אֲנִי גִּבּוֹר בִּמְיֻחָד כְּשֶׁנִּשְׁבָּר, / כְּשֶׁלֹּא מַצְלִיחַ לְהַנִּיחַ לֶעָבָר. / הוֹלֵךְ נֶגֶד הַמֻּסְכָּמוֹת, / מֵעֵז לְטַפֵּל בַּבְּעָיוֹת. / קָם עַל רַגְלַיִם רוֹעֲדוֹת, / שֶׁזּוֹכְרוֹת אֶת כָּל הַנְּפִילוֹת. / בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת מוּל הָאֶתְגָּר, / בַּקְּרָב עַל הַחַיִּים שֶׁלֹא נִגְמָר. / לִבְחֹר אֵיךְ לְמַלֵּא אֶת הַיָּמִים, / עַד לָרֶגַע בּוֹ אֶקָּרֵא לְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים.
(מתוך "המסע לחיים", מאת אריה נתנאל רוט)
אריה נתנאל רוט מבקש לתאר בסיפורים ובשירים, בפשטות צורמת, את מלחמתו האינסופית של הלום קרב שנאבק בפציעות גופניות ונפשיות גם יחד. 16 שנים אחרי הרגע ששינה את חייו, הוא מבקש לקרוא לחברה ש"בחוץ" ללמוד ולקבל אנשים כמותו – אלה שסובלים מפוסט־טראומה במשך עשורים, אך מרגישים שהסבל שלהם שקוף, לא מוכר ולא מעורר אמפתיה. בשנים האחרונות, במקביל לבניית זוגיות שנייה ומשפחה חדשה, החל לפרסם בפייסבוק את הקטעים שכתב, וקיבל הרבה תגובות מחבקות מחבריו לשירות הצבאי, מחברים לספסל הלימודים ומקרובי משפחה רחוקים. "הבנתי שאני יכול להשפיע על אחרים כדי שיכירו את העולם הזה", הוא אומר. "אנשים לא מבינים איך נראים חייהם של הלומי הקרב, ואני מקווה שהספר הזה ייתן להם הצצה. בעזרתו הם יבינו מה עומד מאחורי הכותרת".
בגיל עשרים, בקיץ הנורא של שנת 2006, שירת רוט כמפעיל דחפור צה"לי ונפצע באורח חמור מפיצוץ מטען. זה קרה ברצועת עזה, מול בתי שג'אעיה. רוט לא זוכר דבר מרגע פציעתו, אבל מכיר את הפרטים הודות לחברים שהשלימו לו את החסר. "הקמנו סוללות עפר כדי להגן על הכוחות. כשהיינו בדרך חזרה הופעל מטען קלע, שחדר אל תוך הדחפור דרך החלון ופגע בי ובחייל נוסף שהיה איתי, אורן. באותו רגע איבדתי הכרה, וגם מה שקרה לפני כן נאטם מבחינתי, אני לא זוכר כלום. הראש שלי נכבה. סיפרו לי שכל התא של הדחפור התמלא עשן, ואורן היה בטוח שנהרגתי. הוא הוציא אותנו מהתא ויצר קשר עם כוחותינו. שמו אותי על אלונקה, העלו אותנו לנגמ"ש ומשם הגענו לגבול".
רבים מחלקי גופו נפגעו בפיצוץ. רסיסים חדרו לראשו, וכמה מהם נמצאים שם עד היום, משום שאין דרך לשלוף אותם בלי לסכן את חייו. הוא ספג גם פגיעת הדף בריאות, ובבית החולים גילו דליפה בין חדרי ליבו. "הדליפה עדיין קיימת ונמצאת במעקב", הוא מדווח. "אני בביקורות כל הזמן. הפצעים הפיזיים טופלו ומטופלים, אבל הפצעים החמורים יותר הם אלו שבנפש".
"בדרך חזרה מהפעילות הופעל לעברנו מטען קלע, שחדר אל הדחפור דרך החלון ופגע בי ובחייל נוסף, אורן. באותו רגע איבדתי הכרה, הראש שלי נכבה. סיפרו לי שכל התא של הדחפור התמלא עשן, ואורן היה בטוח שנהרגתי"
האשפוז שלו נמשך כשבוע בלבד, וכבר אז הבחין רוט שמשהו בתפיסת המציאות שלו אינו כשורה. "הרחתי כל הזמן אבק שרפה. קילחו אותי שוב ושוב, שמו לי בושם על הכרית, ועדיין הריח לא נעלם. ברור שזה היה משהו נפשי, ריח שהתקיים רק בדמיון". מאז החל מאבק ארוך עם פצעי הנפש, במלחמה אלימה ואילמת, בלילות חסרי שינה ובימים חסרי מעש, אבל נדרשו לו שנים עד שקרא להפרעה בשמה, והבין שגם לה הוא צריך למצוא מרפא.
חיים בלי שקט
רוט, 37, נולד בבני־ברק וגדל בכפר־סבא ובאלקנה. הוא הבכור מחמישה ילדים ב"משפחה דתית־לאומית אוהבת ותומכת", כהגדרתו. "כל ילדותי הייתי מוקף בבעלי חיים – תרנגולים, ברווזים, כלבים, חתולים, צבים. אהבתי לטייל, לקרוא, לראות סרטים". מהישיבה התיכונית דרכי נעם בפתח־תקווה הוא המשיך לישיבת ההסדר כרם ביבנה, והתגייס במרץ 2005. "ההתחלה הייתה כיפית, עד כמה שטירונות והכשרות בבסיס ההנדסה הקרבית יכולות להיות כיף. התחושה הייתה שאנחנו הולכים על זה בכל הכוח, נותנים את הכול. גדלתי על ערכים של אהבת העם, אהבת המולדת ואהבת התורה, וזה הסתדר לי מצוין עם השירות בצה"ל. הרגשתי שאני תורם ועושה".
בתקופה שלאחר ההתנתקות שירת רוט מול רצועת עזה, שהמשיכה לייצר מתקפות טרור. "כל הזמן התמודדנו עם פיצוצי מטענים וירי פצצות מרגמה. היה חייל שצחקנו עליו שכל מי שהולך איתו, סופג אר־פי־ג'י". אחרי שעבר קורס מפקדים הוא צורף לפלוגת צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) ומונה למפקד דחפור. חודשים ספורים אחר כך, ב־25 ביוני 2006, חצתה חוליית חמאס את גדר המערכת סמוך לכרם־שלום. המחבלים רצחו את סגן חנן ברק ואת סמ"ר פבל סלוצקר, פצעו חייל נוסף, והצליחו לחטוף לתוך רצועת עזה את החייל גלעד שליט. במקביל נחטף ונרצח בשומרון הנער אליהו אשרי. ההסלמה הביטחונית הייתה בלתי נסבלת, והקבינט הורה על פלישה קרקעית לרצועת עזה, לראשונה מאז השלמת תוכנית ההתנתקות. רוט נכנס לרצועה שלם – ויצא שבור.
בעת פציעתו הוא כבר היה מאורס. חודשיים אחר שחרורו מבית החולים הוא התחתן, ובחצי השנה הראשונה של נישואיו ישב בבית, נטול יכולת פיזית ונפשית לצאת החוצה, להתנהל בעולם. אשתו הטרייה עודדה אותו ותמכה בו בשעה שאסף את עצמו אט־אט. בחלוף הזמן הוא יצא ללימודים ולעבודה וחזר לכאורה לחיים נורמליים, אבל כעבור פחות משנתיים ספג מכה קשה נוספת. "באותו ערב הייתי בחתונה, וראיתי הרבה אנשים מתלחששים בצד", משחזר רוט. "שאלתי מה קרה, ואמרו לי שהיה פיגוע בישיבת מרכז הרב. אמרתי לאשתי שאני חייב לנסוע לישיבה לראות מה קורה עם אחי רועי, שלמד שם. אמא שלה הגיעה לאולם והסיעה אותנו. כשהגענו לישיבה לקחו אותנו לחדר צדדי, ואמרו לנו שמחפשים את רועי. נתנו לנו לעכל את זה שעה־שעתיים, ואז סיפרו לנו שהוא נהרג".
את רועי הוא מתאר כבחור בעל חוסן פנימי וחיצוני, צנוע, לא מתרברב ביכולותיו ובמעשיו. "הייתי גדול ממנו בארבע שנים, והיה לנו קשר טוב. בתור ילדים היינו מבלים הרבה יחד, רואים סרטים יחד, מבקרים אצל סבא וסבתא". במשך שנים הוא הדחיק את הפיגוע, לא החזיק אצלו אפילו תמונה של אחיו. מצד שני הוא נסע פעם ללמוד ולסייר במרכז הרב, מתוך רצון לעמוד במקומו של רועי, לחוש את תחושותיו. "אין ספק שהפיגוע השפיע עליי מאוד, והחמיר את הטראומה שגרמה הפציעה", הוא אומר.
שלושה ילדים נולדו לרוט, אבל הוא לא הצליח למלא את תפקידו של איש משפחה שמנהל חיים נורמליים. ימיו ולילותיו היו רצף של התקפי דיכאון, נדודי שינה, קשיי תפקוד וסיוטים שגרמו לו לצעוק. "חוסר השקט שלי הלך והחמיר, וזה חלחל והגיע לילדים. כשחזרתי הביתה מהעבודה הייתי לא מרוצה מעצמי, לא שלם. יש דברים שלא הייתי מסוגל לעשות עם הילדים, אז הייתי איתם פחות. הרבה פעמים שקעתי לדיכאון, וזה השפיע עליהם מאוד. יש לי בעיות בזיכרון ואני לא זוכר טוב את השנים הללו, אבל אלה הרשמים שקיבלתי מאשתי לשעבר".
"החיים סחפו אותי, והליווי של משרד הביטחון היה איטי מאוד: הפציעה שלי היא רב־מערכתית, אבל שם לא מטפלים בכל הבעיות בבת אחת, אלא עוברים מחוליה לחוליה. עד שהגענו לחוליה של הנפש עברו שמונה שנים בערך, וגם אז לא ממש הבנתי מה קורה"
מאז הפציעה, הוא מסביר, לא היה לו פנאי לעכל את מה שחווה ולתכנן דרכי התמודדות. "החיים סחפו אותי, והליווי של משרד הביטחון היה איטי מאוד: הפציעה שלי היא רב־מערכתית, אבל שם לא מטפלים בכל הבעיות בבת אחת, אלא עוברים מחוליה לחוליה. עד שהגענו לחוליה של הנפש עברו שמונה שנים בערך, וגם אז לא ממש הבנתי מה קורה. מה פתאום נפש? אני הרי לוחם, לא משוגע. התחלתי לטפל בנפש רק אחרי הרבה שנים.
"כבר בתחילת הנישואין חוויתי הרבה דיכאונות. היו התפרצויות, היו ריבים, אבל חשבתי שאלו החיים – אנשים בדיכאון, אנשים מתעצבנים. לא ייחסתי את זה למשהו מסוים. רק בהמשך, כשהרגשתי החמרה במצב וחוסר תפקוד בעבודה, הבנתי שיש פה עניין גדול יותר. אבל זה קרה אחרי שאשתי כבר אמרה שהיא לא מסוגלת, וביקשה להיפרד".
שבור־שקוף
עשר שנים אחרי החתונה הגיעו הגירושין. בהיעדר טיפול ומודעות, מצבו הנפשי של רוט המשיך להידרדר. "הרגשתי שאני לא יכול להכיל יותר, עוד שנייה אני מתפוצץ, קופץ מהגג. לבסוף התחלתי תהליך טיפולי, ובמקביל יצאתי לתהליך משפטי מול משרד הביטחון, כדי שיכירו בי כפגוע נפש".
סיפרת שהם מיוזמתם רצו לעסוק ב"חוליה של הנפש". למה לא הכירו בפגיעה שלך?
"שלחו אותי אז לפסיכיאטר, אבל דיכאון הוא לא סטטי – יכול להיות יום של היי ויום של דאון. הייתי כנראה ביום טוב יחסית. הפסיכיאטר שאל אותי שאלות, עניתי באופן חיובי, אז הוא קבע שאין לי כלום ושלח אותי לדרכי. גם אני מצידי לא ממש רציתי את הכותרת 'משוגע', ולקח לי זמן להבין שאני צריך את הטיפול ואת ההכרה. גם אז, אני זוכר את עצמי עומד תחת השלט 'ענף נפגעי נפש' ותוהה מה לי ולהם. עם הזמן והשיחות והדיבורים, הגעתי לטיפול ממוקד פוסט־טראומה. פסיכולוג ליווה אותי מול משרד הביטחון, קבעו לי אחוזי נכות, ועברתי למטפל של משרד הביטחון בתל־השומר. כיום אני מוכר כפצוע גוף ונפש, ומקבל טיפול פסיכיאטרי ותרופתי".
ואיך הסביבה מקבלת את ההגדרה הזאת?
"אני אדם פתוח יחסית, אבל לפעמים יש לי תחושה שאנשים מפחדים לגשת אליי בגלל מה שעברתי. הם לא ממש יודעים מה לומר, מה לא לומר. פציעה בנפש היא לא כמו רגל שכואבת. פוסט־טראומה היא משהו מקיף, אי אפשר לקחת כדור כדי שזה יעבור, ומצד שני לא רואים אותה מבחוץ. כשאתה מאושפז בבית חולים, אנשים יבקרו אותך. כשאתה חולה בבית, יכינו לך ארוחות. אבל אתה יכול להיות בדיכאון במשך שבועות, ואנשים לא ישאלו כלום.
"את הבוסים שלי אני משתף, הם יודעים מה עובר עליי, אחרת היו שואלים למה אני לא מרוכז, למה אני מסתובב, ולא היו נותנים לי לעבוד רק יומיים בשבוע. כשפתחתי קמפיין מימון המונים לספר שלי, קיבלתי הרבה תגובות ברוח 'לא ראינו את זה עליך, לא היה לנו מושג שזה מה שעברת בחיים'".
נושא הלומי הקרב שב ועלה לתודעה הציבורית בעקבות המקרה הקשה של איציק סעידיאן, שבאפריל 2021 הצית עצמו במחאה על היחס שקיבל מאגף השיקום של משרד הביטחון. "זה כואב שאדם צריך לעשות מעשה קיצוני כל כך כדי שישמעו אותו", אומר רוט. "ברמה מסוימת רואים בנו מספרים, ולא אנשים שצריכים טיפול. חברים פצועים, הלומי קרב, מספרים לי איך משחקים איתם בוועדות. נלחמת בשטח, ועכשיו אתה צריך להילחם שוב על מה שמגיע לך, וזה קשה.
"בסוף הפגישה האחרונה שלי עם הוועדה, כשקיבלתי הכרה בפגיעה הנפשית, המטפלת שלי שאלה אותי: תגיד, אתה שמח? אז כן, אני שמח שקיבלתי הכרה, אבל צריך עכשיו לחיות עם זה. זה לא מבחן שאתה שמח שקיבלת בו ציון מאה".
מה דעתך על יחס החברה להלומי קרב?
"כמו שאמרתי, כשאתה מסתכל מהצד על הלום קרב, אין לך מושג מה עובר עליו. זה לא כמו אדם בעל נכות פיזית, או חולה סרטן שאפשר לראות את השפעת הטיפולים עליו. הפציעה שלנו שקופה, ואנחנו גם לא מסתובבים עם שלט 'אני פוסט־טראומטי'. רק מי שמכיר אותנו מקרוב, יודע. אבל באופן כללי אני מרגיש שהציבור נעשה קשוב יותר. למשל, ביום העצמאות השנה ניסו להקל על הלומי הקרב ולהשתמש בזיקוקים שקטים".
לך אישית זה עזר?
"רעשים פתאומיים מפריעים לי, או דברים שנופלים בלי התרעה. דווקא מזיקוקים אני לא סובל, כי יש לי הכנה, אני יודע שיהיה רועש. אבל גם אם זה לא מפריע לי אישית, אני מעריך את האמירה מצד החברה, שמבינה שיש דברים חשובים יותר מעוד זיקוק".
להיאחז בטוב
כבר בגיל הנעורים נהג רוט לכתוב שירים, סיפורים והגיגים. לאחר הפציעה הפסיק להעלות את מחשבותיו על הכתב, אך בשנים האחרונות חש שוב את הצורך לפרוק. "התחלתי לפרסם בפייסבוק, וראיתי שאנשים מזדהים. בשלב מסוים הרגשתי שמכוונים אותי מלמעלה, שהדברים כאילו פורצים ממני. לא תכננתי את זה". עכשיו הוא התקשר עם הוצאת אופיר, ומגייס מימון המונים בהדסטארט להוצאת ספר שיריו, סיפוריו וצילומיו.
לאחר שמשפחתו התפרקה הוא חיפש זוגיות חדשה, ולפני כשנתיים פגש את רויטל, "אישה מדהימה ואנרגטית, עם וייב טוב". לה יש שני ילדים מנישואין קודמים, ולפני חודש וחצי הצטרפה למשפחתם ליה, בת משותפת ראשונה. "פתאום חזרנו אחורה בזמן, ואנחנו שוב הורים צעירים על כל המשתמע מכך. רצינו מאוד ילד או ילדה של שנינו, אבל אין ספק שזה מאתגר. עכשיו אנחנו בית עם שישה ילדים".
על הפוסט־טראומה הוא סיפר לרויטל מיד בתחילת הקשר. "שיתפתי אותה בהתמודדות היומיומית שלי. זה לא משהו שאני מתבייש בו".
זה לא הרתיע אותה?
"בדייטים הייתה אווירה רגועה. אצל זוג בתקופת היכרות, בלי מחויבות, הכול נראה אחרת – אתה לא חי עם בנאדם 24 שעות, לא נמצא לידו כשהוא מתעורר בצרחות או מתהפך כל הלילה מסיוטים. דווקא אחרי החתונה חלה אצלי החמרה, בגלל עומס, והגעתי למצבים שאני לא גאה בהם. רויטל רואה מה אני עובר. אני חושב שהיא לא ידעה עד כמה זה מורכב, עד כמה זה יכול להחמיר".
ואיך היא מתמודדת?
"קשה לה, אבל היא מתמודדת כמו לביאה. לא פשוט להיות עם בן זוג שאי אפשר לעזור לו, כי גם הוא לא יודע איך לעזור לעצמו. אני מנסה כל דבר כדי לפתור את הדיכאון, כל מיני סוגים של תרפיה. יש לי תמיכה מרויטל, אבל בניית משפחה חדשה זה דבר מורכב, ובמקרה שלנו זה מורכב יותר. אני צריך בכל בוקר לקום, להתמודד ולקוות שהמצב ישתפר ואוכל לתפקד טוב יותר. הכי קל לשקוע, אבל תמיד עדיף להיאחז בטוב ובתקווה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
