הראשון לזהות: מאיר עוזיאל חוזר לימיו כעורך המייסד של מקור ראשון

אני זוכר את ההבעה על הפנים של מוטי מורל", מספר לי מאיר עוזיאל, העורך המייסד של מקור ראשון. "רצו לעשות מסע פרסום לעיתון, ומורל הגיע אליי עם ההצעה שלו. פסלתי אותה מיד, והמבט שלו אמר: איך זה יכול להיות?"

לפני 25 שנה, כשמקור ראשון היה בתהליכי התגבשות מרעיון למערכת ואז לעיתון מודפס שיישלח למנויים, הפרסומאי מוטי מורל נשכר לקדם את יחסי הציבור של המוצר התקשורתי החדש, וביקש ללכוד קהל מסוים. "הוא בטח עשה את זה על סמך סקר", אומר עוזיאל. הקמפיין שהגיש לו מורל היה מגזרי מאוד: "זה היה משהו שאומר: אני עם כיפה, אני עם דגל, אני רוצה עיתון משלי. אמרתי: זה לא יכול להיות. כתבתי מכתב למנכ"ל וקבעתי שאני אוסר על מסע פרסום מהסוג הזה. הפרסום שלנו צריך להיות: זה העיתון לכל ישראלי. זה לא עיתון למגזר, זה פשוט עיתון. ההצעה של מורל דיברה על עיתון זהותי, והמרחק בין עיתון זהותי לעיתון פוליטי הוא דקה. הם כבר הכינו גרפיקה, הכינו עיצובים – לא הדפיסו אותם, אבל הכינו – ואני פסלתי אותם. ואני חושב שעשיתי נכון.

"אולי מוטי מורל, מבחינתו, גם עשה נכון. יכול להיות שאם הייתי הולך בכיוון הזה, מספר הקוראים שלנו היה גדל בעשרים אחוז, או עשרה אחוזים – אבל העיתון לא היה מקבל את הכבוד שעיתון צריך לקבל בתור גוף מדווח, אובייקטיבי. בגלל הכבוד הזה לעיתונות יש כוח. עיתונים מגזריים או פוליטיים, אתה לא קורא אותם בכלל. אתה משתעמם מראש, ואתה גם לא רוצה לקבל את המידע שלך מהם. אבל מקור ראשון, אני חושב שהוא כן עיתון, עיתון הגון, וכך צריך שיהיה. אני זוכר את הרגע הזה, ואני זוכר את ההבעה של מוטי מורל. הרגשתי שפגעתי בו, זה מצער אותי, אבל מה יכולתי לעשות? לדעתי זה היה הורס את העיתון".

"כבר בהתחלה היה לנו חדר בכנסת – מקום לכתוב בו, וגם מקום להיפגש. אלה דברים שהיו חשובים לי: עיתון חדש לגמרי בנוף צריך לשים את עצמו על המפה. ביקשתי מאגודת העיתונאים לתת לנו אולם בבית סוקולוב לטקס ההשקה, כדי להכניס את מקור ראשון לבית של העיתונות, למשפחת העיתונות. זה היה סמלי בשבילי"

אנחנו יושבים בסלון ביתו בתל־אביב, בבוקר יום שני בתחילת יולי. תיקיות הארכיון הפרטי שלו מונחות על שולחן הקפה, וכמה גיליונות מהימים הראשונים של מקור ראשון מציצים מהן. נמצא שם העותק הראשון של גיליון הבכורה, שחברי המערכת ושותפי ההקמה חתמו עליו בהתרגשות. נמצא שם גיליון ניסוי, שהופק מהחל ועד כלה כדי לראות איך עובדת המערכת ומה התוצר שהיא מסוגלת להביא לקוראים, אבל הודפס במספר עותקים מצומצם ולא חולק כלל למנויים. לצידם שמור גם הגיליון ה־17 של מקור ראשון, מז' בחשוון תשנ"ח, 7 בנובמבר 1997: הגיליון האחרון של עוזיאל בתור העורך הראשי.

עוזיאל, עיתונאי ותיק ששלח ידו בכל תחום בעיתונות, מהעיצוב דרך הכתיבה ועד העריכה, התגייס למאמץ להקים עיתון ימני, אבל שלושה חודשים וחצי אחרי ההשקה הוא העביר את ההגה. "אני אוהב מאוד להתחיל דברים", הוא מסביר. "אני אוהב להוציא לכביש הראשי את מה שיצרתי, ושהוא ייסע. זה נהדר, ועשיתי כמה וכמה דברים כאלה בחיים שלי. הגעתי גם להיות העורך הראשי הראשון של מקור ראשון, וזאת גאווה גדולה בקורות החיים שלי".

הוא נהנה לקחת לידיו את הגיליונות הישנים ולהיזכר בימים ההם, לפני 25 שנה. "הפיילוט הזה היה מושלם", אומר עוזיאל כשאנחנו מדפדפים בניירות השמורים היטב של גיליון שבראשו מתנוססים המספר 222 והתאריך 21 בפברואר 1997. זה כמובן לא גיליון 222 – שיצא לאור רק בשנת 2001 – אלא גיליון הניסוי שהופק בחורף תשנ"ז. בתוכו נמצא מוסף דיוקן המציג בשערו צעיר בן 24, אופיר אקוניס שמו, היום ח"כ ואז עוזר היועץ לענייני תקשורת של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הרעיון לשלוח את הכתבת עידית שכטר־פייל לראיין את אקוניס עלה לאחר שעוזיאל עצמו, במהלך הכנת גיליונות הפיילוט, יצא לסקר יום עבודה של נתניהו. "אמרתי: נבלה יום עם ביבי. ביקשתי רשות להיות יום שלם איתו, צמוד אליו. הייתי זבוב על הקיר לידו, חוץ מבפגישות שאמרו לי 'צא מהחדר'. כתבתי על זה כתבה, 'יום עם ביבי'. באותו היום הבחנתי בילד בן 24 יושב באחד החדרים של לשכת ראש הממשלה. שלחתי את עידית לראיין אותו, וזאת הכתבה שהודפסה בפיילוט. היא גם הופיעה אחר כך בעיתון האמיתי. פגשתי את אופיר לפני שנתיים בערך, והוא שאל אותי איפה הכתבה הזאת".

שכטר־פייל מספרת בתחילת הכתבה שגם היא בילתה "יום תמים של מעקב" אחר הבחור.
"כן, זה כל כך קל, וזה תמיד סיפור טוב. אתה קורא לכתב שיודע לכתוב יפה, אומר לו להיצמד אל מישהו, ותמיד יהיה משהו מעניין. ותראה איך זיהינו נכון את אקוניס. אגב, עורך מוסף 'סופשבוע' של מעריב ביקש ממני את הכתבה על ביבי, והיא התפרסמה שם".

בשער עמודי החדשות, הוא מראה לי, הופיע בכל שבוע סקר. "זה היה חשוב מאוד. תמיד עשינו סקר, בכל גיליון. מצאתי מכון מחקר שאפשר לנו להוסיף לסקרים שלו, בלי עלות, שאלה אחת שלנו. ותראה את השאלות. 'האם הנשיא ויצמן מתערב בתחומים לא לו?'. עצם השאלה מחייב חשיבה אחרת. 'האם צריך לנקוט יד חזקה יותר נגד ארגון חיזבאללה?'. זאת שאלה שאף אחד לא תיאר לעצמו שאפשר לשאול. בהקשר אחר לגמרי שאלנו פעם 'האם אתה צם בתשעה באב?'. הופתעתי מהתשובות, מספר העונים בחיוב היה הרבה יותר גדול משחשבתי.

"השאלות האלה – בסקר, אבל גם בראיונות – הן חלק מהמאבק העיתונאי שמקור ראשון הציב על השולחן. אני זוכר שהיו לי ויכוחים עם חברים בעיתונות, כשאמרתי שההגדרה של מקור ראשון היא 'עיתון שלא שונא שנאת מוות את המתנחלים'. אמרתי שזה החידוש שלנו: אנחנו לא שונאים שנאת מוות את המתנחלים".

הוא עובר בין דפי הגיליון הראשון, מחפש את רשימת חברי המערכת. "עורך ראשי מאיר עוזיאל, עורך משנה משה לרר, עורכת יומן ורדה גולן, עורכת דיוקן שרית ילוב. יוני אריאל היה עורך חדשות החוץ", הוא קורא את השמות. עם כותבי הטורים נמנו הזמר מאיר אריאל והעיתונאי יוצא "חדשות" אמנון לורד, שהיה איש מקור ראשון במשך שנים רבות ובין השאר היה העורך הראשי של העיתון, לפני שעבר לכתוב ב"ישראל היום". "היה לי חשוב שיהיה כתב לכל תחום", אומר עוזיאל. "שהעורך הראשי או עורך החדשות יוכלו להטיל משימות על אדם שזוהי משכורתו. לא רציתי פרילנסרים שעושים את כל העבודות, אני לא מאמין בזה". שוקי לבנון היה הכתב לענייני משטרה, איה לנגזם הייתה הכתבת בכנסת. "כבר אז היה לנו חדר בכנסת, למקור ראשון. אומנם חדר שחלקנו עם אחרים, אבל חדר עם טלפון, מקום לכתוב בו, וגם מקום להיפגש. אלה דברים שהיו חשובים לי: עיתון חדש לגמרי בנוף צריך לשים את עצמו על המפה.

"מאותה הסיבה נפגשתי עם דובר צה"ל, שהיה אז עודד בן־עמי, לשיחה אישית. רציתי לשכנע אותו להתייחס אלינו כמו לעיתון יומי, ולא כמו לשבועונים. התאכזבתי כשלא הצלחתי בכך, אבל קיבלנו יחס מצוין. אם אתה לוחץ תוך כדי העבודה השוטפת, אתה זוכה ליחס. העבודה בשטח היא זאת שיוצרת את המקורות והראיונות".

והיה עוד מהלך שעוזיאל עשה כדי להציב את העיתון על המפה. "ערכתי טקס. אני מאמין בסוג מסוים של טקסים, בייחוד בהתחלה. ביקשתי מאגודת העיתונאים בבית סוקולוב בתל־אביב לתת לנו אולם בלי תשלום – כדי להכניס את מקור ראשון לבית של העיתונות, למשפחת העיתונות. זה היה סמלי בשבילי. עשינו שם הרמת כוסית או משהו".

איך בכלל הגעת לעבוד על הקמת מקור ראשון?
"באמצע שנות התשעים הסופר משה שמיר פנה אליי ואמר שיש כוונה לפתוח עיתון. אני אומר את זה על סמך זיכרון, שעלול להיות מתעתע: הוא הזכיר כמה שמות שעמדו מאחורי היוזמה, ובהם גם הרב שמואל טל. אז שמיר פנה אליי, והתחלנו לעבוד על עיתון חדש, שאני רציתי לקרוא לו 'יש'. אני רואה בזה את השלב המקדים למקור ראשון. בסופו של דבר שמיר חזר אליי ואמר שאין כסף. בערך שנתיים אחר כך הגיע אליי גדי ליסטנברג, אדם צעיר שהיה המנכ"ל והדוחף והמארגן. למה הוא בא? כי עשיתי כתבה במעריב".

השנה הייתה תשנ"ז, והסכמי חברון נידונו לקראת חתימה; עוזיאל, עיתונאי במעריב, החליט לצאת ולהציג לקוראי העיתון את היישוב היהודי בחברון, שעמד לסבול ממסירת רוב העיר לידי הרשות הפלסטינית. "הרעיון היה כזה: אני נוסע לחברון והולך לתת נשיקה לכל אחד שנמצא שם. הייתה כתבה יפה מאוד, עם תמונות יפות ואנשים יפים. רון מיברג, שהיה עורך מוסף 'סופשבוע' יחד עם ציפה קמפינסקי, לא התאפק וכתב בפתיח שהכתבה היא 'לא לשמאלנים עם לב חלש'. הכותרת שהוא נתן הייתה 'אלף נשיקות בחברון', והכתבה עוררה סימפטיה גדולה למתיישבים.

"אחרי הכתבה הזאת ליסטנברג פנה אליי. הוא הראה לי סקר היתכנות שהם עשו, ובין השאר שאלו: האם תרצו עיתון פחות שמאלני? 25 אחוזים אמרו: כן. זה פוטנציאל אמיתי. שאלתי את ליסטנברג אם יש כסף, והוא הבטיח לי שיש. שאלת הכסף תמיד גדולה בעיתונות, היום כמו אז".

קיר בין האגפים

כדי להקים ולערוך את העיתון החדש נדרש עוזיאל לעזוב את מעריב, העיתון שכתב בו מאז שנות השבעים. "העורך הראשי יעקב ארז נתן לי רשות לצאת לשישה חודשים", הוא מספר. "זה נמשך יותר, אבל לא הרבה יותר". במשך התקופה הזאת הוא לא הפסיק לכתוב במעריב את "שיפודים" האלמותי, המדור האישי הוותיק ביותר בעיתונות העברית בכל הזמנים.

"לתת מקום למישהו עם דעה שונה, אפילו סותרת לשלך, זה בסדר גמור. השאלה היא אחרת לגמרי: מהי נקודת המבט הכללית של העיתונאי, אילו שאלות הוא שואל, מה המצוקות שהוא מדבר עליהן, מה החדשות שהוא מביא, מה הסיפורים שהוא מחפש. זאת פילוסופיית עולם עיתונאית ותרבותית"

בהקמת מקור ראשון הסתייע עוזיאל בניסיונו הרב ובשכנועו העמוק בערכי העיתונות. "כשגייסתי את כוח האדם הבנתי שיש לעיתונות הימין חולשה גדולה אחת, שהיא הצד החדשותי. אקטואליה יומיומית. עשיתי הרבה כדי לחזק את התחום הזה. גייסתי את משה לרר, שהיה ראש דסק במעריב והפך להיות סגן העורך וראש אגף החדשות במקור ראשון, וגם את זאב גלילי, העיתונאי שעשה את ידיעות אחרונות למה שהוא. גלילי כתב במקור ראשון את הטור הפופולרי 'היגיון בשיגעון', וגם סייע הרבה בעצות, בנקודות מבט. הוא הזהיר אותי מהצד הכלכלי ואמר לי – שמע, זה ייגמר בזה שיבקשו מאנשים לכתוב בחינם. הוא הזכיר פיליטון של אפרים קישון, שתיאר משהו כזה בדיוק: מנסים להקים עיתון, אבל הכול נגמר באין־אונות כלכלית כזאת, שבסוף מחלק העיתונים הוא גם הכותב.

"אני הייתי אופטימי הרבה יותר. אחרים היו אומרים שהם לא נכנסים להרפתקה הזאת בכלל, אבל עובדה שמקור ראשון קיים עד היום. בחיים שלי לא נכשלתי, כי אני לא נכנס לדברים שאני רואה בהם מחלות קשות. ידעתי שיש בעיות, אבל האמנתי אינטואיטיבית שמקור ראשון יישאר, והוא באמת נשאר עד היום. וגם אם היה נשאר פחות שנים, הוא היה נחשב בעיניי לסוג של הצלחה".

כעורך ראשי הוא לא הניח בצד את הדאגות הכלכליות, אבל בראש מעייניו עמדה המערכת העיתונאית. "שמתי קיר אמיתי, בנוי, בין המערכת ובין המנהלה והמודעות. בהתחלה עבדנו בירושלים, במשרד הפרסום 'פרסומי ישראל', אבל ברגע שהמערכת הגיעה לשלב קצת יותר מתקדם שכרנו משרדים ברחוב לח"י בבני־ברק, מול קניון איילון. וכשבנינו את המשרדים, היה קיר בין האגפים. סגרתי את הדלת שחיברה ביניהם, וכדי להגיע מהמנהלה למערכת היו צריכים לצאת החוצה ולהיכנס בדלת אחרת.

"אני בא ממעריב, שהיה עיתון של עיתונאים, באופן מוחלט וברור. המעורבות של המו"ל הייתה אפסית. באתי מהמסורת הזאת, והבנתי שאם מקור ראשון רוצה להיות עיתון אמיתי, המערכת שלו צריכה להיות כזאת. ובאמת העיתון התנהל ברוח עיתונאית מובהקת, וגם ברוח של ישראליות מסוימת. מאיר פעיל כתב אצלנו".

אולי כדאי לספר מי היה מאיר פעיל.
"הוא היה מראשי השמאל הישראלי, אלוף־משנה והיסטוריון וחבר כנסת, שמאלי הרבה יותר מהשמאל של היום מצד אחד – וציוני הרבה יותר מהשמאל של היום מצד שני. הוא בא מזרם בשמאל שהצליח לעשות את השילוב הבלתי אפשרי בין שני קצוות: אמא רוסיה היא המולדת האמיתית, ויחד עם זאת אנחנו ציונים וכובשים ומיישבים. פעם שאלתי מישהו איך זה ייתכן, והוא ענה לי תשובה שהניחה את דעתי: השומר הצעיר הוא קודם כול ציונות. וזה אומר – בלי התפלפלויות, בלי לומר שציונות זה להחזיר את השטחים ומדינת כל אזרחיה וכל לאומיה וכל אויביה, אלא ציונות־ציונות. אז גם אם אנשי התנועה האמינו באמא רוסיה, הם נלחמו, כבשו, בנו והגנו על הנִבנֶה".

ובעיניך היה מקום לשמאל הציוני במקור ראשון.
"לתת מקום למישהו עם דעה שונה, אפילו סותרת לשלך, זה בסדר גמור. השאלה היא אחרת לגמרי: מהי נקודת המבט הכללית של העיתונאי, אילו שאלות הוא שואל, מה המצוקות שהוא מדבר עליהן, מה החדשות שהוא מביא, מה הסיפורים שהוא מחפש. זאת פילוסופיית עולם עיתונאית ותרבותית".

מאיפה הגיע השם "מקור ראשון"?
"אני באתי עם הרעיון 'מקור'. מקור – זה אומר הכול. ליסטנברג לקח את זה להראות לאנשים, התייעץ, ואז חזר אליי ואמר: 'מקור ראשון'. בהתחלה לא אהבתי: רציתי מילה אחת. אבל ה'ראשון' נוסף על ה'מקור', ועד היום זה אותו הלוגו".

והצבע הכחול?
"זאת הייתה החלטה של ליסטנברג. קיבלתי אותה, בוודאי. כחול במקום אדום. מעריב היה אדום, ידיעות אדום, רק הארץ שחור. זאת הייתה עוד שאלה: האם אנחנו עושים עיתון שמכוון לקהל של ידיעות אחרונות ומעריב, או לקהל של הארץ. אני רציתי שזה יהיה מעריב עם קורט ידיעות אחרונות. לקחת את רוח מעריב בימיו הגדולים, ולהוסיף לו קצת מהקלילות והשטות וצורת ההגשה והנושאים של ידיעות. אבל הנטייה הטבעית של המו"לים וגם הרוח הכללית בעיתונות, שקשה לעצור אותה, אמרו שצריך לחקות את הארץ.

"זאת בעיה גדולה בעיתונות שלנו: רוב העיתונאים, העיתון שהם קוראים הוא הארץ. אני השתגעתי מזה. במערכת מעריב ראיתי כל מיני עיתונאים קוראים את הארץ ומגיבים לו במעריב. למה קראת הארץ? ולמה קוראי מעריב צריכים לדעת שקראת הארץ? בכל הישיבות של הקמת מקור ראשון אמרתי: אם הארץ זה העיתון הכי טוב, למה לא כולם קוראים אותו? מי שרוצים לקרוא הארץ הם גג 4־5 אחוזים. אני רוצה עיתון שיקראו אותו 30 אחוז! היום ברור שמקור ראשון, באופן תדמיתי, הוא עיתון לאנשים שהיו קוראים הארץ אם הוא היה עיתון הגון יותר. אבל אי אפשר לפרוץ את חמשת האחוזים האלה".

"ב־1989 עירית לינור ראיינה אותי, שאלה את כל השאלות התוקפניות הרגילות של השמאלנים, ובסוף אני אומר לה, את רוצה לתת יד להקמת מדינה פלסטינית שתהיה עוד דיקטטורה אלימה ופשיסטית. אז היא עונה לי: אני פשוט לא יכולה ללכת עם 'אנשים כמוך'. כלומר, לא יכולה להיות במחנה הזה. ובום, היא במחנה הזה"

עשור אחרי מקור ראשון קם ישראל היום – עיתון ימני שדומה יותר לידיעות אחרונות בעיצוב ובתכנים מתחומי התרבות.
"נכון, ואנשים קוראים אותו. גם ישראל היום הוא משהו שאני התחלתי לבנות, יחד עם גונן גינת ועם שלמה בן־צבי, שהיה הבעלים של מקור ראשון. קראו לעיתון הזה 'ישראלי' בהתחלה. ובאמת היום הוא כמו ידיעות אחרונות, והוא מצליח לכבוש את הקהל. קוראים אותו. יש המון דברים בחינם שאתה לא קורא, אבל את ישראל היום קוראים".

אל תגיד חמוצים

עוזיאל, יליד 1945, נשוי לרותי ואב לשלושה. לעיתונות הגיע בתור גרפיקאי, אחרי ששירת בצבא כגרפיקאי של פיקוד גדנ"ע. "היה לי פרופיל 45 – השירות הצבאי שלי הוא לא דבר שאני יכול להתפאר בו", הוא קצת מתבייש לומר. "הייתי נוסע לבסיסים ומצייר על הקירות, מכין חוברות, ספרים. צחקתי שהחברים שלי בסיירת ואני בציירת". אחרי הצבא עזב את הקיבוץ שלו, נצר־סרני, ומצא את עצמו בעיר הגדולה. הוא פתח סטודיו לגרפיקה בבית שלו ושל רותי, בחדר שגם היום משמש אותו כחדר עבודה. "כשאומרים גרפיקה, זה לא גרפיקה של היום. ציפו ממך לדעת לצייר, לאייר".

לצד הגרפיקה הוא למד עיתונות בקורס שהתקיים בבית ציוני אמריקה. יום אחד עלה בדעתו רעיון: ליצור רצועת קומיקס, בדומה למדורים שהיו אז נפוצים ואהובים בעיתונות העולמית. הוא הכין כמה רצועות לדוגמה, וניגש לבית מעריב. "אמרו לי: לך למשה ז"ק. הוא היה אז העורך של כל מוספי השבת, האיש הכי חזק במעריב, על אף שלא היה העורך הראשי. הוא אמר לי, שמע, זה נהדר, אבל אני לא אהיה הראשון שיכניס קומיקס לעיתונות הישראלית, כי זה זול. ככה הוא ניסח: כי זה זול. אבל, הוא שאל אותי, מה אתה עושה? סיפרתי לו שבין השאר אני עורך־משנה של 'גיתית', כתב־עת אמנותי לנוער מוזיקלי.

"אחרי חודשיים אני מקבל טלפון בהול: 'בוא מהר למעריב. העורך הגרפי שלנו יוצא למילואים, צריך להחליף אותו, ואתה מבין גם בעיתונות וגם בגרפיקה'. אמרתי תודה, אבל יש לי סטודיו לגרפיקה. אמרו לי: לא, תעבוד פה ארבעה ימים בשבוע ותחזור לסטודיו שלך. באתי לחודש להחליף אותו, והוא לא חזר מהמילואים".

מה בעצם כלל התפקיד?
"עריכה גרפית של מוסף סופשבוע. קיבלתי צילומים וטקסטים, והייתי מעמד את העמודים. הייתי אומר איפה אני רוצה כותרות ביניים, ציטוטים, מה יהיה גודל הכותרת. גם הייתי מצייר בעצמי, או מוצא ציור מתאים. ישבתי עם הצלמים ונתתי להם כיוונים, ישבתי עם הכתבים. ראיתי בזה תפקיד עיתונאי, ודרשתי שאהיה חבר באגודת העיתונאים".

את משרת העורך הגרפי הוא עזב אחרי שלקח פסק זמן של שישה חודשים כדי להתנסות בעבודת קופירייטר וגרפיקאי במשרד של אמנון אריאלי, מענקי הפרסום בישראל של הימים ההם. "התחום סקרן אותי, אבל אז מעריב אמרו לי לחזור כדי להקים מוסף ליום שני, 'קריאת ביניים', שיפנה לקהל צעיר. העורך שלום רוזנפלד הורה לי: אל תיגע בגרפיקה, אתה עושה רק את העיתונות. קח גרפיקאי למוסף שלך".

עוד לפני כן, בשנותיו כעורך גרפי, הוא יזם את מדורו הסאטירי "שיפודים". המניע היה אידיאולוגי. "ראיתי את הכתיבה הצעירה הולכת לכיוון השמאל, וגם ראיתי מה קורה במלחמת וייטנאם", הוא מספר. "הדאיגו אותי הרוחות הפציפיסטיות של הצדקת האויב, והבנתי שהן יגיעו לישראל. אז אמרתי: אני צריך לכתוב סאטירה. משה ז"ק לא נתן לי. זה נראה לו כמו תחרות ליהונתן גפן, שהתחיל לכתוב טור בסופשבוע. ז"ק גם לא רצה שאפסיק להיות העורך הגרפי שלו. אז לקחתי אחד מהקטעים שכתבתי, והלכתי לשמואל שניצר, עורך עמודי הדעות. הבעיה הייתה איך לגרום לו לקרוא: הוא ישב בחדר שלו עם ערמות של מאמרים. אז ישבתי מולו ואמרתי לו, קרא. הוא לקח, קרא, ואמר: אני מוריד לדפוס. מאז היה לי מאמר בכל שבוע בעמוד הדעות של מעריב.

"יום אחד נעמי שמר התקשרה אליי, סיפרה שקראה קטע שכתבתי, ואמרה לי: זה נהדר, זה טוב. אז אמרתי: נעמי, אני רוצה לעשות מדור, ואם תבואי איתי ביחד – ייתנו לי. אחרי חודשיים של עבודה משותפת היה לי תיק מלא קטעים טובים, חלקם של נעמי שמר, אבל בשלב הזה היא אמרה לי שמדור שבועי הוא מטלה שהיא לא תוכל לעמוד בה. ואז התחלף עורך סופשבוע, ונחמן בן־עמי נכנס לתפקיד. אני נשארתי העורך הגרפי. נכנסתי אליו ואמרתי לו: שמע, יש לי מדור אם אתה רוצה. הוא לקח את תיק הקטעים, הוציא חמישה ואמר: מורידים לדפוס. זהו, ככה התחיל המדור".

רבים ביקשו לפרסם בעיתון החדש מאמרי דעה, מסות אידיאולוגיות ארוכות. "הייתי צריך להילחם נגד הזרם, כי החלטתי שזה לא יהיה עיתון של מאמרי דעה. היו אנשים טובים וחשובים ונפלאים שדחיתי. אמרתי להם: די, יש לי מספיק דעות. תביאו מחקר, כתבה, ריאיון, סקופ"

ולמה "שיפודים"?
"נעמי שמר רצתה לקרוא לזה 'עמוד הקלון'. שם גדול. אבל בן־עמי אמר: לא טוב. עלו הצעות מפה ומשם, ונבחר השם 'חמוצים'. פתאום מגיע טלפון מעיתון על המשמר: מה אתם עושים, יש לנו מדור בשם חמוצים! נסעתי למערכת על המשמר כדי לראות. זה היה מדור שהופיע פעם בשבועיים־שלושה, ליקוטים כאלה. אז אמרתי לבן־עמי, בוא נקרא למדור שלנו בשם אחר – גרעינים, פיצוחים. הוא אמר לי: לא, שיפודים. ונדבק השם".

השנה אז הייתה 1974, לפני 48 שנה; גם היום מופיע המדור "שיפודים" במעריב מדי שבוע. היו הפוגות קצרות: למשל, בשנת 2005 חזר עוזיאל למקור ראשון (שהתמזג עם הצופה), ופרסם בו את "שיפודים" למשך כמה שנים. במהלך הפוגה נוספת בפרסום הטור נמצאה ההזדמנות לשוב למעריב. שלמה בן־צבי, בעלי מקור ראשון, קנה את מעריב בשנת 2012, וכמה מעובדי מקור ראשון – ובהם עורך דיוקן כיום אורי גליקמן ואני – נשלחו לעבוד במערכת סופשבוע של מעריב בתל־אביב. אחד הצעדים הראשונים שהוחלט עליהם היה השבת "שיפודים" למקומו במוסף. במשך כשנתיים ערכתי את הטור, עד ששני העיתונים נפרדו: מקור ראשון נמכר לישראל היום, ומעריב נמכר לג'רוזלם פוסט.

בימים ההם עוזיאל הגיע מדי פעם לבית מעריב – מערך מסדרונות מפותלים ולפעמים צרים מאוד, אינספור משרדים ומרחבי עבודה, והרבה היסטוריה ומקצוענות באוויר – כדי לומר שלום לחברי המערכת. הוא אוהב לשמור על קשר, לפגוש את האנשים שעובדים איתו. "עולם המערכת הוא כבר לא מה שהיה", הוא מקונן. "היום כל מעריב הוא קומה אחת. כשבאתי למערכת החדשה ראיתי שאני מפריע לאנשים. אבל אני חושב שאסור לעבוד עם אנשים שאתה לא יודע איך הם נראים, אז קבעתי לעצמי ששלוש פעמים בשנה אני אפריע להם.

"אחרי שהרסו את בית מעריב, הלכתי לשם ולקחתי אבן מערימת ההריסות. זה היה הבית של כולנו, אנחנו זוכרים את ההווי בבניין הענקי הזה. פעם לא הייתה אפשרות אחרת אלא לבוא למערכת. גם אם אתה עיתונאי שטח, אתה מסתובב, כותב ומביא את הכתבה לשולחן העורך. אם אתה צלם, אתה מביא את הפילם לשולחן. אני הייתי בצוות הראשון במעריב שהתחיל לעבוד על מחשבים. אני, טומי לפיד וליאורה עיני קיבלנו משימה: לעשות מוסף שיהיה מבוסס לראשונה על מחשב. זה היה מוסף תל־אביבי. אני זוכר שטומי לקח אותי אז לשיחה ואמר לי: מאיר, תשמע, לא יכולות להיות שתי פרימדונות. אמרתי לו, אל תדאג, אני אעשה את העבודה השחורה, לא אהיה פרימדונה, הכול יהיה בסדר. אבל גם אז, המחשבים היו רק בתוך הבניין, ולכן היינו צריכים להיות במערכת עוד יותר".

לערבב את המצורעים והמקובלים

הוא מרוצה ממקור ראשון, המכונית שהוציא אל הכביש ושלח לדרכה: הדי־אן־איי שיצר בימי הראשית קיים עד היום. למשל, הוא אומר, בימים ההם רבים פנו אליו וביקשו לפרסם בעיתון החדש מאמרי דעה, מסות אידיאולוגיות ארוכות, בסגנון שהיה מקובל אז ב"נקודה", הביטאון המיתולוגי של מועצת יש"ע. "הייתי צריך להילחם נגד הזרם הזה, כי החלטתי שלא אהפוך את מקור ראשון לעיתון של מאמרי דעה. הגבלתי את זה מראש: יהיו כך וכך מאמרים, ולא יותר. היו אנשים טובים וחשובים ונפלאים שדחיתי. אמרתי להם: די, יש לי מספיק דעות. תביאו מחקר, כתבה, ריאיון, בדיקת עובדות, סקופ, ידיעה עיתונאית. ואני חושב שככה זה נשאר".

והיו גם דברים שרצה לעשות ולא המריאו בשעתו, אבל נעשו יותר ויותר דומיננטיים בעיתון בחלוף הזמן. עוזיאל קיווה למשל ליצור מוקד השפעה בעולם התרבות הישראלית: "חשבתי שמקור ראשון יכול להוביל בסיקור הציור. זה תחום משפיע, יש לו ניחוח אינטלקטואלי, ואפשר לכוון בו, לעודד אמנים שמפחדים להיות ימנים, לעזור להם לצאת מהקופסה". הוא רצה שהעיתון יעסוק גם במה שמכונה בפיו "הנאות החיים". "יש לנו בימין חולשה מסוימת בתחום הזה. חלק ממנה מובנֶה: אי אפשר לכתוב יותר מדי על מין, כמובן, או על מסעדות שרימפס. אבל יש גם הנאות חיים מוּתרות – יאכטות, מכוניות ספורט. פתאום גיליתי שעורך העיתון 'אוטו' חופשי בשוק, וכך הבאתי את אדוארד אטלר לכתוב מדור רכב במקור ראשון. הוא ביטא קצת את הרצון הזה שלי לכתוב על הדוניזם. עיתון הוא לא בית ספר לחינוך, אתה צריך לתת ביטוי לחיים התוססים שסביבך".

יש לנו היום מדורי אוכל ומסעדות ויין נקראים ביותר.
"כי התחום הזה התפתח, ויש היום גם יותר מסעדות טובות שקוראי מקור ראשון יכולים ללכת אליהן. היה לנו אז מדור של שני עמודים בדיוקן, שנקרא 'אהבתי/לא': כל אחד מהעיתונאים היה יכול לכתוב על ספר, מסעדה, מקום, מופע, אלבום. זה גם ביטא את האקטואליות, כי עיתון מוכר אקטואליה. מה שקורה כרגע לא חשוב בכלל, אבל אנשים מכורים למה שקורה עכשיו. אם זה לא קרה השבוע, לא תאהב לקרוא את זה. ככה זה עיתון".

עד היום הוא משמר קשר עם מקור ראשון ועם קהל קוראי העיתון. בסדרת אירועים שיצר, "בימת מופעי הספרות", מבקש עוזיאל להביא את הקהל הזה למופעים בעלי ערכים ציוניים שמתקיימים בצוותא ובקאמרי. את אירועי הסדרה הוא מפרסם במודעה שמקור ראשון תורם לקראת כל מופע, "והקהל של מקור ראשון בא", הוא אומר. "רואים כיפות סרוגות בצוותא. אני מודה לעיתון שממשיך לתת לי את תרומת המודעה הזאת. לא קשה להגיע לקהל הכללי ולגרום לו לבוא לצוותא, אבל חשוב לי מאוד שהקהל של מקור ראשון יהיה שם. זה חלק מהמשחק שלי כל החיים: לערבב לכאורה את המצורעים ואת המקובלים, ולהראות שצריך להקשיב לצדק של הצד הימני.

"יש מלחמה על התודעה, והיא ארוכת טווח. קל מאוד להישבר במלחמה הזאת, ואני רואה כל הזמן אנשים נשברים בדרך. מצד שני, אני רואה גם פלאים כמו עירית לינור ואחרים שעוברים לחשיבה צלולה יותר, מוסרית יותר, אנושית יותר. ב־1989, אחרי שהוצאתי את הספר 'ההיףך', עירית לינור ביקשה לראיין אותי. יאיר לפיד אמר לי אז: אל תלך להתראיין אצלה, היא תכתוב נגדך. היא באמת שאלה אותי את כל השאלות התוקפניות הרגילות של השמאלנים. בסוף אני אומר לה, תשמעי, את מדברת על זכויות אדם, אבל את רוצה לתת יד להקמת מדינה פלסטינית שתהיה עוד דיקטטורה אלימה, פשיסטית, מדכאת זכויות אדם, במודל הנורא של כל המשטרים הערביים מסביב. אז היא עונה לי: אני פשוט לא יכולה ללכת עם 'אנשים כמוך'. היא התכוונה לא אליי אישית, אלא שהיא לא יכולה להיות במחנה הזה. ובום, היא במחנה הזה. והיא יודעת להגיד דברים חריפים יותר ממני. ויש עוד הרבה בחבורה הזאת: שי גולדן, גדי טאוב.

"זה מאבק של שנים. לוקח הרבה זמן לשנות את הדעה. יש יותר אנשים שהייתה להם תודעה ציונית ומוסרית והם עברו שמאלה, במיוחד בקרב אנשי עט, אבל זה הרבה יותר בולט כשמישהו מאנשי השמאל במחנה המתבטא, הכותב והיוצר, עובר ימינה. זה קורה אחרי מאבק ארוך מאוד, ולמקור ראשון יש חלק בזה. ואני, כמו אבא שרואה את הילד שלו גדל, שמח שעשיתי את זה והסכמתי לצאת להרפתקה הזאת".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il