פשוט כי כיף לה".
הן יודעות כבר לזהות את האנשים שלא מעוניינים לדבר ולהיפתח. "הם מבקשים בדרך כלל רק טיפול ברפלקסולוגיה, שאינו כרוך בדיבור. ואז השתיקה הרועמת נסדקת אט־אט, המטופל מתחיל לדבר והמילים נובעות ממנו – עד כדי כך שלפעמים המטפל נאלץ לבקש ממנו לשמור על שקט, כדי לא להפריע לו"
באחד החדרים במרכז שני אנחנו פוגשים מטופלת נוספת ברפלקסולוגיה, סימה שמה. לפני זמן קצר היא החלימה מסרטן, "והטיפולים כאן עוזרים לי מאוד. המקום והאווירה הפסטורלית נותנים לי רוגע נפשי שלא היה לי קודם", היא מספרת לנו לפני שתפקיד את רגליה בידי המטפלת המנוסה.
רוב המטפלים במרכז שני הם "בוגרי סרטן" בעצמם, כך שהם מבינים היטב מי עומד מולם. השף המקצועי שמעביר סדנה לבישול טבעוני – אחת הסדנאות הפופולריות ביותר, אגב – היה למעשה המטופל הראשון כאן. "זה אדם צעיר שניסה לחזור לעבודתו אחרי ההחלמה, ולא הצליח. הוא הגיע במצב נפשי ופיזי ירוד ביותר, וסבל מחוסר שיווי משקל. היום הוא משתמש במקל ההליכה רק כדי לנופף בו לפי קצב המוזיקה שמתנגנת באותו רגע בראשו.
"הסרטן הוא מציאות בפני עצמה: תחילה ההלם של בשורת המחלה, אחר כך ההגעה לבית החולים לצורך טיפולים קשים, ובהמשך ההתמודדות עם ההשפעות הפיזיות כמו התקרחות, חולשה והצורך לקבל עזרה, שזה משהו שלא עשיתי כל חיי. לאנשים שעברו את המחלה יש שפה משלהם, ומי שלא חווה זאת יתקשה להבין אותה".
למה הכוונה ב"שפה משלהם"?
"כשאנשים נפגשים כאן, הם יכולים לשוחח על מה שעובר עליהם – אשפוזים, סיבוכים כתוצאה מכימותרפיה, הקושי להגיע לבית החולים, התקשורת עם הרופאים, מערכות יחסים תוך־משפחתיות שהשתנו. מתפתח פה אפילו הומור שחור, שלזרים יישמע מזעזע ומלחיץ, ועבורנו הוא לגיטימי.
"הייתה כאן בחורה יפה מאוד, שחבשה בדרך כלל פאה. כשראיתי אותה בפעם הראשונה בלי הפאה, עם שיער קצוץ לגמרי, אמרתי לה: 'כמה יפה לך!'. היא ענתה: 'כן, אני חושבת שאשאיר את זה כך. אבל השמנתי, את חושבת שזה ירד? איך היה אצלך?'. יש למחלימים צורך לקיים דיאלוג עם אחרים שעברו את זה, אבל לא כשיחה במסגרת פורמלית או בפורום נרחב".
ולכן אין אצלכן "קבוצות תמיכה"?
"במקום לקרוא לזה קבוצות תמיכה, אנחנו מדברות על הזדמנות למפגש עם אנשים נוספים. המפגש הזה מתקיים כאן יום־יום ושעה־שעה, אבל באופן בלתי רשמי".
זילבר: "בחבורה המייסדת של מרכז שני יש גם פסיכיאטר. מה מתבקש יותר מאשר לגייס אותו להובלת קבוצות תמיכה? אפילו קראנו לזה במונח הלא־מאיים 'דינמיקה קבוצתית'. אבל לא הייתה לזה הצלחה. אנשים סיפרו על מה שעברו, אבל לא מעבר לכך. לא רצו לחשוף את מכמני נפשם".
קרון: "אנשים מצליחים לדבר על עצמם, אבל מתקשים להקשיב לאחרים".
זה נכון בכל תחום, גם בקבוצות תמיכה של מכורים, להבדיל.
"נכון, אבל שם מדובר בתהליך שהאדם מחליט להתמסר ולהתחייב לו, ואילו כאן המצב שונה. אתמול התקיימה כאן הרצאה יפה על חוסן נפשי, ובמהלכה הייתה היענות ואנשים נפתחו. כך גם כשאני עצמי נתתי הרצאה על דרכים להתמודדות עם מתח. אפילו בסדנת בישול, בין חיתוך לערבוב נבנית דינמיקה טובה מאוד. באופן טבעי אנשים מתחלקים לשולחנות לפי סוגי הסרטן שהם עברו".
זילבר: "מישהי שאלה אותי תוך כדי בישול – 'כשאני קמה בבוקר קשה לי לפתוח את כף היד, זה קורה גם לך?'. כשעניתי בחיוב, היא שמחה לפגוש מישהי שיש לה אותם סימפטומים – 'כי סיפרתי לרופא והוא אמר לי להפסיק להמציא סיפורים'".
הן יודעות כבר לזהות את האנשים שלא מעוניינים לדבר ולהיפתח. "הם מבקשים בדרך כלל רק טיפול ברפלקסולוגיה, שאינו כרוך בדיבור. ואז השתיקה הרועמת נסדקת אט־אט, המטופל מתחיל לדבר והמילים נובעות ממנו – עד כדי כך שלפעמים המטפל נאלץ לבקש ממנו לשמור על שקט, כדי לא להפריע לו".
בלי פליירים בבתי החולים
ההיבטים הנפשיים של ההתמודדות עם הסרטן זוכים בשנים האחרונות לבחינה מחקרית הולכת ומעמיקה. במאמר שהתפרסם בדצמבר 2020 בביטאון הסיעוד האונקולוגי בישראל, הרחיבה רינה דיכל – אחות אונקולוגית ומומחית קלינית לטיפול תומך – על ההשלכות הפסיכולוגיות המגוונות של המחלה ושל תקופת הטיפולים. חלק מההשלכות הללו צפויות ונורמליות, הסבירה דיכל; אחרות, כמו דיכאון וחרדה, מוגדרות כפתולוגיות ויכולות להשפיע על היבטים רבים בחיי המטופל ובני משפחתו. "נחוץ להערכה שיטתית ואיתור מוקדם של מצוקה נפשית בקרב מטופלים אונקולוגיים", כתבה דיכל. "אלה עשויים להוביל לטיפול הולם בזמן וניהול מיטבי של המצוקה. (…) עצב לא פתולוגי יכול להיות תגובה נורמלית לאבחון סרטן, אולם, מתח מעבר למנגנוני ההתמודדות של החולים עלול לגרום להפרעות נפשיות קשות".
ריטה זילבר: "אספנו אנשים טובים שהאמינו ברעיון. זה לא היה מובן מאליו. לפני חודש באו לכאן כמה חברים טובים שלי לראות את המקום, ואחד מהם אמר לי: 'בהתחלה לא הבנתי מה את עושה ולאן את חותרת. היה לך סרטן, נגמר, עבר, זהו. עכשיו אני לא מבין איך אפשר בלי מקום כזה'"
מחקרם של פרופ' אליעזר רובינזון מהאגודה למלחמה בסרטן ואלה מולר, מנכ"לית בית גיל הזהב, הראה כי 30 אחוזים מחולי הסרטן סבלו מדיכאון; אצל 16 אחוזים נוצרו קשיים בקשרים החברתיים, וחלקם אף עברו גירושין או פרדה; 44 אחוזים דיווחו על ירידה בחשק המיני, ו־55 אחוז אמרו כי הם מוטרדים מהמראה החיצוני שלהם. "אני לא אותו אדם שהייתי" הוא משפט שרוב משתתפי המחקר הסכימו איתו. מחקר של מכללת רידמן לרפואה משלימה ואינטגרטיבית הראה כי מטופלי כימותרפיה שקיבלו גם טיפול משולב לגוף ולנפש, חוו שיפור ניכר במצבם. "ככל שהחולה יקבל יותר טיפולים כאלה, תתחזק המערכת החיסונית, הפיזית והרגשית שלו, תגדל היכולת להתמודד עם משברים, הוא יוכל להפחית את רמות המתח והחרדה (…) וכך ידע להרפות את הגוף ולאפשר לו לחזק את עצמו. בכך תגדל יכולת ההבראה, החיוניות, החיות ואיכות החיים. ככל שהחולה יסגל לעצמו חשיבה חיובית על החיים בכלל ועל מצבו האישי בפרט, כך סיכויי ההחלמה שלו יגדלו ומערכות היחסים והזוגיות ישתפרו", נכתב במאמר המסכם את המחקר.
זילבר וקרון ציפו שמחלקות האונקולוגיה בבתי החולים יברכו על קיומו של מרכז שמספק למחלימים את המענה הנפשי הדרוש, אך להפתעתן הן נתקלו שם בכתף קרה ובחוסר שיתוף פעולה. "הכנו כרזה, אבל בתי החולים לא מעוניינים שהיא תיתלה אצלם, וזה מצמצם לנו את מרחב הפעולה", אומרת קרון. "אפשר להגיע לכאן גם בלי בתי החולים, ומרכז שני מופיע ברשימות התפוצה של ארגונים ועמותות הפועלים למען החולים, אבל אנחנו רוצות להתרחב בעתיד ולהגיע לכל האנשים הבוגרים שעברו סרטן – והיום אין לנו יכולת לעשות זאת".
"לא מרשים לנו להפיץ את הפליירים שלנו, ומנמקים זאת בכל מיני טענות", קובלת זילבר. "אומרים לנו למשל שזה חומר פרסומי. מה פתאום פרסומי? הרי המקום הזה פועל ללא רווח. במחלקה 'שלנו' בשיבא דווקא התייחסו בחיוב לרעיון, ואנחנו במשא ומתן איתם לשיתוף פעולה ושימוש בבריכה הטיפולית שלהם. היום גם קיבלנו טלפון מרגש מעובדת סוציאלית בבית החולים וולפסון בחולון, שביקשה לקיים אצלנו מפגש של כל העובדים הסוציאליים כדי להכיר אותנו. השמועה עלינו עוברת מפה לאוזן והמידע מטפטף, אבל בתי החולים לא מאפשרים לנו לפרסם אצלם. גם כשאנחנו מסבירות להם שאיננו גוף מסחרי, ושאנחנו לא מנהלות תחרות עם איש, זה לא עוזר".
גם העמותות הגדולות העובדות עם חולי סרטן לא האירו להן פנים. "נפגשתי עם מנהלת של אחת העמותות, והיא אמרה לי 'אה, כל מי שעובר סרטן נהיה מומחה. תביני, כל שקל שהולך אלייך נגזל ממני!'"
פנינו אל מנכ"ל האגודה למלחמה בסרטן, משה בר־חיים, ושאלנו אם ייתכן שיתוף פעולה בין ארגונו ובין מרכז שני. בר־חיים מסר בתגובה כי הוא קשוב לשמוע ולשקול כל פנייה, מכל גורם: "אנו מכבדים ומוקירים את כל העמותות הקיימות. מטרתנו משותפת".
"הרבה אנשים קיבלו סיוע ועזרה רבה מהאגודה למלחמה בסרטן", מציינת קרון. "יש להם חוברות מפורטות ומעולות, והם מספקים מידע איכותי על כל סוגי הסרטן. זה חייב להיאמר לזכותם".
היא ושותפתה מספרות כי לאחרונה התבשרו על מרכזים דומים שנפתחו ברחבי הארץ. "אנחנו לא חוששות מתחרות. להפך, אם המקום שלנו יכול להוליד עוד יוזמות כאלה, זו תהיה מבחינתנו הצלחה גדולה. נשמח מאוד לשמש מודל לחיקוי".
גם ההתפתחויות בחקר הסרטן מעוררות בהן אופטימיות. קרון מספרת על תרופה חדשה של חברת מודרנה שניתנה לחולים בסרטן המעי הגס, והצליחה להעלים גידולים מגופם. "המחקר נמצא עדיין בשלבים מוקדמים, אבל ה־FDA נתן אישור להרחיב את הניסוי, וזה נותן תקווה גדולה". גם הסבל הנלווה לטיפולים עשוי להתמתן: "חברה ישראלית בשם curesponse יודעת לאבחן מהי הכימותרפיה המדויקת הדרושה לגידול מסוים. המידע הזה מאפשר לתת את המינון היעיל ביותר, ולחסוך מהחולה טיפולים מיותרים".
מה תעשו ביום שהסרטן יהפוך למחלה קלה, שאפשר להירפא ממנה על ידי נטילת כדור או שניים?
זילבר וקרון מחייכות. "כשזה יקרה", הן אומרות, "נסגור את מרכז שני – ונעשה חגיגה גדולה לציון האירוע".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
