האיש שלא בחל בשימוש בחומרי נפץ: מיומנו של טרוריסט עברי

מעט מאוד אנשים בישראל זוכרים ליעקב חרותי את עברו הטרוריסטי, אבל בארצות הברית עדיין חוששים ממנו. מסרבים לתת לו ויזה בגלל הרפתקאות המאסר שלו כאן בשנות החמישים. אולי גונבה לאוזנם השמועה שהאיש טייס חובב, והם קצת רגישים לטייסים מאז יירוט מגדלי התאומים. לא עזרו ההסברים שהוא נכלא בשעתו על רקע פעילות אנטי סובייטית. "ניצחון הפקידות על השכל הישר במעוז הדמוקרטיה", כך מסכם חרותי באוטוביוגרפיה הטרייה שלו את הפרשיונת הזו, ונותן לקורא להבין שאינו מצטער כל כך על סגירת שערי אמריקה בפניו. אולי הוא אפילו גאה קצת בחשש האמריקני ממנו.

היו זמנים שגם מדינת ישראל חששה מאוד. הממונה על שירותי הביטחון, איסר הראל, הטריח את עצמו אישית לבית המשפט כדי לוודא שחרותי לא יקבל חופשה מהכלא לרגל לידת בתו. זאת הייתה ההופעה הפומבית הראשונה של הראל. "האיש המסוכן ביותר במדינה", הוא צוטט למחרת בכותרת "העולם הזה" (14.8.1957). כעבור עשרות שנים פרסם הראל ספר שבו הצדיק את יחסו החמור לחרותי ולשותפיו. "די בפעולת טרור של שניים־שלושה קנאים כדי להזיק למדינה", הוא כתב ב־1985, כשהיה כבר ידיד טוב מאוד של אחד מבכירי הקנאים הללו, הלא הוא יעקב חרותי עצמו. עיניו של חרותי נוצצות בדברו על הראל המנוח.

מישהו פוצץ מטען נפץ גדול מאוד בבניין הצירות הסובייטית בשדרות רוטשילד בתל־אביב. שלושה אנשים נפצעו, ובהם קלאודיה ירשובה, אשת הציר הסובייטי פבל ירשוב. בו ביום נותקו יחסי ישראל וברית המועצות. שליטי מוסקבה לא התרשמו מהודעת הגינוי החריפה שפרסמה ממשלת ישראל

מסלולי חייהם הצטלבו לראשונה בליל חורף סוער במיוחד לפני 55 שנה. הראל עלה על יצועו בשעה מוקדמת מהרגיל וקרא ספר. צלצול טלפון מראש הממשלה, דוד בן־גוריון, קטע את השלווה. היה נדיר מאוד שהזקן יחייג בעצמו למישהו. "צריך לתפוס מיד את הפושעים", הוא ציווה בקול נסער. הראל, אדם שבדרך כלל ידע הכול, לא ידע הפעם במה מדובר, אך לא היה נעים לו להודות בכך. רק בהמשך השיחה הארוכה, הבין מה קרה: מישהו פוצץ מטען נפץ גדול מאוד בבניין הצירות הסובייטית בשדרות רוטשילד בתל־אביב. שלושה אנשים נפצעו, ובהם קלאודיה ירשובה, אשת הציר הסובייטי פבל ירשוב. בו ביום נותקו יחסי ישראל וברית המועצות. שליטי מוסקבה לא התרשמו מהודעת הגינוי החריפה שפרסמה ממשלת ישראל שעה קלה אחרי הפיגוע. ההודעה הביעה "פלצות ושאט נפש על ההתנקשות הפושעת שבוצעה הערב. כל אזרח הגון מתעב את מעשה הטירוף הזה, שפגע לא רק בנציגות דיפלומטית זרה, אלא גם בנפש המדינה עצמה".

חרותי כופר עד היום בתוכן הודעת הגינוי ההיא. הוא מחזיק בדעתו שההתקפה הפרטית שלו על ברית המועצות הייתה מעשה הגיוני, תגובה על עלילת הרופאים היהודים שכביכול ניסו להרעיל את סטלין. דמו רתח בגלל התגובות החלביות כאן לעלילה. בספרו החדש הוא מזכיר ש"הארץ" אפילו פרסם את הודעת מוסקבה כלשונה – "נתגלה קשר של רופאים יהודים". חרותי הנסער החליט לקחת את החוק לידיים, והשתתף בהקמת מחתרת חדשה עם חברים ישנים. בסך הכול היה אז בן 25. רצינו להיות הגפרור שיצית להבות, הוא מסביר אחרי עידן ועידנים.

ולא חששתם מפני תגובה איומה ונוראה של סטלין? הוא היה יכול להשמיד את ישראל הקטנה.
"הערכנו שלא תהיה תגובה כזאת, ולא טעינו".

15 קילו חומר נפץ זה מטען אדיר.
"נכון. אילו רצינו, יכולנו להוריד את הבניין כולו. היה לנו מספיק חומר נפץ וניסיון עוד מתקופת הלח"י. מצד שני זאת הייתה פעולת מחאה בעיקר. רצינו להוכיח שאת הפיצוץ עשה גוף בעל כושר ארגוני צבאי, שהחליט מרצונו לא לפגוע בחיי אדם. לכן הנחנו את המטען במרחק עשרה מטרים מקיר הבניין. אילו היינו זורקים סתם רימון או לבנת חבלה, לא היו לוקחים אותנו ברצינות".

כל כתבי שייקספיר

אנחנו נפגשים במלון הייאט ריג'נסי בהר הצופים בירושלים, שבו נרצח ב־2001 ידידו הטוב רחבעם זאבי. חרותי עדיין כועס על השאננות של המנוח, שאפשרה את הרצח הזה. הוא מדבר על חוסר אחריות מדהים. בתור מתנקש לשעבר יש לאמירה הזאת תוקף מקצועי. עשרה ימים לפני הקמת המדינה פיקד חרותי על חוליית לח"י שהתכוונה להעביר מן העולם קצין בריטי, רוי פאראן. חברי החוליה ביקשו לנקום את רציחתו של אלכסנדר רובוביץ', נער בן 16 שנעצר בעת שהדביק כרוזי לח"י בחוצות ירושלים. פאראן רצח את רובוביץ' והעלים את גופתו לעד. כשהפשע נחשף הוא הוחזר מיד לבריטניה, מחשש לנקמה. חרותי, אז מפקד הסניף החשאי של לח"י בלונדון, עלה על עקבותיו. הוא הטמין פצצה בתוך ספר מהודר של כל כתבי שייקספיר, ודאג שישלחו אותה לפאראן. אחיו הסקרן של הקצין, רקס פאראן, פתח את החבילה, ונהרג במקומו. במשך שנים טענו בלח"י שגם אם רוי פאראן לא נהרג בעצמו, הוא לפחות נענש, אבל חרותי אינו מתנחם בכך. "זה היה כישלון מתסכל", הוא מודה בספר.

מי בדיוק שלח את הספר הממולכד?
"מישהו שלא ידע אפילו מה יש בחבילה".

תגיד מי?
"לא חשוב".

עברו כבר 60 שנה.
"עזוב".

בעצם, חרותי הגיע לבריטניה כדי לחסל אדם אחר, מפורסם פי כמה: שר החוץ הבריטי ארנסט בווין. בווין, דיפלומט בכיר עם נפש של איכר נבער, התנגד לרעיון הציוני והתאמץ לסכל את הקמתה של מדינה יהודית. חרותי וחבריו ליקטו מידע עיתונאי על הרגלי התנועה שלו, ובשלב מסוים התחילו לתצפת עליו. התצפיות התקיימו, ברוב חוצפה, מתוך מגרש המסדרים המלכותי שליד רחוב דאונינג הקטנטן והמפורסם. זיכרונותיו של חרותי מהתצפיות מפורטים ברזולוציה גבוהה במיוחד: "מכוניתו של בווין הייתה עוברת בשדרת פל־מל, חולפת מתחת לקשת הזיכרון שם, פונה שמאלה ונוסעת לאורך מגרש המסדרים. במעבר שבין משרד החוץ לדאונינג 10, בווין היה יוצא מהמכונית ונכנס למשרדו בפתח האחורי".

הם תכננו להטמין מטען חומר נפץ בנתיב הנסיעה של מכונית השרד מתחת לשער, אך התעורר חשש שייפגעו גם עוברי אורח. אז עלתה ההצעה להתנקשות חזיתית, באמצעות אקדח. חרותי וחבריו העריכו שיוכלו לירות בשר בהגיעו לוועידת שרי החוץ של ארבע המעצמות, כחודש לפני הקמת המדינה, להימלט בקלות לכיכר פיקדילי הסמוכה, ולהיבלע שם בין המון האדם.

זה באמת היה רעיון מעשי?
"מאוד־מאוד מעשי".

אבל הבריטים כבר היו עם רגל אחת מחוץ לפלשתינה. למה להסתכן בתלייה?
"כי זה אדם שהיה צריך למות, לאות ולמופת. אלה ההוראות שקיבלתי".

חרותי ושמעון בכר, ידידו מהלח"י, גייסו גם בני נוער. מבחן הקבלה היה הצתת אטליזים לא כשרים. אחר כך באה פעולה נועזת יותר: התקפת ירי על שני לגיונרים בשטח ההפקר בירושלים, בתגובה לרצח יהודייה בשכונת מוסררה. ממשלת מפא"י הגיבה באופן צמחוני, לטעמם של חרותי ובכר, והם החליטו להנחיל לה שיעור בקוממיות

ברגע האחרון הגיעו הוראות ביטול. נתן ילין־מור, מפקדו הבכיר בלח"י ("הסגן של הקדוש ברוך הוא"), הורה במברק מוצפן מהארץ לעזוב הכול ולחזור הביתה. "חששתי שלא תוכלו לעמוד במשפט", הסביר ילין־מור כשנפגשו בתל־אביב. חרותי נפגע. הוא פקפק בהסבר. לא חלפו שנים רבות ויחסיו עם ילין־מור הידרדרו לניתוק יחסים מוחלט. "כשראיתי אותו ברחוב עברתי לצד השני. זה לא היה קשור ללח"י, אלא למה שקרה בהמשך. כלומר, לעריקה האידיאולוגית שלו לשמאל הקיצוני. היו לו הרבה זכויות, אבל הוא הלך יד ביד עם האויב".

השכנה סיפקה אליבי

חרותי נולד בתל־אביב ב־1927. אביו המשפטן שלח אותו ללמוד בגימנסיה הרצליה. הוא זוכר משם לטובה בעיקר את המורה לתנ"ך, ד"ר יוסף בורג. הוא זוכר גם קטטה שהתלקחה בחצר הגימנסיה בכיתה ה' או ו'. אנשי אצ"ל התפרצו למוסד ודרשו להשבית אותו לאות אבל על תלייתו של לוחם האצ"ל שלמה בן־יוסף. הם הותקפו בידי תלמידים מבוגרים וסולקו משם. כל תל־אביב שבתה, ורק בגימנסיה נמשכו הלימודים כסדרם. באותו היום הוא התגייס נפשית למחתרת. אחרי כחמש שנים, בלילה נטול ירח ליד גן החיות העירוני, נשבע אמונים ללח"י. בארגון הנרדף זיהו את כישוריו הטכניים והטילו עליו לייצר חומרי נפץ. הוא היה אחד מראשי התע"ש של הארגון. ההתחלה הייתה צנועה, מטען ניסיוני של 150 גרם. בהמשך הגיעה התפוקה לעשרות טונות. חלקם מוכמנים עד היום בסליקים מרקיבים.

איפה בדיוק, חרותי?
"אף אחד כבר לא זוכר".

אבל להכין חומר נפץ אתה זוכר?
"בטח זוכר. ייצרנו טונות של חומר. אבל היום כבר אין צורך להכין. כל ארגוני המחבלים מייצרים פצצות מזבל כימי".

מתי לאחרונה חלפה בך מחשבה מחתרתית?
"תראה, אני אדם מעשי. אין היום תשתית ציבורית לפעילות מחתרתית ואין גם סיכוי להצליח, בין השאר כי מדינת ישראל מקדישה המון מאמצים למלחמה ביהודים".

את המטען שהונח בחצר הצירות הסובייטית הוא הכין באמצעות שאריות חומר נפץ של לח"י אשר הוסלקו בתוך מערה ליד מוצא. כבר היה אז אב לילד בן שנתיים. כשחזר בשלום הביתה, רטוב כולו מהגשם הסוחף, שמע את השכנה הזקנה שלו צורחת באימה. הוא שאל אותה מה קרה, והיא השיבה ששמעה פיצוץ איום. למעשה הזקנה נחרדה דווקא מרעם אדיר, אבל במשפט שלו היא העידה שבשעת ההתקפה על הצירות, לא הרחק מביתה, חרותי היה אצלה בחצר. טענת האליבי הזו הספיקה כדי לזכות אותו מאשמת השתתפות אישית בהתקפה. הוא הורשע "רק" בפיקוד על ארגון מחתרת. בתקשורת כינו אותה "מחתרת צריפין", על שם המחנה שבו נידונו אנשיה בדין צבאי. הרקע להקמתה לא היה תעלולי סטלין, אלא אכזבה קשה מהתכנים הרוחניים של המדינה הצעירה. "הייתה לנו תחושה שלחמנו למען מדינת היהודים, וקיבלנו גטו שאינו מסוגל לשמור על יושביו ועל כבודו".

"איסר לא דיבר על דברים שהיו קשורים למעצרים שלי בעבר, וגם אני לא דיברתי על מה שנגע אליי אישית. אנשים התפלאו, שאלו אם שכחתי מה שהוא עשה לי בעבר, אבל איסר היה אוהב ישראל וזה אצלי מה שקובע. אם הוא זקוק לסליחה שלי, ולדעתי הוא לא זקוק, היא הייתה נתונה לו מלכתחילה"

חרותי ושמעון בכר, ידידו מהלח"י, גייסו גם בני נוער ("זאת הייתה שגיאה קשה, כי הם נשברו בחקירה"). מבחן הקבלה היה הצתת אטליזים לא כשרים. אחר כך באה פעולה נועזת יותר: התקפת ירי על שני לגיונרים בשטח ההפקר בירושלים. זו הייתה תגובה פרטיזנית על צליפות ירדניות בלתי פוסקות למערב ירושלים ורציחתה של יהודייה בשכונת מוסררה. ממשלת מפא"י הגיבה באופן צמחוני, לטעמם של חרותי ובכר, והם החליטו להנחיל לה שיעור בקוממיות. עד היום מאמין חרותי שתקיפת הלגיונרים הירדנים הניעה את בן־גוריון להקים שנה אחר־כך את יחידת הקומנדו 101. "הזעם העממי שלנו האיץ את הפעילות הממלכתית נגד הטרור הערבי", הוא קובע.

השב"כ לא עלה בקלות על עקבותיו. קצה החוט הראשון זוהה רק אחרי חצי שנה, בגלל פעולה של קבוצה מחתרתית אחרת, ברית הקנאים, שהניחה פצצה בבניין משרד החינוך במחאה על התנכלות השלטונות לחינוך החרדי. בימים ההם היה מקובל למדי להניח פצצות אצל יריבים פוליטיים: דב שילנסקי נתפס עם פצצה בכניסה למשרד החוץ, וקבוצה של קנאים חילוניים השליכה פצצה משלה אל דירתו של שר התחבורה הדתי, דוד צבי פנקס. לוחמי המחתרות לשעבר התקשו להסתגל למצב הריבוני החדש ולקבל עליהם עול מלכות. גם בקיבוצי מפ"ם המשיכו לטפח מחסני נשק מתקופת המנדט, על כל צרה שלא תבוא.

מקלט מדיני בנורדיה

במהלך החיפושים אחר מחתרת הקנאים נחשף מחסן הנשק של חבורת חרותי. כמאתיים איש נעצרו. אחד מהם נשבר בחקירה והסגיר את חרותי ובכר. "המחתרת רצתה ליטול לידיה את השלטון", טען היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, באוזני בית הדין הצבאי ששפט את החבורה. חרותי קיבל עשר שנים ובכר – 12 שנה. אגב, בכר לא נכח בבית המשפט כשנגזר דינו. הוא נמלט מהכלא עוד במהלך המשפט. חרותי מגלה בספר החדש שחברו הנמלט קיבל מקלט מדיני בביתו של סגן השר לעתיד, מיכאל דקל, שהתגורר בנורדיה. היו לו נקיפות מצפון בנדון, והוא החליט להתייעץ עם מורו ורבו, מנהיג תנועת חרות מנחם בגין. לדברי חרותי, בגין הגיע אישית לנורדיה ואמר לבעל הבית שאסור להסגיר יהודים למשטרה, אבל גם תבע מבכר התחייבות להתנזר מפעילות בלתי חוקית כל עוד הוא מתארח אצל דקל. זה היה בשנת 1953, כשהמדינה הייתה כבר בת חמש. בכר התחייב. הוא נתפס כעבור כמה חודשים, אחרי שעזב את המקלט הבטוח והמשעמם בנורדיה ועבר לתל־אביב. בכיר השב"כ רפי איתן התפרץ בוקר אחד לביתו בעקבות הלשנה. בהמשך גם איתן נמנה עם חוג ידידיו הרחב של חרותי, חוג מרתק למדי. חרותי הוא איש שיחה חביב ואוהב חיים.

אחרי שנתיים בכלא תל־מונד קיבלו חרותי ובכר חנינה מפתיעה. שני הרבנים הראשיים, הרצוג ונסים, התערבו למענם. בקשת החנינה כללה המלצה של שופט בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, להתחשב בחלקו של חרותי בחילוץ איש הגנה פצוע בעת ניסיון הפריצה לעיר העתיקה בתש"ח. בן־גוריון נעתר. הוא האמין שהדרך הטובה לרסן תופעות מחתרתיות היא לא למצות איתן את חומרת הדין. חרותי חזר אפוא הביתה מוקדם מהצפוי, אבל כבר לא מצא שם את אשתו, שהתגרשה ממנו בינתיים, כי חששה שתיאלץ לחכות לו עשר שנים.

האסיר המשוחרר התחתן שנית והביא לעולם עוד שישה ילדים, נוסף על בנו הבכור מרעייתוהראשונה. הוא הוסמך כעורך דין, ונעצר שוב. קשרי הידידות שלו עם זאב אקשטיין, אחד מרוצחיו של ישראל קסטנר, שכנעו את השב"כ שידו הייתה ברצח הזה. הוא הכחיש, השב"כ לא הצליח לבסס את חשדותיו, אבל בינתיים בילה חרותי ממושכות מאחורי סורג ובריח. המדינה ניהלה קרב איתנים כדי להרשיע אותו לפחות בחברות בארגון טרור, ונכשלה. בסופו של דבר הוא הורשע רק בכתיבת כרוז השמצה נגד שופט שלום ירושלמי על רקע פרשת קסטנר, קיבל שנה וחצי מאסר ושוחרר בניכוי שליש.

בתום המערכה המשפטית האחרונה התפתחה שיחת מסדרון בינו לבין הראל. "תראה יעקב", אמר הממונה על שירותי הביטחון, "אני חושב שאתה צריך לשבת בבית סוהר, אבל בית המשפט פסק אחרת, ובשבילי הפרשה גמורה". זו הייתה תחילה של ידידות מופלאה, סנסציונית. באמצעות הראל התוודע האסיר המשוחרר לרוב ראשי קהילת המודיעין באותם ימים. הראל סמך עליו שישמור סודות ולא ישאל שאלות קשות.

"איסר לא דיבר אף פעם על דברים שהיו קשורים למעצרים שלי בעבר, לא גילה כלום, וגם אני אף פעם לא דיברתי על מה שנגע אליי אישית. היו דברים אחרים שכן דיברנו עליהם, אבל מה שדיברנו לא יצא החוצה מעולם, עד עצם היום הזה. אנשים התפלאו עליי, שאלו אם שכחתי מה שהוא עשה לי בעבר, אבל איסר היה אוהב ישראל במלוא מובן המילה, וזה אצלי מה שקובע. אם הוא זקוק לסליחה שלי, ולדעתי הוא לא זקוק, היא הייתה נתונה לו מלכתחילה".

חבר של כהנא

הידידות עם הראל השתרעה הרבה מעבר למרחבים הביתיים של שניהם. די מפתיע לגלות שחרותי, איש ימין רדיקלי בעבר ובהווה, יישר קו עם הגרסה של הראל על רצח קסטנר. אין לו ספק שהשלטון לא היה מעורב ברצח. כזכור, בחוגי חרות טענו אחרי הרצח שהאיש חוסל כדי שלא יסגיר את מחדלי המפא"יניקים בתקופת השואה. ישראל אלדד כתב אז כמעט במפורש שאת החוזה על קסטנר הוציאו אנשים בסדר גודל של טדי קולק ומעלה. ההאשמה הזאת הרתיחה כל השנים את הראל. הוא התאמץ להפריך אותה, ולדעת חרותי גם הצליח.

בכל זאת, הרבה אנשים בימין חיים עד היום בתחושה שקסטנר חוסל בידי מפא"י.
"זו לא הייתה התחושה שלי. אף פעם לא הייתה. פשוט הכרתי את הנפשות הפועלות".

מדוע אינך טורח להדגיש בספר שלא היית מעורב בצורה כלשהי ברצח? לאור היכרותך המוקדמת עם אחד הרוצחים היה צפוי שתכתוב משהו כמו "הוכיתי בתדהמה כשקסטנר נרצח". עוד אפשר לחשוד בך שידעת משהו.
"לא כתבתי שהוכיתי תדהמה, כי לא הוכיתי בתדהמה. אני אדם שחושב ובודק הכול בנחת. אין לי תדהמות. כל הנושא נידון בשני הרכבים של בית משפט מחוזי וגם בבית המשפט העליון, והאמת כולה מצויה שם".

ברוב חיבתו להראל חוסך ממנו חרותי סיפור שמובא באוטוביוגרפיה של שמואל תמיר, האיש שהוקיע את חטאי קסטנר. תמיר כותב כי ראש השב"כ הציע למשפחת חרותי הסדר חנינה וטיסה על חשבון המדינה ללימודים בארצות הברית, אם ראש המשפחה יעיד נגד תמיר ויספר שהוא הנפש החיה מאחורי הקבוצה שחיסלה קסטנר. לדברי תמיר, אשתו של חרותי דחתה את ההצעה בשאט נפש.

למרות הדחייה, הראל התאמץ למצוא עבודה לאסיר המשוחרר. תחילה דאג לו לעבודות תרגום ואחר כך אפילו הציע לו משרה של שופט שלום. "אם ליעקב לא תהיה עבודה, לי תהיה עבודה", הוא הסביר. חרותי אמר "לא תודה". הוא העדיף להיות עורך דין פרטי. כך נסללה דרכו לעולם העסקים, בעיקר עסקי נדל"ן. יש לו היום אדמות מעבר לקו הירוק ובתים במערב השומרון. לפגישות עבודה במנהל האזרחי בבית־אל הוא נהג להגיע במסוק אזרחי. בגיל שבעים עשה דוקטורט על סוגיות ברישום המקרקעין. הטרוריסט לשעבר הפך לדוקטור מהוגן, חבר ההנהלה של מכללת יהודה ושומרון באריאל. לא היה חסר הרבה שיהפוך לחבר כנסת. רפול, שותפו להקמת תנועת צומת, הציע לו מקום ריאלי ברשימת התנועה לכנסת ערב בחירות 1992, שצומת קצרה בהן שמונה מנדטים. עד היום הוא מצטער שהיסס לקבל את ההצעה, בגלל ידידותו עם פוליטיקאי מתחרה, רחבעם זאבי.

חרותי, אדם גלוי לב עם מטען מרשים של סודות, כועס בספר גם על איתן וגם על זאבי. הוא ממשיך לאהוב אותם לאחר מותם, אך מוקיע את עורפם הקשה. "כשהחליטו משהו, לא יכולת להזיז אותם מדעתם. עקשנים כמו פרד". לדבריו, שניהם גם לא הבינו הרבה באנשים. גנדי חיזר אחרי הרב בא־גד – "גדול מוקיוני הכנסת" – ורפול עשה את טעות חייו כש"סייע לעלייתם של הבמה של נוכלים מסוגם של גונן שגב ואפסים כמו אלכס גולדפרב".

חרותי מתייצב לפגישה שלנו עם המשפטן דוד גרינברג, בנו של אורי צבי. הוא טיפה חושד בי, כי אנשי מחתרת ותיקים ממשיכים לחשוד כל ימיהם, ולכן מעדיף חבר נאמן לצידו. מה שבטוח בטוח. משפחות חרותי וגרינברג כרתו ברית ידידות כשדוד היה תינוק, והיא נמשכת כבר חצי יובל שנים אחרי שהמשורר איננו. אחוות נרדפים. כמעט מדי שבת היו נפגשים בבית המשורר בשכונת הוותיקים ברמת־גן, מעוז רוויזיוניסטי בלב גוש דן. אצ"ג היה מדבר וחרותי מקשיב. "זה היה דו־שיח חד־צדדי", הוא לא מפסיק להתגעגע. גם לרב כהנא, ידיד אחר שלו, הוא מתגעגע. אילו כהנא היה רך יותר ודתי פחות, אולי היה חרותי מסכים להשתבץ ברשימת "כך" לכנסת. למרות קשרי הידידות שרקם עם האנשים שהשליכו אותו פעם לכלא, הוא עודנו קרוב יותר בהשקפתו לכהנא מאשר להראל. לספרו החדש קרא "אמת אחת ולא שתיים", שם אצ"גי צפוי לספרי זיכרונות של אבירי מסדר הלח"י. שעה קלה אחרי הבר מצווה של הנכד בכותל, על צלחת של דג אפוי מול הר הבית, הוא חולם בקול על היום שבו יועמדו לדין עוקרי גוש קטיף ורודפי הכתומים. "כשהמדינה תהיה שוב שייכת לעם היהודי, היא תצטרך לבוא איתם חשבון. היום היא לא שייכת, וזה לא רק אני אומר. יש ניגוד אינטרסים בין העם היהודי ובין הממסד ששולט במדינת ישראל".

חרותי, היה נדמה לי שאתה מפויס יותר בשנים האחרונות.
"בשנים האחרונות אני לא פעיל יומם ולילה, אפילו לא יומם, אבל אני לא יכול להתעלם מהעובדות. אילו יכולתי, הייתי נלחם בהן".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il