עם שקיעת השמש בשלהי יום שישי, רחבת הכותל המערבי מקבלת רוח מיוחדת. המון מתפללים בעשרות מניינים מקבלים את השבת בשירת "לכה דודי לקראת כלה", ואפשר לדמיין איך מנוחת השבת יורדת מהר הבית, נשפכת על רחבת התפילה, ומשם מתפשטת בכל רחבי עיר הקודש. גבי שיינין, גבאי ("סגן עוזר שמש", הוא מתעקש) במניין של תושבי הרובע זה 45 שנה, נותר ברחבה גם לאחר שהתפילה מסתיימת. דמותו הפכה למוסד של קבע במקום ובזמן הזה. הוא מחלק לילדים סוכריות, קורא לקבוצות החיילים שברחבה לקבל ברכה, ומטיף ביידיש לחסידים שגם הם צריכים לומר תודה לחיילים ולמדינת ישראל על כל הטוב.
שכנים, מכרים, תיירים ומבקרים מבקשים לשוחח איתו לא פעם. שיינין, הם יודעים או מגלים מיד, נושא עמו שכבות על שכבות של ירושלים: סיפורים וחוויות מזמני שמחה ועצב, מהעבר ומההווה, מהקודש ומהחול. את מרבית חייו הקדיש לעבודתו כקברן בחברה קדישא של ירושלים, מלאכת קודש שהוא ממשיך לעשות בהתנדבות גם חמש שנים לאחר שפרש מהעבודה בתשלום, ובימים אלה הוא עומד להוציא ספר (שם זמני: "בין שמיים לארץ") עמוס סיפורים ייחודיים ובלתי נשכחים שצבר בתפקידו זה. "הבעיה שלך היא שאם אתחיל בסיפור אחד, זה לא ייגמר", הוא אומר לי ביום שני השבוע. "אני אספר עוד סיפור ועוד סיפור, ואנחנו נהיה פה שבוע ולא נסיים".
במהלך תפילת שבת, הוא מספר, לא פעם ניגש אליו מישהו מהמתפללים ואומר לו: "גבי, יש לך עבודה למוצאי שבת". שיינין מבין מיד, ומשיב ב"ברוך דיין האמת". "דע לך", הוא אומר לי, "אף פעם לא הפסדתי מהלוויה. תמיד למדתי משהו. לפני כמה שנים חזרתי הביתה בערב קר וגשום, כבר התקלחתי והלכתי לישון – ורגע לפני שנרדמתי התקשרו מחברה קדישא ואמרו שאדם מבוגר נפטר, וצריכים מניין ללוות אותו. מיד יצאתי מהמיטה, התארגנתי ונסעתי לבית ההלוויות שמגר. בהלוויה השתתפו רק הבן והנכד של הנפטר, ועוד שמונה אנשי חברה קדישא שבאו להשלים מניין. אמרתי לבן של המנוח, 'היית מחכה לבוקר, הייתה הלוויה מכובדת'. הוא אמר לי, חכה להספד.
"כל נפטר שיש לו מספר על היד, אנחנו אומרים לו: שמע ידידי, עברת את הנורא מכול. גיהינום היה לך כבר בעולם הזה. אתה עולה לשבת מיד תחת כנפי השכינה. אז יש לנו שתי בקשות: האחת, שתסלח לנו שלא נצליח לעשות עבורך מספיק. השנייה, שתתפלל על כל עם ישראל, שייפסקו כל צרותינו"
"כשהגיעה העת הוא נעמד בבית ההלוויות ואמר: יש לי רק סיפור אחד לספר לכם, לא תתעכבו יותר מדי. לאבא שלי היו ארבעה אחים, והוא היה הקטן מכולם. האחים הגדולים התחתנו, היו להם עסקים, הם הרוויחו כסף, והוא נשאר לסעוד את אבא שלו בבית. לא עבד, לא הקים משפחה. ואז באו הגרמנים, לקחו את היהודים והעלו אותם למשאיות, בדרך להשמדה בטרבלינקה. וכשכולם דחוסים במשאית, אבי עמד וצעק: ריבונו של עולם, משפחה לא הקמתי, כסף לא הרווחתי, כי רציתי לעזור לאבא שלי. אתה כתבת בתורה 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך', ועכשיו גם אני הולך למות?
"מיד כשאמר את זה, נכנסו חיילים גרמנים למשאית. אחד החיילים רצה לפנות לעצמו מקום, אז הוא לקח את אבא שלי והפיל אותו החוצה. אבא ברח ליערות, הצטרף לפרטיזנים ואחרי המלחמה עלה לארץ. הוא לא היה דתי, המסר שלו היה כיבוד הורים, וכמו שהוא כיבד את אבא שלו רציתי גם אני לכבד אותו ולקבור אותו כמנהג ירושלים לפני חצות הלילה, גם אם תהיה הלוויה קטנה.
"חזרתי הביתה כולי רטוב ומלוכלך בבוץ", מספר שיינין, "אבל אמרתי לעצמי: מזל שלא התעצלתי, אלא קמתי באמצע הלילה להשלים לו מניין. ככה קיבלתי מוסר כזה. הרווחתי בגדול".
כשהמת מתעורר
גבי שיינין (68) נשוי לסמדר, ספרנית הספרייה הציבורית ברובע היהודי, ואב לשישה. הוא גר ברובע, וחלון ביתו צופה אל הכותל המערבי. משפחתו מתגוררת בירושלים זה שבעה דורות, ושיינין לא מסתפק בציון המספר הזה: הוא מרים מהשולחן דף וקורא ממנו בהתלהבות את הפירוט. "ר' אליעזר ברגמן עלה לארץ בעליית תלמידי הגר"א. אשתו הייתה רבקה בילה. נולד להם בן, שמו יהודה ברגמן, שהתחתן עם רחל יוכבד בת ר' נוחעם ממושביק. להם נולד בן שהתחתן עם לאה רייזל. הבן שלה – אליעזר צבי. לו נולדה בת, סבתא שלי, סבתא רבקה, שהתחתנה עם ר' דוד סנדר שעלה לירושלים מהונגריה. אמא שלי היא שרה, ואבא שלי הוא עוזיאל טוביה שיינין, נין של ר' נחום מגרודנא שהיה הרב של החפץ חיים. ואני, גבריאל זאב, נשוי לסמדר שיינין, בתו של אליעזר שפר, מכובשי העיר העתיקה.
"כל כולי ירושלים. אני נושם אותה בכל איבר בגוף וחי אותה כל רגע בחיי. גידלתי את הילדים שלי ברובע היהודי. אצלנו לא היה דבר כזה, להתפלל בבית או בלי מניין. גם בחופש, מי שקם מאוחר היה תמיד הולך לכותל. עד היום הכותל הוא מרכז חיינו, בשבת ובימי חול. גם הנכדים מגיעים אל הרובע, אל הכותל. אני עצמי מתפלל מדי בוקר במניין בבית הכנסת 'צמח צדק' ברובע היהודי, ותמיד לפני התפילה או אחריה הולך לנשום את הכותל המערבי".
הוא נולד ב־1954 בשכונת זיכרון־משה, וילדותו סבבה את בית הכנסת "זהרי חמה", מול שוק מחנה־יהודה בירושלים הקטנה של שנות החמישים והשישים. "זה מקום שאני מחובר אליו עד היום", הוא אומר. "ההורים שלי גרו בסמוך, וגם סבא וסבתא שלי. שם הייתה הברית שלי, שם הייתה החלאקה, משם יצאתי לחתונה שלי ושם כל זיכרונות הילדות שלי".
"זה היה יום שישי קצר של חורף, והשוטר שהגיע לבית הרבנית לוין אמר לנו שעדיין אין אישור להלוויה. אמרתי לו: אנחנו מוציאים אותה לסנהדריה, עם אישור או בלעדיו. שים אותי בכלא אם צריך – אבל שתדע, אם לא תאפשר להוציא אותה, כל השכונה תבוא ויהיה לך בלגן"
למקצוע הקברן נחשף עוד בנעוריו, בעקבות דודו, יוסף משה ברגמן. "זה תמיד עניין אותי, אבל לא חשבתי שזה יהיה המקצוע שלי. כנער ביקשתי מדודי כמה פעמים להצטרף אליו ולראות טהרה. הוא התלבט, ובסוף הסכים שאבוא פעם אחת. ישבתי והסתכלתי. הייתי בהלם מהמעמד, אבל גם מרותק. אף אחד לא מדבר, כולם מטפלים בנפטר. פתאום הדוד שאל אותי: מה תעשה אם המת מתעורר עכשיו? לא היה לי מה לענות, וגם חששתי לפתוח את הפה בחדר טהרה. אחרי סיום התהליך הודיתי שאני לא יודע. אני אגיד לך מה עושים, הוא אמר לי, אומרים לו 'שולם עלייכם' ומרימים לחיים".
לאחר התיכון למד שיינין בישיבת ההסדר בקריית־ארבע. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, אספו בצבא בחורי ישיבות לתפקיד מזהי חללים. "ראו שאני ירושלמי, בחור ישיבה כזה, ולקחו אותי. אחרי המלחמה שובצתי למילואים בתחום הקבורה".
הוא החל להתנדב כקברן גם באזרחות. "בכל פעם ששמעתי על נפטר והיה לי זמן, הייתי הולך להשתתף בקבורה. הנחתי שאין בזה פרנסה, והתחלתי ללמוד עבודה סוציאלית. תוך כדי הלימודים קיבלתי הצעה לעבוד כקברן בתקן קבוע בירושלים. עזבתי את הלימודים ולקחתי את התפקיד".
החלטה מפתיעה לבחור צעיר, לא?
"יש מדרש שאומר שאדם שנולד במזל דמים יהיה שוחט, רופא, מוהל או קברן. בקבורה יש חסד של אמת, חסד עם אנשים שלא אומרים לך תודה. זה רק לשם שמיים. הקדוש ברוך הוא עשה איתי הרבה חסד בחיים. אמא סיפרה לי שכשהייתי תינוק, הגעתי למצב קשה. היא אף פעם לא פירטה מה בדיוק קרה, אבל אמרה שכבר רצו להכניס אותי כגופה לחדר המתים בשערי צדק. היה רופא אחד שנלחם על חיי, וניצלתי. הקמתי משפחה, ואני אסיר תודה לקב"ה על כל נשימה שאני נושם. אמרתי: אני קיבלתי חסד בלי תמורה, אעשה חסד עם הנפטרים שלא יכולים לתת תמורה. אנחנו במשפחה משתדלים לעשות חסד גם עם החיים – מתן בסתר, גמילות חסדים – אבל עם הנפטרים זו מעלה מיוחדת".
הרב המתין שעות
בעשרות שנותיו בחברה קדישא בירושלים הביא שיינין למנוחות אישים מפורסמים ורבנים ידועי שם. הוא מזכיר למשל את הרב ישראל דב אודסר, "בעל הפתק" מחסידות ברסלב, את הרב בן־ציון אבא שאול, ראש ישיבת פורת יוסף בירושלים, שהרב עובדיה יוסף ספד לו בהלווייתו, "והיו עוד אנשים חשובים. אבל היה לי כלל: כל בן אדם – גדול הדור או חילוני, עשיר או פשוט – הוא הכי חשוב. כתוב ש'המקיים נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא', אז תחשוב, אולי האדם שלפניך ראה פעם מישהו טובע ומשה אותו מהמים? על אדם כזה אמרו שהוא קיים עולם מלא. גם אם הוא נראה לא דתי, אולי הוא הצדיק הכי גדול בעולם? אין מעמדות בקבורה, כולם צדיקים".
כשאני שואל אם הייתה הלוויה שריגשה אותו במיוחד, שיינין מזכיר לא אדם אחד, אלא דור שלם של שרידים מוצלים מאש. "המשפחה שלי לא הייתה בשואה, אבל במשך השנים שמענו הורים של חברים ושכנים מספרים מה הם עברו בשואה האיומה. לכן כל נפטר שאנחנו רואים שיש לו מספר על היד, אנחנו אומרים לו: שמע ידידי, עברת את הנורא מכול. סבלת, אולי איבדת בני משפחה. גיהינום היה לך כבר בעולם הזה. אתה עולה לשבת מיד תחת כנפי השכינה. אז יש לנו שתי בקשות. האחת – שתסלח לנו שלא נצליח לעשות עבורך מספיק. השנייה – שתתפלל עלינו, על כל עם ישראל, שייפסקו כל צרותינו. כך אמרנו ואנחנו עדיין אומרים לכל שורד שואה שנפטר".
בילדותו גדל שיינין לצד דמותו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין. "ר' אריה היה הסנדק שלי, ועל ברכיו התחנכנו", הוא מספר. "היינו הולכים איתו לבית הכנסת. בימי הסליחות היינו קמים באשמורת הבוקר לזהרי חמה: סבא שלי היה חזן, ור' אריה היה מושיב אותי ואת אחיי על הברכיים ואומר איתנו מילה במילה את הסליחות. אבא היה אומר לו 'הרב צריך להתפלל, הם יהיו איתי', ור' אריה היה עונה: 'אני אשלים אחר כך מה שלא הספקתי, אבל תן לי להתפלל עם הילדים, זו התפילה הכי גדולה בעולם'. כשמורים בחיידר היו כועסים עלינו או מענישים אותנו, היינו הולכים אחר כך לר' אריה, שהיה מחבק אותנו ואומר כמה הוא אוהב אותנו. זה ילך איתי עד 120".
בהלוויית הרב אריה לוין בתשכ"ט השתתף שיינין כאחד מני רבים בקהל המלווים; בהלוויית בנו הרב רפאל בנימין לוין (תשס"ב) ונכדו הרב אברהם דב לוין (תשע"ז) הוא היה בתפקיד. "ר' רפואל", אומר שיינין בהגייה אשכנזית, "יומיים לפני שנפטר, היה הסנדק של הנכד שלי. הבאנו אותו לרובע, והוא שמח מאוד. הברית תוכננה לשבע וחצי, אבל המוהל איחר. היה לי לא נעים מהרב, ואמרתי לו שאולי נחפש מוהל אחר. הוא אמר שלא קרה כלום והתנדב להעביר שיעור לציבור. הוא לימד שיעור, ואז הרב אביגדר נבנצל לימד שיעור, ולבסוף בשעה עשר הגיע המוהל ועשינו את הברית.
"אחר הצהריים עניי השכונה היו עומדים בתור בכניסה לבית, ואמא שלי הייתה נותנת לכל אחד ארוחה חמה. יום אחד אבא שלי בא לאכול בהפסקה באמצע יום עבודה. הקבצנים לא ידעו שהוא בעל הבית. אמרו לו: אל תעקוף, יש תור. הוא לא התווכח: קנה איזה פלאפל וחזר לעבודה"
"למחרת אשתי סמדר אמרה שאלך לרב לבקש סליחה, כי בכל זאת הוא חיכה כמה שעות. בדרך למילואים נכנסתי אליו, ומיד כשראה אותי הוא ביקש את שמות בני המשפחה ובירך את כולם. התנצלתי על מה שקרה בברית, והוא השיב: חס ושלום, מתי עוד יהיה לי כזה כיבוד – להיות סנדק, ועוד בעיר העתיקה. למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, קיבלתי שיחת טלפון: הודיעו לי שהרב רפואל נפטר. הייתי בשוק. ואז הוסיפו: הרבנית לא רוצה שאף אחד אחר יטפל בו, רק אתה.
"לקחתי מונית והגעתי מיד לביתו של הרב. אנשי חברה קדישא כבר היו שם, אבל הרבנית לא הסכימה שהם יעשו את הטהרה, וחיכתה לי. רציתי לקחת אותו לבית ההלוויות בסנהדריה, להתחיל בתהליך הטהרה, אבל היא הצביעה על השולחן בסלון ואמרה: פה הוא למד תורה כל השנים, על השולחן הזה. פה אתה עושה את הטהרה".
הרבנית, הענא ליבא אהובה לוין לבית פרנק, נפטרה כמה שנים אחר כך. לפני מותה ביקשה ממשפחתה ששיינין ידאג לקבורה. "זה היה יום שישי קצר של חורף", הוא נזכר. "בני המשפחה קראו לי, אבל השוטר שהגיע לבית אמר לנו שעדיין אין אישור לקיים את ההלוויה. אמרתי לו שאנחנו מוציאים אותה לסנהדריה, עם אישור או בלעדיו. הוא התעקש, ובסוף נתתי לו תעודת זהות ואמרתי: זה אני, גבי שיינין, שים אותי בכלא אם צריך – אבל שתדע, אם לא תאפשר להוציא אותה, כל השכונה תבוא ויהיה לך בלגן. בסופו של דבר כשהחלה ההלוויה, גם האישור הגיע".
כשהרב עובדיה יוסף נפטר, בתשע"ד, שיינין היה זה שנשלח להוציא אותו מבית החולים לבית ההלוויות שמגר. "כיבדתי אותו מאוד והייתי קרוב אליו, ולכן חשבתי קצת לפני שנכנסתי להשתתף בטהרה. בסוף לא נכנסתי: הייתה קריאה לטפל באדם ערירי שנפטר, ומת מצווה קודם בעיניי. אמרתי למי ששלח אותי: 'לרב עובדיה יש מי שידאג. מת מצווה הוא המשימה שלי'. מאז שאלו אותי כמה פעמים איך הפסדתי הזדמנות כזו, לכבד את מרן גדול הדור בדרכו האחרונה. עניתי: אני מכיר את התלמידים שלו, הם היו מתחילים לנשק לי את היד, לבקש ברכה. לא רציתי את זה".
תשע שנים קודם לכן הוא הפנה אל הרב עובדיה שאלה קשה שייסרה אותו. "הייתי בידידות גדולה עם הרב", מספר שיינין, "וכשהוא היה בא לקבר של הרבנית, היינו נפגשים. הוא היה מגיע לבד, רק הוא והנהג. פעם ביקשתי סליחה שאני מפריע, ואמרתי שיש לי שאלה. הרב התחמק ואמר שהוא לא פוסק לאשכנזים. אמרתי לו, אתה הרב של כל עם ישראל, ושאלתי: קיבלתי במילואים משימה, להוציא את הנפטרים מבית העלמין בגוש קטיף במסגרת תוכנית הגירוש. האם מותר לי להשתתף?
"הרב סטר לי. אמרתי לו: מה עשיתי? רק שאלתי שאלה ואני מקבל סטירה? הוא בתגובה נתן לי עוד אחת. מזל שהנהג היה שם להסביר שאם קיבלתי סטירה, זה אומר שהרב אוהב אותי. בסוף הוא פסק: שב ואל תעשה עדיף. התקשרתי למג"ד במילואים ואמרתי לו שאני מסרב בכל תוקף להיות חלק ממשימה של הוצאת מתים מקברם. בהלכה זה לא דבר פשוט בכלל, בטח אם בני המשפחה לא מסכימים. צריך לדבר כזה הסכמות רחבות של משפחה, של בית דין".
דו"ח מוצ"ש
הלוויות שמתקיימות בירושלים ביום שישי אחר הצהריים מסתיימות לפעמים ממש בכניסת השבת. כדי לא לחלל את השבת, שיינין נוהג במקרים כאלה להטמין את מיטלטליו במחבוא, וללכת ברגל לרובע. "פעם הייתה הלוויה בערב יום כיפור", הוא נזכר. "לא הספקנו לאכול כמעט. קנינו לחם במכולת בסנהדריה, ואכלנו מהר בלי שום תבשיל. כשהגעתי הביתה הנרות כבר דלקו. לא הספקתי לטבול במקווה. הגעתי לערבית אחרי כל נדרי, והיה שם יהודי אחד שהסתכל עליי, הצביע על השעון ואמר בקול: תראו את גבי, אפילו בכל נדרי הוא לא בא בזמן.
"חשבתי לענות לו שאם מישהו מאחר ביום כיפור, אולי יש לו סיבה טובה. אבל נזכרתי בסיפור על ר' אלעזר אקשטיין, שהיה מחלק ממתקים בבית החולים לחולי נפש ועשה הרבה מעשי חסד. פעם בערב שבת הוא ראה אישה שכל הביוב צף אצלה בבית. מיד החליף בגדים, הביא כלי עבודה וסידר את התקלה. כשהגיע לבית הכנסת מישהו צעק עליו. אמרתי לעצמי: אם הוא שתק, גם אני לא חייב להגיב".
"פגשתי את הרב עובדיה יוסף ואמרתי שיש לי שאלה. הוא התחמק ואמר שהוא לא פוסק לאשכנזים. אמרתי לו, אתה הרב של כל עם ישראל, ושאלתי: קיבלתי משימה, להוציא את הנפטרים מבית העלמין בגוש קטיף, האם מותר לי להשתתף? הרב נתן לי סטירה. אמרתי לו: מה עשיתי?"
העיסוק בקבורה במשך שנים רבות כל כך לא מכביד עליך ברמה האישית?
"יש הרבה משקעים. מי שזה לא משפיע עליו, לא יכול לעבוד בעבודה הזאת. השבוע פגשתי את ההורים של מיכל פרנקלין, שנרצחה בפיגוע בגבעה הצרפתית לפני עשרים שנה, בתמוז תשס"ב. הם תושבי הרובע, ובכל פעם שאני פוגש אותם, אני חוזר לפיגוע הנורא הזה. בחורה צעירה, תמימה, טיפלנו בהלוויה שלה. הכי קשה לסדר קבורה לילדים ולנערים. בתקופת האינתיפאדה זו הייתה שגרה, אבל זה לא היה קל בכלל".
איך מתמודדים עם זה?
"עם הזמן לומדים להתמודד. אני יכול ללמד את הפסיכולוגים. אני וכל מי שעובדים איתי יכולים בהחלט ללמד אותם".
אתה אדם שמח שמקרין הרבה אור החוצה. בטח יש לך סוד לשמירה על שמחת חיים.
"לפעמים אני חוזר מהעבודה אחרי 15 הלוויות, אפילו יותר. שואלים אותי: איך אתה מסוגל לישון אחרי יום כזה? ואני אומר, מי שקברנו היום הולכים לישון שנת עולמים, אני הולך לישון וקם בבוקר. זה נותן לי כוח".
דמותו המחייכת הפכה כאמור לחלק מנוף רחבת הכותל. במניין שלו משתתפים קציני צה"ל המתארחים ברובע בשבתות, שגרירים יהודים של מדינות זרות, אנשי עסקים ופילנתרופים מהארץ ומהעולם. אבל שיינין לא קורא לעצמו גבאי. "האחים שלי כולם גבאים, כל אחד במקום מגוריו. אני לא", הוא מצטנע. "אצלנו המניין שייך למתפללים. כל מי שרוצה מקבל עלייה, כל מי שרוצה יכול להיות חזן. אני נותן לכל הילדים לצעוק 'כוהנים' לפני ברכת כוהנים, ומחלק להם את כל התפקידים בתפילה.
"יש במניין הזה רק שני כללים. הראשון הוא שילד שעולה אצלנו לתורה לרגל בר המצווה, לא קורא בתורה. אני לא רוצה שחצי שנה לפני האירוע כל הבית יהיה בלחץ סביב הילד, אם הוא כבר יודע לקרוא את הפרשה או לא. אצלנו שום ילד לא קורא, וכך אני חוסך לחלקם את המבוכה. הרבה הורים הודו לי על כך. כלל שני: בשבת מתחילים בתשע, מסיימים ב־10:20. אני רוצה שיבואו אבות עם ילדים, וייתנו לאמהות, שעבדו קשה כל השבוע, לנוח עוד שעה בבוקר. אני מביא ממתקים שמתאימים לילדים גדולים ולילדים קטנים. אני מפנה מקום לעגלות. כולם מרגישים שהם חלק, ואני לא שואל אף אחד למה הוא איחר. בני הנוער, החיילים, כולם אוהבים להגיע למניין הזה".
במוצאי שבת כותב שיינין בפייסבוק את "חדשות מניין הכותל": מי עלה לתורה, מי היה שליח ציבור, אילו קבוצות התארחו בעיר ובאו לכותל בשבת. "זה מאמץ", הוא מודה. "צריך לזכור מי היה בכל שלב, אבל זה כדאי לי. אנשים אמרו לי שהם נהנים לקרוא ומתחברים לאווירת הכותל דרך הדיווח שלי, ואני שמח בזה".
הוריו של שיינין היו אנשי אצ"ל שגרו בשכונה חרדית. אחיו חובשי כיפות שחורות, אבל הוא עצמו התגייס כאמור לצה"ל וחינך את ילדיו על ערכי הציונות. במניין שלו אומרים תפילה לשלום המדינה באדיקות, אבל במבטא יידישאי. "כשהייתי ילד חזרתי הביתה אחרי התפילה ביום העצמאות, וסבתא שלי – שעטתה מטפחת על כל הראש והמצח – שאלה איפה התפללתי. אמרתי לה: כאן, בבית הכנסת הקרוב. היא שאלה אם אמרו הלל, עניתי שלא. אז היא הגישה לי סידור ואמרה: תפתח, תגיד הלל. זה יום גדול היום. אחר כך היא נתנה לי ממתקים וחגגנו ביחד".
בשובו מהתפילה לביתו שברובע, סמוך לישיבת הכותל, הוא אוסף לא פעם אורחים לא מתוכננים, חיילים בודדים, אנשים שהגיעו לשבת ולא קבעו מקום לאכול בו. "גם זה בא מהבית", הוא אומר. "אמא שלי הייתה מחלקת אוכל לעניי השכונה: בכל יום אחר הצהריים הם היו עומדים בתור בכניסה לבית, וכל אחד היה מקבל ארוחה חמה. יום אחד אבא שלי בא לאכול צהריים בהפסקה באמצע יום עבודה. כשהגיע, הקבצנים לא ידעו שהוא בעל הבית. אמרו לו: אל תעקוף, יש תור. הוא לא התווכח: קנה איזה פלאפל וחזר לעבודה. כשבא בערב הביתה, אמא שאלה אותו למה לא בא לאכול צהריים. הוא סיפר לה מה קרה והוסיף: לא אעליב אותם. שיאכלו, אני יכול להסתדר".
בימי סגר הקורונה הראשון, שיינין נאלץ להתפלל בבית ולכבוש את געגועיו לרחבת התפילה שהייתה סגורה ברובה. "עליתי לגג הבניין", הוא נזכר, "הסתכלתי על הכותל והתפללתי ככה". בחודשי המגפה הראשונים חלה ואושפז. "הייתי במצב קשה. ביום שישי אחד שכבתי בבית חולים, ומסביבי כולם בבגדים אטומים של מחלקת קורונה. אמרתי לרופא: עשה לי טובה, תגיד מה המצב שלי. הוא אמר: אל תיבהל, אבל מצבך חמור ביותר. כשיצא מהחדר אמרתי לקב"ה: עשיתי בחיים שלי הרבה חסד לנפטרים וגם לאנשים חיים, ואני רוצה להמשיך לעשות חסד. תן לי חיים, ביקשתי, אני רוצה לחיות. אחרי השיחה הזאת התחיל שיפור ניכר, ולא עבר שבוע עד שיצאתי מבית החולים. אז גם היום אני ממשיך לעשות, כפי הכוח שלי. להתנדב, לעזור, להיות היכן שצריך אותי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
