כששר התחבורה דוד צבי פנקס הסב עם משפחתו לסעודת שבת, הוא לא העלה בדעתו שאי שם בחוץ מסתתר מתנקש ומחכה לשעת הכושר. וגם אם היה יודע, מן הסתם לא היה מתחרט על תקנות התחבורה החדשות, שעוררו סערה ציבורית ומחאה חריפה. מעט לאחר שהסתיימה הסעודה בליל שבת, 20 ביוני 1952, נשמע לפתע רעש מהמרפסת. שני ילדיו של השר, מרדכי ויהודית, יצאו לשם במהירות ומצאו חפץ שהושלך מבחוץ: רימון נפץ. המשטרה הוזעקה למקום והציבה שמירה סביב הבית.
בשעת לילה מאוחרת במוצאי שבת נראו שני צעירים נכנסים לבניין, וכעבור זמן קצר יוצאים ממנו. היו אלה עמוס קינן, בעל טור סאטירי בהארץ, וחברו שאלתיאל בן־יאיר, שניהם יוצאי לח"י. השוטרים עיכבו את השניים, ובזמן שערכו עליהם חיפוש, נשמע קול נפץ מכיוון דירתו של השר. התברר שמטען חבלה שהוצמד לדלת הכניסה, התפוצץ וגרם לבית נזק כבד: דלתות נעקרו ממקומן, זגוגיות התרסקו, רהיטים נהרסו. איש לא נפגע בפיצוץ, או כך לפחות היה נדמה.
כחודשיים לאחר ההתנקשות, בתום יום עבודה ארוך, לן פנקס במלון המלך דוד בירושלים. משלא ירד בבוקר לפגוש את הנהג שהמתין לו, הוזעק פורץ שפתח את הדלת הנעולה של החדר. שר התחבורה נמצא במיטתו ללא רוח חיים, ובדיקה העלתה שלקה בהתקף לב. לבני משפחתו ולמקורביו היה ברור שיש קשר ישיר בין האירועים, ושניסיון החיסול פגע בבריאותו של פנקס והוביל למותו בגיל 57 בלבד. אך אם חשבו שהאחראים למעשה יתנו את הדין, תקוותם התבדתה: בבית המשפט המחוזי טען קינן שהגיע לרחוב רמח"ל בשל ידיעה אנונימית על אירוע מעניין שעומד להתרחש שם, והשופט קיבל את גרסתו וקבע כי הנאשמים חפים מפשע. ערעור המדינה לבית המשפט העליון הסתיים בזיכוי מחמת הספק. עמוס קינן הפך ברבות הימים לדמות מובילה בתרבות הישראלית – סופר, מחזאי וקולנוען עטור פרסים – ואילו השר המנוח נשכח מלב.
אילה שקלאר, יוצרת הסרט: "פנקס לא התבייש לומר שהחלום שלו הוא פרהסיה דתית במדינת ישראל. הוא הבין שאלו שנים קריטיות, תקופה שבה כל צעד יעצב את רוח המדינה המתהווה. היום זה לא מסתדר לנו, כי היחידים שמעיזים עדיין להגיד דברים כאלו הם החרדים. הדתיים כבר מזמן לא מתערבים בענייני הפרהסיה הציבורית"
"לא מכירים היום את המורשת של דוד צבי פנקס", קובעת בצער ד"ר אילה שקלאר, יוצרת הסרט "הפנקס פתוח", שיוצג השבוע בהקרנת בכורה. "כשמתארים את ראשית ימיה של המדינה הכול צבוע בצבעים מסוימים מאוד – של מפא"י, של חילוניות, תקופה שבה אנשים דתיים מתביישים להסתובב עם כיפה, לא מעיזים להביע עמדה דתית.
"והנה, פנקס הוא דמות שונה מכל זה. הוא נתן את הטון המיוחד שלו בשלבים הקריטיים של כינון מוסדות המדינה. הוא היה מעורב ברבים מן העימותים שנתגלעו סביב הסכם הסטטוס־קוו: כשרות המטבחים הציבוריים, ייבוא בשר כשר ושמירת השבת בפרהסיה. הוא הראשון שהעלה סדרת שאילתות לגבי החינוך החילוני שנכפה על הילדים במחנות העולים. גם המילים 'צור ישראל' במגילת העצמאות, והתאריכים העבריים במסמכים רשמיים של המדינה – זה בזכותו. הקמת חזית מאוחדת של הדתיים והחרדים בכנסת, זה רעיון שלו.
"ויחד עם זאת, הוא לא היה מ'אחרוני המזוקנים'. הוא היה אדם פתוח לעולם. אם בן־גוריון היה פחות חזק ודומיננטי באותם ימים, ופנקס היה מקבל יותר אפשרות ביטוי, קשה לשער מה היה היקף השפעתו. היום מזכירים אותו רק בקשר להתנקשות; בעיניי זה אולי מעין פלפל לסיפור שלו, אבל זה ממש לא העיקר".
גם היא התוודעה לדמותו של גיבור סרטה רק כשצפו ועלו עדויות הנוגעות למטמיני הפצצה. בשנת 2008 פרסמה נורית גרץ, אשתו של קינן, את הספר "על דעת עצמו", והקדישה בו עמודים רבים לפרשה. גרץ מתארת שם את שיחתה עם קינן, שמול שאלותיה החוזרות נמנע מלהכחיש כי הוא המתנקש האלמוני. ב־2009 הלך קינן לעולמו, ואישי רוח שהיו מקורבים אליו סיפרו שידעו על אחריותו למעשה. חברו לשעבר יעקב חרותי אף הודה שסיפק לקינן את חומר הנפץ, לאחר שהלה הטעה אותו לחשוב שהיעד הוא חנות שמוכרת סחורה מתוצרת גרמניה, ושהפיצוץ יתרחש כשהמקום יהיה ריק מאדם.
בעקבות הפרסומים ביקש עו"ד ברוך גרוס, אחיינו של פנקס, להקים ועדה ממלכתית לחקירת ההתנקשות. לבקשה הצטרף גם הפורום המשפטי למען ארץ ישראל. לאחר שהוחלט לא להקים ועדה כזו, כתב חגי סגל בעיתון הזה מאמר בנושא. שקלאר קראה את המאמר, והחליטה להקדיש לפרשה את עבודת הגמר שלה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. "ברור לי שאם אירוע כזה היה קורה היום, זה היה הופך עולמות", היא אומרת. "יכול להיות שאז זה נתפס כחלק מהווי של מדינה צעירה, אנשים הרגישו שהם עדיין במחתרת. ויכול להיות שהייתה אז מדיניות של השתקה והרגעה".
מדוע דווקא פנקס היה קורבן למעשה חריג כל כך, גם בסטנדרטים של הימים ההם?
"בגלל מה שהוא ייצג. קינן וחבריו היו חברים בקבוצת 'כנען', תנועה אידאולוגית־תרבותית שהאמינה בזיקה בין העמים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי שחוזר לארץ ישראל במאה ה־20. הם רצו ליצור כאן תרבות חדשה־ישנה, שמדלגת מעל המסורת היהודית־גלותית ומתנתקת ממנה. לכן הם כתבו דברים ארסיים נגד פנקס, שסימל בעיניהם את הגלותיות והיהדות, ואת הניסיון לצבוע את מדינת ישראל בצבעים כאלו. יחד עם זאת פנקס ייצג בעיניהם את המדינה ואת חוקיה, והיה מעין 'תחליף' לבן־גוריון. כך שפנקס היה קורבן להתנקשות כי הוא סימל משהו שעורר התנגדות".
אירופה בלב תל־אביב
את שקלאר אני פוגשת בגבעת־שמואל, בביתה של מירי אליצור (61), נכדתו של השר פנקס. בשיחה משתתף גם אחיה של מירי, דוד לובצקי (58), הקרוי על שם סבו. אמם יהודית הלכה לעולמה כשהם היו ילדים קטנים, וסבתם לאה, אלמנתו של דוד פנקס, סייעה בגידולם.
שניהם נולדו לאחר פטירת סבם המפורסם, אך גדלו על מורשתו. "האזכרות קיבלו אצלנו חשיבות מיוחדת, והשתתפנו בהן מגיל צעיר", אומרת אליצור. "הזיכרונות הראשונים שלי על סבא הם בעצם מהאזכרות. בשנים ההן זה היה אירוע ציבורי, לא משפחתי. הגיעו אנשים מהמפלגה, מבנק המזרחי, אישי ציבור. שם התחלתי בעצם להכיר את דמותו, ובהמשך סבתא סיפרה. לא פעם אנשים היו אומרים לי 'אה, את הנכדה של פנקס', ומתחילים לספר".
דוד צבי פנקס היה השביעי מ־11 ילדיהם של שרה ויעקב יהודה פנקס, בן ראשון אחרי שש בנות. הוא נולד ב־1895 בעיר שופרון בהונגריה, וכשהיה בן שמונה עברה משפחתו לווינה. אביו היה איש עסקים, בנקאי ובעלים של מלון ומסעדות, ולצד זאת גם איש ציבור – ממייסדי "המזרחי" באוסטריה וחבר ועד הקהילה בווינה. בנו דוד צבי, "דולפי" כפי שכונה בחוג המשפחה, למד תורה מפי הרב ישעיהו פירסט ובישיבת פרשבורג, ורכש השכלה משפטית באוניברסיטת וינה. הוא השתלב בבנק של אביו, וכבר בצעירותו התבלט בעשייה ציבורית: הוא היה מראשי "צעירי המזרחי", נמנה עם מייסדי הארגון הדתי־לאומי "ישורון", נשלח כציר מטעם תנועת המזרחי לקונגרס הציוני ה־13, והיה חבר הנהלת ברית הסטודנטים הדתיים בווינה.
ב־1925 עזבה משפחת פנקס את אוסטריה ועלתה לארץ ישראל. כאן קיבל דוד צבי לידיו את ניהול בנק מזרחי בתל־אביב, וגם מצא לעצמו שלל תפקידים התנדבותיים. בהמשך היה חבר בכל מוסדות השלטון שהקים היישוב העברי בדרך לכינונה של מדינה עצמאית – אספת הנבחרים, הוועד הלאומי ומועצת העם. כשקמה המדינה, היה פנקס מחותמי מגילת העצמאות. הוא מונה לחבר במועצת המדינה הזמנית – הגוף המחוקק שקדם לכנסת – וליו"ר ועדת הביטחון שלה בימי מלחמת העצמאות. בכנסת הראשונה כיהן מטעם רשימת "החזית הדתית המאוחדת" והיה יו"ר ועדת הכספים. לכנסת השנייה נבחר מטעם המזרחי, וכעבור שבועות אחדים מינה אותו דוד בן־גוריון לשר התחבורה.
משפחתו של השר פנקס, מספרת אליצור, הייתה שבט גדול ומגובש שהביא את וינה לתל־אביב. "בביתו של סבא התקיים מניין בשבתות, וכל האחים היו נפגשים שם. בנוסף סבא היה יו"ר הוועד של בית כנסת הגדול בתל־אביב, שלא היה רק מקום תפילה. בבית הכנסת התקיימו הרבה אירועים מיוחדים, ובימי העצמאות הראשונים של המדינה נערכו שם החגיגות של תל־אביב, וזה הודות לסבא".
שקלאר: "כי פנקס הבין שהדתיות והממלכתיות הן דבר אחד".
מה אתם זוכרים מהבית של סבא וסבתא?
לובצקי: "לא הכרנו את הבית ברחוב רמח"ל, שההתנקשות אירעה בו, אלא רק את הבית שסבתא עברה אליו אחר כך, ברחוב רמברנדט, אבל גם בו היו אותם הרהיטים ובעיקר אותה האווירה, בהשראת התרבות האוסטרית של סבא והתרבות הרוסית של סבתא. הייתה תחושה של עבר מפואר, אפילו של בית אצולה. כך התייחסו אליהם. זו משפחה שהשתקעה בארץ בשלב מוקדם, והייתה מעין החברה הגבוהה של הימים ההם".
פנקס הואשם שהוא מנסה, באמתלא של צעדים כלכליים, לכפות על מדינת ישראל את שמירת השבת. "אין לראות בהגבלות אלה אלא אמצעי משקי לחיסכון", הגיב על כך. "מכיוון ש־80 אחוז מבעלי המכוניות הפרטיות עסוקים בענייניהם בימי חול, הרי החישוב היה כי בשבת הן משמשות לתענוגות. בשאלת השבת יש 'דתופוביה' ידועה"
אליצור מצביעה על הנברשת האלגנטית התלויה בבית; ככל הנראה היא האירה את בית המשפחה עוד בחו"ל. "הנברשת הזו הייתה בבית ברחוב רמח"ל, אבל רואים שהיא נועדה לתקרות גבוהות. אני שומרת איתי עד היום עוד מזכרת מסבתא – חבק כסף שהיו מכניסים לתוכו מפית בד, כשערכו עבורי את השולחן. הייתה שם תרבות אירופית".
לובצקי: "התחברתי לסיפור המשפחתי בגיל הנעורים. הייתי קרוב מאוד אל סבתא באותה תקופה, כמעט גרתי אצלה. היו לנו הרבה שיחות. זה אומנם היה בית שהכול בו ממלכתי וציבורי, בית שלא דיברו בו הרבה, אבל בשנים המאוחרות של סבתא משהו בה השתחרר. את הזיכרונות מסבא היא חלקה איתי תוך כדי שהיא יושבת אל המכתבה שלו, מסדרת את החפצים, מוציאה מסמכים. המכתבה הזו הכילה גם הרבה סיפורים אישים של אנשים שכתבו לו וביקשו את עזרתו".
אליצור: "סבתא תמיד סיפרה שסבא היה יושב בלילות שעות רבות ועונה לכל אחד. הוא עזר לכל אדם".
כשבן־גוריון בכה
כפוליטיקאי בכיר וכמנהיג בולט בציונות הדתית, הייתה לפנקס מערכת יחסים מורכבת עם ראש הממשלה הראשון. "הביטחון עמד אצלו בראש. מאז למדתי להוקיר ולכבד את האיש הזה", אמר עליו בן־גוריון לאחר מותו. "פנקס היה מקובל כאיש הימין וכאיש המזרחי, אבל בשטח הביטחון ראיתי בו רק הפטריוט הנאמן, שכוונתו רק להגביר ולקדם אפשרויות הניצחון". מאידך גיסא, שנים אחדות לפני כן כינה בן־גוריון את פנקס "נציג רביזיוניסטי הנוהג בברוטאליות", ולקראת הבחירות לכנסת השנייה הציע לנהל תעמולה נגד "הימין השחור המתחיל מראשי הפרדסנים וגומר בבגין ופנקס". גם פנקס מצידו תקף ללא הרף את מפא"י ואת העומד בראשה – ומצד שני שמר בארנקו פתקים אישיים שהעביר לו הזקן.
"בן־גוריון העריך אותו מאוד", אומרת שקלאר. "הוא מינה אותו לתפקידים חשובים וסמך עליו. כשפנקס נפטר, בן־גוריון בכה על קברו הטרי. אבל היה ברור שפנקס באיזשהו מקום איים עליו, כי היה לו מה לומר בכל התחומים. הוא חלק על בן־גוריון כבר בפרשת אלטלנה, ולא הסכים שיקראו לאנשי אצ"ל 'מורדים'. הוא דרש להנהיג בארץ חינוך אחיד (במקום הזרמים המפלגתיים שהיו אז – ר"ר) שיהיה בו גוון דתי. הוא דרש פרהסיה דתית, הוא העלה דרישות בנושאי כלכלה, הוא לא היה יס־מן. לצורך ההשוואה אפשר לראות את מערכת היחסים של בן־גוריון עם הרב יהודה לייב פישמן־מימון, עמיתו־יריבו של פנקס בהנהגת המזרחי. הרב פישמן־מימון הביא איתו יותר את האופי הדתי. בן־גוריון נתן לו למשל את הכבוד לברך 'שהחיינו' בהכרזת המדינה. שררה ביניהם מערכת יחסים הרמונית וטובה, כי כל אחד ידע את מקומו".
ביוני 1952 פרסם שר התחבורה פנקס תקנות המגבילות את תנועת כלי הרכב במדינה. המטרה הייתה להקטין את צריכת הדלק, על רקע משבר שהכה במשק האנרגיה הצעיר. בין השאר נקבע כי נסיעות האוטובוסים ייפסקו בשעה שבע בערב, תנועת המוניות תצומצם, והאזרחים יצטרכו להשבית את מכוניותיהם ליומיים בשבוע: בשבת וביום נוסף לפי בחירתם.
התגובה הייתה חריפה. "הכנענים" והקומוניסטים ערכו הפגנות, וכינו את התקנות "טרור דתי". הוקמה "ועדת פעולה לביטול גזרות התחבורה", ובתל־אביב אורגנה תהלוכת מחאה של חמורים. פנקס הואשם שהוא מנסה, באמתלא של צעדים כלכליים, לכפות על מדינת ישראל את שמירת השבת. "אין לראות בהגבלות אלה אלא אמצעי משקי לחיסכון", הגיב על כך השר בעיתון הַבֹּקֶר. "מכיוון ששמונים אחוז מבעלי המכוניות הפרטיות עסוקים בענייניהם בימי חול, הרי החישוב היה כי בשבת הן משמשות לתענוגות. בשאלת השבת יש 'דתופוביה' ידועה".
דוד לובצקי, הנכד: "זה אומנם היה בית שהכול בו ממלכתי וציבורי, בית שלא דיברו בו הרבה, אבל בשנים המאוחרות של סבתא משהו בה השתחרר. את הזיכרונות מסבא היא חלקה איתי תוך כדי שהיא יושבת אל המכתבה שלו ומוציאה מסמכים. המכתבה הזו הכילה גם הרבה סיפורים אישים של אנשים שכתבו לו וביקשו את עזרתו"
"אני חושב שההחלטה לעצור את נסיעת כלי הרכב בשבת התבססה על ראייה כלכלית", מסכים לובצקי עם דברי סבו. "אם צריך לעצור את התחבורה בארץ, עדיף לעשות זאת בשבת, כשהפגיעה במשק תהיה פחותה. אני לא חושב שזה בא מתפיסה דתית".
שקלאר: "ברור שזה הגיוני, אבל כשאתה בא לאדם חילוני, זה לא בהכרח נשמע לו הגיוני. צריך גם לזכור שבהזדמנויות אחרות, פנקס לא התבייש לומר שהחלום שלו הוא פרהסיה דתית במדינת ישראל. הוא הבין שאלו שנים קריטיות, תקופה שבה כל צעד יעצב את רוח המדינה המתהווה, ולכן כל אחד מושך את השמיכה לכיוונו.
"זה נכון לא רק לגבי פנקס עצמו. תנועת המזרחי בשנות השלושים והארבעים לא התביישה לומר 'באנו לארץ ישראל כדי לבנות פה חברה יהודית, ואנחנו רוצים שבת כמו שצריך'. גם ביאליק ודיזנגוף אמרו את זה. לכן אני חושבת שבמקרה של השבתת כלי הרכב היה שילוב של ראייה כלכלית וראייה פוליטית־דתית. פנקס כנראה אמר לעצמו: 'הנה, יש לי הזדמנות להביא את האמירה שלי'. היום זה לא מסתדר לנו, כי היחידים שמעיזים עדיין להגיד דברים כאלו הם החרדים. הדתיים כבר מזמן לא מתערבים בענייני הפרהסיה הציבורית, לטוב ולמוטב. אבל פנקס לא התנצל ולא התבייש".
שקלאר מציינת בהקשר זה תיאוריה במדעי המדינה שנקראת "הפוליטיקה של ההסדרה". "זה מצב שמאפיין את יחסי הדתיים־חילונים בישראל: יש מרכז פוליטי, מפא"י של השנים ההן, ומרכזי משנה – המפלגות הדתיות. היחס של המרכז כלפיהן הוא 'קחו כשרות, קחו חינוך דתי ותהיו בשקט'. לפי התיאוריה, זה עובד טוב כשיש שסעים צולבים, כלומר – כשבחלק מהנושאים יש מחלוקות, אבל בנושאים אחרים אין מחלוקות. פנקס לא הסכים לפוליטיקת ההסדרה, הוא עורר משברים במכוון, והביא להפלת הממשלה הראשונה והשנייה על רקע ענייני חינוך וכלכלה. הוא חלק על בן־גוריון ואמר – אני לא מוכן לכלכלה סוציאליסטית, אני קפיטליסט ויש לי מה לומר.
"כשקבעו את תקנות התחבורה, היה ברור שמפא"י לא אוהבת את הרעיון של השבתת כלי הרכב בשבת. גם בישיבות הממשלה נמתחה המון ביקורת על הצעד הזה. מצד שני בן־גוריון אמר 'תנו לפנקס להוביל את זה'. בסוף זו הייתה החלטה קואליציונית, אבל אפילו בעל המשמר, עיתון הבית של מפא"י, פרסמו קריקטורה נגדה".
כמה זמן התקנה האוסרת נסיעה בשבת החזיקה מעמד?
"רק שבת אחת. לקח זמן עד שאישרו אותה, וזה הוחל רק בשבת שאחרי ההתנקשות, ואז הפסיק".
בסך הכול לצים שוטים
פנקס ספג מתקפות ארסיות בעיתונות של אז. אחד הבוטים והעקביים במכפישיו היה עמוס קינן, בטור הסאטירי "עוזי ושות'" שהתפרסם בעיתון הארץ. למרות העדויות מהזירה שהצביעו על אשמתו של קינן, המשטרה נהגה בו ובחברו בכפפות של משי. השניים זכו לתנאי מעצר משופרים, והוחזקו יחד בתא אחד, בניגוד לנהלים בימים ההם. שופט בית המשפט המחוזי אף הורה לשחררם ממעצר במהלך המשפט – החלטה שבוטלה כעבור שבועיים בבית המשפט העליון. פסק הדין של הערכאה הראשונה פקפק דווקא באמינותם של השוטרים שעצרו את החשודים במקביל לרגע הפיצוץ. רבים טענו שהמשפט נערך באופן מרושל בכוונה תחילה, ושהיחס לחשודים היה סלחני ואוהד. שקלאר במחקרה מציינת שלא החמירו אז עם יוצאי מחתרות שביצעו פעולות חבלה פה ושם. עם זאת היא לא שוללת את האפשרות שהטינה כלפי פנקס ותקנותיו הובילה לזיכוי של קינן ובן־יאיר.
מירי אליצור, הנכדה: "הזיכרונות הראשונים שלי על סבא הם בעצם מהאזכרות. בשנים ההן זה היה אירוע ציבורי, לא משפחתי. הגיעו אנשים מהמפלגה, מבנק המזרחי, אישי ציבור. שם התחלתי בעצם להכיר את דמותו. לא פעם אנשים היו אומרים לי 'אה, את הנכדה של פנקס', ומתחילים לספר"
פנקס, יש לציין, סבל מבעיות לב עוד לפני ההתנקשות, ורופאיו אף המליצו לו לפרוש מקריירה פוליטית. ובכל זאת, אומר לובצקי, "במשפחה כולם האמינו שהאירוע הזה קירב את המוות שלו. היו שדיברו על שיברון לב, מועקה גדולה מכך שיהודי יכול לעשות דבר כזה ליהודי אחר. הנושא הזה היה משמעותי במשפחה, אבל זה לא היה חלק מתיאור ההוויה של הסבא. היה הרבה מה לדבר עליו מעבר. דיברו על האופי שלו, על היותו נציג ציבור, על דמותו כאדם דתי המקפיד על קלה כחמורה ומצד שני אדם פתוח וליברל".
אתם חושבים שהרשויות היו צריכות להגיב אחרת להתנקשות?
"אין ספק שהסיפור לא טופל כראוי. אנחנו מרגישים החמצה, כי הדברים לא נעשו כפי שהיו צריכים להיעשות. בישיבת הממשלה שהתקיימה יום למחרת הפיצוץ, השר יוסף בורג אמר 'זו פעם ראשונה שיהודי פוגע כך ביהודי על רקע פוליטי, איך יכול להיות שנעבור על זה בשקט?'. ואז בן־גוריון אמר 'אולי זה היה איזה לץ, מזל שלא קרה משהו נורא', ובכך סיכם את העניין. הוא לא היה מוכן לקיים על כך דיון בכנסת, וגם התקשורת לא נתנה לזה הרבה מקום. רק בעיתון הצופה כתבו נגד ההתנקשות. כי אם ראש ממשלה מתבטא ככה מיד לאחר האירוע ומקטין את הסיפור, גם אחרים לא יתייחסו לזה".
פנקס עצמו אמר בישיבה ההיא: "איני מחווה דעה מה צריכה הכנסת לעשות, יש לה אינסטנציה משלה אשר צריכה להחליט. (…) השאלה שאני שואל היא: מה יכולה הממשלה לומר. לי נראה שהיא יכולה לומר שהיא בוטחת במשטרה שתמנע מעשי פשע מתועבים כאלה, תמצא את הפושעים ותעמיד אותם לדין ובית הדין יטיל עליהם את העונש הראוי".
שקלאר: "חלק גדול מהשבר של פנקס היה משום שהמערכות לא התייחסו לאירוע הזה. הוא הרגיש – אני חלק מהממשלה, איך ייתכן שעוברים לסדר היום? ובכל זאת, הוא המשיך במרץ בעבודתו. כשנפטר היו לידו תוכניות של משרד התחבורה וספר משניות".
אילו תחושות שידרה אלמנתו לאה?
אליצור: "אצל סבתא בהחלט הייתה תחושת החמצה מכך שחייו של סבא נגמרו לא בעיתם. אבל היא לא דיברה על זה. סבתא החזיקה את עצמה כל השנים, למדה, התנדבה, הייתה לה אישיות מיוחדת".
לובצקי: "היא לא נישאה בשנית, ולא במקרה. כי באיזשהו מקום היא נשארה אשתו".
אליצור החלה לצלול לארכיון המשפחתי לאחר פטירת אביה. "הרגשתי צורך עמוק לקחת חלק גדול יותר בהיסטוריה שלנו, ללמוד ולהנציח", היא אומרת, ואחיה מוסיף: "זה תהליך של אבולוציה. כשההורים שלך נפטרים אתה מבין שהאחריות היא עליך. אני רואה את זה בהרבה תחומים".
את המסמכים הרשמיים שמצאה העבירה אליצור לגנזך המדינה. "נשארו אצלי חפצים שמחמם לי את הלב שהם אצלי".
לפני כשנה התעוררה מהומה ציבורית ומשפחתית סביב אחד הפריטים האישיים של פנקס: העט ששימש אותו כשחתם על מגילת העצמאות. את העט הזה קנתה מזכירתו דורית רוזן בחנות כלי כתיבה בנחלת־בנימין בתל־אביב, שעות אחדות לפני הכרזת המדינה. 73 שנים אחר כך הוצע העט למכירה: דוד פנקס, נכד אחר של השר, ביקש תמורתו חצי מיליון דולר. הוא הסביר כי למיטב ידיעתו כל חותמי המגילה השתמשו בעט הזה, ולכן "לא תהיה זו הגזמה להגיד שהפריט הזה הוא השני בחשיבותו ההיסטורית, אחרי מגילת העצמאות". אלא שמומחי גנזך המדינה קבעו כי החותמים השתמשו בכמה עטים שונים. הבדלי הצבע, הדהייה ועובי הקו, כך ציינו, נראים היטב גם לעין בלתי מיומנת.
כך או כך, לובצקי ואליצור התנגדו נחרצות למכירת העט. "אני יודע שכאשר סבא חזר הביתה מהטקס, הוא אמר – זה עט ששימש למטרה מקודשת, לא אשתמש בו יותר", מספר לובצקי. "מבחינתנו זה לא משנה אם השאר חתמו בעט הזה או לא, אסור למכור אותו".
לא רק רבין
שקלאר, המתגוררת במושב שובה, עוסקת כיום בהכשרת סטודנטים להוראת היסטוריה במכללות האקדמיות הרצוג ואורות, ומלמדת בתיכון בשדות נגב. אחרי השלמת המחקר על פנקס היא המשיכה לדוקטורט באוניברסיטת בר־אילן, וחקרה את קורות מחלקת החרדים בקק"ל בתקופת המנדט. אבל סיפורו של קורבן ההתנקשות הפוליטית הראשונה במדינת ישראל לא הרפה ממנה, והיא הבינה שאסור לו להישאר רק במגדל השן האקדמי. שקלאר החליטה להפוך את המחקר שלה לסרט, ופנתה לשם כך אל כמה יוצרים שבאים כמותה מן המגזר הדתי. לבסוף בחרה לעבוד עם יאיר אלעזר, במאי המגיע דווקא מן הצד השמאלי והחילוני. "הנטייה הטבעית הייתה לפנות למישהו ששותף להשקפות שלי, ושנינו נגיד שברור שדפקו את הדתיים והימין, אבל אחרי מחשבה הבנתי שנכון יותר לעבוד על זה עם יאיר, ששונה ממני לגמרי. במהלך העבודה על הסרט השתתפתי בקורס הידברות בין חילונים לדתיים, וניסיתי שם להבין למה הסיפור של תקנות התחבורה עצבן כל כך את הציבור החילוני. ראיתי שמבחינתם, ההחלטה הזו לקחה להם את החירות.
"אני שמחה שבנושא הזה, הסרט לא מציג צד אחד של הסיפור. הוא מציג את הכאב והקושי. גם פנקס, שהיה אדם פתוח והקפיד לדבר עם אנשים מכל הסוגים, הבין שהצעד שלו עלול לפגוע ברגשות החילונים. מצד שני, הוא והציבור שלו נפגעו מאוד ממה שנעשה באותן השנים לילדי העולים – הרי גזרו להם את הפאות וניסו לחלן אותם. פנקס היה הראשון שקם וצעק שזו אינקוויזיציה נגד דת ישראל וצריך לעצור את זה. רק אחר כך הצטרפו אליו חברי כנסת נוספים, דתיים וחרדים".
אם פנקס היה ממשיך לפעול ולהיות חלק מהפוליטיקה הדתית עוד עשור או שניים, ייתכן שהיא הייתה נראית אחרת?
"פוליטיקאים דתיים פחדו לעשות צעדים חד־צדדיים כפי שהוא עשה. לפנקס הייתה אידאולוגיה עמוקה, הוא הביא איתו פוליטיקה אחרת, דתית מצד אחד ופתוחה וסובלנית מצד שני. אפילו במראה שלו – האיש עם החליפה מווינה היה משהו אחר. לא צמחו אחריו פוליטיקאים כמוהו. סביר להניח שאילו המשיך לחיות, הייתה לו השפעה מעצבת על הפוליטיקה הדתית בפרט ועל הפוליטיקה הישראלית בכלל.
"חשוב לי שידעו שהיה איש כזה, שהיה יכול לקחת את המדינה לכיוונים נוספים. חשוב לי שכמה שיותר מגזרים ייחשפו לסרט. אני רוצה שבשיח על התנקשויות פוליטיות, לא יגידו תמיד שזה הימין, רצח רבין, איומי המתנחלים. זה התחיל מעמוס קינן, שהתייחסו אליו בסלחנות ואל הטמנת הפצצה כמעשה שובבות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
