הקשרים של מלקולם הונליין עם מנהיגי מדינות ערב המתונות כבר מזמן אינם בגדר סוד, אך לפחות במקרה אחד גם שליטי איראן חשו את השפעתו. היה זה ב־1999, לאחר ש־13 יהודים מהעיר שיראז הועמדו למשפט ראווה באשמת ריגול למען ישראל, ונשלחו לתקופות מאסר ממושכות. "אנחנו בוועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים תיאמנו את הפעילות ברחבי העולם למען שחרורם", מגלה הונליין. "מנהיגים מוסלמים וערבים שאיתם שוחחנו שיגרו מכתבים להנהגה האיראנית, ואיימו לנתק את היחסים עם טהרן אם יאונה רע לאסירים היהודים. חלק מהמכתבים האלה גרמו לי לדמעות בעיניים".
בעקבות הפעילות של הארגונים היהודיים, כל האסירים שוחררו בשנים 2002־2003. "צריך ללמוד כיצד לתקשר עם מנהיגי מדינות ערב", אומר הונליין. "הם תמיד בוחנים אותך, לראות אם אתה באמת מבין על מה אתה מדבר. להרבה מהבכירים שמסתובבים במזרח התיכון הם מתייחסים כליצנים, ולא מחזיקים מהם".
מאז יוני 1986 מכהן הונליין כ"סגן יושב ראש ביצועי" של "ועידת הנשיאים", ארגון המאגד את הארגונים היהודיים המרכזיים בארצות הברית. התואר שלו אינו נשמע מרשים במיוחד, אך בפועל הוא העומד בראש הוועידה, כשלצידו מכהן יו"ר מתחלף שנבחר לקדנציה של שנתיים בכל פעם. לא בכדי נוהגים להגדיר את הונליין כאחד היהודים המשפיעים בארה"ב, אם לא המשפיע מכולם. בשלושים השנים האחרונות הוא עמד בקשר ישיר עם כל נשיאי ארה"ב וראשי ממשלות ישראל, ונפגש עם מנהיגים רבים אחרים – גם, ואולי בעיקר, של מדינות שאין להן יחסים עם ישראל. כעת עומדות הנעליים הגדולות האלה להתפנות, לאחר שהונליין הודיע כי בכוונתו לסיים את תפקידו. "אני לא עוזב מיד", הוא מרגיע. "כשיבוא מישהו במקומי, אסייע לו בהתחלה לקחת ממני את הפעילות היומיומית. זה בטח ייקח כשנה. ואז אשחרר".
איך היית מתאר את המועמד המתאים לתפקיד?
"זה צריך להיות אדם שאכפת לו מהקהילה היהודית ומישראל. מישהו שאין לו הסתכלות צרה של זרמים או קבוצות, והוא מבין את חשיבות האחדות של העם היהודי. לא קל לעמוד בראש ארגון־גג, כי צריך לרצות את כולם. בארגון שיש לו אג'נדה מסוימת זה יותר פשוט. אני מאמין שיש לנו אחריות לחזק את האחדות בעם. בעיניי, הכוח שיש לקהילה היהודית יוכל לבוא לידי ביטוי רק כשנעבוד ביחד. בהר סיני עמדנו 'כאיש אחד בלב אחד', וכשאנחנו פועלים כך אנחנו מצליחים: כך היה בהצלת יהודי אתיופיה, וכך במאבק למען יהודי רוסיה. עמדנו באתגרים שנחשבו לבלתי אפשריים. כשיהודים אינם מאוחדים – כל האתגרים קשים מדי.
"אחרים מסתכלים על זה כעל קונספירציה, לא מבינים למה ליהודים אכפת כל כך ממה שקורה במדינות אחרות. מצד שני, המבנה של הקהילה היהודית בתפוצות הוא מושא לקנאת כל מנהיגי העולם. כולם היו רוצים שהקשר עם הפזורות שלהם יהיה כמו זה שיש לישראל עם היהודים. ראש ממשלת יפן שאל אותי פעם 'איך היהודים כל כך משפיעים?', והשבתי לו: 'פשוט כי אכפת להם'. אנשים שאכפת להם הופכים להיות מעורבים, ואנשים שמעורבים יש להם אמירה".
את האכפתיות היהודית הזו הוא חווה מזווית נוספת, סביב הפעילות למען העצורים באיראן. "היו לנו דרכים להשיג מידע על אותם יהודים וליצור קשר עם בני משפחותיהם, אך עם הזמן האיראנים חסמו את האפשרויות האלה. מישהו סיפר לי אז שלעיתונאי יהודי מסוים יש קשרים טובים באיראן, והוא נכנס ויוצא מהמדינה. השארתי לו הודעה קולית בדירה שלו בפריז, והוא חזר אליי כעבור כמה ימים. הוא הבין את חומרת המצב וקבע להיפגש איתי שבוע אחר כך, כשיגיע לניו־יורק. כשנפגשנו הוא אמר שבתוך זמן קצר יחזור לאיראן, ואז יבדוק מה מצבם של 13 היהודים ויעביר מסרים מהמשפחות".
העיתונאי המדובר הוא דניאל פרל מה"וול־סטריט ז'ורנל". זמן לא רב לאחר שסייע להונליין בעניינם של היהודים האיראנים יצא פרל לפקיסטן לצורך תחקיר על ריצ'רד ריד, המחבל שניסה לפוצץ מטוס נוסעים בעזרת חומר נפץ שהוסתר בנעליו. ב־23 בינואר 2002 פותה פרל להגיע לפגישה עם מנהיג ארגון טרור, ונחטף בידי התנועה הלאומית לשיקום הריבונות הפקיסטנית. החוטפים שלחו לארצות הברית סדרת דרישות בתמורה לשחרורו, ולבסוף רצחו אותו. לפני מותו אמר מול המצלמה: "שמי דניאל פרל, אני יהודי־אמריקני מקליפורניה. אני בא ממשפחה ציונית. אבי יהודי, אמי יהודייה, אני יהודי. משפחתי נוהגת לפי דרכי היהדות". מילותיו האחרונות הפכו שגורות על פיו של הונליין, שמצטט אותן בכל הזדמנות. "זה משפט מדהים, שממחיש שערבות הדדית מגיעה עם זהות יהודית. לצערי לא מספיק אנשים מכירים סיפורים כאלה. צריך ללמד על דניאל פרל בכל בתי הספר היהודיים בישראל ובעולם".
על בשאר אל-אסד: הוא אמר לי שגם אם המלחמות במצרים ובלוב יגיעו לסוריה, הוא לעולם לא יעזוב. ביום שהקרבות שם החלו, אמרתי לאובמה שכדאי לו לאתר אנשים בסוריה שאפשר לעבוד איתם. לצערי הוא לא עשה זאת, והתוצאה ידועה.
ג'יי סטריט פגעו בעצמם
מלקולם הונליין (74), נשוי לפריידי ואב לארבעה, נולד בפילדלפיה. הוא בעל תואר דוקטור מהמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת פנסילבניה, שם גם שימש כמרצה ועמית במכון המחקר למדיניות חוץ. בעבר היה חבר במערכת הירחון Orbis, העוסק ביחסים בינלאומיים. מלבד תפקידו בוועידת הנשיאים כיהן הונליין גם כמנהל הקואליציה למען יהדות ברית המועצות ומועצת יחסי הקהילה היהודית של ניו־יורק.
לפני שבועות אחדים הגיע הונליין לישראל לרגל קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר־אילן, שמצטרף לתארים דומים מהישיבה יוניברסיטי ומטורו קולג', ולתואר "נאמן ירושלים" שקיבל ב־2007. בנימוקים להענקת התואר מבר־אילן נאמר ש"מלקולם יצחק הונליין עומד במשך יותר משלושה עשורים בראש ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים, מהמוסדות המשפיעים ביותר בארצות הברית. הונליין פועל ללא לאות להגנה על זכויותיהם וחירותם של יהודי העולם ומבטיח שקולה של יהדות אמריקה יישמע בכל אירוע ובכל פורום דיפלומטי ופוליטי. בהיותו מנהיג בולט וייחודי, הונליין מקדיש את חייו לחיזוק האחדות בעם ישראל, ופועל במסירות להידוק הקשר בין יהדות התפוצות לעם היושב בציון".
לצד הטקס השתתף הונליין בהשקת מרכז חדש לחקר היהדות בישראל ובצפון אמריקה, במסגרת הפקולטה למדעי היהדות של בר־אילן. "מרכז כזה יכול להיות כלי נהדר לקידום היחסים בין ישראל ליהדות ארה"ב. המטרה היא לא רק לעסוק בבעיות עצמן, אלא גם לשאול כיצד מתייחסים אליהן", הוא אומר לי כשאנחנו יושבים לריאיון במלון דן בתל־אביב.
בוועידת הנשיאים חברים ראשיהם של כ־50 ארגונים יהודיים מרכזיים באמריקה. המטרה של הגוף הזה היא לפעול במשותף מול הממשלות בוושינגטון ובירושלים, בשם הקהילה היהודית. בניגוד לאיפא"ק הוועידה איננה מוגדרת רשמית כארגון שדולה, אך היא עושה זאת באופן בלתי פורמלי. הארגונים השותפים הם כולם ציוניים. גופים חרדיים כמו "אגודת ישראל" אינם חברים בה.
"אני מאמין בגישת ה'סמרגוסבורד' (בופה בסגנון סקנדינבי שכולל מגוון רחב של מנות – צ"ק): בהנהלה צריכים להיות אנשים שסוגים שונים של יהודים יוכלו להתחבר אליהם, כדי שכל אחד יוכל להגיד 'יש לי שם נציג'", אומר הונליין. "הספקטרום בוועידה רחב מאוד, וכמעט כל קול יהודי נשמע שם. עם זאת, חשוב להבין שאחדות היא לא הומוגניות".
מלבד החרדים, גם ארגונים כמו שדולת השמאל "ג'יי סטריט" לא הצטרפו לוועידת הנשיאים.
"הוועידה היא זו שהחליטה לא לקבל אותם. היו"ר ואני לא התערבנו בכך, כדי שלא ייראה שאנחנו מכתיבים לארגונים מה לעשות. הוועידה נתנה לג'יי סטריט שלוש הזדמנויות לחזור ולהציע את חברותם, ובכל פעם מחדש הם פגעו בעצמם יותר, בעיקר בגלל צורת ההתבטאות שלהם. אחרי כל פגישה איתם, ההתנגדות לצירופם גברה".
הונליין, את זה כבר למדתי בראיונות קודמים איתו, לעולם לא יחשוף את כל הקלפים. הוא מהאנשים שאין להם פליטות פה, וחבל. אילו היה מוכן לגלות רק טפח מהעשייה שלו מאחורי הקלעים, הדברים היו יכולים לפרנס כמה וכמה כתבות גדושות דרמה. "כל שר או בכיר ישראלי שנפגש איתנו מופתע מכמות הדברים שאנחנו עושים. לוועידה אין איש יחסי ציבור. אני מאמין שאתה צריך שיכירו אותך לא על בסיס מה שאמרת, אלא בעקבות מה שעשית. אנחנו נעזרים במשרד יחסי ציבור רק פעם בשנה, לקראת הכנס שאנחנו עורכים בישראל, כדי שהישראלים יבינו שלא באנו רק כדי להתלונן או להגיד לכם מה לעשות.
"תשעים אחוזים ממה שאנחנו עושים ביומיום, במדינות ערב, מול מנהיגים בעולם וגם בישראל, מעולם לא פורסמו וכנראה גם לא יפורסמו. ראשי מדינות מכל העולם עובדים איתנו כי הם יודעים שלא נעשה להם בושות, ולא נדליף את הדברים. יש להם אמון בנו".
הונליין עצמו הצליח לרכוש את אמונם המוחלט של נשיאי ארה"ב לדורותיהם. "שמעתי מהם את הדברים האינטימיים ביותר. גם הם בני אדם, ולכל אחד מהם יש חולשות, יתרונות וחסרונות. צריך לזכור גם שיש להם הרבה נושאים לעסוק בהם, ולא תמיד מה שמעניין אותנו נמצא בעדיפות העליונה אצלם. הקהילה היהודית צריכה אמנם להשמיע את קולה, אך לא ליצור מחלוקות ולא לגרום לכל מצב להיות 'משבר'".
איך הופכים לאיש סודו של נשיא ארה"ב?
"עם כל נשיא היה לי קשר אחר. לרוב הם מחליטים על טיב הקשר, כל אחד לפי סגנונו: יש כאלה שמבזרים סמכויות, ופחות עובדים איתנו בצורה ישירה. הנשיא ג'ורג' בוש הבן היה מבזר סמכויות. רק כשהיו לנו קונפליקטים עם אחד השרים שלו או עם גורמים בכירים אחרים, הוא עצמו היה מתערב. מדי פעם הוא היה בצד שלנו, או ניסה למצוא פשרה. אחרים, כמו אובמה למשל, היו ריכוזיים והשאירו את כל הכוח בבית הלבן. עוד בשנים הראשונות שלי בקואליציה למען יהדות ברית המועצות, לנשיא ג'ימי קרטר היה מנהג להתקשר אליי מדי פעם הביתה ולדבר איתי על מגוון נושאים. פגשתי אותו לראשונה בזמן הקמפיין שלו, והיו לי כמה חברים שעבדו איתו בממשל. אחרי שסיים את כהונתו הוא הפך למבקר חריף מאוד של ישראל, ואפילו נתפס באמירות אנטישמיות".
עבדת מול בוש האב, שנחשב בלתי ידידותי לקהילה היהודית. זו גם הייתה התחושה שלך?
"התדמית הזו פשוט לא נכונה. ראיתי כיצד הוא הגיב כששוחחנו עמו על קהילות יהודיות שהיו בסכנה ממשית, למשל בברית המועצות. פעם יו"ר הוועידה שושנה קרדין ז"ל ואנוכי נפגשנו איתו אחרי שהוא התבטא נגד השדולה הפרו־ישראלית איפא"ק. קרדין אמרה לו: 'אתה דייג, ואתה יודע טוב מאוד שכשיש דם במים, הכרישים יוצאים. פיזרת דם, והאנטישמים יצאו מהחורים'. הנשיא נפגע מאוד, היו לו דמעות בעיניים. הוא אמר לנו: 'כל חיי התנגדתי לאנטישמיות, זו לא דרכי'".
בסיומה של פגישה אחרת, עם חמישה מנהיגים יהודים נוספים, ביקש בוש מהונליין להישאר עוד כמה דקות בחדר הסגלגל. "כשכולם יצאו הוא אמר לי: 'הסוגיות שהעלית לגבי ירושלים (הכרה כבירת ישראל והעברת השגרירות – צ"ק) הן אולי האישיו שלך, אבל לא של הקהילה שלך'. הייתי מופתע מאוד. עניתי לו: 'כבוד הנשיא, איך אתה אומר דבר כזה? ירושלים היא בין הנושאים שהקהילה היהודית מאוחדת סביבם יותר מכל דבר אחר'. הנשיא השיב: 'לא נכון, אני אף פעם לא שומע על כך מהנציגים האחרים'. הבנתי שאם הנשיא לא יודע איפה אנחנו עומדים בנושא ירושלים, אנחנו בבעיה".
על בוש הבן אומר הונליין: "הוא חכם הרבה יותר ממה שאנשים חושבים. השתתפתי פעם בארוחת ערב רשמית לכבוד ביקורו של הנשיא משה קצב בארה"ב, וישבנו עם הנשיא בוש שעות ארוכות בפורום מצומצם. גם מזכיר המדינה דאז קולין פאוול וסגן הנשיא דיק צ'ייני נכחו שם. בוש הוכיח שהוא שולט היטב במצב המורכב במזרח התיכון, ודן איתנו בנושא לפרטי פרטים. הוא אדם כן שעמד לצידנו כמעט תמיד, גם אם לעיתים אנשי הממשל שלו לא היו לטובתנו. גם ביל קלינטון לפניו היה פתוח מאוד אלינו".
הצוות הטוב ביותר
עידן הנשיאים האמריקנים האוהדים הגיע לסיומו הזמני בימי אובמה, כשמהבית הלבן החלו לנשב רוחות צוננות לכיוון ישראל. לשיאה הגיעה המתיחות כשעל הפרק עמד הסכם הגרעין עם איראן, שנתניהו פעל נגדו בכל דרך אפשרית. בקיץ 2015 הזדמן לי לנסוע יחד עם הונליין לאירוע של הקהילה היהודית במונטריאול שבקנדה, ששנינו הוזמנו לשאת בו הרצאות. לימוזינה שחורה וארוכה אספה אותנו מהמלון במרכז העיר, והונליין שקע מיד בשיחת טלפון. הוא דיבר בדרכו האופיינית – בקצב מהיר, ועם זאת בטון שקט ורגוע. "אז מה המצב שלנו כרגע? מי בעד? מי נגד? איך אנחנו יכולים להגיע לסנאטור הזה?", הוא ירה את השאלות, אך גם הקשיב בסבלנות לאדם שמעברו השני של הקו. הנוכחות של העיתונאי לצידו במכונית לא הפריעה לו לשוחח בצורה גלויה ביותר על טקטיקות פעולה שמטרתן לגרום לממשל האמריקני לסגת מהסכם הגרעין. "עם מי דיברת?", התעניינתי בתום השיחה. "עם שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר", השיב הונליין, "אבל אם תגיד למישהו שדיברנו – אני אכחיש".
כשאני שואל אותו כעת איך הוא מסכם את הקשר שלו עם אובמה, הונליין חושב לרגע ואז נאנח. "זה היה מסובך יותר מבתקופות קודמות. אני חושב שהיו סביבו אנשים שלא תמכו בנו, ואחרים שהיו יותר סימפטיים כלפינו. יש שקוראים לאובמה אנטישמי, אבל בעיניי זה לא נכון. בפגישות איתו מצאתי אדם שאם תאתגר אותו על בסיס אינטלקטואלי או תציג לו עובדות – הוא יכבד את זה. באחת הפגישות שלנו הוא אמר לי על תקופת ג'ורג' בוש הבן: 'שמונה שנים ללא אור יום, שמונה שנים ללא התקדמות להסכם בין ישראל והרשות הפלסטינית'. אמרתי לו: 'הנשיא, איך אתה אומר דבר כזה? הייתה ועידת אנאפוליס, הייתה ההתנתקות, היו תוכניות שהציעו ראשי הממשלה אהוד אולמרט ואהוד ברק, הייתה היוזמה הסעודית, ועוד ועוד'. הוא הסתכל עליי ולא ענה. בסוף הפגישה, כשכולם ניגשו לדלת, הוא צעד סביב השולחן בחדר הסגלגל ולחץ לי את היד. הבנתי שהוא אדם שמוכן להקשיב ולדון אם יש לך קייס לגיטימי. הוא אולי לא יסכים, אבל תדע שהוא קלט משהו".
ההתנהלות שלו מול ישראל הייתה הוגנת?
"בפגישה הראשונה שלנו אמרתי לו: כבוד הנשיא, כשיש לך מחלוקת עם ישראל, אל תנהל אותה בצורה גלויה, כי האויבים של שתי המדינות ינצלו זאת לרעה. אם תדבר בקול על הקפאת בנייה לשנה, הפלסטינים יבקשו הקפאה לשנתיים. אתה יכול לבקר את ישראל, אבל אל תעשה מזה עניין פומבי. לעיתים קרובות מדינות ערב בוחנות את הקשר שלהן עם ארה"ב לפי הקשר שלה עם ישראל. הן אומרות – אם ישראל לא יכולה לסמוך על האמריקנים, אז אנחנו נוכל לסמוך עליהם? ובאמת באזורים מסוימים בעולם הערבי, לא יכולת להזכיר את השם אובמה. השנאה כלפיו הייתה עצומה".
למה?
"כי הם הרגישו שאמריקה התנתקה מהמנהיגים הערבים והתחילה לצדד באויבים שלהם, כמו למשל האחים המוסלמים במצרים. המנהיג שאובמה דיבר איתו הכי הרבה היה ארדואן – אסלאמיסט שהולך לכיוון מאוד קיצוני – והם היו מודאגים מזה. איך אמריקה עובדת עם ארדואן, הם שאלו אותי".
עד כמה המתיחות בין אובמה לישראל נבעה ממערכת היחסים שלו עם ראש הממשלה נתניהו?
"זה תמיד אישי. כולם בונים מערכות יחסים. אני זוכר את יצחק רבין ז"ל עם ביל קלינטון – היה להם חיבור, קשר מיוחד שנבע מסיבות שונות. כשבוש הבן הגיע לביקור בארץ, אריק שרון לקח אותו לסיור במסוק, ונוצר קליק ביניהם. לעיתים מנהיג אחד רואה באחר דמות אב, או שהוא מזכיר לו את גיבורי ילדותו".
מה ההתרשמות שלך מטראמפ עד כה?
"עוד מוקדם לדעת", הונליין עונה לאחר שהוא לוקח לעצמו עוד רגע למחשבה, ולוגם מהכוס שמונחת לפניו. "מה שהוא עשה עד כה היה מצוין. הרי כולם הבטיחו להעביר את השגרירות לירושלים, והוא קיים את הבטחתו. תראה את האנשים סביבו. מינויים כמו סגן הנשיא מייק פנס, מזכיר המדינה מייק פומפאו, השגרירה באו"ם ניקי היילי, היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון – כל האנשים האלה הם פרו־ישראלים בקנה מידה שלא הכרנו. מבחינתנו, זה כנראה הצוות הכי טוב שהיה אי פעם לנשיא אמריקני. לטראמפ עצמו יש קשר מעולה עם ראש הממשלה נתניהו. שוב, מוקדם להגיד, אבל כל הסימנים מעידים שהוא נשיא חיובי וטוב".
איך היית מגדיר את הקשר של הארגונים היהודיים איתו?
"עם אנשי הממשל היחסים מצוינים. לנשיא עצמו אני מאמין שלא הולכים אלא אם כן באמת צריך, כלומר אם יש בעיה, וזה עוד לא קרה. טרם נפגשנו איתו, אבל נפגשנו עם הגורמים הבכירים ביותר בממשל, ואנחנו עומדים איתם בקשר שוטף. אלה בין השאר אנשים מהקהילה היהודית. אחד מהבכירים ביותר בבית הלבן מקשיב בכל יום שישי לתוכנית הרדיו שלי ברשת איי־בי־סי".
יהיו מי שיגידו שהעובדה שהונליין טרם נפגש עם הנשיא טראמפ מוכיחה שהוא כבר אינו מחזיק בהשפעה רבה כבעבר. גם בטקס החגיגי של פתיחת שגרירות ארה"ב בירושלים הונליין לא נכח. "קיבלתי אות מטעם שגרירות ישראל בוושינגטון, ובאותו יום היו לי פגישות מאוד חשובות שם בעיר", הוא מסביר. "לצערי לא הייתי מצליח להגיע".
האצבע בסכר של האזור
מלבד קשריו האישיים עם נשיאי ארה"ב, הונליין נחשב כאמור לאורח רצוי בארמונותיהם של מנהיגי מדינות ערב. "הייתי בקשר עם העולם הערבי עוד בזמן לימודי הדוקטורט שלי, במכון המחקר FPRI (Foreign Policy Research Institute) בפילדלפיה", הוא מספר. "בוועידה בנינו קשרים כאלה לאורך עשרות שנים – בעיקר בשביל ישראל, אך גם למטרות אחרות. אנחנו תמיד מבהירים שאנחנו לא באים כשליחי מדינת ישראל או ארה"ב, אלא כשליחי הקהילה היהודית־אמריקנית. הצד השני גם יודע היטב שאנחנו לא מדליפים ולא מנסים לקבל כותרות. רוב הביקורים שלנו במדינות ערב חשאיים. כשנפגשנו לפני כמה שנים עם נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי והוא פרסם תמונה בדף הפייסבוק שלו, זה הפתיע את כולם. כך היה גם שבוע קודם לכן, כשפגשנו את נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן".
אתה מאמין שא־סיסי יצליח להביא יציבות למצרים?
"אני אישית מעריך אותו מאוד. אני יודע שיש לו בעיות, אבל צריך לזכור שהוא גם ירש הרבה בעיות. חצי מאזרחי מצרים מרוויחים פחות משני דולרים ביום, האבטלה גבוהה מאוד, המצב הביטחוני בגבולות לא פשוט. א־סיסי לא יכול לפעול כמו מנהיג של מדינה דמוקרטית רגילה. מלך של אחת ממדינות ערב אמר לי פעם: 'אנחנו בדרך להיות דמוקרטיה, אבל זה ייקח כמה שנים טובות. הרי אין לנו מסורת של מפלגות וממשל דמוקרטי'.
"כשא־סיסי מגיע לניו־יורק הוא תמיד יוזם פגישות איתנו, ואני יצאתי למצרים כמה פעמים, לבד או עם יו"ר הוועידה, כדי להיפגש איתו. פעם אחת הוא גם הזמין את כל חברי הוועידה. אני בקשר מצוין עם מלך ירדן עבדאללה השני, והכרתי גם את אביו. עם מלך מרוקו מוחמד השישי יש לנו יחסים טובים. גם הוא תמיד מבקש לפגוש אותנו כשהוא בניו־יורק".
כמי שנפגש עם ארדואן, האם אתה רואה סיכוי לשיקום היחסים בין טורקיה לישראל?
"בפגישות איתו אנחנו מדברים על נושאים שקשורים לקהילה היהודית בטורקיה, ולשמחתי המצב שם עדיין טוב. ההתפתחויות בהקשר הישראלי מדאיגות מאוד, אבל זו מערכת יחסים של עליות ומורדות. ארדואן הוא אדם שאי אפשר למכור אותו. יש לו מטרות ברורות, והוא פועל כדי לקדם אותן. אני חושב שארה"ב צריכה לשבת איתו ולהגדיר גבולות לגבי התנהלות. הוא מנהיג שמגיב כשהוא רואה כוח, וחייבים להבין את זה".
בשנת 2011 דווח בתקשורת הישראלית שהונליין נפגש בדמשק עם נשיא סוריה בשאר אל־אסד, והעביר לו מסר מנתניהו. "לא נשלחתי על ידי ראש הממשלה", הוא ממהר להדגיש כשאני שואל אותו על הפגישה ההיא. "נתניהו לא נתן לי מסר, אבל כן ידע על הביקור. לא הייתי נוסע בלי לעדכן אותו. לפני פגישות כאלה אני מדבר גם עם בכירים אמריקנים, כדי לראות איך נוכל להשפיע בצורה הכי טובה".
איך נולדה הפגישה הזו?
"אסד הזמין אותי כמה פעמים לדמשק. הוא שלח אליי שליחים, דיפלומטים ערבים. אמרתי להם 'אני יודע מה הוא מרוויח מהפגישה איתי, אבל מה אני מרוויח מהפגישה איתו?'". כששאלו את הונליין מה היה רוצה לבקש מאסד, השיב שהוא מעוניין במידע על החיילים הנעדרים מקרב סולטן־יעקב ועל המרגל הישראלי אלי כהן ז"ל. תחילה השיבו הנציגים כי לאסד אין כל מידע כזה, אך כעבור זמן הודיעו להונליין שנשיא סוריה מוכן לדון איתו על הנושא. "טסתי לקפריסין ומשם לדמשק. הגעתי לאחד הארמונות של אסד, והופתעתי לראות שאין שם מאבטח או אפילו משרת שיביא לנו כוס מים. שנינו ישבנו שם כשסביבנו שקט. בשעה הראשונה אסד חקר אותי, ניסה לראות אם אני יודע על מה אני מדבר. היו כמה נקודות שהעליתי כדי להוכיח בקיאות, והוא הופתע. בשעה השנייה הוא כבר נפתח, והתחלנו לדבר גם על משפחתו ועל דעותיו במגוון נושאים. היה דיון מרתק. שמעתי ממנו גם מה הוא חושב על כל המנהיגים במזרח התיכון. הוא אמר לי: 'גם אם המלחמות המתרחשות במצרים ובלוב יגיעו לסוריה, אני לעולם לא אעזוב, לא אהיה כמו מובארכ וקדאפי. כי אם אני ומשפחתי נעזוב את סוריה, ישמידו את כל העלווים (מיעוט אתני־דתי שאסד משתייך אליו – צ"ק)'".
זמן לא רב אחר כך, כשפרצה מלחמת האזרחים בסוריה, סיפר הונליין לנשיא אובמה על פגישתו עם אסד ועל המשפט הספציפי הזה. "ביום שהקרבות שם החלו, אמרתי לאובמה שכדאי לו לאתר באופן מיידי אנשים בסוריה שיהיה אפשר לעבוד איתם, כי מה שקרה במדינות אחרות לא יחזור על עצמו שם. לצערי הוא לא עשה זאת, והתוצאה מוכרת כבר לכל העולם".
בחזרה לפגישה בסוריה: כשהונליין ביקש מידע על החיילים הישראלים, נכונה לו אכזבה. "אם היה לי אוצר כזה, אתה לא חושב שכבר הייתי מבקש תמורתו משהו?", שאל אסד. "אולי אין לך מידע, אבל אתה יודע איך להשיג אותו", אמר לו הונליין. נשיא סוריה לא סיפק לו את מבוקשו, אבל הזמין אותו להגיע שוב לביקור, הפעם יחד עם אשתו. "זו הייתה הזמנה רצינית מאוד, ודווקא היינו בעניין, אבל לצערי המצב שם נהיה מורכב מדי. בדיעבד אני חושב שהיינו יכולים לעשות שם יותר. הפגישה נמשכה שלוש שעות וחמש דקות, ואני הייתי זה שסיים אותה. הסתכלתי בשעון שלי ואמרתי 'או מיי גאד, ישבנו יחד שלוש שעות'".
מדוע המנהיגים הללו מהעולם וממדינות ערב רוצים להיפגש איתכם?
"כי יהודים־אמריקנים נתפסים כחשובים".
זה לא מחזק את המיתוס של "היהודים שולטים בעולם"?
"מתפקידנו לגרום לסטריאוטיפ הזה להיעלם. אנחנו מסייעים למדינות הללו כי זה לא רק אינטרס שלנו, אלא גם של ארה"ב, של ישראל ושל המזרח התיכון. אבל כדי לעשות זאת אתה צריך לשדר אמינות, ולא להבטיח דברים שאתה לא יכול לקיים. הרי הכול נבדק. יש אנשים שרק רוצים 'פוטו־אופ', אותי זה לא מעניין. אני מחפש קשרים ארוכי טווח שיהיו לטובת כל הצדדים".
לאחרונה ביקרו חברי ועידת הנשיאים באיחוד האמירויות. "דאגו לנו שם לאוכל כשר במשך כל השבוע. הביאו משגיח כשרות מדרום־אפריקה והכשירו את אחת המסעדות הכי יוקרתיות של דובאי", מספר הונליין בהתלהבות. "נפגשנו עם ההנהגה הפוליטית והדתית. מאחורי הקלעים מתרחשים שם הרבה דברים בהיבט הישראלי. הרי יש אינטרסים משותפים ויש אויב משותף – איראן. הם אומרים לי: ישראל היא המדינה שאחראית על היציבות במזרח התיכון, האצבע בסכר של האזור. היא התקווה היחידה שלנו מול האויב. הם רוצים לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני כי זה המחסום שמונע מהם קשר רשמי עם ישראל. לדבריהם, נמאס להם כבר מההנהגה הפלסטינית, שבזבזה את כל הכסף שקיבלה מהם, וגם את הרצון הטוב. שים לב: טראמפ היה בירושלים, שם על ראשו כיפה, הלך לכותל, קרא שם פרק תהילים, והגדיר את המקום כ'אתר יהודי קדוש'. בעיניי זה צעד גדול יותר מהעברת השגרירות. ולא הייתה הפגנה אחת בעולם הערבי בעקבות הביקור הזה".
חילופי דורות
הונליין מסיים את תפקידו בוועידת הנשיאים בתקופה שעוד כמה מאנשי "דור הנפילים" של הארגונים היהודיים יוצאים לפנסיה. אייב פוקסמן, המנכ"ל המיתולוגי של הליגה נגד השמצה, פינה לפני כשנתיים את כיסאו לטובת ג'ונתן גרינבלט הצעיר, הנחשב לאיש שמאל ליברלי. ג'רי סילברמן, מנכ"ל הפדרציות היהודית של צפון אמריקה, צפוי לפרוש בקרוב. כמה ארגונים נוספים חווים בימים אלה מעבר בין־דורי. "בשנים הקרובות יהיו הרבה מאוד שינויים בהנהלת הארגונים היהודיים", אומר הונליין. "גרינבלט, למשל, שונה מאוד מפוקס, ומייצג פלח ספציפי מאוד של יהדות ארה"ב".
אי אפשר לשוחח עם הונליין בלי להתייחס למה שמכונה בחודשים האחרונים "קרע בין ישראל ליהדות התפוצות", בין השאר בעקבות ביטול מתווה הכותל וקידום חוק הגיור. "ברגע שמדינה נמצאת בקשר עם קהילות וארגונים במדינות אחרות, הבדלי דעות וגישות הם בלתי נמנעים, אבל אסור שייווצר קרע", הוא אומר. "לדעתי אפשר להגיע לקונצנזוס. חלק מהבעיה הוא שכיום אין בישראל שר חוץ, ובמשרד החוץ יש אנשים טובים, אבל לא נותנים להם לעבוד. התקציב שהיה למשרד החוץ עבר למשרדי ממשלה אחרים, ויש גם יריבויות בין המשרדים, שפועלים לפי אינטרסים פוליטיים ולא לטובת המדינה והקהילות היהודיות".
אך הביקורת שלו מופנית גם פנימה, אל יהדות ארה"ב. "נכשלנו בחינוך ילדינו. ביקור בישראל במסגרת פרויקט 'תגלית' הוא דבר מדהים, אבל מה עם 18 השנים הראשונות לחייהם של הצעירים היהודים? אנחנו מאבדים מאות יהודים מדי יום, ואסור שזה יקרה. זו המחויבות של יהדות ארה"ב, וגם של מדינת ישראל".
מה אפשר לעשות כדי לפתור את משבר ההתבוללות?
"בשנים האחרונות שוחחתי עם הרבה שרים והצעתי להם לערוך פעם בשנה, בירושלים ובתל־אביב, סוף שבוע של אירועים לרווקים ורווקות יהודים מהארץ ומהעולם. אלפים יגיעו, על חשבונם. שלושה שרים אמרו לי שהם יקדמו את הנושא, אבל זה טרם קרה. תחשוב על יהודים מאירופה – מה הסיכוי שלהם לפגוש שם בן זוג או בת זוג יהודים?
"הצעתי את הפרויקט גם לראש הממשלה המנוח אריאל שרון. הוא אהב את הרעיון, אבל אמר שזה עלול לעודד ירידה מהארץ. השבתי לו 'זה גם יכול לעודד עלייה, ואם לא – לפחות יהיו משפחות יהודיות'".
כשאני שואל את הונליין איך הוא מסכם שנות דור של פעילות בשירות העם היהודי, הוא חוזר למקום שבו הכול התחיל. "כשהגעתי לניו־יורק לנהל את 'הקואליציה למען יהדות ברית המועצות', אמרו לי 'אתה משוגע'. עד אז גרנו בפילדלפיה, ואני לימדתי באוניברסיטת פנסילבניה ועבדתי בקהילה היהודית המקומית. הסכמתי לבוא לזמן קצר לניו־יורק לתקופת ניסיון, כדי לעסוק במאבק למען שחרור יהודי ברית המועצות. היו מי ששאלו אותי 'למה אתה עושה את זה? יש לך קרובי משפחה ברוסיה?'. הסברתי להם שאין לי שם משפחה, אבל שבעיניי זה חשוב כי הבטחנו אחרי השואה 'לעולם לא עוד'.
"התחלתי לעבוד בארגוני־גג יהודיים, ופתאום אמרתי לעצמי: מה טוב מזה? יש אנשים שמרוויחים המון כסף אבל הם אף פעם לא שמחים, אין להם הרגשת סיפוק. לי יש זכות לעשות כעבודה את מה שאנשים אחרים עושים בזמנם הפנוי. השם נתן לי את הזכות לפעול למען עם ישראל. אין לי הרבה כישרונות. אני לא יודע לשיר, לרקוד, לכתוב או לצייר. יש הרבה דברים שאני לא יודע לעשות, אבל אני עושה את מה שאני יודע".
ומה אתה יודע לעשות?
"אני יודע לראות מעבר לרגע הנוכחי. אני מנסה לצפות את מה שעתיד להתפתח. לכן התרענו מפני פונדמנטליזם אסלאמי כבר בשנות השמונים, ומפני האיום האיראני כבר בשנות התשעים. פמפמתי את זה בכל מקום. ואני גם יודע להביא אנשים לפעול ביחד, לראות מה מאחד במקום מה מפריד".
