נעים מאוד, קוראים לו ציון. כן, אמרו לנו בנצי, אבל את השם הזה הוא קיבל רק בגיל 11, כשהגיע לאבן־ספיר. "בהתחלה היו במושב תימנים. ב־51' הפדאיונים רצחו פה שני אחים בשמירה, התימנים הבינו שהם במצוקה, לקחו את הרגליים וברחו. חלק עזבו לאזור ראש־העין, חלק לאזור רחובות, לטירת־שלום של היום. אחריהם הגיעו כורדיסטנים, וגם דרכם לא הייתה סוגה בשושנים. נרצחו עוד שניים – ואז חלק עזבו, חלק נשארו. ב־54' הגיעו עשר משפחות ממרוקו לתגבור, ואנחנו ביניהן. החבר'ה הכורדים אמרו: 'עזוב אותך ציון, נקרא לך בנצי'".
הוא נולד בקזבלנקה, רביעי מחמשת ילדיהם של מאיר ועישה אדרי. הוא זוכר משם חצר ענקית שבמרכזה באר, ואת הלימודים בחדר. הוא זוכר גם את קנאת הספינג'ים בחנוכה: כולם היו קונים ספינג' טוב עם חלב, דבש וחמאה, "ואצלנו הפרוטה לא הייתה מצויה". הוא לא אמר דבר לאביו, אבל העיניים הסגירו את רגשותיו. "בנר רביעי יצאתי עם אבא מבית כנסת יד ביד, ופתאום הוא נותן לי את הטלית והתפילין ומתכופף להרים שטר מהקרקע. ואז הוא אומר לי: 'ביטחון בהשם'. במרוקאית זה נשמע יפה יותר". אבא מאיר קנה מנה כפולה של ספינג' עם כל התוספות, וכשנכנס הביתה אמר לרעייתו: "ביום הרביעי ירד המן".
הם עלו ארצה בראשית שנות החמישים, ומהנמל בחיפה הגיעו היישר לאבן־ספיר. "לקחו אותנו במשאיות רעועות עם ברזנט שהתנופף ברוח. הגענו לפה בלילה, נתנו לנו צריף בלי כלום – לא חשמל ולא מים, בלי טיח, ועם קרשים חשופים של הפיגום". עולי מרוקו הטריים שמחו לשמוע שהיישוב קרוב לירושלים, ושמחו הרבה פחות לגלות שאין שום אמצעי תחבורה אל העיר. "למדנו בעין־כרם, הלכנו לשם וחזרנו ברגל בכל יום. הכול עשינו בהליכה. תארו לכם יולדות שצריכות להגיע ככה לבית חולים שליד ביקור חולים של היום". ואיך מחזירים יולדת עם תינוק מירושלים לכאן? תלוי. "אצל הכורדים, אם הייתה יולדת בן, היו מביאים אותה עם עגלה וסוס עד עין־כרם, ומשם ברגל ליישוב. יולדת בת הלכה ברגל".
"נתנו לכל משפחה כאן עשר תרנגולות. באים אחר כך למשפחה כורדית, מוצאים עשרים־שלושים תרנגולות. התרבו. מגיעים למשפחת אדרי – לא נשאר כלום". מה קרה לתרנגולות? ובכן, היה פסח, וראש השנה, וערב כיפור. סעודות מצווה, לא ככה?
היישוב אבן־ספיר הוקם בעמק בין אורה לעמינדב, על חורבות הכפר הערבי קטרה. הוא נקרא על שם ספרו של השד"ר רבי יעקב הלוי ספיר, שתיעד במאה ה־19 את אורחותיהם של יהודי תימן. בנצי זוכר טיולים בחופשות בין הסטף ל"מעיין התימנים", ובין עין חנדק למערת יוחנן המטביל. "בעת העתיקה העבירו מים ממעיין חנדק לכותל הקטן דרך תעלות וגשרונים. אינסטלטור שרואה את זה יתבייש לקרוא לעצמו אינסטלטור".
אולם מלבד שפע המעיינות באזור – 14 במספר – היה רק הר טרשים קירח. כמו שאר התושבים החדשים של אבן־ספיר, גם הוריו של בנצי נשלחו לעבודות מזדמנות של הקרן הקיימת. הם יצרו טרסות, חפרו בורות וחיכו שיגיעו שתילים. "נתנו לאנשים שישה דונמים לנסות לגדל גפנים, אפרסקים ושזיפים. אבל אחרי מלחמת ששת הימים הכול נפתח והגיעו ענבים מהשטחים בגרושים, התושבים פה לא יכלו להתחרות במחירים. אז נתנו לכל משפחה עשר תרנגולות". המדריך יהודה בלט עבר ממשפחה למשפחה ולימד את תורת הגידול והריבוי של עופות משק. כשחזר לבדוק את מידת ההצלחה, חיכתה לו הפתעה. "באים למשפחה כורדית, מוצאים עשרים־שלושים תרנגולות. התרבו. מגיעים למשפחת אדרי – לא נשאר כלום". מה קרה לתרנגולות? ובכן, היה פסח, וראש השנה, וערב כיפור. סעודות מצווה, לא ככה?
לימים, כשבנה במושב את ביתו שלו, הצליח בנצי לתחזק במשך תקופה ארוכה לול תרנגולות מטילות, "אבל לפני 35 שנה בערך החליטו להקטין לנו את המכסות. העבירו חלק ליו"ש ולגליל". אשתו צִלה מעירה שחוק הגליל נועד לחזק את האזור, בגלל המתיחות הביטחונית שם. "נשארנו עם 1,220 עוף מתוך 3,000", ממשיך בנצי. "אי אפשר להתקיים מהמכסות הללו". אז הם התרכזו במשרות האחרות שלהם – היא בפיקוח על הבנקים מטעם בנק ישראל, הוא בעבודה עם נוער עבריין.
צִלה היא בתם של שמואל ומרים שמעוני, עולים מפרס. שמונה ילדים נולדו להם, היא השישית. משפחת שמעוני התיישבה בירושלים, וצִלה גדלה בנחלאות ואחר כך בקריית־היובל. היא זוכרת ילדות ירושלמית יחפה, בשדות מוזנחים שפה ושם גדלו בהם עצי פרי. לשטח ההוא קוראים היום גן סאקר. לשמואל היה מכשיר רדיו שמִגנט אליו את כל השכנים בשעת ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה. הייתה לו גם חנות למכשירי כתיבה בשוק. ידידו הרב אריה לוין היה קונה אצלו את עיתון חרות. רב האסירים לא היה האח"ם היחיד שנקשר למשפחה: בספר "אורח נוטה ללון" הנציח ש"י עגנון את סיפורו של סבא שמעון – סבא־רבא של צלה – שהגיע ברגל מיזד לירושלים, לקח אבן מחורבותיה וחזר איתה ליזד, שם הייתה לאבן מסד בבית הכנסת הָמָיוּן.
מתקופת המנדט זוכרת צִלה את העוצר שתפס אותה כשהייתה בדרך לבית דודתה. היא מצאה את עצמה לבד ברחוב, כשלפתע עצר לידה ג'יפ של הבריטים. "החיילים ניסו לעזור לי למצוא את הבית. אחים שלי ראו הכול מהחלון, אבל לא יצאו החוצה, כי מי שהפר את העוצר נורה מיד"
מתקופת המנדט זוכרת צלה בעיקר את העוצר שתפס אותה פעם כשהייתה בדרך לבית דודתה. הילדה הקטנה מצאה עצמה לבדה ברחוב, כשלפתע עצר לידה ג'יפ של הבריטים. "החיילים ניסו לעזור לי למצוא את הבית. אחים שלי ראו הכול מהחלון, אבל לא יצאו החוצה, כי מי שהפר את העוצר נורה מיד. בסוף החיילים קראו להם, ואחי ירד להביא אותי". ימי המצור על ירושלים במלחמת העצמאות לא נצרבו אצלה כזיכרון רע, אולם התקופה לוותה בדאגה גדולה לדוד מקיבוץ רבדים, שנשבה עם מתיישבי גוש עציון. אחרי כחצי שנה הוא שב בשלום.
למרות הקרבה הגיאוגרפית, צלה הירושלמית ובנצי מהמושב הסמוך נדרשו להצפין עד חיפה כדי להיפגש. למעלה מיובל שנים אחרי אותה היכרות, הוא עדיין מתרגש לספר איך הגיב כשראה אותה לראשונה. הוא למד אז חינוך בלתי פורמלי בסמינר למורים "בית רוטנברג", היא באה לבקר את חברתה דינה ולצפות במצעד יום העצמאות בעיר. "אמרתי לדינה: 'תגידי לה שהיא תהיה אשתי'. ברוך השם, אנחנו 53 שנים ביחד".
הדרך לחתונתם ידעה שלוש שנים של עליות, מורדות ומלחמה מהירה אחת. בנצי שירת בנח"ל המוצנח ("חנן פורת היה איתי בטירונות"), והשתתף בקרב על גבעת התחמושת. כמה שעות אחר כך הוסע עם חבריו באוטובוס, לקראת המשך הלחימה. "הנהג טעה בדרך והתחילו לירות עלינו. בדקה התשעים נשפכנו החוצה ועלינו למלון ריבולי, ואז האוטובוס חטף טיל. המשכנו לאוגוסטה ויקטוריה ומשם לכותל. היו כמה תקלות בדרך, פשלות". על הקרבות האחרים שבהם השתתף הוא לא מפרט יותר מדי: "לא אוהב לדבר על המלחמות, העיקר ששבנו בשלום".
אחרי שחרור הכותל שלח בנצי גלויה נרגשת לצלה, "אבל יצא לי כתב חרטומים, והיא חשבה שחלילה קרה משהו". הוא הצליח להשתחרר לארבע שעות, הלך לאבן־ספיר ברגל, והגיע בהפתעה היישר אל הברית של בן אחיו.
ב־69', חודשיים אחרי שאביו נפטר, נשא בנצי את צלה לאישה. בני הזוג התגוררו בקריית־יובל, ליד אמה האלמנה של צלה, אולם בהמשך התבקשו לסייע לאמו של בנצי במושב. הם הזמינו אלף עופות כדי להקים שם לול, אך שלושה ימים אחרי שהשתכנו באבן־ספיר, פרצה מלחמת יום הכיפורים. "נשארתי פה עם המשק כשלא ידעתי להחזיק עוף ולא ידעתי מה זה מושב בכלל", מספרת צלה. "היו לנו ילד בן שלוש ותינוק בן שלושה חודשים, ואני לבד – רצה בין הלול של הילד ללול של התרנגולות; משכיבה את התינוק, ורצה מהר־מהר לאסוף ביצים". בנצי חזר רק כעבור חצי שנה, שבמהלכה למדה צלה להיות מושבניקית יעילה ("מדריך העופות היה מבסוט ממני").
כשהגיעו הילדים לגיל בית ספר, הפכה משפחת אדרי לארד. "זה היה בית ספר מעורב אבל גזעני", אומר בנצי, "וצלה לא רצתה שידעו מאיזה מוצא הילדים. המורה הופתעה לגלות ילדים חכמים אפילו שהם מאבן־ספיר".
באזור הלולים עומד היום הבית של בנם הבכור. הבת הצעירה גרה ביבנה, ובן הסנדוויץ' בשליחות בארה"ב. בנצי וצלה כבר בפנסיה, נהנים מהבית שבנצי חגג בו בר מצווה והפך לווילה לתפארת.
לפני כעשרים שנה טיילו בני הזוג במרוקו, ומצאו את בית הולדתו של בנצי לפי הוראות מדויקות מאמו. "היא אמרה לי: הבית ברחוב האנגלים. יש מאפייה, תשאל איפה גרה זאזיה, בעלת הבית". המאפייה עדיין עמדה שם, והאופה הקשיש זכר את שמות הוריו של בנצי וידע להוליך אותו בדיוק לבית הנכון. בנצי מצא גם את הקבר של סבו, וגם את בית הכנסת. "זה היה במקרה יום הפטירה של אבא שלי, ואמרתי עליו קדיש בבית הכנסת שלו". אותו בית כנסת שממנו חזר יד ביד עם אביו בנר רביעי של חנוכה, נושא בידיו ספינג' שנקנה בכספי "ביטחון בהשם".
