לעורך המוסף שבידיכם היה רעיון: אם כבר הגעתי לתחרות הרמת משקולות, למה שלא אנסה להניף איזו משקולת בעצמי. בשלב הזה פשוט הפסקתי לענות לו בוואטסאפ. כי ציונות זה חשוב, מפגש עם יהודים מהתפוצות זה נהדר, אבל ספורט אתגרי – פחות.
וזו לא רק אני. מארגני המכביה עצמם מדגישים שמטרותיו העיקריות של האירוע הן לחבר בין ספורטאים יהודים צעירים מכל רחבי העולם, להביא אותם ארצה, וכך לחזק את הקשר שלהם למדינת ישראל ולעם היהודי. לדידם, ההקפדה על רמה ספורטיבית גבוהה חשובה בהחלט, אבל הציונות היא הדגל האמיתי, והוא לא מוסווה כלל.
האם הם עומדים במטרות־העל? כדי לברר זאת החלטנו לבקר באירוע ספורטיבי אקראי בשלל המשחים, המקצים, המירוצים והטורנירים שהתקיימו השבוע ברחבי הארץ. הפור נפל על תחרות הרמת משקולות לנשים, שנערכה בבניין ימק"א בירושלים.
זו המכביה השלישית שמיכל נאסי משתתפת בה, אבל הראשונה שלה כמרימת משקולות: בעבר התחרתה בטניס שולחן, ואף זכתה במדליה. ביומיום היא בכלל אחות. "מכבי גרמניה לא השאירה אף אחד בבית", היא אומרת. "אם למישהו הייתה בעיה לממן את ההשתתפות, האגודה פנתה לתורמים כדי לוודא שכולם יוכלו לבוא"
מארגני האירוע מיקמו אותו באולם תיאטרון יפהפה וממוזג היטב. מתחת לנברשת גדולה, לצד וילונות המסך האדומים, על במה שבימי שגרה מארחת הצגות ומופעי תרבות, נפרשו כעת מזרנים והוצב לוח תוצאות אלקטרוני. האודיטוריום מרהיב, כיסאות הצופים נוחים לישיבה, אבל החיבור בין המקום לאירוע, יש להודות, מוזר משהו. וגם הפעם, לא רק בעיניי. מרינה הוכמן, מנכ"לית איגוד הרמת המשקולות הישראלי ואלופת ישראל לשעבר, מודה שזו לה הפעם הראשונה לנכוח בתחרות המתקיימת באולם תיאטרון. אז מה, היא מוסיפה, זה דווקא נחמד. גם הסלפי הקבוצתי של המתחרות קיבל רקע נאה הרבה יותר מכפי שמספק אולם התעמלות סטנדרטי.
לפני שהתחרות מתחילה, המשתתפות עורכות חימום בחדרי השחקנים מתחת לבמה. המוזיקה הקצבית מהאולם למעלה נשמעת פה היטב. מיכל נאסי (27), ש"מדברת עברית אבל לא כל כך טוב", מספרת שהגיעה לכאן עם נבחרת גרמניה. היא נולדה בחיפה, וכשהייתה בת חמש עברה משפחתה להתגורר בעיר סמוכה לפרנקפורט. זו המכביה השלישית שנאסי משתתפת בה, אבל הראשונה שלה כמרימת משקולות: בעבר התחרתה בענף שונה לגמרי, טניס שולחן, ובמכביה של 2013 אף זכתה במדליה. היא לא נטשה את המחבט הקטן, אבל בעידודו של בן הזוג דיוויד – אותו הכירה במכביה של 2013 – החלה להרים משקולות. במכביה הנוכחית היא משמשת גם כמנהלת קבוצת טניס השולחן של ארצה, ובחיי היומיום היא בכלל אחות טיפול נמרץ. "זה כבוד בשבילי להיות כאן, כי יש מתמודדות מקצועיות מאוד", היא אומרת. "זו תחרות כיפית, ואני מקווה שהיא תהיה הוגנת ומהנה לכולם".
ויש משמעות לכך שכולם בתחרות יהודים?
"כן. אני חברה ב'מכבי גרמניה' מאז 2009, ובשבילי מכבי והמכביה זה כמו לפגוש משפחה, להתחבר מחדש. כי בגרמניה קשה לפעמים לחיות חיים יהודיים".
ההשתתפות במכביה, חשוב לציין, לא זולה כלל: העלות עומדת על כמה אלפי דולרים טובים לאדם. ובכל זאת, 250 ספורטאים יהודים מגרמניה טרחו, שילמו ובאו ארצה. "מכבי גרמניה לא השאירה אף אחד בבית", אומרת נאסי. "אם למישהו הייתה בעיה לממן את ההגעה לכאן, האגודה פנתה לקהילות ולתורמים, כדי לוודא שכולם יוכלו לבוא".
לפני יציאתה לישראל ערכה המשלחת הגרמנית מחנה אימונים שנועד גם להיכרות בין המשתתפים. בעמוד האינסטגרם של מכבי דויטשלנד אפשר לראות צילום רחפן: כל החברים יוצרים יחד צורת מגן דוד על המגרש. "רובנו כבר מכירים זה את זה", אומרת נאסי, "אבל כמובן יש גם חדשים".
האירוע הזה יגרום למי מחברייך לעלות ארצה?
"אולי, אני לא יודעת. יש אנשים שזה גורם להם להתאהב בישראל. אחת משחקניות טניס השולחן שלנו הכירה במכביה בחור ישראלי, התחתנה איתו ועברה לתל־אביב".
דיוויד, מאמן קרוספיט במקצועו, מתחרה גם הוא בהרמת משקולות. "יש לו סיכוי למדליה", מודיעה בת הזוג התומכת. הוא מצידו מצטנע ומעדיף לדבר על נבחרת הכדורסל הצעירה, שאותה הוא מנהל ומאמן. נדמה כי רבים מהנוכחים כאן אוחזים ביותר מתפקיד אחד, ולפעמים זה משתלם: מיכל ודיוויד, בהיותם מנהלי קבוצות, לא נדרשו לממן מכיסם את ההשתתפות בתחרויות, אולם את החופשה מהעבודה הם לקחו כמובן על חשבונם.
דיוויד הוא יליד גרמניה, אביו ישראלי ואמו מרוסיה. כשאני שואלת אם חייו של יהודי בגרמניה היום שונים משהיו בשנות ילדותו, הוא משיב: "כן, יש היום יותר יהדות, החיים היהודיים נוכחים יותר. בחנוכה מציבים חנוכייה גדולה במקום מרכזי בפרנקפורט. לפני עשרים שנה זה לא היה".
חשבת פעם לעלות ארצה?
"לא יודע. זה קשה, החיים פה שונים מאוד", הוא נאנח. "אין כמו ישראל, היא הבית שלנו, אבל גם בגרמניה יש לנו בית".
בר כוכבא בשפך הירקון
מכבי היא תנועת הספורט היהודית הגדולה והוותיקה בעולם. היא פועלת ביותר מ־60 מדינות, ומקיפה 450 מועדונים ו־400 אלף חברים. המועדון הראשון של מכבי – שהיה גם מועדון הספורט היהודי הראשון בעולם – נוסד בשנת 1895 בקונסטנטינופול, הלא היא איסטנבול. מקימיו היו מתעמלים יהודים שביקשו תחילה להתקבל למועדון ספורט מקומי, אך נדחו מטעמים אנטישמיים, ולכן החליטו לפתוח מסגרת משלהם. בעקבותיהם הוקמו מועדוני ספורט יהודיים בכל רחבי אירופה, ובהם "הכוח וינה", "בר כוכבא ברלין", "הגיבור פראג" ועוד.
סיליה (24) מקולורדו עובדת בחברת היי־טק, ומאז גיל 16 היא מרימה משקולות באופן מקצועי למחצה. זהו הביקור הראשון שלה בישראל, ועד כה התרשמה שמדינת היהודים היא סימפלי אמייזינג. "גם העובדה שכולם כאן בתחרות יהודים – זה עצום". אחיה מתחתן בשבוע הבא, ולכן איש מבני המשפחה לא הגיע כדי לעודד, אבל הם צופים בה מרחוק
בחלוף השנים הפכה מכבי לתנועה עולמית, וממנה צמחה המכביה, האולימפיאדה של העם היהודי. הרעיון הראשוני צץ בראשו של יוסף יקותיאלי, נער בן 15 שעקב אחר המשחקים האולימפיים שהתקיימו בשטוקהולם ב־1912. כעבור 16 שנים פנה יקותיאלי אל מנחם אוסישקין, נשיא הקרן הקיימת, והציע לקיים כינוס של ספורטאים מכל מרכזי מכבי בעולם. אוסישקין אימץ את היוזמה, ולאירוע נקבע מועד בעל משמעות סמלית – שנת 1932, במלאת 1,800 שנה למרד בר כוכבא. המארגנים נדרשו עוד לדלג מעל אינספור משוכות בירוקרטיה, לצאת למרתון של שתדלנות בין אישים יהודים ובעלי תפקידים בינלאומיים, וגם לחתור בעוז להשגת התקציבים כדי שהרעיון יקרום מדליות וזרים, אבל בסופו של דבר הם הגיעו בשלום לקו הסיום. אצטדיון חדש הוקם בשפך הירקון, וב־28 במרץ 1932 התקיים טקס הפתיחה של המכביה הראשונה. 390 ספורטאים הגיעו ארצה מ־18 מדינות, והשתתפו בתחרויות שנמשכו חמישה ימים. האירוע הוכתר כהצלחה והפך למסורת של פעם בארבע שנים, פחות או יותר.
המכביה הנוכחית היא ה־21 במספר, וכמו בקודמותיה גם הפעם ערכים וספורט משמשים בערבוביה. מלבד התחרויות השתתפו הספורטאים, בין השאר, בקבלת שבת המונית בנמל תל־אביב, ובהמשך מתוכנן אירוע בר מצווה ובת מצווה בכותל למי שלא חגגו את הגעתם למצוות במועד המקורי, ועוד שלל התרחשויות שיטעימו לבאים ממה שהמארגנים מכנים "החוויה הישראלית הכוללת".
סיליה (24) מקולורדו עובדת בחברת היי־טק, ומאז גיל 16 היא מרימה משקולות באופן מקצועי למחצה. זהו הביקור הראשון שלה בישראל, ועד כה התרשמה שמדינת היהודים היא סימפלי אמייזינג. "גם העובדה שכולם כאן בתחרות יהודים – זה עצום". אחיה מתחתן בשבוע הבא, ולכן איש מבני המשפחה לא הגיע כדי לעודד, אבל הם צופים בה מרחוק
ובינתיים כאן בימק"א, תחרות הרמת המשקולות הייתה אמורה להתחיל ב־12 בצהריים, אבל השעה היא אחת וחצי והאתלטיות טרם נקראו למזרן. באין התרחשות ספורטיבית אנחנו מפנים מבט אל הקהל הלא גדול שהגיע לצפות. רק כרבע ממושבי האודיטוריום מאוכלסים; באחד מהם יושב יובל, כובע מצחייה שחור לראשו, וממתין בסבלנות לפתיחת התחרות. הוא בא לכאן כדי לראות את בתו עדי, חברת נבחרת העולים מצרפת. כן, מלבד נבחרת צרפת עצמה, יש גם נבחרת של עולים משם. יובל הוא יליד הארץ, "חי מ־89' על הקו בין צרפת לישראל"; עדי נולדה שם, ולפני שנים ספורות עלתה ארצה. ההשתתפות שלה במכביה היא כבוד עבורו, הוא אומר. בהמשך, כשהיא תעלה לבמה, סרטים כחולים שזורים בשתי צמותיה ההדוקות, הוא יצלם אותה ללא הרף.
65 ספורטאים בעלי אזרחות כפולה, ישראלית וצרפתית, נכללים בנבחרת העולים על שם אסתר הורגן הי"ד, תושבת טל־מנשה שנרצחה ביער ריחן לפני כשנה וחצי. גם לעולי רוסיה יש נבחרת. בדוברות המכביה מסבירים שהנבחרות הללו "מורכבות מעולים חדשים שעוד לא הספיקו להיטמע במסגרות הישראליות. נבחרת העולים נותנת להם במה והזדמנות להשתלב במשחקים בינלאומיים".
כמו יובל גם קית' וליסה מארקס הם הורים גאים לספורטאֵי מכביה. הם הגיעו מאטלנטה, ג'ורג'יה, כדי לצפות בשני בניהם המשתתפים בתחרות הרמת משקולות לגברים, וכעת הם כאן באולם כדי לעודד את הבנות של משלחת ארה"ב. הפטריוטיות נשקפת גם מבנדנה בצבעי הדגל האמריקני שכרוכה על ראשו של קית'. כשאני שואלת מה חשבו על השתתפות הנשיא שלהם בטקס הפתיחה של המכביה, שניהם מנידים ראש בתיעוב גלוי, ואז מחפשים מילים כדי להסביר את מה שברור לגמרי מהתגובה הראשונית.
אוקיי, הבנתי, אני לא שואלת עליו יותר.
קית' מחייך: "עדיף ככה. אתמול בערב אכלנו עם חברה שלנו שגרה בארץ, והיא סיפרה לנו שהמכביה נוצרה כדי להביא לכאן אנשים מרחבי העולם, כשישראל עוד התקשתה לעשות זאת. זה היה מרתק לשמוע על כך".
הבן הגדול שלהם, בן 21, נמצא בענייני המשקולות כבר כמה שנים; הצעיר, בן 19, רק החל להתחרות. "אנחנו לא נוסעים לכל תחרות. אם זה קרוב לאטלנטה, נבוא לראות אותם".
ישראל די רחוקה מאטלנטה. זה אומר שהמכביה שונה מתחרויות אחרות?
קית': "התחרות זהה, ההבדל הוא התמיכה והאהבה מסביב, החיבוק של ישראל והעם היהודי. זה הופך את האירוע להרבה יותר מיוחד. ראינו זאת כהזדמנות לחיבור מחודש לישראל וליהדות. אחד מהבנים לא היה בארץ מאז הבר מצווה שלו, ועכשיו הוא כאן כדי להשתתף במכביה. שניהם נהנים פה מאוד, הם לא היו יכולים להיות מאושרים יותר. הענף הזה לא נכלל במכביה במשך הרבה שנים וכעת הוא חזר, וזה הופך את ההשתתפות בתחרות למיוחדת עוד יותר". הם מסכימים שהתענוג יקר למדי, "אבל תודה לאל", אומרת ליסה, "בורכנו, יש לנו אפשרות לתת זאת לילדים שלנו, והחלטנו שגם אנחנו רוצים להיות פה יחד איתם".
ארי שרווין, מאמן הנבחרת האמריקנית: "הצעירים חוזרים מכאן ציונים יותר, וחלקם גם דתיים יותר. יש להם מחויבות גדולה לעזור לישראל, כי הם רואים מה המשמעות שלה, ורוצים לשמור על ביטחונה למען יהודי העולם. צעירים שהיו במכביה ייתנו בדרך כלל יותר תרומות ויקדישו יותר זמן למען ישראל"
את חושבת שתהיה למכביה השפעה על הזהות היהודית שלהם גם לאחר שתשובו לארה"ב?
"אני יודעת שלראות יהודים מכל העולם שמתאספים כך יחד ויוצרים קשרים, זה דבר מיוחד בשבילם".
לא בכירים, אבל יהודים
גם מרינה הוכמן מאושרת מהחזרת ענף המשקולות אל משחקי המכביה, לראשונה מאז 89', ורואה בכך הישג של האיגוד שלה. "יש כאן ייצוג יפה מכל העולם – אוסטרליה, צרפת, ארה"ב, גרמניה, ברזיל. יש שתי קבוצות ישראליות, ואנחנו מקווים להביא תוצאות יפות. הספורטאיות שלנו שמתחרות כאן חברות בנבחרת ישראל בהרמת משקולות. היהודים שבאו למכביה הם לא הספורטאים הבכירים בעולם, אבל יש כמה ברמה גבוהה, אפילו מדליסטית אחת. זה כיף, זו חוויה, זו היכרות. עד הרגע האחרון לא ידענו אם זה יקרה, מה שקצת הגביל אותנו מבחינת הזמנת אנשים. אני מקווה שבעוד ארבע שנים נוכל לקיים את התחרות הזו באופן מרשים עוד יותר, ולמצוא עוד חבר'ה יהודים שיבוא להניף פה את המשקולות".
סיליה (24), במדי נבחרת ארה"ב, ממתינה גם היא במושבי הקהל. היא מתגוררת בקולורדו, עובדת בחברת היי־טק, ומאז גיל 16 היא מרימה משקולות באופן מקצועי למחצה. זהו הביקור הראשון שלה בישראל, ועד כה התרשמה שמדינת היהודים היא סימפלי אמייזינג. "גם העובדה שכולם כאן בתחרות יהודים – זה עצום. היה כיף ומרגש לפגוש אנשים מכל מיני מקומות בעולם". הקבוצה האמריקנית, היא מספרת, קיימה לפני המכביה תוכנית של "חיבור לישראל": "הגענו לשבוע שלם של טיולים וסיורים ברחבי הארץ. זה היה פשוט מגניב". לה באופן אישי היה חשוב להגיע למכביה "בגלל האלמנט הספורטיבי, האפשרות להתחרות", ואת עלות הכרטיס היא מימנה בעזרת חברים וקרובי משפחה. אחיה מתחתן בשבוע הבא, ולכן איש מבני המשפחה לא הגיע לישראל כדי לעודד, אבל הם צופים בה מרחוק.
"את כותבת הרבה על תחרויות הרמת משקולות?", תוהה ארי שרווין מהשורה הקדמית של האולם. כשאני מודה שזו התנסות ראשונה לחלוטין בסיקור שכזה, הוא שומר על נימוס אמריקני ומקפיד שלא להביע אכזבה. הוא יליד ארה"ב, אבל כבן לצברית יש לו גם אזרחות ישראלית, והוא נושא בתואר אלוף ישראל בהרמת משקולות לשנת 1999. השבוע אגב הוא נסע לבת־ים, עיר הולדתה של אמו, כדי לראות היכן העבירה את שנותיה המוקדמות. במכביה הזו שרווין משמש כמאמן הנבחרת האמריקנית בהרמת משקולות, וגם הוא עמל קשות כדי להשיב את הענף לתחרויות. "לא היה מספיק עניין סביב זה, אז עבדנו כדי לעניין אנשים מרחבי העולם ולגרום להם להגיע. יש לנו בנבחרת שמונה מרימי משקולות, שלושה מהם מקצועיים, והטובה ביותר בקבוצה היא אישה".
למה חשוב לך שתהיה תחרות הרמת משקולות במכביה?
"כי ה־mishkolot" – הוא מגניב מילה בעברית לשטף הדברים באנגלית – "היו טובות אליי, ואני רוצה להעביר את זה הלאה, לטפח ספורטאים צעירים. אני מקליבלנד, אוהיו, מקום הולדתו של מרים המשקולות דוד ברגר – אחד הספורטאים הישראלים שנרצחו באולימפיאדת מינכן 72'. המאמן שלו אימן לימים גם אותי, ולכן תמיד חשתי קשר עמוק אל ברגר, ראיתי בו השראה. כשייצגתי את ישראל באליפות העולם ב־99', המאמן שלי היה חבר של ברגר".
מ־11 הספורטאים שנרצחו באכזריות בידי חברי ארגון ספטמבר השחור, שלושה היו מרימי משקולות – דוד ברגר, זאב פרידמן ויוסף רומנו. קורבן נוסף, יעקב שפרינגר, היה שופט הרמת משקולות. תמונותיהם של הארבעה מתנוססות על שלט גדול שהוצב כאן סמוך לבמה. "דיברתי עם אילנה רומנו, אלמנתו של יוסף, ועם אחותו של פרידמן ובתו של שפרינגר. אני מקווה שהן יגיעו למכביה, כי השנה אנחנו מציינים חמישים שנה לטבח".
מה משמעות המכביה בשבילך?
"האפשרות להתחרות מול יהודים ממדינות אחרות, ובמקביל לתמוך זה בזה, מחזקת את הקהילה היהודית בעולם. כך אני רואה את זה".
כשמתחרים צעירים מגיעים לישראל בפעם הראשונה, אתה רואה שינוי ביחס שלהם כלפיה?
"בהחלט. התחרות היא רק חלק מהחוויה; הם מטיילים בארץ, מכירים אותה ופוגשים את הישראלים. כל אחד מהם עמל ושילם כדי להגיע לכאן. הם רואים בעיניים את המקומות שעליהם למדו בשיעורי היסטוריה, וזה מחזק את הקשר".
וכשהם חוזרים לארה"ב? אתה חושב שזה יגרום להם למשל לצאת נגד החרם של בן אנד ג'ריס?
"כן. הם חוזרים מכאן ציונים יותר, וחלקם גם דתיים יותר. יש להם מחויבות גדולה לעזור לישראל, כי הם רואים מה המשמעות שלה, ורוצים לשמור על ביטחונה למען כל יהודי העולם. המדינה הזו הופכת להיות עניין בשבילם. צעירים שהיו במכביה ייתנו בדרך כלל יותר תרומות ויקדישו יותר זמן לישראל".
בניגוד לחברים מג'ורג'יה, שרווין דווקא התרגש לראות את נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בטקס הפתיחה. "זה היה עוצמתי מאוד. הפוליטיקה תמיד מטורפת, ועכשיו המצב מטורף במיוחד, אבל אני חושב שהחיכוך בין דמוקרטים לרפובליקנים דווקא עוזר לישראל", הוא מפתיע בהצהרה אופטימית. "זה גורם ליותר יהודים דמוקרטים להתייצב לצד ישראל, כדי להראות שהתמיכה מגיעה לא רק מהרפובליקנים".
זה מעניין, כי התחושה בישראל הפוכה. אומרים שהדור הצעיר של יהודי ארה"ב מתרחק מאיתנו, אנחנו מאבדים אותו.
"לא, ממש לא. התנועה האנטי־הישראלית מתדלקת את התמיכה בישראל. אנטי־ישראליות של פלסטינים ושל יהודים, שאכן קיימת, גורמת ליהודים אחרים להגביר את התמיכה. למשל, הם מתנגדים ל־BDS, אם כבר הזכרת חרמות".
שרווין עצמו נמצא בשלבים מתקדמים של הכנות לעלייה ארצה. "אשתי ואני דיברנו על כך, ובהמשך השבוע אני נפגש עם סוכן נדל"ן כדי למצוא בית". הוא מראה לי תמונה של רעייתו ושל בנו ג'קסון, ומציין: "המכביה בהחלט השפיעה על שיקולי העלייה שלי. אהבתי לראות איך הישראלים עובדים כאן יחד".
כשהתחרות מתחילה, 45 קילוגרמים של דיסקיות מתכת מולבשים על המוט, ושלושת השופטים תופסים את מקומותיהם בקדמת האולם. המתמודדות עולות בזו אחר זו, לאבק ידיים בגיר הלבן ולהרים את כל הכובד הזה אל מעל הראש בסגנון הנפה. שרווין עובר לעמדת הפרשן: "או, זו הנפה יפה מאוד". כשהנפה נפסלת, הוא מבאר לכתבת הבורה שהבעיה הייתה במרפק של המתמודדת, שלא היה ישר. "במקצה הנפה, המשקולות צריכות להגיע בתנועה אחת מעל לראש".
עוד דיסקיות מצטרפות למשקולת, והמטען הכולל מטפס לעבר 70 קילו. שרווין מציין ששיא העולם בהרמת משקולות לנשים, בסגנון הזה ובקטגוריית המשקל הזו, הוא 100 קילוגרמים. בהמשך יגיע מקצה הרמת משקולות בסגנון דחיקה, שהמשא בו כבד עוד יותר. ממרחק כמה מטרים אני מודה שהמחזה הזה, של נשים חסונות שמניפות מעל ראשן משקל של שתי מכונות כביסה בלי למצמץ, מרשים יותר מששיערתי בתחילה. מי יודע, בגלגול אחר אולי הייתי מתפתה לנסות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
