באמצע כפר פלסטיני, על אם הדרך, אנחנו עוצרות כדי להתחלף במקומות. ארבל זק עוברת אל המושב האחורי כדי לנסות להרגיע את בניה, בן חצי שנה. אני מתיישבת במקומה על כיסא הנהגת. הולכי הרגל המעטים שחולפים שם בשעת ליל זו, מתבוננים באדישות בסיטואציה. עם חלוקת התפקידים החדשה במכונית (שאכן יותר מוצאת חן בעיני בניה), אנחנו ממשיכות בנסיעה.
קצת אחרי היישוב רבבה, סמוך למדי לכביש, מפר את החושך אור של מדורה. "וואו, איזה מרגש, מקסים לראות את זה. אלו האורות על הגבעה שמאירים את הנשמה היהודית", אומרת זק. בחניית העפר המאולתרת והחשוכה יש יותר מכוניות מהמצופה. "זה ספונטני ונקודתי ולא כולם באו, ותראי כמה יש כאן. וואי, זה משמח אותי ממש. אני שמחה שבאתי למרות הכול, אפילו רק לכמה דקות".
תפקידה של זק בתנועת "נחלה" הוא ללוות את גרעיני מרחב קנָה, המונים כמאה משפחות ("האמת היא שאני מלווה גם את גרעין אריאל, שלאירוע האחרון התמזג עם קנה"). מאז ייסודה בידי הרב משה לוינגר ז"ל ודניאלה וייס, פועלת נחלה באופן עצמאי להקמת יישובים. בקיץ שעבר היא העלתה לקרקע את אביתר, נקודה שמשכה אליה מתיישבים רבים ותשומת לב תקשורתית. כעבור זמן קצר פונה המקום מיושביו במסגרת הסכם שנחתם מול נציגי ממשלת בנט. למתיישבים הובטח שייפתח הליך לבחינת הסדרת הקרקעות של אביתר, ובהמשך גם יוקמו ישיבה ויישוב קבע. ההליך החל אומנם, אבל ישיבה לא הוקמה, שלא לדבר על יישוב.
לאחר כמה שיחות צד עם הנוכחים, זק נעמדת לצד המדורה ופונה אל כולם. ההקשבה מלאה. "על כל צעד אחורה, נצעד שני צעדים קדימה. אנחנו מתקדמים. יש ביביסטים שכועסים עלינו, אמרו שבכוונה חיכינו עם המבצע עד שבנט יעזוב את התפקיד. אחרים האשימו אותנו שעשינו בכוונה סמוך לביקור ביידן. אלו שטויות. המבצע נולד לפני הרבה יותר משלושה חודשים"
ביום רביעי שעבר ערכה נחלה מבצע נרחב להקמת יישובים חדשים ביהודה ושומרון. המשפחות החברות ב־25 גרעיני ההתיישבות של נחלה הגיעו אל המקומות שנקבעו, ואליהן הצטרפו אלפי אזרחים שבאו להביע תמיכה. השאיפה הראשונית הייתה להעלות לקרקע עשרות גרעיני התיישבות, אולם בסופו של דבר הגיעו המשפחות לשש נקודות. הבאים הקימו במקום אוהלים, תלו פרוז'קטורים והחלו להיערך לשהייה, אולם לאחר שעות ספורות פונו רוב הנקודות בידי כוחות משטרה גדולים. עכשיו, ביום ראשון בערב, אנחנו נוסעות למפגש מצומצם של כמה משפחות, "בעיקר זוגות מ'מרחב קנה' של גרעיני נחלה", מסבירה זק. "מתוך הטירוף עוד לא הספקנו להתיישב ולעבד את החוויות".
בבוקר היא השתתפה בישיבת זום של פעילי התנועה, שארכה כשבע שעות. בערב היה מעין שידור לפעילים, כדי להסביר את המצב. "למקום שאנחנו מגיעות אליו קוראים מעלה־יונתן. זו אדמה שנרכשה בידי יהודים. מאז הפינוי הייתה פה כבר תפילת מנחה ביום שישי ופעילות לילדים. יש כל הזמן פעילות, גם אחרי שירדנו".
כ־15 זוגות בגילי שלושים־ארבעים ועוד קומץ בני נוער יושבים כאן על ספות מסביב לאש, באמצע החושך. ממול נשקפים אורות היישוב רבבה. מדובר כאמור במעין מפגש ביניים, התאספות בלתי רשמית שמטרתה לסכם את המבצע המתוקשר, וגם לאגור כוחות להמשך.
לפני שהתחלפנו בתפקידים במכונית, כשבכיו של העולל עוד מילא את החלל, זק חשבה אולי לשוב הביתה. לוותר הפעם על הגיחה הלילית והמפגש עם חברי הגרעין. אבל מרגע שהדברים הסתדרו והיא הפציעה שם, כל העיניים הופנו אליה. מהר מאוד היא עומדת במרכז העניינים, תינוק בזרועותיה, ומנהלת את האירוע. "שלום מהממות! למה אתן יושבות בצד, איזה כיף לראות אתכן", היא מאיצה בכמה נערות להתקרב אל המדורה. "ארבל, את שומעת, אנחנו רוצים לעשות פה דחוף עירוב. יש כסף לזה?", שואל אותה אחד הנוכחים, והיא מפרטת את האפשרויות.
אישה שמחזיקה כלב קטן ומטופח מספרת שהיא כאן בגלל ארבל. "המפגש הראשון שלי איתה היה ב'צנירים' (מעין פארק מים טבעי בקדומים – הכ"ח). אחרי רבע שעה של שיחה, שהחלה בכלל בנושא הכלבים שלנו, היא כבר שכנעה אותי להצטרף לפעילות".
גבר צעיר מתקרב מכיוון הכביש. פנים בלתי מוכרות, שמעלות כאן חשש מה. זק שואלת מה מביא אותו למקום, והאיש משיב שהוא גר ביישוב סמוך, והסתקרן לראות מה קורה. "סקרנות זה מצוין. האדישות הורגת אותנו", היא אומרת לו.
לאחר כמה שיחות צד עם הנוכחים, זק נעמדת לצד המדורה ופונה אל כולם. ההקשבה מלאה. "ביום חמישי מתוכננת תפילת ראש חודש, לינת לילה בשטח, ובבוקר שוב תפילת ראש חודש", היא מודיעה, ובודקת בהצבעה מי מתכוון להגיע. "צריך להביא את הרב שמואל אליהו", מציע אחד. אחרת תוהה מדוע יש להישאר כאן בלילה. זק ממשיכה ומבקשת עזרה בהפצת הבשורה. "כל אחד מרים טלפון, שם הודעה בסטטוס בוואטסאפ, וזה מכפיל כוח. על כל צעד אחורה, נצעד שני צעדים קדימה. אנחנו מתקדמים". אחר כך היא עוברת לפן הפוליטי. "יש ביביסטים שכועסים עלינו, אמרו שבכוונה חיכינו עם המבצע עד שבנט יעזוב את התפקיד. אחרים האשימו אותנו שעשינו בכוונה סמוך לביקור ביידן. אלו שטויות. כולם יודעים שמבצע כ"א בתמוז נולד לפני הרבה יותר משלושה חודשים".
"הייתי מורה במשך כחמש שנים, וכל הזמן קיננה בי ההרגשה שאני לא באמת רוצה את זה. התפללתי לקב"ה שיפקח את עיניי וייתן לי שליחות חדשה בעולם הזה. רציתי משמעות, שלווה ורוגע. ואז יום אחד דפקו אצלי בדלת שני נערים ושאלו אם אני יכולה לארח חוג בית בנושא ההתיישבות בארץ ישראל"
היא מספרת שהופתעה מהפינוי המהיר ביום רביעי. משורת המג"בניקים שהתייצבו מול המתיישבים. "אמרתי לנוער – 'למה צריך לעמוד לידם? יש הרבה עבודה. עזבו אותם, הולכים להקים יישובים. תתחילו לפנות שבילים, צריך עזרה בהקמת בית המדרש, בשירותים הציבוריים'. עוד לא הפנמתי שמדובר בפינוי. ואז הם התחילו עם רימוני הלם, והבנתי שהשלב הבא זה גז מדמיע, ואני צריכה להעיף מהמקום את בניה שהיה איתי. אחרי הפינוי הראשוני חשבתי בתמימותי שהם עשו את שלהם והלכו. לא האמנו שזה יהיה ככה, שיביאו כוח גדול כל כך. היה ברור שיהיו חסימות בדרכים, שינסו למנוע מאיתנו להגיע, והחלטנו מראש שאם לא יתאפשר להקים פה, נקים בנקודה אחרת. אבל לא חשבתי על פינוי כזה".
מישהו מהיושבים סביב המדורה מעיר שהוא דווקא חשש מתגובה משטרתית אלימה בהרבה מזו שהופנתה נגדם בפועל. "מה אתה מדבר, זה היה עמונה", אומרת זק, אבל קהל המאזינים שולל מיד את ההשוואה: "לא, לא", עונים לה כולם, "זה ממש לא היה עמונה". "אוקיי, כולם פה פגועי עמונה", היא אומרת. "אז לא היו הפעם שוטים וסוסים, אבל הופעל הרבה כוח".
מגיני דוד על הקירות
זק (36) היא אומנם פעילה מרכזית בנחלה, מלאה ברוח התנועה ועמוסת משימות התיישבות ביום ובלילה, אבל ההערה הזו על עמונה כמו מוכיחה שבעצם היא טרייה בעסק. היא גדלה בעמק יזרעאל – "ביישוב עדי שהוא טיפה יהודית בים היישובים הערביים בגליל. שפרעם, ביר אל־מכסור, כעבייה", היא מספרת בעת הנסיעה חזרה לקדומים, שם היא מתגוררת עם משפחתה. "אבא שלי היה דתי במקור, אבל יצא בשאלה. הדת לא הייתה רחוקה מהבית – שמרנו כשרות, אבל בכל שבת נסענו לטייל. היינו שייכים לכל חוגי הטיולים. משפחה ציונית מאוד, הרבה ארץ ישראל, הרבה מורשת קרב. בגיל 15 שיגעתי את ההורים שלי שאני רוצה לצבוע קיר אחד בחדר בכחול, בין שני קירות לבנים, ועליו צבעתי מגיני דוד".
היא לא הייתה הראשונה במשפחה שהחלה לשמור מצוות. "אחותי הגדולה חזרה בתשובה דרך ברסלב, אני חזרתי בתשובה בדרך קצת אחרת. זה קרה בתקופת השירות הצבאי, קצת אחרי שסיימתי קורס קצינות. ישבנו אצל דודים שלי, והם דיברו על הישראלים שיוצאים 'לעבוד בעגלות' ולמכור מוצרים בארה"ב. במהלך השיחה מישהו מהמשפחה אמר: 'אם הייתי צעיר יותר, הייתי יורד מהארץ'. לי זה היה כמו אגרוף בבטן. שלושה ימים לא הרגשתי טוב. התחלתי לשאול את עצמי למה זה מטלטל אותי כל כך, ובעקבות זאת התחלתי לבאר למה בעצם חשוב לי לגור פה. אמרתי לעצמי שזה בגלל גבורת החיילים שנפלו על הגנת הארץ, וגם בגלל אבות אבותינו. ואם אני פה בגללם, עולה השאלה איך אני ממשיכה את דרכם. המחשבות האלו הובילו אותי בסופו של דבר לחזרה בתשובה.
"התחלתי ללכת לבית כנסת, כשעוד לא ידעתי איך מחזיקים סידור. אחר כך התחלתי לנסות לשמור שבת. זה לא היה פשוט בסביבה שאינה שומרת שבת, עם מעט מאוד ידע, ובלי שעון שבת ושאר פטנטים שמקילים על החיים. הייתי פשוט יושבת בחושך, כי העדפתי לא להשאיר אור בחדר בכלל. ביקשתי מחברים לא להתקשר אליי, אמרתי שאני כבר אתקשר אליהם. באותה תקופה קראתי המון ספרים על יהדות, אבל לא למדתי במדרשה או משהו דומה. שירתי בבית הספר להנדסה קרבית, והרב הצבאי שם, רונן כהן, שהיה נשוי לחוזרת בתשובה, סייע לי מאוד עם כל השאלות שעלו. למשל, האם מותר לי ליהנות מהמזגן שההורים שלי הדליקו בשבת. או מה אני צריכה לעשות אם הם מדליקים טלוויזיה.
"לאט־לאט האווירה בבית השתנתה. נשארנו לדיונים משפחתיים ארוכים יותר ליד השולחן, ואז גם הטלוויזיה לא נדלקה. לימים גם אבא שלי חזר בתשובה. היום בית הכנסת של היישוב הוא מרכז חייו – הוא הגבאי, מארגן את סעודות בר־המצווה, את האזכרות".
במהלך שירותה הצבאי היא גם הכירה את האיש שאיתה, נדב. "נסענו באוטובוס ששנינו לא היינו אמורים להיות עליו בכלל, ובמקרה היינו. סייעתא דשמיא. חברה אמרה לי – את רואה את הקצין הזה? הנה בעלך, בלי כיפה. אמרתי לה שבלי כיפה אין לי עניין. עשר דקות אחר כך הוא מסתובב אלינו ושואל – בנות, ראיתן במקרה את הכיפה שלי? נפלה לי כאן איפשהו".
אחרי החתונה המשיכה לשרת בצה"ל, "ורק כשהיו לנו שני ילדים השתחררתי. אני אוהבת אנשים, אבל בתפקיד האחרון במפקדת זרוע היבשה הייתי בעיקר מול מספרים ומחשבים. לא ראיתי עניין בלצאת מאוחר כל כך הביתה ולהיות תמיד בלחץ מי ישגיח על הילדים, אם פחות מעניין לי בעבודה". אחרי עשר שנים במדים היא פרשה ופנתה להוראה, "אבל זה לא משהו שחשבתי עליו לפני כן, זה לא היה חלום ילדות שלי. הייתי מורה במשך כחמש שנים, וכל הזמן קיננה בי ההרגשה שאני לא באמת רוצה את זה. הוראה היא דבר מקסים, אבל יש בה גם הרבה בירוקרטיה. התפללתי לקב"ה שיפקח את עיניי וייתן לי שליחות חדשה בעולם הזה. רציתי משמעות, שלווה ורוגע. ואז יום אחד דפקו אצלי בדלת שני נערים ושאלו אם אני יכולה לארח חוג בית בנושא ההתיישבות בארץ ישראל. השאר היסטוריה. ב־1 בספטמבר 2021 פתחתי עוד שנה כמורה, אבל אז נדרשתי לשמירת היריון. הייתי שלוש פעמים בשבוע בבית חולים, ובהמשך הייתי מאושפזת לחצאי שבועות. אבל בין אשפוזים, בכל התקופה הארוכה של שמירת היריון, הייתי בעניין של ארץ ישראל".
משמעות היא בהחלט מצאה, שלווה ורוגע קצת פחות. ברגעים אלו למשל יש בייביסיטר ששומרת על הילדים, כי אבא (שוב) במילואים ואמא צריכה כאמור לנסוע למפגש. כמעט בכל ערב, לאחר השכבת הילדים – גפן, הדס, הלל, רימון, שקד ובניה – היא עסוקה במפגשים שעניינם יישוב הארץ. "זמן ילדים זה ברזל. גם אם הלכתי לישון בשש בבוקר, אקום אליהם בשבע ואהיה איתם אחר הצהריים". ולמה ללכת לישון בשש? "כי אני חוזרת ממפגש בקריית־ארבע או בירושלים שנמשך עד מאוחר, ואני באנרגיות, צריכה עכשיו לכתוב את הדברים שהוחלטו שם, צריכה לבטא את המחשבות שלי. יש לי כל כך הרבה דברים בראש, ואני באורות, מרגישה שאני נוגעת בארץ ישראל".
בכמה קבוצות ואטסאפ את חברה?
"וואו, המון", היא צוחקת. "מכיוון שלי ולנדב אין זמן לדבר, הכנסתי גם אותו לכמה קבוצות – זו של מניעי המהלך, זו של המשפחות ממרחב קנה ועוד. פעם הוא חזר מנסיעה ואמר שניסה לשמוע פודקאסט בדרך ולא הצליח, כי כל רגע נכנסה הודעה. בתוך שעה, יותר משמונים הודעות בכל קבוצה. 'ראיתי שאת קוראת הכול וגם מגיבה', הוא אמר. זה באמת אינטנסיבי מאוד. אבל בלי זה יהיה לי משעמם בחיים".
"היו שני רבנים שהגיעו מיישוב סמוך, וממש הרגשתי שהם מחלישים אותי. הם היו בעד לעזוב, ולי הם נשמעו כאילו נתקעו לפני עשרים שנה. מאידך גיסא, הייתה אישה מתוקה שצעקה למג"בניקים לסרב פקודה, ואני אמרתי לה שהם עושים את תפקידם, ושזה לא המקום להוציא תסכולים שלמרבה הצער נותרו מגוש קטיף"
פרנסה אין לה מהעיסוק הזה: העבודה שלה בנחלה נעשית בהתנדבות. כשאני אומרת לה שמאחורי גבה כבר מכנים אותה "דניאלה וייס הצעירה", היא שוב צוחקת. "לא, מה פתאום. דניאלה היא אחת ויחידה. אישה משכמה ומעלה, היסטוריה מהלכת לצד הווה שלא מפסיק להתחדש. הלוואי שיהיו לי הכוחות שלה. אני לא דניאלה וייס, אני ארבל זק. אבל זה לא שנכנסתי לענייני ארץ ישראל רק כשהגעתי לתנועת נחלה. כבר כילדה, אחותי הגדולה הייתה קוראת לי 'גנדי'. זה תמיד היה שם. המשפחה שגדלתי בה, שנת שירות שעשיתי בתנועת בני המושבים, הצבא – תמיד מאהבת ארץ ישראל. כשהגענו לקדומים, לפני כשבע שנים, לא הכרתי את דניאלה ואת תנועת נחלה. אבל כשהכרתי – עולם חדש נפתח. אגב, במסגרת נחלה פגשתי את הנוער שיש עליו הכי הרבה סטיגמות, עם פאות והכול, וזה הנוער הכי טוב שפגשתי בחיים שלי. ואני הייתי בציבור החילוני והדתי, והייתי מורה, כך שאני מכירה נוער".
כבר ארזתי נרות
אחרי פינוי אביתר החלה זק להשתתף בישיבות המזכירות של נחלה. "חשבנו הרבה מה השלב הבא, אני לא זוכרת מה הוביל למה, אבל מתישהו החלו לדבר על מבצע של הקמת יישובים חדשים. מאחת הישיבות הייתי חייבת לצאת, וכשקמתי ללכת דניאלה שאלה אותי – 'תגידי, את יכולה להיות אחראית על כנס פעילים?'. לא ממש ידעתי מה ואיך, אבל אמרתי כן. זו הייתה עבודה מטורפת, יממות שלמות שבהן נשמתי את זה וחלמתי את זה עד שהרמנו כנס. כך גם לגבי מבצע היישובים. הלכתי על זה בכל הרצינות. הבת שלי אפילו אמרה לבת של השכנים שלא נהיה בבית כל הקיץ, כי אנחנו הולכים להקים יישוב חדש".
וגם את חשבת שתישארו בשטח כמה שבועות?
"לא כמה שבועות, אבל באמת חשבתי שנישאר שם מיום רביעי עד ראשון־שני לפחות. ארזתי נרות שבת ובגדים לילדים, וקניתי להם כל מיני משחקים וערכות יצירה כדי להעביר את הזמן. תכננתי איך להצל את המקום, כי ידעתי שיהיה חם. חשבתי אפילו להביא גדר כדי לסגור שטח לכלבה שלנו, שלא תברח.
"נדב הוא מג"ד במילואים, וממש לפני המבצע היינו בשבת מפקדים בירושלים. הלכתי לכותל, ולא התפללתי שם שנצליח להקים יישוב עם הרבה מבנים, רק התפללתי שהמהלך יגרום לעם ישראל להידבק ולהאדיר את תורתה של ארץ ישראל. וכשהגיעו ההמונים, עוד אוטובוס ועוד אוטובוס, התמוגגתי. אמרתי – הנה, מצליחים לחבר את עם ישראל לדבר הנפלא הזה. לא הערכתי ולא דמיינתי שיופנו כל כך הרבה כוחות כדי לעצור אותנו כבר באותו הלילה".
זו הפעם הראשונה שאת נוכחת בפינוי?
"כן. בפינוי גוש קטיף לא הייתי, אבל זו הייתה אחת מנקודות המפנה שלי בנוגע ליהדות. הייתי בסוף שנת השירות, והלכנו לעזור להכין את הבתים לעקורים שיבואו. צבענו קירות, שתלנו פרחים. בימי העקירה הייתי דבוקה לטלוויזיה 24 שעות ביממה, ולא הייתי מסוגלת להכיל את זה".
לקראת מבצע ההתיישבות הנוכחי, מספרת זק, היא ועמיתיה ביקשו מהפעילים שוב ושוב לא להתעמת עם כוחות הביטחון. "אני עדיין רואה מול העיניים איך השוטרים דוחפים את הנערים, אני זוכרת את הפנים שלהם. היו שם כמה תמונות לא קלות.
"יום לפני כן ביקשתי מבעלי שיקנה לי בידורית גדולה, כדי שאוכל לדבר אל כולם. התברר שאין צורך, נחלה כבר קנתה. אבל כשהחל הפינוי החרימו את הציוד הזה, אז עמדתי על ריינג'ר וצעקתי בכל הכוח, קראתי לכולם להמשיך לבנות את היישוב. כמה שמעו אותי? אולי 500 איש מתוך הנוכחים.
"היו שם שני רבנים שהגיעו מיישוב סמוך, וממש הרגשתי שהם מחלישים אותי. הם היו בעד לעזוב, ולי הם נשמעו כאילו נתקעו לפני עשרים שנה. מנגד, הייתה אישה מתוקה שצעקה למג"בניקים לסרב פקודה, ואני אמרתי לה שהם עושים את תפקידם, ושזה לא המקום להוציא תסכולים שלמרבה הצער נותרו מגוש קטיף".
"הפעם הגיעו 5,000 איש, בפעם הבאה יבואו 7,000 ואחר כך 20 אלף. זה כבר לא רק נחלה. תסתכלי מסביב: כולם רוצים, כולם מחוברים. זה הגיוני שעשרים שנה לא בנו בשומרון יישוב חדש? ממש לא. אנשים רוצים ליישב את הארץ"
מאה המשפחות שאת מלווה בגרעין אכן יהיו מוכנות ביום פקודה לעזוב הכול וללכת לגור באוהל על גבעה?
"כן. כמה ראית הערב מסביב למדורה?"
15, 20 זוגות.
"וזה היה ספונטני לגמרי, בלי הרבה הכנה".
מצד שני, הם באו רק לכמה שעות סביב המדורה.
"למהלך של השבוע שעבר הגיעו אנשים גם מקצרין ומעכו וממקומות מרוחקים נוספים, והם לא יבואו עד כאן בשביל מפגש של כמה שעות. זה מהלך אמיתי, ובסופו גם יקומו יישובים חדשים. מה האופציה האחרת?"
שיהיה מעין משחק חתול־עכבר למשך הקיץ, ואז זה ייגמר.
"לא, אנחנו לא נשחק בעליות־ירידות. אין אפשרות כזו. אני הולכת רק על מקומות שמצליחים. העם הביע אמון ברגליים, וגם בצ'רידי". במבצע גיוס הכספים שקיימה נחלה לקראת המבצע, מספרת זק, נאספו למעלה מ־5 מיליוני שקלים. "נכון, ברור שעם זה לא מקימים עשרים יישובים, אפילו לא אחד. אבל את יודעת מה היה מרגש בצ'רידי? שהיו שם המון תרומות קטנות. המון. גם אחותי אמרה לי – תזכי אותי, אני רוצה לתרום.
"פינוי הוא לא הגִזרה, זה לא המשחק שלנו. המשחק הוא לשנות מדיניות. הפעם הגיעו 5,000 איש, בפעם הבאה יבואו 7,000 ואחר כך 20 אלף. זה כבר לא רק נחלה. תסתכלי מסביב: כולם רוצים, כולם מחוברים. זה הגיוני שעשרים שנה לא בנו בשומרון יישוב חדש? ממש לא. אנשים רוצים ליישב את הארץ. אחת המתנות שניתנו לפלסטינים לקראת ביקור ביידן הייתה אישור תוכנית מתאר בחארס, לא רחוק מהנקודה שבה היינו עכשיו. כשאנחנו מחפשים שטחים להתיישבות, ברור לנו שלא נכנסים לשמורות טבע – אבל בני גנץ הכשיר בנייה פלסטינית בשמורת טבע. זה הגיוני?
"כשהגענו למעלה־יונתן ביום רביעי, היו כמה ערבים שהתקרבו, אבל עצרו מיד. בכל המהלך לא היו עימותים עם ערבים. כי כשאדם הוא בעל הבית, אף אחד לא נכנס לגינה שלו. כשאנחנו היהודים נרגיש שזה הבית שלנו, איש לא יעז לנטוע בתוכו עצים או לסלול כבישים".
כמה זמן תמשיכי בעוצמה כזו בפעילות בנחלה?
"תשאלי את ראש הממשלה הבא. הממשלה צריכה להקים יישובים. אני רוצה לגור בבית יפה בארץ שלי, לא בא לי לחפור בורות לביוב או למשוך צינורות מים. תושבי ההתיישבות הצעירה לא יכולים להפעיל מכונת כביסה ומייבש ביחד כי אין חיבור קבוע לחשמל, וזה לא עושה אותם שמחים. ממשלת ישראל היא שצריכה לעשות וליישב. אנחנו פועלים בינתיים רק כי היא לא עושה".
ומה תעשי כשתהיי גדולה?
"אני עוד לא יודעת. אני קצת עפיפון – קודם רוח וחזון, ואחר כך נחשוב איך מורידים את זה לקרקע. בתקופה של שמירת ההיריון וחופשת הלידה הייתי בבית בכל מקרה, אז היה לי זמן להשקיע. מפה לשם החלטתי שאני לא רוצה לחזור להוראה, כך שאני מחפשת עבודה, אבל אני עדיין לא יודעת לאיזה כיוון ללכת. הציעו לי לרוץ לראשות המועצה בקדומים, וזה מצחיק אותי. רק כי יש לי קצת יכולת עמידה מול ציבור, כבר חושבים שאני מתאימה. אני יודעת שקיבלתי מהקב"ה את המתנה הזו של יכולת להנהיג ציבור, אבל אני עוד צעירה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
