נעמיקה הייתה בת עשר כשחברותיה מבית־שאן צעדו בשבת בצהריים לביתה בקיבוץ רשפים. מצוידת במודעות חברתית מרשימה, נעמי הקטנה תמיד ביקשה "לשבור את הגדר הקיבוצית ולהושיט יד לאנשים שמעבר לה", ואיכשהו הצליחה להתחבר לבנות העיר הסמוכה. הבנים של הקיבוץ התחברו הרבה פחות. "הם השליכו עליהן אבנים וצעקו: תסתלקו מכאן בית־שאניות שחורות, או שנקרא למשטרה". נעמיקה לא ראתה אותן מאז אותו יום, אבל מהפצע בליבה נולד הקיבוץ העירוני שהקימה בשדרות, "מעין תיקון לקיבוץ הכפרי".
היא נולדה בקיבוץ, אבל לא מגלה מתי. "כל ילד כאן יודע שנעמיקה בת 26, גם אלה שכבר עברו את הגיל הזה בעצמם". ולא שיש לה משהו נגד התבגרות, לגמרי לא. היא אפילו מוצאת בה המון שמחה, ובכל זאת שנת הלידה שלה היא חידה שתפוענח רק על פי תחנות חייה התוססים. היא גדלה ברשפים כבת לאצולה הקיבוצית: אמה רות הייתה בתם של חבר הכנסת המיתולוגי יעקב חזן, ממייסדי השומר הצעיר, מפ"ם והקיבוץ הארצי; ושל ברטה חזן, מחברת ספרי מדע ומייסדת מדור פסיכולוגיה וחינוך ב"ספריית פועלים". אביה של נעמיקה, ניסים ציון, היה המנהל המיתולוגי של מועדון צוותא בתל־אביב, שגידל וטיפח שורה ארוכה של אמנים, סופרים, זמרים ושלמה ארצי.
"בחירות 81' היו האלימות מכולן. הייתה איבה גדולה והסתה נגד 'הקיבוצניקים עם בריכות השחייה'. זה לא נפל על אוזניים ערלות, אלא על לבבות קשובים. כמורה חיילת היו לי יחסים טובים מאוד עם הנערים, אבל הייתי מבחינתם סמל של הקיבוץ ומפלגת העבודה"
נעמיקה ציון, שהתרגלה לחתום על מאמרים וטורים בכינוי הקיבוצי שדבק בה, נחשפה מגיל צעיר לעושר תרבותי ששילב בין עולם קיבוצי מצד אחד וחיי בוהמה מהצד האחר. היא נהנתה מילדות קיבוצית עשירה ומאושרת, בשנים שהקיבוץ עוד היה אתוס ישראלי מופתי ובוגריו תפסו את עמדות המפתח כמעט בכל תחום. גם את המודעות החברתית העמוקה שלה היא מייחסת לבית "הכל־כך פוליטי" שגדלה בו. הגדר הקיבוצית שהוקמה לצורכי ביטחון, היא אומרת, הפכה לגדר מנכרת – רגשית, תרבותית, מגזרית. "רוב עיירות הפיתוח הוקמו ליד קיבוצים, שהיו חברה חזקה יותר. בינינו ובין בית־שאן הפריד שדה של שלושה קילומטרים – ועולם שלם. הטריד אותי שאין מפגש, כי כשאין מפגש בין אנשים מרקעים שונים, זו קרקע לצמיחה של דעות קדומות. הקהילה שישבה בקיבוצים הייתה אשכנזית ברובה, והייתה בה איזו תחושה של אליטה. זו הייתה חברה הומוגנית שרוב חבריה שותים מאותו מקור יניקה רעיוני־ערכי, ומול עיירות הפיתוח התפתחה מערכת יחסים של פטרונות והתנשאות".
ניסיונות הגישור שיזמה בשנות התיכון, בדמות טיולים משותפים ותחרויות ספורט, לא צלחו. את שנת ה־י"ג שלה עשתה בחולון, בקן הגדול ביותר של השומר הצעיר בארץ, ובצבא שובצה כמורה חיילת "שהיא גם עובדת סוציאלית ומש"קית ת"ש ומחנכת ומפקדת". שנה אחת שירתה בבסיס בסטלה מאריס עם עולים, שנה שנייה בבית־ליד עם נערי רפול – ושם הגיע הבום. "בחירות 81' היו הבחירות הכי אלימות שהיו פה. כן, כולל אלה של השנים האחרונות. כל העלבון והזעם, כפי שקרא לזה עמוס עוז, יצאו החוצה. מנחם בגין אמר לאחר מכן דברים קשים מאוד על הקיבוצים, הייתה איבה גדולה והסתה נגד 'הקיבוצניקים עם בריכות השחייה'. זה לא נפל על אוזניים ערלות, אלא על לבבות קשובים. כמורה חיילת היו לי יחסים טובים מאוד עם הנערים, אבל הייתי מבחינתם סמל של הקיבוץ ומפלגת העבודה".
נעמיקה הרגישה שהיא לא מסוגלת לחזור לקיבוץ המוגן והבטוח. היא ביקשה שינוי רדיקלי שיוליד ערוצי הידברות משמעותיים עם החברה החוץ־קיבוצית. "זו הייתה תקופה פוסט־אידאולוגית בתנועה", היא אומרת ומתארת את החלום ושברו. לכאב של מלחמת יום כיפור הצטרף גם משבר כלכלי, וברקע עדיין עמד הגילוי שסטלין הגדול היה למעשה רוצח המונים. המבנה הסוציאליסטי התערער. אחרי שנה בקיבוץ החליטה נעמיקה להשתלב בהנהגה הראשית של הקיבוץ הארצי ("נושא מאוד לא פופולרי באותה תקופה"), וכך בשעה שרוב חבריה טיילו בעולם, היא החלה לגייס חברים להקמת קיבוץ עירוני בשדרות. את ההשראה היא קיבלה ממשפחת בן־שלום ("ההורים היו חברי נפש"), משפחה דתית־חרדית שהתגוררה ברשפים והקימה את הקיבוץ העירוני הראשון – קיבוץ "ראשית", שהתיישב תחילה בשכונת הבוכרים בירושלים ובהמשך בשכונת עיר־גנים.
ואיך הגיבו העולים הוותיקים? כמקובל כאן, בשיטת "אינעל דין באבור אילי ג'בהום" של חבורת לול. "כל הסטיגמות עוברות מהוותיקים לחדשים. הייתה אלימות שקשה לתאר. איש לא לומד מהניסיון שלו, וההיסטוריה חוזרת על עצמה"
ב־1987, אחרי היריון שנמשך שנתיים וחצי וכלל אספות חברים, בנייה אידאולוגית וטכנית וגיבוש חברתי, קיבוץ "מִגוון" התיישב בשדרות "עם כל הפאתוס של חלוצים". למעלה ממאה איש השתתפו בשיח הרעיוני של הקיבוץ, שישה מתוכם "עלו על הקרקע" ושכרו דירות, שאחת מהן החלה לשמש כחדר אוכל לכל החברים. "התנאים שם היו קשים", אומרת נעמיקה, ומתארת קיבוצניקים שהגיעו ממרחב ירוק ופורח לשטח מטונף באשפה, עם סוחרי סמים בחצר האחורית. לצד זאת, הקבוצה התקבלה בפתיחות רבה ובחום על ידי התושבים, ובתוך הבלוקים התפתחו יחסי שכנות אינטנסיביים וטובים.
הקיבוץ התרחב וקלט עוד משפחות וצעירים. בחלוף הזמן שינה הקיבוץ את פניו, ממש כמו שדרות, ממש כמו המדינה כולה. "באנו ל'שדרות המרוקאית', עיירה קטנה של 9,000 איש, רק עשרים אחוז מהם יוצאי מזרח אירופה. היום חיים בשדרות 30 אלף תושבים, זו עיר מחוז שנותנת שירותים לכל הקיבוצים בסביבה, ויש בה מכל השבטים ומכל הסוגים".
יותר ממאה אנשים השתתפו בשיח הרעיוני של הקיבוץ, שישה מתוכם "עלו על הקרקע". "שכרנו דירות בתנאים קשים", אומרת נעמיקה, ומתארת קיבוצניקים שהגיעו ממרחב ירוק ופורח לשטח מטונף באשפה, עם סוחרי סמים בחצר האחורית
מה שהרשים את חברי מגוון עוד בביקוריהם הראשונים בשדרות הייתה החבורה שהתגבשה סביב עמיר פרץ. היו אלה שדרותים דור שני, שהחליטו "לצאת משיח הקיפוח ולקחת אחריות". הקבוצה הזו הריצה את פרץ לראשות המועצה וניהלה בגאון את העיירה. "זה היה תור הזהב של שדרות, בין השנים 84' ל־88'. אבל אז, בלחץ של מפלגת העבודה, פרץ רץ לכנסת, והחבורה שהנהיגה את שדרות עברה שבר גדול והתפרקה. חלקם עזבו את העיירה".
זמן קצר אחרי כן נפרץ מסך הברזל, וכמו ברחבי הארץ כולה, גם בשדרות הורגשה העלייה מברית המועצות. "השערים נפתחים, עשרת אלפים עולים מגיעים לעיירה, וכך שדרות, שכבר נעשתה אמידה יותר, הופכת בן לילה למשהו אחר. לא היה מענה לגל הזה, שירותי הרווחה קרסו, אנשים ממש התגלגלו ברחובות". ואיך הגיבו העולים הוותיקים? כמקובל כאן, בשיטת "אינעל דין באבור אילי ג'בהום" של חבורת לול. "כל הסטיגמות עוברות מהוותיקים לחדשים. הייתה אלימות שקשה לתאר. איש לא לומד מהניסיון שלו, וההיסטוריה חוזרת על עצמה".
אחרי עשור של מגורים בתנאים קשים בדיור ציבורי, יצאו חברי מגוון לפרויקט הרפתקני למדי ורכשו קרקעות בעיר. המהלך דרש החלטות כלכליות דרמטיות, שבירת חסכונות ולקיחת הלוואות לכל החיים, אך בסופו של דבר הם הצליחו לקנות חלק מרחוב השקד בעיר, ובשנת 2000 התיישבו בו. "למעט רחוב הרקפת, הכול פה היה מדבר", אומרת נעמיקה על השכונה הצפופה שבה אנחנו נפגשים. "עכשיו כבר אין מקום להתרחב, חברי קהילה שלנו גרים גם בשכונות אחרות".
מגוון מקבץ כיום תשעה חברים שחיים בשותפות כלכלית מלאה, כ־12 משפחות בשותפות חלקית, ומעגלים נוספים של השתייכות באופנים שונים. בין הבתים עובר כביש הולנדי שמייצר אווירה אינטימית. מבנה כתום בולט, שמכונה "השקדייה", משמש כחדר אוכל וכליבת המקום, בהיותו מרכז קהילתי תוסס.
"כשאתה מגדל ילדים בחברה רב־שבטית, אתה יכול לאבד אותם מערכי הליבה שלך. יש הרבה סכנות, אבל יש גם אפשרות לכווץ קצת את הגזען הקטן שקיים בכל אחד מאיתנו, ולנטרל אותו"
ב־1994 הקים ניתאי שרייבר, אחד ממייסדי הקיבוץ, עמותה חברתית בשם "מגוונים" שנרתמה לתת מענה לצורכי העיר – קליטת עלייה, עבודה עם נוער בסיכון, מציאת פתרונות תעסוקה לתושבים ועוד. בעשור האחרון הצטרפה לניהול העמותה חברת קהילה נוספת, נירית רימון, ובכוחות המשותפים של חבריה הפכה "מגוונים" למודל שהשפיע על יישובים רבים ברחבי הארץ. העמותה צמחה מארבעה מקימים ל־400 עובדים, אך היא לא באה להסיר אחריות מהרשויות, אלא לבנות איתן שותפות. בעוד העירייה מרחיבה את מעורבותה בתחומי הקליטה והתעסוקה, מתרכזת כיום "מגוונים" בסיוע לבעלי צרכים מיוחדים ובשילובם בקהילה.
הקיבוץ העירוני שונה מזה הכפרי לא רק במעורבות החברתית שהוא מפגין, אלא גם בהתנהלות הפנימית שלו. כאן לא תמצאו תקנון והצבעות אינספור, וב"שיחות הקיבוץ" – כפי שקוראים בתנועת השומר הצעיר לאספות חברים – גם הילדים מעורבים. רק ממקום אחד הם מודרים: הקבוצה העוסקת בענייני ביטחון, סוגיה שמתעוררת לחיים מפעם לפעם בהתאם למתיחות באזור עוטף עזה. קיבוץ מגוון נושא גם את דגל הקיימות, שאותו הניף עוד לפני שהמושג הזה בא לעולם. מאחורי כל בית תמצאו קומפוסטר לזבל אורגני, ובמרחב הקיבוצי כאן פוזרו מִחזוריות עוד הרבה לפני שהן נכנסו לאופנה בשאר הארץ. מגוון הוא גם הקיבוץ הראשון בעולם שהציב פאנלים סולריים, וכבר לפני 12 שנה בחר בחשמל המופק מאור השמש ("זה טוב לא רק לייצור חשמל, אלא גם לפנסיה שלנו").
מטבע הדברים והמקום, גם עמדת הכורסה שלנו מקבלת הפעם תפנית חיננית: את הרפת הכפרית מחליף בזאר בגדים חברתי צבעוני ועשיר. "בזאר ציון" נקרא על שמה של נעמיקה ציון, שמנהלת אותו במסירות והופכת אותו למפעל חייה. "אלה בגדים שנמסרים אחרי שימוש, וכל אחד יכול לבוא ולקחת. זה לא גמ"ח", היא מדגישה. "מצידי שגם מיליונרים יבואו לקחת מפה בגדים, העיקר שיפסיקו את תפיסת השפע והצריכה שהגיעה לממדים מטורפים".
בעבר נהגה נעמיקה לפרוס מדי סוף שבוע את ההיצע בחדר האוכל, והכול נמסר חינם למעוניינים. בשנה האחרונה הוקצה לה שטח ב"מרכז התנועה שדרות אדמה", ומדי יום, החל מהשעה שש בערב, מתקבצים למקום תושבים מכל המגזרים, מה שמייצר אווירה חברתית שהיא הישג אידאולוגי בפני עצמו. הבגדים נמסרים תמורת שקל אחד, או כאשר ידבנו ליבו של הרוכש, והכספים המתקבלים משמשים להחזקת המקום. מה עושים עם החום כאן? יהיה בסדר. בטח בקרוב יגיעו מזגנים או מאווררים שמישהו יזרוק. אגב, כבר 21 שנים נעמיקה לא ביקרה באף חנות, אבל יש לה כל מה שהיא צריכה, היא אומרת. ריהוט, מוצרי חשמל, אפילו תכשיטים בשווי עשרות אלפי שקלים – הכול היא משיגה מאנשים שמאבדים עניין בחפציהם הרבה יותר מדי מהר.
במקביל למגוון צמח גם הקיבוץ העירוני תמוז בבית־שמש, ובראשית שנות התשעים קיבוץ ראשית התפצל, וכך קם קיבוץ עירוני רביעי – בית ישראל, שיושב היום באזור גילֹה בבירה. "מה שהתחיל מארבעה מיזמים חברתיים, גדל לכ־300 קהילות שיתופיות במודלים ובגדלים שונים, וגם עם אג'נדות שונות. יש גרעינים חילוניים ויש דתיים, אבל לכולם מכנה משותף אחד: שיתופיות ומשימתיות. זו לא רק צורה אחרת של יחסי אנוש, אלא גם לקיחת אחריות. לכולם יש פלטפורמה של מעורבות חברתית בסביבה שהם גרים בה".
קבוצות כאלה פועלות זו לצד זו גם בשדרות עצמה, שהייתה לבית עבור מנעד מרשים של קהלים ואוכלוסיות. היום אפשר למצוא בה, מלבד עולי מרוקו הוותיקים וחברי קיבוץ מגוון, גם גרעין תורני, קהילת חב"ד, עולים מברית המועצות ומאתיופיה, פליטים מאריתריאה ומסודן ומשפחות משת"פים מעזה. נעמיקה מציינת לשבח את ראש העיר הנוכחי, אלון דוידי, "שמבחינה אידאולוגית אני רחוקה ממנו שנות אור, אבל בקדנציות שלו העיר עברה מהפכה מדהימה. שדרות מתפתחת בהמון תחומים, ויש בה תשתיות טובות, תרבות עשירה, פארקים וכיכרות".
אחרי 35 שנים בשדרות, היא יודעת לומר לחלוצים הבאים שהדרך לא תמיד קלה, ובטח לא חלקה. "יש המון אכזבות, יהיו שיאמרו החלום ושברו. כשאתה מגדל ילדים בחברה רב־שבטית, אתה יכול לאבד אותם מערכי הליבה שלך. יש הרבה סכנות, אבל יש גם אפשרות לכווץ קצת את הגזען הקטן שקיים בכל אחד מאיתנו, ולנטרל אותו. אני יכולה לומר שנכון לנקודת הזמן הזו, המציאות עולה על החלום. לא יכולתי לדמיין לעצמי שתהיה לי הזכות לחיות בחברה שהיא הכי קרובה למערכת הערכית החברתית ההומניסטית שלי, ולחיות לצד הפרטנרים שהכי מתאימים לי. זכיתי בפיס, כי את הרעיונות הכי נשגבים לא תצליח להגשים בלי הפרטנרים הנכונים".
אז מה היא היום? יותר קיבוצניקית, או יותר תושבת שדרות? "אני מנהלת דיאלוג פנימי בין הזהויות האלה. עם השנים שתיהן הותכו לזהות שחיה בהרמוניה. אני גם וגם".
