עד לפני חמש שנים הייתי מוביל סיורים של ישראלים למחנה הפליטים. סיורים בלי אג'נדה, רק שיראו. אנשים יצאו משם עם סיפור מורכב יותר, כי ניערתי אותם. לקחתי הרבה יהודים לערים ביו"ש. היינו לוקחים מונית פלסטינית ורואים הכול מפרספקטיבה של פלסטיני. כשעברנו בחווארה, הייתי מסתכל על ג'יפ של צה"ל, והוא נראה לי זר ומאיים. בדרך חזרה היינו נוסעים באוטובוס של אגד, ואז בחווארה הייתי מפחד שיזרקו עלינו אבנים, ורק חושב 'איפה הג'יפ? איפה הג'יפ?'"
בכל יום ק' לובש ופושט זהויות כשהוא נוסע לעבודה בתחומי ישראל וחוזר הביתה, לקסבה של אחת הערים הפלסטיניות ביו"ש, שם הוא מתגורר בשנה האחרונה. לפעמים הוא מוותר כליל על ההגדרות העצמיות, ופשוט מביט במציאות בלי פילטרים. חבריו הערבים – ויש לו הרבה חברים, בכל שכונות העיר ובמחנות הפליטים הצמודים אליה – יודעים שהוא יהודי. "הם יגנו עליי במקרה הצורך", הוא אומר. "ברור לי שאף אחד לא ירים עליי יד, כי בכל מקום בעיר – מישהו ישמור עליי".
אני נפגשת עם ק' בקרבת העיר שבה הוא מתגורר. לאורך השיחה הוא יזמין אותי שוב ושוב לבוא איתו ולהיווכח בעצמי שאין כל סכנה. הוא בן 32, נאה, לבושו מסודר וסולידי. משדר אינטליגנציה גבוהה, ואף לא שמץ של טירוף. המשפחה שלו מתגוררת בארה"ב ומשתייכת לציונות הדתית. סבו מצד אמו נולד בטבריה עוד לפני קום המדינה, ובתעודת הזהות הבריטית שלו הוגדר כ"יהודי פלסטיני". אולי היה בכך משום רמז לאורח החיים שיבחר נכדו.
"בליל הסדר, כשאמרנו 'שפוך חמתך על הגויים', אבי תמיד היה מוסיף 'כולל יאסר ערפאת'", מספר ק'. "זאת הייתה האווירה בבית. היה ברור שזו הארץ שלנו, שהערבים הם מחבלים, שהם רוצים להרוג יהודים, שאסור לסמוך על אף אחד מהם, ובטח שאין שותף לשלום".
לישראל הוא הגיע לראשונה בפסח 2002 – ימי השיא של פיגועי האינתיפאדה השנייה. "התפללתי אז המון בקבר רחל, והייתי מסתכל על הגדר ותוהה מי גר מאחוריה. בטח יש שם מפלצת שרוצה להרוג אותי, אחרת למה צריך גדר?"
לאחר כמה חודשים חזר לארה"ב, וכעבור שנתיים שוב הגיע לישראל. באותה תקופה שימש כאן כמדריך של נוער אמריקני. "כשהיינו עוברים בטיולים ליד כפר ערבי, אפילו בגליל, הרגשתי פחד. הייתי אומר לקבוצה 'תיזהרו, יש כאן ערבים, הם יזרקו עלינו אבנים'. אם תפסתי מונית בירושלים והנהג היה ערבי, הייתי מפחד שהוא יפגע בי. ב־2010 הגעתי לארץ בפעם השלישית, במטרה ללמוד אצל איזה רב בירושלים. תכננתי לשהות כאן רק שלושה חודשים, אבל בסוף עשיתי עלייה. חתמתי על כמה מסמכים ופתאום אני אזרח ישראל".
עוד לפני הנסיעה הזו חש ק' שתפיסת עולמו עוברת שינוי מהותי. "למה בכלל באתי ללמוד אצל הרב הזה? כי בגיל 23־24 התחלתי לזהות במציאות כמה מסגרות, דפוסים ששולטים בתופעות שאנחנו רואים בתרבות, בדת ובטבע. לא היו לי המילים לתאר את זה. חשבתי שאני פסיכי, כי מי רואה דברים בלי לדעת לתמלל אותם. מישהו שסיפרתי לו על כך אמר לי שיש לזה שפה, והמליץ לי להיפגש עם רב מסוים בירושלים. כשדיברתי עם הרב, הבנתי שישראל היא מעבדה לגילוי זהויות והמרכיבים שלהן. השילוב של דת, היסטוריה, פוליטיקה ולאומיות – כל מה שמרכיב את הזהות של האדם – מופיע כאן באינטנסיביות ובאופן חשוף. אם מישהו ישים לב לסמלים בתקשורת, בחברה, בשיחות בין חברים, הוא יבחין שהזהות של כולם חשופה".
איך הפכה ישראל ל"מעבדת זהויות", כפי שאתה מתאר?
"זו אחת המדינות היחידות בעולם שאינן טבעיות. יש לנו כאן שורשים מהתקופה העתיקה, אבל העובדה שחזרנו הנה ובנינו כאן מדינה מחדש, היא ביטוי של זהות. זה לא כמו צרפת, שברצף ההיסטורי תמיד חיו בה צרפתים. מדינת ישראל היא פרויקט שנועד לענות על זהות מסוימת. בגלל זה יש לה יחסים קרובים עם ארה"ב, שגם היא נוצרה באופן דומה. מכיוון שהפרויקט כאן נבנה באמצעות מאבק, הזהות מתגבשת סביב אותו סיפור, והמאבק ימשיך להיות נוכח על פני השטח. לכן השמאל הישראלי, שבדרך כלל פועל בספקטרום רחב יותר, מוגדר כ'בוגד': הוא בוגד ברעיון של הביטחון בזהות שלנו. כל מה שמרחיב וכולל עוד נרטיבים, נחשב כהתקפה על עצם הרעיון שהקים את המדינה.
"כשחזרתי לארץ כדי לחקור את העניינים האלו, הבחנתי שדרך הסכסוך ניתן לראות את מרכיבי הזהות באופן גלוי. רציתי להעמיק עוד ולבחון את התופעות האלו בשטח. לא הייתי פעיל שלום, לא הייתה לי אג'נדה פוליטית, רק רציתי לקלוט את המציאות כפי שהיא. בשביל זה הייתי צריך לשים את הזהות ואת הדעות שלי בצד, ולהביט איך החיים והמציאות נראים גם אצל הישראלים וגם אצל הפלסטינים. הבנתי שאני צריך לחצות את המחסום".
רק לוזרים עוסקים בטרור
כשאני שואלת האם כניסה של יהודי ציוני־דתי לתוך שטחי הרשות אינה גובלת בשיגעון, ק' מתעקש שכחלק מחקר הזהויות, הוא היה חייב להבין מה קורה בצד השני. "מובן שפחדתי. עברתי על הארנק שלי וזרקתי כל דבר שהופיעו עליו מילים בעברית, אפילו כרטיסי אוטובוס. כשיצאתי לשם הייתי סופר־רגיש, מודע מאוד לכל פרט. הייתי ער לשפת הגוף של הסובבים אותי, והרגשתי כמו מרגל.
"היה לי מספר של בחור אחד ממחנה הפליטים, שאמרו לי שאני יכול לסמוך עליו. קבענו להיפגש ליד המחסום, ומשם הוא לקח אותי לסיבוב במחנה. ואני מסתכל סביבי – אף אחד לא מסכן אותי. את יכולה לבוא איתי עכשיו, לבושה בדיוק כמו שאת, באותה מכונית, ואני מבטיח לך שאף אחד לא יסתכל עלייך. לא כי הם לא מסוגלים לאלימות, אלא משום שהכול תלוי בהקשר. האנשים שיכולים לפגוע בך הם האנשים שאני ישן בבית שלהם.
"ישבנו בבית של אותו בחור אחרי הסיור, ואז הוא אומר לי שהדוד שלו מוחמד עוד מעט יגיע. הוא ביקש ממני לא לדבר על דת או פוליטיקה, כי דוד מוחמד הוא פעיל חמאס שהשתחרר עכשיו מהכלא הישראלי אחרי 15 שנה. 'תגיד שאתה אמריקני והכול יהיה בסדר', הוא אמר".
הסיטואציה שאליה הכניס עצמו ק' נעשתה הזויה מרגע לרגע. "כולנו יושבים בסלון, שותים קפה, והבחור מכיר לי את המשפחה שלו ואת הדוד שלו. אני מסתכל על האיש הזה – קצת שמן, בגיל העמידה, נראה רגיל. קשה להאמין שהוא עשה את מה שעשה. ואז החבר הולך לדבר בטלפון בצד, ואמא שלו הולכת לשטוף כלים, ובסופו של דבר זה רק אני ודוד מוחמד יושבים בחדר. המוח שלי קופא: איך הגעתי למצב הזה, שאני יושב לבד מול פעיל חמאס? אלה באמת החיים שלי? אני שומע את עצמי שואל אותו באנגלית 'אז מה אתה עושה בחיים?', והוא אומר 'אני עובד במתכת'. אני ממשיך לשאול, בלי לחשוב, 'ואתה נהנה ממה שאתה עושה?', ומוחמד מסביר לי שהוא מייצר 'קוע', מרפק בערבית. ממלאים את זה בחומר נפץ ובחתיכות מתכת, זורקים על עמדות צבאיות, וזה יכול להרוג. ואז אני מתחיל לדבר איתו בעברית".
למה?
"ראיתי את האדם הזה בסביבתו הטבעית. בעולם שלו הוא לא קובץ הזיפ של 'איש חמאס', עם כל מה שזה אומר לנו, אלא אדם שלם בפני עצמו. אני יכול להתמודד איתו, כי שמתי בצד את כל מה שאני יודע על עצמי, והייתי מוכן פשוט להקשיב לפרספקטיבה שלו, למקום שלו בעולם.
"הוא התחיל לספר את הסיפור שלו, ואני את שלי. אמרתי לו שאני יהודי ואמריקני, ושבאתי לפה היום כדי להבין איך העולם נראה מהצד השני של הגדר. שאלתי אותו: 'אתה, עם הרקע שלך, חושב שזה בסדר שאני פה? האם אני יכול להרגיש בטוח?'. הוא ענה 'אם כל היהודים היו כמוך – לא היינו צריכים להרוג אתכם'. מוחמד הזה, אחרי שהשתחרר מהכלא, נמאס לו מכל הפוליטיקה והמפלגות. הוא רצה לחזור לחיים נורמליים. יש המון כמוהו, פלסטינים בגיל 45־50, שמבטאים תחושה דומה. ממה שאני ראיתי בשמונה השנים האחרונות, ביו"ש אין הרבה מחבלים חדשים".
לפי ק', כוחות הביטחון הישראליים הצליחו לנקות את השטח הטרוריסטי באמצעות לפיתה חזקה, בשיתוף פעולה עם הרש"פ. "כל יום הצבא מוציא הודעה על נשק שנתפס בלילה, אבל זו בדיחה. זה נשק צ'קמוק, משהו ביתי ומאולתר. אבל העבודה שהצבא עשה מאז האינתיפאדה היא מדהימה. יש עדיין הרבה נשק בבלאטה, ביאטה ובחברון, אבל חלק גדול מכלי הנשק האלה לא מכוון נגדנו, אלא משמש לעניינים קלאסיים של חמולות ולפעילות פלילית. פה ושם יש תאי טרור קטנים של כמה לוזרים, אבל כבר אין תקשורת בין ההתארגנויות. אחרי 15 שנות עבודה מאומצת, היום יכולים לעצור כל אדם שרק חושב לבצע פיגוע. אפילו משפחת קוואסמה, שחטפה את שלושת הנערים בגוש עציון, אין לה אמצעים מי יודע מה. התוצאות של מה שנעשה בעבר הן נוראיות, אבל היום כמעט אין יכולת לייצר אפילו חגורת נפץ. תראי את מה שקרה בקו 12", הוא מזכיר את פיגוע ההתאבדות האחרון, מאפריל 2016, שבו נפצעו עשרים ישראלים והמחבל נהרג. "חגורת הנפץ ההיא יוצרה בבית, ולא הייתה אפקטיבית".
מיד אחרי אותו ביקור ראשון בעיר פלסטינית הבין ק' שזה לא יהיה ביקורו האחרון שם. "החלטתי שכל עוד תחושת הבטן שלי היא שאני בטוח, ושיש כאן משהו ששווה לגלות – אמשיך להגיע הנה. וזה מה שעשיתי. חזרתי שוב ושוב בלי אג'נדה, לא בשביל לגשר בין העמים וגם לא כדי לצלם סרט דוקומנטרי או לכתוב ספר, אלא באופן פשוט וטבעי. לאורך השנים האלה יצרתי יחסים שמאפשרים לי לריב ולהתווכח עם המכרים שלי בלי לפחד. היום אני מבין מבפנים את מעגל החיים הפלסטיני. אני מכיר את התרבות, את האוכל, את החגים. מבין את מהות הקשר בין הצעירים לשב"כ, מכיר את הבדווים, את הנוצרים העשירים, את המוסלמים העניים במחנות הפליטים, את כל הספקטרום הפלסטיני.
"למדתי גם את הסמלים ואת גינוני הכבוד שהחברה הערבית מייחסת להם משקל: אני אוכל אחריך, אני מדליק לך את הסיגריה. אם רבתי עם חבר כאן, אני צריך לחכות שלושה שבועות לפני שאפנה אליו בכלל. ואז, כשאנחנו נפגשים, צריך לא להתייחס למריבה, פשוט להתעלם ממנה".
מדוע לא הסתפקת בביקורים מדי פעם, והחלטת לעבור לגור בתוך עיר פלסטינית?
"על השאלה הזו אני יכול לענות בהרבה רמות. ברמה הפשוטה ביותר – אני אוהב לגור במקום הזה. אני נהנה להיות בסביבה מאתגרת. זה מחייב אותי להיות מודע, ללמוד שפה ותרבות. אני נהנה ללכת לישון בחדר בן 700 שנה, להתעורר מקריאות התרנגולים, לעשות שופינג בשוק אצל זקנות כפריות, לקנות קפה בשקל, ואז לעלות על אוטובוס ולהחליף זהות כי אני בדרך לעבודה בצד השני. אני יכול להסתובב ברחוב בשתיים לפנות בוקר בלי לחשוש. בשמונה השנים האלה מעולם לא היה לי רגע של פחד".
כל ישראלי היה יכול להסתובב שם, או שרק האזרחות האמריקנית מאפשרת לך לעשות זאת?
"אם הייתי ישראלי במאה אחוז, אני לא יודע אם זה היה אפשרי. למתנחל עם כיפה וזקן זה יהיה מסוכן יותר. הערבים רואים את הכיפה בקטע פוליטי. משמעות המילה 'מתנחל' מבחינתם היא שודד, וככה הפלסטינים רואים אותו – מישהו שהגיע מרחוק ושדד את האדמה שלהם. אבל גם מתנחל יכול להיכנס, לא יהרגו אותו. בתקופה הזאת שקט. מקסימום יזרקו עליו אבנים והמשטרה הפלסטינית תעביר אותו לצה"ל. גם לא יעשו לינץ' בחיילים שייכנסו בטעות לעיר".
סוד הקפה התל־אביבי
המבט מקרוב על הנעשה מעברה האחר של הגדר, סיפק לק' כמה תובנות. למשל, קיומו של "פידבק לופ": אפשר לחזות בוודאות כיצד יגיב צד אחד למעשה של הצד האחר, וחוזר חלילה. כל אחד, אומר ק', עושה את מה שמצופה ממנו, כשהכיוון הוא תמיד הסלמה. למשל – אם משליכים אבנים ממקום מסוים, צה"ל צריך למנוע את זה; פעילות הצבא נתפסת אצל הפלסטינים כהמשך הכיבוש; ולכן השלב הבא הוא התגברות יידוי האבנים.
"לפני כמה ימים עמדתי על גג במחנה פליטים יחד עם חברים פלסטינים, והשקפנו על הפרות סדר. לא יכולנו להפסיק לצחוק, כי ניחשנו מה יהיה הצעד הבא של כל צד, ותמיד דייקנו. זה אומר שאין כאן שני צדדים, אלא זהויות שתלויות זו בזו. יש מעגל. משהו תקוע כאן, וכל התפקידים ידועים מראש. במקרה אחר, בזמן אחד המבצעים בעזה, נסעתי לחלק ציוד לחיילי צה"ל, ואחר כך עמדתי על גבעה ליד שדרות והסתכלתי. ראיתי את הרקטות של חמאס, ואז את כיפת ברזל, ואז את התשובה של צה"ל, ואז את התשובה של חמאס, ואז מטוסי אף־15. אני קולט שאנחנו לא מדברים עם חמאס, אבל מתקיימת כאן שיחה".
ואתה יצאת מהמשחק הזה?
"אין לי אופציה להמשיך לשחק. כל הזהות שלי היא הזרות שלי. אני לא מוכן ללקט עובדות כדי לעגן את זכותי ואת זהותי. אין לי סיפור, אני מוותר על הזכות לזהות. אני מסכן את המצב של 'להיות צודק', ובודק מה זה פותח.
"אני לא אומר את זה כי אני שמאלני או אוהב ערבים, אני לא פעיל שלום, אבל אני רואה המון דברים שמפריעים לי. אחת הבעיות פה היא שהכול מוגדר מראש. אין מרחב אפילו לדבר על מה שקורה. אם אני יושב אצל חברים בשולחן שבת ואומר 'מגיעות לפלסטינים זכויות אדם' – אז בום, אני מקוטלג כשמאלני. זה חלק ממעגל הפידבק, שבגללו שום דבר לא מתקדם כאן. אני לא מפרסם, אני לא מבטא, אין לי בלוג, אני לא משתף עם ישראלים את מה שאני חווה, אפשר להגיד שהחוויה שלי היא אנוכית. אבל בסופו של דבר, היום יותר ברור לי מה אני רואה, ומה אני יכול לתת ולתרום".
במעבדת הזהויות שלך, מה גילית על עצמך?
"במעבדה שלי אני לא יודע מה הזהות שלי. אני כבר לא יודע מי אני באמת. כשאני כאן, יש לי תפיסה אחרת. עמדתי על גג הבית שלי ביום העצמאות, וכשראיתי את הזיקוקים מאחד היישובים, לא הרגשתי רצון לחגוג. אני בטח לא מרגיש אמריקני, אבל גם לא מזדהה בתור ישראלי".
אתה מגדיר את עצמך ציוני?
"אני מאמין שלעם היהודי מגיעה מדינה בארץ שלו, אבל למילה 'ציוני' יש היום קונוטציות אחרות, שאיתן אני לא מזדהה. הפרויקט הציוני עדיין לא התמודד כבוגר עם המציאות: יש עוד עַם שנמצא כאן, על האדמה הזאת. אנחנו נהנים לבכות שהעולם לא נותן לנו לגיטימציה, שאנחנו כל הזמן מותקפים. אבל מה איתנו? למה אנחנו לא אומרים שלכל אדם בין הים לירדן יש זכויות שוות? כי אנחנו ציונים, וזה יהיה ויתור על החלום הציוני. אם רק אכיר בעם השני – מיד אני מוגדר כלא־ציוני. התוצאה היא שאנחנו לא עומדים מול המציאות. המתנחלים יודעים רק להגיד 'לבנות, לבנות, לבנות', ולהתלונן שהממשלה עוצרת אותם, ולא מתמודדים עם העובדה שהנוכחות שלנו כאן גורמת לפלסטינים טראומה. יש עם שחי מתחת למגף שלנו. להגיד את זה – זה לא פחות ציוני, וזה לא שמאלני. אני אפילו יותר מתנחל ממך. אני לא מוכן שהעיר שבה אני גר תהיה יודן־ריין. אבל יש כאן אנשים אמיתיים עם חיים אמיתיים, ואנחנו מתעלמים מהם. התוצאה היא שהערכים שלנו והמשימה שלנו כיהודים, נרקבים מתחתינו. תחשבי על כמה עקרונות יהודיים כבר ויתרנו.
"ההנחה שיש כאן אומה אחרת מאיימת על הציונות כפי שאנחנו תופסים אותה, ולכן אין לנו ברירה אלא לבנות חומה ולהגיד להם לשתוק עד שנבין איך פותרים את זה. ואז אנחנו תוהים איך יש שם שנאה כזו, ומסיקים שאי אפשר לעשות שלום עם מי ששונא אותנו כל כך. אבל בואי איתי ותראי איך זה מצטייר מנקודת מבט פלסטינית: עולה לאוטובוס הפלסטיני חייל אתיופי או רוסי, ואני שואל את עצמי – 'מי זה האיש הזה עם הרובה שיגיד לי מה לעשות?'. מבחינתנו כישראלים זה קיבוץ גלויות ותחילת הגאולה, אבל לא זה הסיפור של הפלסטינים! מה, הם אמורים פשוט לקבל את זה? אני מאמין שעצם ההכרה שלנו בקושי שלהם, תרגיע בהרבה את השיח".
לא צועק מי אני
הסיפור של ק' מאוד לא נוח עבור השומע הישראלי. המוח שלנו, שמטבעו חושב בתבניות, מתקשה לקבל אדם שחי במציאות כל כך יוצאת דופן. אבל לשים אותו במגירה של "ישראלים שחצו את הקווים" יהיה הפתרון הקל.
אתה מדגיש שוב ושוב שאתה לא שמאלני. מה אכפת לך להגיד שאתה כן?
"אני לא מוכן שיקטלגו אותי. ברגע שמקטלגים מישהו – מפסיקים להקשיב לו, מפסיקים להתמודד עם הטענות שלו, ועונים לו אוטומטית. אני כיהודי מרגיש קשר עמוק לארץ ישראל ובעיקר ליו"ש. זה לא משהו ששמאלני יגיד. לפעמים אני רוצה לקחת ביכורים, לעלות על חמור ולצאת לירושלים. ואני יודע שגם הפלסטינים לא היו כאן מזמן התנ"ך ועד היום, וגם הם מהגרים חדשים. הם אומרים לי את זה בעצמם. אבל כמו שלפני שמונים שנה לא הייתה זהות ישראלית, גם הזהות הפלסטינית היא משהו שנוצר בזמן האחרון. היא קיימת רק בזכות הכיבוש.
"אם העם היהודי ייעלם בן לילה, את חושבת שהפלסטינים יתחילו להיות אומה משגשגת? ברור שלא. כל הזהות שלהם מורכבת מקורבנוּת, פשע והתנגדות. אפס יכולת להתמודד עם אחריות. אבל בנקודה הנוכחית אנחנו לא צריכים לדבר על פתרון, אלא רק להסתכל באומץ על המציאות, ולחשוב איך לחנך את הילדים שלנו במציאות כזאת. אחרי עשר־עשרים שנה של הכרה, כבר ייווצר כאן מרחב שאפשר לנשום בו".
ואיך כל זה יכול להיגמר, לשיטתך?
"מבחינה מדינית, בנט צודק כשהוא אומר שאסור ללכת לשתי מדינות. זה נורא. יחד עם זה, צריך לדאוג להם לזכויות אמיתיות. כל פלסטיני ירצה חופש תנועה וכבוד. מצד שלישי – הם דחו כל אפשרות להסדר, וגרוע מכך, הם לא מגנים את הטרור. ומצד רביעי – אנחנו לא ממש מאפשרים את זה, וממשיכים לתת להם סיבות להיות נגדנו. "אז אני באמת לא יודע מה הפתרון, אבל הימין חייב לצאת מהפנטזיה. אנחנו לא יכולים להמשיך לעשות את זה, ואז לשאול למה העולם כל כך נגדנו. את מבינה כמה מתסכל זה לדבר איתנו?! בכל פעם שמישהו בעולם מזכיר את הזכויות של הפלסטינים, הוא מוגדר אנטישמי. אנחנו משוגעים, אנחנו פשוט לא מקשיבים".
אתה מזהה בצד הפלסטיני זרמים חיוביים יותר מאלה שהכרנו עד היום?
"הדור הצעיר במקום שבו אני גר מבין כמה הרשות הפלסטינית מושחתת. אני אוהב לראות אותם, חבורה של אנשים אינטליגנטים, יוצרים, אמנים, בלי שאיפות פוליטיות. יש עולם שלם שאין לנו אפשרות להגיע אליו. יש כל כך הרבה פלסטינים שנאמנים לנו, שאוהבים אותנו, שרוצים להיות חלק. בתרבות שלהם זו בושה להיות מוחרג. הם לא מאמינים שאנחנו באמת מפחדים מהם, הם רק קולטים שאנחנו רואים בהם איום, ומבחינתם זאת בושה. יש כאן מישהו שמאוד רוצה לאהוב אותנו, ובראייתו מה שהוא מקבל זה בוז.
"כמו שאמרתי, הכול שם בנוי על כבוד וסימבולים. אם נדע לכבד אותם ולפעול על פי הקודים שלהם – הם יהיו הכי נאמנים שאפשר. חלק מהטרגדיה היא שאנחנו לא רואים את זה. אני כמובן לא מאשים אותנו. הפחד מהם אמיתי, והם הפסידו המון הזדמנויות לתקן הכול. אבל אנחנו יכולים להתחיל לראות גם גוונים, ולא רק שחור ולבן. בכל פעם שאני שומע ישראלי אומר 'הערבים', אני מפסיק להקשיב".
אם אתה באמת לא מרגיש מאוים במקום שבו בחרת לגור, למה אתה מתראיין בשם בדוי?
"גם בגוגל אני לא קיים, וזה לא במקרה. עד שאבין מה אני רוצה להגיד לעולם – אני מעדיף להישאר ככה. יש לי יותר מדי מה לסכן בחברה הישראלית. הכול כל כך פרימיטיבי, וכשמדובר בסיכויים שלי לנישואין או במקום המגורים הבא שלי, אני מעדיף להישאר אינקוגניטו. אני גם לא רוצה לפגוע במשפחה שלי, שהיא משפחה מוכרת בקהילה היהודית בארה"ב. כל זה מעבר לעובדה הפשוטה שמה שאני עושה פשוט לא חוקי. כמובן, אני חושש גם מהחברה הפלסטינית. אני לא מסתובב ברחוב וצועק מי אני. רק לחברים שלי אני מספר".
עד מתי אתה מתכוון להישאר בקסבה?
"אני מרגיש שמתקרב היום שבו העיר הזו תקיא אותי. הגיוני שזר יגור כאן חצי שנה־שנה, אבל מעבר לזה מתחילים לחשוד, יש פרנויה. אני כבר מרגיש שמתחילים לחשוד בי. גם מצידי, התרגלתי לחיים האלה, וזה כבר לא מרגש. שמעתי כל כך הרבה, ראיתי כל כך הרבה, ועוד מעט יגיע הזמן שלי לעזוב. ואז מה? אני לא יודע. אעצור ואחשוב מה למדתי ואיך אני רוצה לספר את זה, בלי להטיף. אני רוצה שהמסר יעבור, שאנשים יבינו מה ראיתי".
ובטווח הרחוק יותר, לאן אתה חושב שתשתייך?
"אין לי קהילה, אני לא שייך לשום דבר ולשום מקום. החיים שלי לא מתפקדים, ואני דואג שאולי ממש הרסתי אותם. אני לא יודע לאיזו מסגרת חינוכית אשלח את הילדים שיהיו לי. אני רוצה שהם ילמדו תנ"ך, למשל. איפה הם ילמדו את זה? במערכת חילונית? זה לא יקרה. אבל אני לא מרגיש שייך למערכת הדתית־לאומית או החרדית, ואני בטח לא מתחבר לפלסטיק של אמריקה. זה כבר לא עניין אינטלקטואלי. ירדתי מהמפה, וקשה לי להסביר את הדברים שאני חווה. אני בודד מאוד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
