מדבררת את עצמה: דובר משרד המשפטים היוצא על תוככי המערכת

לולא פרש משה כהן מתפקידו כדובר משרד המשפטים, השיחה הזו הייתה מתקיימת במועד הגרוע ביותר מבחינתו, ואולי בכלל היה מבקש לדחות אותה עד יעבור זעם. ערב לפני פגישתנו שודר בחדשות 12 הריאיון עם משה סעדה, עד לא מכבר סגן ראש מח"ש, שהשמיע האשמות חמורות כלפי בכירי הפרקליטות ומשרד המשפטים. הוא דיבר על טיוח חקירות וסגירת תיקים, טען שפרקליט המדינה לשעבר שי ניצן היה מוכן להתעלם מעוולות כדי לא לפגוע בחקירת תיקי נתניהו, ואף סיפר שלו־עצמו הוצעו תפקידים בכירים ומשכורות נדיבות, ובלבד שלא יפתח את הפה. הדי הריאיון התפשטו במהירות ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת. כהן, ב־16 שנותיו בתפקיד הדובר, התמודד אומנם עם לא מעט סערות ומתקפות על משרד המשפטים ושלוחותיו, אבל גם עבורו אירוע בסדר גודל כזה הוא יוצא דופן.

נניח שכל זה היה קורה לפני חודש, אני אומר לו, כשהיית עדיין בתפקיד. מה היית עושה? "הדבר הראשון שצריך להבין לגבי דוברות משרד המשפטים הוא שכל מילה שיוצאת באופן רשמי חייבת להיות בדוקה היטב, בנויה על אדנים מוצקים ומתואמת עם כל הנוגעים בדבר", הוא משיב. "כלומר, אם משה סעדה התייחס לכמה וכמה פרשות, זה מחייב את המשרד לבדוק היטב את הפרטים של כל אחת מהן, כדי לא להוציא מידע מטעה. יש מחויבות אך ורק לעובדות ולאמת, שקר לא יכול לבוא בחשבון ככלי עבודה. המשמעות היא שלפני שמוציאים תגובה צריך לקיים תהליך שלם של בדיקת חומרים, מעבר על התכתבויות ישנות ותיאום עם גורמים רבים. אי אפשר סתם לשלוף תגובה מהזיכרון, ולכן תהליך כזה לוקח שעות ארוכות".

ובינתיים הגורמים הבכירים המעורבים בפרשות הללו לא מפעילים לחץ על הדוברות שתוציא כבר תגובה?
"לעיתים יהיו תלונות וטרוניות, אבל ברוב המקרים מדובר בפרשיות משפטיות, ולכן גם הבכירים יודעים שלדיוק יש משמעות מהבחינה המשפטית. להודעה רשמית שלנו שתתגלה כלא מדויקת, או שקרית חס ושלום, יכול להיות מחיר גבוה לא רק בשדה הציבורי, אלא גם אחר כך בהליך המשפטי. בדרך כלל מי שילחצו למהר הם דווקא אנשי הדוברות, שלהוטים להילחם על התחום שהופקד בידיהם".

"משה סעדה קיבל הזדמנות להניח חוות דעת ולשטוח את עמדתו בפרשת ריטמן, אבל ברגע שהגורמים שמעליך קבעו שהתיק לא מצדיק הליך פלילי, אתה צריך לכבד את ההחלטה גם אם אתה בכיר במח"ש. זו המשמעות של מערכת היררכית ומנגנון הכרעה מסודר, שבלעדיהם ישרור כאוס"

והאנשים שסבורים ששמם הוכפש מפגינים קור רוח ונותנים לכם לעשות את העבודה ביסודיות?
"ברור שלאנשים האלה יש רגשות. אם הוטח רפש באדם ספציפי, לא פעם קרה שהוא דרש מהמערכת לגבות אותו ולהגן עליו. לפעמים היו אפילו מריבות. האירוע באום אל־חיראן, שמשה סעדה התייחס אליו בריאיון, הוא כזה בדיוק".

כזכור, בעת פינוי מבנים לא חוקיים באום אל־חיראן בינואר 2017 נדרס למוות השוטר ארז עמדי לוי. שוטרים אחרים שהיו במקום ירו בנהג הרכב הפוגע, יעקוב אבו־אלקיעאן, והרגו אותו. המפכ"ל רוני אלשיך מיהר להודיע שאבו־אלקיעאן ביצע פיגוע דריסה, אך חקירת האירוע העלתה את החשד שאבו־אלקיעאן נורה עוד לפני הפגיעה בשוטר. באחד הערוצים פורסמו דברי אלשיך שהמחלקה לחקירת שוטרים העלימה חומר של השב"כ המעיד שאבו־אלקיעאן אכן היה מפגע. "המפכ"ל מאשים את מח"ש – גוף בתוך משרד המשפטים – בלא פחות מאשר שיבוש חקירה", אומר כהן. "מגה־כותרת, אירוע ענק שהוביל לטירוף במערכת. אנשי מח"ש נעלבו, עלו על בריקדות ודרשו שנפרסם תגובה הולמת. שי ניצן אכן החליט להוציא הודעת גינוי מטעם הפרקליטות, שקובעת שמדובר באמירה חסרת שחר, 'כוזבת ומופרכת בעליל', אבל אנשי מח"ש לא באו על סיפוקם. הם רצו שנחריף את הטון הרבה מעבר לזה, וגם נעלה את הווליום של האירוע. מכאן התפתחה התכתבות בין ראש מח"ש דאז אורי כרמל לשי ניצן, וקטע מתוכה הודלף לימים לטלוויזיה, באופן שלטעמי הוציא את הדברים מהקשרם".

בתכתובת הזו, שחשף עמית סגל ב־2020, קובע ניצן: "אם מתרוממים מעל האירוע ומסתכלים במבט כולל על יחסי הפרקליטות־משטרה, להסלים כעת את המריבה יעשה טוב רק למי שרוצים ברעת מערכת אכיפת החוק, וד"ל. המפכ"ל אכן פעל כאן באופן שערורייתי, אך יש אינטרסים של המדינה שצריך לשקול".

 

"מה שהיה בעצם דיון בשאלת עוצמת הצלצול של הסטירה שצריך להחזיר למפכ"ל בתקשורת הוצג כדיון ביחס לתגובה המערכתית לשיבוש חקירה מצד המפכ"ל", מסביר כהן. "זו דוגמה קלאסית למקרה שבו גורם מסוים במערכת נפגע, אבל בסופו של דבר יש מעליו ממונים שהראייה שלהם מאוזנת, כוללת ורחבה יותר. לפעמים דרגי השטח נפגעים, אבל כמו בכל מלחמה, מה שחשוב הוא לשמור על האינטרס הכולל של המערכת.

"קח את תחום העיתונות – כתב יכול להתאהב בסיפור שלו, ולהיות בטוח שהוא מחזיק ביד את כתבת המאה. אבל העורך לא מתלהב מהסיפור או אפילו שופך על הכתב מי קרח, שלא לדבר על המו"ל, שבכלל לחוץ שהסיפור הזה יזיק לו לעסקים. זו דרכה של היררכיה, ומי שלמעלה הוא זה שמחליט. תהליך דומה מתרחש בגוף שעוסק בקבלת החלטות על תיקים וחקירות. ייתכן שלחוקר יש 'ראיית מנהרה': מול עיניו נמצא רק התיק שהוא עוסק בו, ואולי הוא אפילו רואה צל הרים כהרים. אבל לאדם שמעליו בהיררכיה יש ראייה רחבה יותר, והוא רואה איזונים אחרים".

בדוגמה של כהן, ראיית המנהרה מיוחסת שוב לסעדה. בריאיון לעמית סגל סיפר בכיר מח"ש הפורש על התלונה שהוגשה נגד מפקד להב 433, ניצב רוני ריטמן, בשל הטרדה מינית. פרקליט המדינה דאז שי ניצן והיועמ"ש יהודה וינשטיין החליטו לסגור את התיק – ולטענתו של סעדה, הדבר לא נעשה מסיבות ענייניות, אלא כדי לא לפגוע בחקירות נגד נתניהו. הראייה הרחבה, במשל, שייכת לניצן ולווינשטיין, שלפי כהן מפעילים שיקולים מערכתיים.

"מפכ"ל מאשים את מח"ש בשיבוש חקירה – זה אירוע ענק שהוביל לטירוף בתוך המערכת. אנשי מח"ש דרשו שנפרסם תגובה, וגם כששי ניצן גינה הם רצו שנחריף את הטון. הדיון בשאלת עוצמת הסטירה שצריך להחזיר למפכ"ל הוצג כדיון על התגובה לשיבוש חקירה מצד המפכ"ל"

אני אומר לו שגם הטיעון של סעדה עוסק בראיית מנהרה: לשיטתו שי ניצן מתמקד בתיקי נתניהו, ולא רואה שום דבר אחר. "נכון, זו הטענה,  אבל בסופו של דבר יש היררכיה", הוא טוען. "מח"ש היא מחלקה בתוך הפרקליטות, ובתיקים רגישים מהסוג הזה, ההחלטה מתקבלת אצל פרקליט המדינה. סעדה קיבל הזדמנות להניח חוות דעת ולשטוח את עמדתו, אבל ברגע שהגורמים שמעליך קבעו שהתיק לא מצדיק הליך פלילי, אתה צריך לכבד את ההחלטה גם אם אתה בכיר במח"ש. זו המשמעות של מערכת היררכית ומנגנון הכרעה מסודר. בלעדיהם ישרור כאוס.

"בוא נסתכל על זה רגע מהצד השני, בהקשר של תיקי האלפים. כבר פורסם שהיו במשרד המשפטים עמדות שונות בשאלת סעיפי האישום: שי ניצן חשב שצריך להאשים את נתניהו בשוחד לא רק בתיק 4000, אלא גם בתיק 1000 ובתיק 2000. תאר לעצמך שניצן היה מתייצב ואומר: 'מנדלבליט מושחת. הוא האשים את נתניהו בשוחד רק בתיק אחד, אף שאני כפרקליט המדינה אמרתי שצריך לעשות את זה בכל שלושת התיקים'. מה היינו אומרים במקרה כזה? בדיוק כמו במקרה של ריטמן: היינו אומרים שיש היררכיה, יש אדם שעומד בראש הפירמידה, הסמכות נתונה בידיו וצריך לכבד את זה. אפשר לחלוק על ההחלטה, אבל לצבוע אותה בצבעים אישיים ולהאשים בשיקולים לא עניינים, זה כבר מרחיק לכת. לא נתקלתי בהחלטות שהתקבלו מטעמים לא ענייניים, ואני לא חושב שמישהו שמכבד את עצמו היה נשאר במערכת אם היה רואה התנהלות כזאת".

גופה על המצפון

ההזדהות של כהן עם המערכת שייצג במשך תקופה ארוכה מורגשת גם לאחר שפרש משורותיה. הוא אינו מסתיר את הערכתו הרבה לגורמי המקצוע, ויחד עם זאת יודע גם להצביע על חולשותיהם האנושיות. כצופה מהצד, הוא יכול לנתח בנינוחות נושאים טעונים, אולי אפילו מתוך תחושת הקלה על שאינו צריך עוד לבוסס בבוץ המוטח מכל עבר. "אם ביום מהימים אלַמֵד ייעוץ אסטרטגי, השיעור הראשון יהיה שהחלק הקשה באמת במשבר תקשורתי הוא לא מה שקורה בתקשורת, אלא מה שהמשבר עושה בתוך הארגון פנימה. ארגון בריא מתלכד בעת משבר, ואילו ארגון חולה מתפרק. אנשים מתחילים להאשים זה את זה, וכדובר אתה נמצא בסיטואציה קשה ביותר. אין בעיה עם מחלוקת מקצועית בתוך ארגון, אבל כשזה נהיה אישי, אתה בבעיה".

חילוקי הדעות לגבי תיקי נתניהו הגיעו לעיתונות באמצע התהליך, והמקור להדלפה נמצא בוודאי במשרד המשפטים. זו תופעה בעייתית בעיניך?
"אי אפשר להתכחש לכך שיש הדלפות ממשרד המשפטים ומהפרקליטות. לאנשים יש חברים, לפעמים נוצרים קשרים דרך הרשתות החברתיות, לפעמים נולדת חברות בעקבות מפגש בכנס או כי מתפללים באותו בית כנסת, ובהחלט יכולים לזלוג דברים. אבל בוא נגיד שכאשר המוטיבציה להדלפה היא ברורה, ברוב המקרים יהיה אפשר לדעת מי המדליף – גם אם לא יוכלו להוכיח את זה משפטית, או אפילו בדין משמעתי. הרוב הגדול של האנשים שעבדתי איתם היו נאמנים למערכת, ולא נהגו להדליף.

"אחת הבעיות המרכזיות שהתקשיתי להתמודד איתן הייתה ציטוטים של 'גורמים' שמובאים בתקשורת בעילום שם. אתה לא יכול לדעת אם אלה אמירות אמיתיות, או שהעיתונאי מסלף או מנפח משהו מהרהורי ליבו כדי לשרת אג'נדה כזו או אחרת. מיהו אותו 'גורם משפטי'? הרי יש אלפיים איש בפרקליטות, אז לך תדע. הייתה לנו מדיניות, שאנחנו לא מגיבים לציטוטים של גורמים אנונימיים, גם כשחטפנו אש בגין התבטאות שנדבקה אלינו. דיברנו עם עורכים, אבל שום דבר לא עזר. בעיניי זאת פרקטיקה עיתונאית פסולה, שצריכה לעבור מן העולם".

פרקליטים לא משוחחים עם עיתונאים?
"אם פרקליט מקבל שיחת טלפון מעיתונאי, אני לא מצפה שיטרוק לו בפרצוף. שיענה בנימוס, אבל אם העיתונאי מנסה להוציא מידע, הפרקליט אמור להסביר לו שהוא לא מדבר מאחורי הגב של הדוברות, כי יש יחסי אמון בתוך המערכת. פה ושם יכול לקרות שעיתונאי עובד על כתבה וחסר לו פרט אחד קטן להשלמת התמונה, ובמקום לעשות את כל הסיבוב הרשמי הוא מרים טלפון לאיזה גורם במשרד המשפטים ומבקש 'תאשר לי רק את הפרט הזה', או 'תן לי רקע נקודתי'. אבל אני לא מכיר התנהלות כזאת כשיטת עבודה".

הדלפה מישיבה מכרעת על תיקי נתניהו היא "רקע נקודתי"?
"היו כמה מקרי הדלפה של דעות ועמדות מתוך הדיונים, ואני יכול להעלות בדעתי אינספור מוטיבציות של גורמים שונים להוציא פרטים כאלה. גם דבר קיומו של משא ומתן להסדר טיעון בתיקי נתניהו דלף בשלב מסוים, ועד היום אני לא יודע לקבוע בוודאות מאיפה זה יצא ומאיזה אינטרס. אני ממש לא בטוח שזה הגיע מתוך המערכת. שוב, הדלפות קיימות, אבל אלה אירועים נדירים".

ויש ניסיון להתמודד איתן? להבין מי אחראי להן?
"אני כדובר לא ממונה על סתימת פרצות להדלפות. הן יוצרות לי בעיות: בעקבותיהן מגיע גל פניות של עיתונאים, ואני לא יכול לענות עליהן כל עוד אין למערכת עמדה מגובשת בנושא. שים לב שרוב המידע מודלף באופן חלקי ומגמתי, ובדרך כלל המטרה היא להועיל לצד השני, ולתמוך בכל מיני יחסי גומלין בין כתבים לסנגורים".

נשים את הדברים על השולחן: הטענה היא שהפרקליטות עובדת בשני רבדים. יש רובד גלוי, כלומר הודעות דוברות רשמיות שמופצות לתקשורת, ויש רובד סמוי – תדרוכים פרטיים, הדלפות והעברת מידע מהמערכת לתומכיה בעיתונות או ברשתות החברתיות.
"אני כדובר והדוברות שתחתיי לא עשינו שום טריקים ושום שטיקים. לא רק כי זה עלול לגרום לסכסוכים בינינו ובין הכתבים, שיטענו לאיפה ואיפה, אלא כי בסופו של דבר על כל פעולה של הדוברות אני צריך להיות מסוגל לתת הסברים לשר, למנכ"ל, למבקר המדינה ואפילו לנציב תלונות הציבור על נציגי המדינה בערכאות. יותר מכך, אם יוצאת מהדוברות הודעה לעיתונות שלא כדין, אני יכול לסבך את המדינה מבחינה משפטית וגם לחטוף תביעה ברמה האישית. דברים כאלו התרחשו כשמישהו סבר שאסור היה לנו לפרסם שהוגש נגדו כתב אישום. אלה היו ההנחיות שנתתי בכתב ובעל פה לכל העובדים, ואופן ההתנהלות של הדוברות היה זהיר ביותר".

שלא תטעו: לדוברות משרד המשפטים, כמו מקבילותיה בגופים אחרים, יש כלים נוספים מלבד הודעות לעיתונות שיוצאות בתפוצה רחבה. אחת הדרכים השימושיות להעברת מידע היא תדרוכים. "זהו כלי חשוב ולגיטימי", אומר כהן. "יש הרבה מקרים שאינם מתאימים להוצאת הודעה יזומה ופורמלית לכלל התקשורת, אבל כן מצריכים העברת מידע לכתב.

"נניח שתוכנית תחקירים מכינה כתבה על תיק אונס של קטינה שהסתיים בעונשים קלים, ואפילו ראיינה את ההורים הכועסים. בתוכנית טוענים שהתיק נסגר משיקולים לא ענייניים, וקובעים שהפרקליטות מטייחת מקרים ומפקירה את המתלוננות. הדובר שמקבל את הפנייה נכנס לתיק, ומגלה שיש פרטים נוספים שהכתב וההורים בכלל לא יודעים. נניח, שבמגזר של אותה קטינה, אם יהיה צל צילו של חשד שהיא הייתה מעוניינת בקשר או שיתפה פעולה באירוע, היא עלולה להירצח. ונניח שהגורמים שטיפלו בתיק יודעים שיש קושי לשלול אפשרות כזו, אבל ההורים והכתב לא יודעים זאת.

"ואז עולה הדילמה – אם אוציא את המידע הזה באופן פומבי כדי להגן על המערכת, אפיס אומנם את דעתו של הציבור, אבל התוצאה עלולה להיות שתהיה לי גופה על המצפון. אם לא אגיב הנערה לא תהיה בסכנה, אבל לפרקליטות יהיה דימוי של גוף אטום וערל לב.

"אלו דילמות יומיומיות, ואחת הדרכים להתמודד איתן היא תדרוכי רקע. לדעתי אין פסול בכך שאשב עם עיתונאי שיש לי איתו יחסי אמון, ואסביר לו בקווים כלליים את השיקולים, בלי לחשוף כמובן מידע סמוי, כשהמטרה היא לסכל פרסום שגוי. כך הוא יבין פחות או יותר מה הרקע לדברים, ואז בזהירות המתבקשת ייגש למלאכתו ויעשה אותה כפי הבנתו. זו תמיד הייתה הציפייה שלי מעיתונאים: כתוב מה שאתה רוצה, אבל לפני ששופכים דם של מישהו, תן הזדמנות להסביר איך הדברים נראים מהצד שלנו".

אבל לפעמים זה לא רק תדרוך נקודתי מאחורי הקלעים. כשהפרקליטות מותקפת, בכיריה לשעבר מתייצבים באולפנים ונדמה שהם קוראים מתוך דפי מסרים חריפים שהועברו להם מתוך המערכת.
"אם מישהו אומר לי שהוא עומד להופיע בפאנל טלוויזיוני שיעסוק למשל בפרשת זדורוב, ומבקש שאפנה אותו למידע שפרסמנו, אני לא רואה פסול בלתת לו את המידע הזה גם אם אין לו תעודת עיתונאי. בנושאי משפט מראיינים היום גם אנשים שהם לא כתבי משפט, ואין שום סיבה שלא אוכל לסייע להם להיות מדויקים יותר באמצעות חומר גלוי שפורסם כבר. מה שכמובן אסור לעשות הוא להעביר חומרים ראייתיים שלא נחשפו בפני ההגנה או בית המשפט. זה מידע מוכמן שאני לא אוציא לאף עיתונאי, פאנליסט או לשעברניק שמצייץ ברשתות החברתיות. לפעמים אני מנוע מלחשוף מידע שהיה גורם לציבור להבין למה התקבלה ההחלטה שהתקבלה – אבל אלו כללי המשחק. זו עבודה מקצועית עם תהליך סדור, לא תוכנית ריאליטי".

הפגנה שומטת לסתות

משה כהן (46) נולד למשפחה ציונית־דתית ירושלמית. "היינו בית מפד"לי, האחים שלי למדו בבתי ספר דתיים ובישיבות תיכוניות", הוא מספר. "גם אני למדתי בבית ספר יסודי דתי, אבל אחר כך החלטתי לעבור לתיכון חילוני". אחרי השירות הצבאי התנתק מהעולם הדתי, אבל בשנים האחרונות המגמה השתנתה. "השתתפתי במשלחת ישראלית לאושוויץ, במסע שנגע לי עמוק בלב. כשהיינו שם, סמוך לאחת המשרפות, מישהו הציע לי להניח תפילין. בקושי זכרתי איך עושים את זה, אבל התחושה הייתה חזקה, ומאז אני מניח תפילין יום־יום, כבר 12 שנה. כיום אני מגדיר את עצמי מסורתי. אני הולך לבית הכנסת בשישי בערב ובשבת, ולא נוסע בשבת".

בתיכון למד במגמת מזרחנות, וממנה המשיך לשירות צבאי ב־8200, שליטש את שליטתו בשפה הערבית. אחרי השחרור נכנס לתחום התקשורת ועבד כתחקירן בדסק הערבי של רשות השידור, תחת אהוד יערי. בהמשך קיבל את תפקיד כתב השטחים ברשות השידור, וסיקר את האינתיפאדה השנייה. במקביל למד משפטים באוניברסיטה העברית, ושם גם פגש את מי שהיום היא אשתו ואם שלושת ילדיו. בתום הלימודים עזב את עבודתו ככתב, והחל התמחות כתובע פלילי בפרקליטות מחוז ירושלים. "חשבתי שאהיה עורך דין, אבל אחרי ההתמחות חזרתי לתקשורת, כי במעריב חיפשו כתב משפט ארצי", הוא מספר.

"אם מישהו אומר לי שהוא עומד להופיע בדיון טלוויזיוני שיעסוק בפרשת זדורוב, אין פסול בלתת לו מידע גם אם אין לו תעודת עיתונאי. אין סיבה שלא אוכל לסייע לו להיות מדויק יותר בעזרת חומר גלוי שפורסם כבר"

בהמשך עמד כהן בראש מערכת החדשות של מעריב בירושלים, עד שב־2006 הגיעה התפנית המקצועית הבאה. "דובר משרד המשפטים עזב, ולהפתעתי פנו אליי והזמינו אותי להיפגש עם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ועם פרקליט המדינה ערן שנדר. עד היום אני לא יודע למה בדיוק זה קרה. הם הכירו אותי ככתב משפטי שיש לו גם הסמכה כעורך דין – דבר שלא היה נפוץ אז – ואולי גם התרשמו מהסיקור ההוגן. הנטייה הראשונית שלי הייתה לסרב, כי תפסתי את עצמי כעיתונאי ולא הערכתי במיוחד את מי שעוסק בדוברות. אבל אז התייעצתי עם העורך הראשי של מעריב בימים ההם, אמנון דנקנר, והוא אמר לי שיש הזדמנויות שאסור להחמיץ. שיש לי אפשרות נדירה לראות מבפנים את המערכת שנתפסה בזמנו כסגורה ותופרת תיקים עוד יותר מכפי שהיא נחשבת כיום. עוד באותו הערב חזרתי אליהם ואמרתי שאני מקבל את ההצעה".

את טבילת האש שהמתינה לו כמעט מיד עם כניסתו, הוא לא ישכח לעולם. "באותו חודש היו לנו שני אירועים מכוננים – פרשת קצב ופרשת רמון. הרגשתי כמו ילד שנכנס לכיתה א' ומיד מפילים עליו לא את בחינות הבגרות, אלא את בחינות הגמר לתואר השני. ובמקרה הזה – תיק של נשיא המדינה, ותיק של שר המשפטים המכהן, שהיה אדם חביב לבריות. הכרתי אותו כעיתונאי ובאופן אישי כאב לי הלב עליו, ואני יודע בוודאות שכך גם הרגישו פרקליט המדינה דאז ערן שנדר והיועץ מני מזוז. כשרמון נכנס לתפקיד חשבו שהוא ייתן למערכת שדרוג רציני מבחינת תקנים ומשאבים, אבל בסוף הוא הסתבך עם האירוע המיותר ההוא.

"כטירון בתחום הדוברות אתה עושה טעויות, ובפרשת קצב אני יכול לומר שיש דברים שנעשו באופן לא נכון, ואני מצטער עליהם. לדוגמה, המשבר התקשורתי הגדול סביב עסקת הטיעון". במהלך חקירת הנשיא דאז העריך היועמ"ש מזוז שיהיה קושי להוכיח את עבירת האונס, ולכן הציע עסקת טיעון שבמסגרתה יודה קצב בעבירות קלות יחסית, ויוטל עליו עונש מאסר על תנאי בלבד. מתוקף החובה החוקית לעדכן את המתלוננות, זימנה אותן הפרקליטות כדי לספר להן שמתגבש הסדר כזה. "המידע דלף לעיתונות, אבל היינו נעולים אז בקונספציה שאסור בתכלית האיסור לומר ולו חצי מילה על כך שנשקל הסדר טיעון – לא בתדרוך ובטח לא בהודעה רשמית. הנימוק היה שמידע כזה עלול לפגוע ביכולתו של הנאשם להתגונן, כי הנה מתגלה שהוא מוכן לכאורה להודות בחלק מהאשמה.

"הלכנו עם התפיסה הזו עד הסוף, גם כשכתבים עמדו בפתח הבניין ושידרו את הידיעה על ההסדר המתגבש, ואפילו הסנגורים לא הכחישו. היה מבול של פניות מהתקשורת, אבל התעקשנו להיות צדיקים יותר מהאפיפיור, והחלטנו על דעת היועץ המשפטי לממשלה שאנחנו מכבים טלפונים. בבוקר קמנו לעיתונים זוועתיים, לכותרות ראשיות על 'ביזיון'. זה היה האירוע התקשורתי הכי קשה של משרד המשפטים עד היום, לדעתי. אחר כך גם הייתה הפגנה נגד ההחלטה. היינו בטוחים שיבואו לכל היותר כמה מאות אנשים והגל יעבור, ופתאום שמענו שהגיעו לשם 20 אלף איש, והלסת שלנו פשוט נשמטה".

היום, משוכנע כהן, דבר כזה לא יכול לקרות. "למדנו הרבה מהאירוע הטראומטי הזה, מזוז שינה את הגישה שלו. הכתבות המפרגנות שקיבל בסוף הקדנציה שלו – אחרי שבפרשת קצב העיתונות שחטה אותו – הגיעו בזכות עבודה שיטתית, ובזכות זה שהוא הסכים לפתוח את הדלת, להשקיע בהסברה ולהיות בקשר עם עיתונאים. במשרד השתרשה ההבנה שאי אפשר ללכת עם הראש בקיר, שצריך להיפגש עם התקשורת, להסביר בפומבי מה אפשר, וכשזה לא אפשרי – להשתמש בשיחות רקע, כנהוג מול כתבים צבאיים. רק ככה אפשר לאזן מעט את הביקורת, ולא לייצר משבר שקשה לצאת ממנו.

"משבר תקשורתי הוא כמו כדור שלג. החוכמה היא לעצור אותו מראש, ולא לנסות להילחם בו כשהוא כבר מתגלגל באופן כאוטי. הרבה מההצלחות שלי כדובר היו במקומות האלה, שגלויים פחות. הוצאת התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק, או ההחלטה בעניין השוטר שירה בסלומון טקה (השוטר הואשם בעבירה "קלה" יחסית, של גרימת מוות ברשלנות – ג"ד), אלה היו אירועים בעלי פוטנציאל נפיצות, אבל הם עברו בלי לעורר מהומות בזכות עבודת דוברות נכונה והכנה מדוקדקת מראש, עם תיאומים מורכבים".

בין האיומים לתלונות

אבל נדמה שגם עבודה יסודית של מערך דוברות מקצועי לא תוכל לעצור את השחיקה המתמשכת באמון הציבור בפרקליטות. סקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בינואר הראה ש־52 אחוז מהיהודים בישראל סבורים שהפרקליטות פועלת רק או בעיקר משיקולים פוליטיים. פילוח לפי גיל הראה שמקרב הצעירים בני 18 עד 34, רק כחמישית סבורים ששיקולים מקצועיים הם שמנחים את הפרקליטות. בשיח הציבורי נשמעות לא מעט מתקפות על הפרקליטות, וראשיה מואשמים בתפירת תיקים ובגדיעת קריירות פוליטית. כהן אומר שלא מדובר בעניין חדש.

"הפרקליט אורי קורב הוקלט כשאמר שצריך להסביר לשופטים כמו שמסבירים לחמורים. גורם פוליטי שקשור לאולמרט העביר את הקלטת לידיעות אחרונות ולערוץ 2, והם הוציאו את זה בבום. אמירה לא מוצלחת הפכה למגה־אירוע"

"מתקפות כאלה היו תמיד", הוא טוען. "אני חושב שעליית המדרגה העיקרית הייתה סביב תיק דרעי. התנהל אז מסע שלם של הלהטת יצרים, והפרקליטות התחילה לסבול מירידה באמון הציבור. בהמשך היו פרשות נוספות, כולל תיק אולמרט בשלביו הראשונים. ביקורת חריפה נמתחה על העדות המוקדמת של משה טלנסקי", הוא מזכיר את ההחלטה לגבות עדות מוקדמת מהעד המרכזי בפרשת "מעטפות הכסף" עוד בשלב החקירה, מחשש שיעזוב את הארץ. "גם במהלך המשפט עמד לרשותו של אולמרט מערך שלם של דוברות ויחסי ציבור, שניגח את הפרקליטות באולפנים ערב אחר ערב. אריות התקשורת היו לגמרי בעדו, נתנו לו גב ותקפו את הפרקליטות על כך שעשתה צעד פזיז, לטענתם. פרקליט המדינה דאז משה לדור הוצג כמופרע. אני זוכר שיחות עם עורכים ועיתונאים שדיברו בלשון הזאת.

"כשהעיתונות נגדך, היא הופכת כל זבוב לפיל. הייתה למשל הקלטה של אורי קורב – הפרקליט שייצג את המדינה במשפט אולמרט – כשהוא מסביר לסטודנטים איך להופיע בבית המשפט. קורב השתמש בביטוי לא מוצלח, ואמר שצריך להסביר לשופטים כמו שמסבירים לחמורים. גורם פוליטי שקשור לאולמרט העביר את הקלטת הזאת לידיעות אחרונות ולערוץ 2, ודאג לתיאום ביניהם: רגע לפני תחילת שלב ההוכחות הם הוציאו את זה בבום גדול, בכותרות הראשיות של גיליון סוף השבוע ושל מהדורת החדשות הנצפית של שישי בלילה. כולם עסקו בזה. לקחו אמירה לא מוצלחת והפכו אותה למגה־אירוע, כותרת ראשית שמפמפמים שוב ושוב, כאילו איראן שיגרה פצצת אטום על ישראל. אני לא טוען שהסיפור לא ראוי לפרסום, אבל אני משוכנע שהוא יצא מכל פרופורציה, והועצם באופן מלאכותי במטרה למקסם את הנזק".

פרשת אולמרט, אומר כהן, מוכיחה שגם כאשר נשמעים גינויים, הפרקליטות צריכה להמשיך בדרכה. "בסוף כיוון הביקורת התהפך, ובעיניי זו החוכמה – להבין שהרעשים והפיצוצים הם מסיחי דעת שנועדו לגרום לתביעה ולשופטים להסתכל הצידה. אסור להתפתות לזה: צריך להישיר מבט קדימה, ולהבין שבעוד שנתיים או שלוש, כשהסיפור ייגמר ויישפט בפרספקטיבה היסטורית, תיזכר רק האמת. בעתיד אף אחד לא יזכור מי הופיע ערב־ערב באולפנים וירה אש צולבת על הפרקליטות. אני זוכר את האנשים הללו, אבל הציבור לא. זוכרים רק מה הייתה ההכרעה".

ומה שהיה נכון במקרה של אולמרט תקף מבחינתו גם היום. "אתה חושב שבתיקי נתניהו, הפרקליטות לא הבינה שהיא הולכת לכמה שנים של חבטות מצד תומכיו וכלי התקשורת שמזוהים איתו? בסוף הכול נשטף. אם עובדים בצורה עניינית, המערכת לא תיפגע באופן בלתי הפיך. ברגע שתעבוד באופן לא ענייני, ותעשה דברים שאסור לעשות, ותוציא חומרים שאסור להוציא – שם אתה נעשה פגיע. לכן חשוב להקפיד על התהליך, גם אם בתיקים מסוימים המשמעות היא שלוש שנים של שחיקה".

בתיקי נתניהו אתם דווקא נהנים מתמיכה של התקשורת המרכזית.
"לדעתי, המיינסטרים מסקר את המשפט בצורה עניינית. ברור שיש לנתניהו יריבים רבים באולפנים האלה, אבל זה מתאזן מול כלי תקשורת שמזוהים איתו לחלוטין. חלקם חד־צדדיים באופן שאני לא יודע אם אפשר לומר שזו תקשורת, והם יורים על הפרקליטות יום־יום וכותשים את התדמית שלה באופן עקבי ויסודי.

"יכול להיות שיש מגמה של ירידה באמון בפרקליטות, אבל לא הייתי קופץ למסקנות על בסיס סקר אחד או עיתון שמורח בכותרת הראשית את הנושא הזה – ואני יכול רק לנחש מה האינטרס מאחורי כותרת כזו. צריך להזמין מחקר מקצועי, לפנות לגורמי אקדמיה שיבחנו את הדברים, להבין איפה בעיות המהות ולבנות תוכנית מקצועית לשיפור האמון. מכיוון שלמשרד המשפטים יש משאבים מוגבלים, זה לא נעשה עד היום. היועצת המשפטית החדשה, גלי בהרב־מיארה, הצהירה שבכוונתה לעסוק בכך, ואני חושב שזה צעד מבורך.

"מה שכן, גם בעין בלתי מזוינת אפשר לראות שכאשר הפרקליטות עוסקת בתיקים שיש להם השלכות פוליטיות, היא מוצאת את עצמה בשדה מוקשים מטורף. גורמים בעלי עוצמה תקשורתית מאשימים אותה בהטיה פוליטית, דבר שהוא רע מאוד. אם הייתי שר המשפטים, הייתי שוקל לקבוע שתיקים כאלו לא ינוהלו בפרקליטות הכללית, אלא יוקם עבורם מנגנון נפרד של תובע מיוחד או משהו כעין זה.

"לתיקים של נבחרי ציבור יש מאפיינים מיוחדים. יש סביבם הרבה רעשים וגם הרבה אמוציות מצד קהל שמרגיש שפגעו במנהיגו. אין דרך לנטרל את הדבר הזה, אלא אם כן אתה מוכן שהתביעה לא תהיה מאופקת וסולידית בהתנהלות התקשורתית שלה. לא הייתי רוצה לחיות במדינה שבה התביעה משתוללת בתקשורת נגד נאשמים וחשודים. בנוסף לכך, בתיקים כאלה צריך קפדנות מיוחדת וכתפיים רחבות כדי לספוג ביקורת ארסית".

אין בפרקליטות בעיות מהותיות שצריך לטפל בהן?
"ודאי שיש. אין מערכת בלי בעיות. בכל פעם שמתקבלת החלטה בפרקליטות, יהיה מי שיאהב אותה ויהיה מי שלא. ואני בטוח שיש גם טעויות. לשם כך נועד ההליך השיפוטי, לא הפרקליטות קובעת אם אדם אשם או זכאי. אבל עוד לא פגשתי נאשם, בטח לא של צווארון לבן, שבא ואמר 'כן, זה מגיע לי'. בלימודי המשפטים, כשמדברים על הנושא של הודאות שווא, מרבים לצטט את האמרה התלמודית ש'אין אדם משים עצמו רשע'. אני חושב שהמשפט הזה מבטא גם את הרעיון שאדם שמעד ונתפס לא רואה בעצמו רשע ומושחת. על פי רוב הוא ימצא צידוקים והסברים לכך שפעל כפי שפעל. יש לזה גם ביסוס במדעי הקרימינולוגיה. אין אדם שאומר לעצמו שהוא מנוול. כל אחד מספר לעצמו סיפור – שזו הייתה רק טעות טכנית, שניפחו משהו, שנטפלו רק אליו".

יהיה מי שיגיד שגם הפרקליטות תמיד תמצא לעצמה הסברים ותירוצים, העיקר לא להודות בהתנהלות מושחתת. לחלופין, אולי צדק המשנה ליועמ"ש לשעבר רז נזרי כשאמר שבפרקליטות אין שחיתות אבל גם אין יכולת להודות בטעויות.
"לפרקליטות יש דימוי של גוף שלא אוהב ביקורת, אבל בפועל יש כיום מוסד מסודר של ביקורת על הפרקליטות – נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות. השופט בדימוס דוד רוזן, שעמד בראשו עד לאחרונה, עשה עבודה יעילה מאוד והצביע על ליקויים שבאמת תוקנו בהמשך. תיאורטית היה אפשר לשפר את הדימוי של הפרקליטות באמצעות הרחבת הסמכויות של גופי הביקורת, אבל צריך לדעת שיהיה לזה מחיר. תחשוב למשל שיאפשרו למבקר להתערב בתיק בעודו תלוי ועומד. התוצאה תהיה שהפרקליט שמנהל למשל את תיק 512 מול ארגוני הפשיעה, ואתה צריך אותו חד, מרוכז ושוחה בעשרות אלפי מסמכים של חומרי חקירה, וגם ככה יש איומים עליו ועל משפחתו – יצטרך תוך כדי זה להתמודד גם מול מאות תלונות של עורכי הדין, שינסו להתיש אותו באופן אישי. אנחנו עלולים להגיע לכך ששום פרקליט לא ירצה לקחת תיקים כאלה. גם ככה פרקליטים רוצים את זה כמו שהם רוצים עקירת שן. יש אכיפת חוק שצריך לנהל, והשליחים שלך במלחמה הזו חייבים לקבל גב.

"ייתכן שצריך יותר שקיפות, שצריך לבנות רפורמות שיאפשרו יותר אמון. אולי יותר תחלופה ושינוי בכוח האדם. יש הרבה רעיונות לשיפורים ולתיקונים, אבל אסור להגיע למצב שהפרקליטות תאבד את עצמאותה. השיקולים שלה צריכים להיות מקצועיים נטו, תוך רגישות מסוימת לנושא של מראית העין".

יש משהו שצריך לשנות מבחינת דוברות?
"לפרקליטות אין דוברות, וזו בעיה. אחד הגופים העוצמתיים, ואולי המוסד המושמץ ביותר במדינה – אין לו דוברות משלו, וקולו נשמע רק דרך דוברות משרד המשפטים. זה מצב פגום שגורם נזקים. תחשוב איך המשטרה הייתה נראית אילו הייתה מדובררת דרך המשרד לביטחון הפנים, איך צה"ל היה נראה אילו היה מדוברר דרך משרד הביטחון. אם העצמאות של הפרקליטות ושל הייעוץ המשפטי חשובה למילוי תפקידם, צריך להיות להם מערך דוברות משל עצמם. הצלחנו להגיע למצב שקרוב לזה. לפרקליטות יש דובר, אבל הוא כפוף ומסונף לדוברות המשרד, ודובר המשרד צריך לתת דין וחשבון לשרים ולמנכ"לים. נזהרתי כל השנים לא לתת להם להתערב בדוברות של ענייני התביעה, ובכל זאת המצב מייצר מתחים רבים, ויש לו אפקט מצנן".

עידן טשטוש הזהויות

ב־16 שנותיו בתפקיד הספיק כהן לבנות למשרד המשפטים מערך דוברות מרשים. מה שהתחיל בדובר אחד עם שלושה עוזרים הפך למחלקה שלמה עם שלוחות בכל המחוזות ודוברים של אגפים ויחידות. בתקופה הזו הספיק כהן לעבוד עם עשרה שרי משפטים, לא כולל נתניהו ובני גנץ שהחזיקו בתיק לתקופות ביניים. "היו שרים ידידותיים למערכת, שהרגשתי שנותנים רוח גבית או מתערבים כמה שפחות", הוא מספר. "מצד שני, היו גם שרים עוינים למערכת".

 

מי נחשב עוין?
"אמיר אוחנה כשר המשפטים עשה מסיבת עיתונאים במשרד ודיבר על פרקליטות שבתוך הפרקליטות, ועל כך שתופרים תיקים ומערבים שיקולים פוליטיים. דוברות המשרד צריכה לתפקד בתוך הדבר הזה, כשמצד אחד היא כפופה לשר ולמנכ"ל, ומצד שני היא צריכה איכשהו לשמור על מערכת יחסים עניינית ומאוזנת עם כל הגורמים הרלוונטיים, ולהמשיך לתפקד כגורם המקשר בין העיתונאים להנהלת הפרקליטות. זה מצב בלתי אפשרי, אבל אני שמח שאף פעם לא לקחתי אותו למקומות אישיים. היחסים האישיים שלי עם כל השרים, כולל אוחנה, היו תמיד טובים. החוכמה היא לזכור ש'שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו'".

עם השרה איילת שקד היה קל יותר?
"עם שקד הסתדרתי יפה מאוד. היא בעלת רמה אישית גבוהה ביותר, אפילו יוצאת דופן. כשבאתי לטעון בפניה בכל מיני עניינים היא תמיד הקשיבה, וגם קלטה את הסיפור אחרי הסבר אחד. היא מהשרים היעילים יותר במשרד המשפטים, יודעת לעבוד".

 

וגדעון סער?
"ענייני מאוד. התרשמתי שהוא יודע שלא יהיה לו יותר מדי זמן במשרד המשפטים, ולכן הוא בא מהבית עם תוכנית סדורה משלו, ובזה הוא עוסק. כשהייתה לי הזדמנות לדבר איתו על רעיונות ומחשבות שלי, ראיתי שהוא רושם לעצמו נקודות במחברת, והתרשמתי שהוא מקשיב. אבל מה סער באמת חושב ורוצה לעשות – אף אחד לא יודע. הוא אדם סגור, ואותי הוא בטח לא שיתף בתוכניות".

העיתונות הישראלית היום שונה מזו שעבדת מולה כשנכנסת לתפקיד?
"העיתונות השתנתה מאוד. קודם כול היא גדלה מאוד, ויש המון כלי תקשורת חדשים. העיתונאים מצייצים ידיעות בטוויטר, באופן שמשנה לגמרי את לוחות הזמנים לתגובה, אם בכלל חשבו לפנות. נורמות של פעם, של הפרדה בין דעה לעובדה, כמעט עברו מן העולם. יש גם מנות גדושות של שיח אלים ומחנאות, בין העיתונאים לבין עצמם. תופעה נוספת היא טשטוש זהויות: אנשים שמגדירים את עצמם אקטיביסטים חברתיים, מקימים אתר שנראה כמו דף חדשות, ובשלב מסוים גם מבקשים הכרה כעיתונאים. זה מעורר דילמה, איך להתייחס לגופים הדו־מהותיים האלה. יכול להיות עיתונאי שחושף שראש ממשלה מסוים קיבל עטים, ואז הוא מגיש תלונה ליועץ המשפטי לממשלה, ובמקביל ממשיך לסקר את השתלשלות התלונה שלו, וגם מגיש שאילתות לדוברות, וזה נראה לו טבעי. ואני שואל את עצמי איך להתייחס אליו – כעותר, כמתלונן או כעיתונאי שמסקר אירוע?

"בשנים האחרונות זה החריף. אתה יכול לראות בעצמך מה הולך באולם של משפט נתניהו. מלבד העיתונאים הקלאסיים, יש גם כל מיני תופעות של העידן החדש – 'אולפנים פתוחים' בטוויטר, או דיווחים שבאופן גלוי מטרתם לעזור למנהיג הפוליטי לצאת זכאי. גם זה יוצר דילמה: אם תתעלם מהאנשים האלה, הם ישתוללו בפרסומים שלהם ולא תהיה לך שום הזדמנות להסביר או להגיב כשצריך. מצד שני, אם כן תתייחס אליהם, הם בעצם יקבלו לגיטימציה, וברוב המקרים עדיין ישתוללו בפרסומים. זה לא רק בצד שבעד נתניהו, אלא גם בצד השני. יש גורמים שפועלים מטעם עצמם או בשם איזה גוף אקטיביסטי, בלי מערכת מסודרת מאחוריהם, ויוצאים באופן מובהק נגדו.

"אין משנה סדורה לדילמות כאלה, כי אלו תופעות של הזמן החדש. בשורה התחתונה קבעתי שאם דף פייסבוק פופולרי שיש לו כמה אלפי עוקבים פונה אלינו ומבקש תגובה לדברים שהוא עומד לפרסם, אני אנצל את הבמה ואגיב. לכן גם פתחנו חשבונות פייסבוק וטוויטר למשרד המשפטים ולפרקליטות, כדי שבמקרה של פרסומים ברשת נוכל לפרסם את העובדות, לטובת מי שרוצה לדעת את האמת".

סיפרת לי שאחת הסיבות לעזיבה שלך היא שהמאבק עבר לרשתות. מבין השורות אפשר היה להבין שבמשרד המשפטים לא יודעים איך להתמודד מול זה.
"אין למשרד המשפטים מענה אמיתי לכאוס התקשורתי שמתחולל ברשתות. זה תלם לא חרוש שצריך לפתח לגביו תורת לחימה. כשאתה מדברר נושאים משפטיים וחלות עליך הגבלות משפטיות, אתה לא יכול להתמודד מול הג'ונגל הזה, שבו אמת ושקר משמשים בערבוביה, וגורמים רבים מבקשים להלעיט את הציבור במידע מגמתי ומסולף. צריך להשתמש בכלים הדיגיטליים כדי שלציבור יהיה איפה לקרוא את העובדות המדויקות ואת התשובות המוסמכות. זה הסיפור – מידע מוסמך, אל מול בליל של פרסומים חלקיים ולעיתים קרובות כוזבים".

ובאופן אישי, מה התוכניות שלך הלאה?
"כרגע אני בפסק זמן. יש לי תקופת צינון רשמית מעבודה בתקשורת בשנה הקרובה, ולכן לא אוכל לחזור לעיתונות שממנה באתי. כרגע אני מקים חברת ייעוץ שתתמחה באסטרטגיה וייעוץ תקשורתי, בדגש על אירועים שקשורים בתחום המשפטי. במקביל הראש שלי פתוח להצעות מעניינות, בעיקר במגזר הציבורי. אהבתי מאוד לעבוד בשירות המדינה, כי מה שמעניין אותי זו פחות המשכורת, ויותר תחושת הערך והידיעה שאני משרת את הציבור".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il