"לעמוד בפני הערבים שהציקו לנו אז לא מעט, ובעצם ממשיכים עד היום"

רק כשהיה כבר אב לילדים, גילה מנחם שהוא אינו הבן הבכור של הוריו. באחד הימים פרצה אמו בבכי, וסיפרה כי שנים רבות קודם לכן איבדה בת. את שאר הפרטים אסף מנחם בפרוטוקולים ישנים של קיבוץ יגור, מקום הולדתו. קראו לה עמליה. היא נולדה שנתיים לפניו, ובגיל שנה חלתה בדיזנטריה ונפטרה. ביגור של 1927 לא היה עדיין בית עלמין, והתינוקת נטמנה בבית הקברות הישן בחיפה, בכניסה לנמל. מנחם ובנו מצאו שם בחלקת הילדים קוביות בטון של חצי מטר, ללא ציון שם או תאריך פטירה על אף אחת מהן.

הוריו של מנחם, חוה ושלמה מיודובניק, הגיעו ליגור בעלייה השלישית – היא מליטא, הוא מוורשה. הם עזבו את הקיבוץ ב־29' בעקבות קרע אידאולוגי בין שתי אסכולות שם ("כמקובל אצל היהודים"): אלה שהעדיפו קיבוץ גדול ופתוח, מול אלה שרצו קבוצה מצומצמת וסגורה. חוה ושלמה התגלגלו עם בנם למושבה כפר־סבא, שם סייע להם לוי שקולניק – לימים ראש ממשלת ישראל – לקבל עבודה במחלבת תנובה. ארבע שנים מאוחר יותר שמע שלמה שמתארגנת קבוצה להתיישבות בכפר־ויתקין. כל תושב עתיד לקבל פרה או שתיים, כך נאמר לו, ומישהו צריך לארגן את התוצרת הפרטית כך שתגיע למחלבה המרכזית של תנובה בנתניה. שלמה נענה לאתגר.

קצין בריטי קרא להם את צו המעצר, וסמל משטרה ערבי תרגם. בסיום שאל "מובן?", והעצורים המשועשעים ענו: "לא". הקצין שב וקרא, השוטר הערבי שב ותרגם, השאלה "מובן?" הדהדה באוויר, והתשובה השלילית הדהדה חזק יותר. "רק בפעם השלישית הקצין הבין שאנחנו מסבנים אותו"

"בארבע השנים הראשונות של כפר־ויתקין, ההתיישבות נבנתה סביב הבניין של 'האפנדי' – לבנוני שהחזיק פה אדמות", מספר מנחם. סמוך למבנה, שקיבל לימים את הכינוי "בית הראשונים", התקבצו הצריפים שהוקמו לטובת הצעירים המיישבים. "לנו לא היה כסף, אז שכרנו צריף של שני מטר על שני מטר. אמא שלי ואני ישנו בתוכו, ואבא ישן על הגג של בית הראשונים". מאוחר יותר הפך בית האפנדי לבסיס של הפלמ"ח, וכל מערך המגורים זז לאזור שבו אנחנו יושבים כעת. "קיבלנו שני חדרי בטון בלי שירותים ובלי רצפה, בקושי היו חלונות", אומר מנחם ומצביע על נקודת חשמל צנועה בפינת הסלון: "עשו כאן חור בקיר והכניסו ברז, תחתיו כיור, וזהו – זה היה המטבח".

הפרוטה לא הייתה מצויה, אבל תושבי הכפר החליטו שעל חינוך לא מתפשרים. הם הקימו בית ספר מקומי וגני ילדים "כשעוד לא הייתה ממשלה או מדינה שתעביר תקציבים. בכל זאת היו לנו כאן טובי המורים, והייתה תוכנית לימודים ארצית שבנה הוועד הלאומי".

משק של ממש לא היה להוריו, רק חלקת בצל, כמה תרנגולות ופרה שוויצרית אחת "שלא התאימה לאקלים ומתה אחרי שנה, כמו ברוב המקומות בארץ. מאוחר יותר הביאו פרות סוריות ועשו איתן הכלאה, וזה הצליח". אביו ריכז את תוצרת החלב המקומית "בצריף בלי קרח ובלי כלום. מחצי כד חלב עשה גבינות חנק, ואת החצי השני לקח למחלבת תנובה, על חמור". מה זה גבינות חנק? "גבינות יבשות, שנתקעות לך בגרון".

מנחם הצעיר התגייס לגדנ"ע של ההגנה, כשהמשימה היא "לעמוד בפני הערבים שהציקו לנו אז לא מעט, ובעצם ממשיכים עד היום". למה לא הלך לפלמ"ח? "הייתי בן יחיד, שאתגייס לעבוד בקיבוצים של אחרים? אני יכול לעבוד בבית. אם הייתי עוזב, היה נחרב פה הכול".

הוא היה בן 17 כשקולות מצוקה עלו מקיבוץ גבעת־חיים הסמוך. מספרים עליו שבלי לחשוב פעמיים, עלה על אופניים וטס לעזור. מנחם קצת נבוך כשאנחנו מזכירים זאת, אבל בסופו של דבר הוא מתרצה ומתחיל לספר. אירועי גבעת־חיים החלו ב־23 בנובמבר 45', כשהאונייה "ברל כצנלסון" הגיעה לחוף שפיים. מאתיים מעפילים התגנבו ממנה ארצה בעזרת הפלי"ם – המחלקה הימית של הפלמ"ח – אולם כעשרים אחרים נתפסו, וכך גם סירות המילוט של הפלי"ם, שלמרבה המזל היו ריקות מעולים. "הכינו שם מראש רשתות דיג, וכשהבריטים שאלו מה הם עושים, הפלמ"חניקים ענו שהם יצאו לדוג. לא ממש האמינו להם, אבל לא היו הוכחות שהם עוסקים בהברחת עולים. הם נלקחו למשפט ביפו, ושוחררו".

אלא שהבולשת הבריטית הוציאה נגד אנשי הפלי"ם צווי מעצר מנהליים, שאפשרו להחזיק אותם במעצר ללא הגבלת זמן ובלי לספק נימוקים. כדי שתקלות כאלה לא יישנו, יצא כוח של הפלמ"ח לפוצץ את נקודת המשטרה בגבעת־אולגה, שם שכן מכשיר רדאר שחשף את האוניות. "הפעולה הצליחה בחלקה: לא כל המערך של הרדאר נהרס, ואחד הלוחמים נפצע. כביש החוף עוד לא נסלל אז, וגם בית החולים הלל יפה בחדרה לא היה קיים, אז הם גררו את הפצוע לגבעת־חיים". עקבות הדם הובילו לקיבוץ את השוטרים הבריטים, ואלה דרשו את הסגרתו של הפצוע. כשנענו בשלילה, הזעיקו כוחות צבא. המצור על גבעת־חיים החל.

"11 בבוקר, יום ראשון, אבא ואני עבדנו בשדה כשפתאום שמענו את הפעמונים של המושב. יש רק שתי סיבות להפעיל אותם – או שרפה, או מצוקה ביטחונית. עזבנו הכול ורצנו לראות מה נשמע". מה שנשמע היה אלפי חיילים מהדיוויזיה הבריטית המוטסת שהוזנקו לאזור. "הם הקיפו את הקיבוץ בתותחים, שני טנקים וכוחות עזר. המשימה שלנו הייתה להיכנס במהירות לגבעת־חיים לפני שכל הכוח הבריטי נערך, ולהיטמע בין התושבים כך שלא יוכלו למצוא את הפלמ"חניקים". קריאת המצוקה עברה מיד בכל היישובים היהודיים באזור ("השמועות בזמנו רצו מהר יותר מהווטסאפ של היום"), והמונים זרמו לעבר הקיבוץ. "ראיתי שתי משאיות שמיועדות לאנשי כפר־ויתקין, והמון אנשים מחכים לעלות עליהן. מה יעזור לי לחכות בתור? מי ייקח אותי, בחור צעיר? רצתי הביתה, לקחתי את האופניים ורכבתי לגבעת־חיים. כולם הגיעו לשם – אנשים מנתניה ועד זיכרון־יעקב וכל מה שבדרך. עירוניים, אנשי מושבות, קיבוצניקים; דתיים, חילונים, ללא הבדלי אידאולוגיה. כולם הלכו לעזרת הקיבוץ, כי הוא בצרה".

במעצר סיפרו לו על בחור אחד, בן־ציון, שחטף חמישה כדורי טומי־גאן בבטן. כעבור 57 שנים, כשיצא עם אשתו לשיט, הוא התחיל להאמין. "בחורה צעירה סיפרה לנו שאבא שלה נפצע בגבעת־חיים. שאלתי: שמו בן־ציון? 'כן'. היא הפגישה בינינו, והוא אומר לי: 'למה הזכרת לי את זה בכלל, מזמן שכחתי'"

בניגוד לעימותים אחרים בין תושבי הארץ לכוחות המנדט, במצור על גבעת־חיים ירה הצבא הבריטי אש חיה לתוך הקהל, הרג שמונה בני אדם ופצע יותר מארבעים. "מאוחר יותר הצבא פרץ לתוך המשק. הבריטים ריכזו אותנו קבוצות־קבוצות והעבירו אותנו במסע רגלי למכלאה ליד מה שהיום הוא בית הקברות של גבעת־חיים מאוחד. כל הגברים עוברים, ואני רואה את קצין המשטרה הבריטי ריימונד קפראטה – שהיה ידוע לשמצה מהפרעות בחברון ב־29', ולא בדיוק נחשב לאוהד ישראל – שולף את אבא שלי מהשורה ושולח אותו הביתה. אולי כי היה מבוגר".

מנחם המשיך במסע עד לנקודת הריכוז, שם ניצב מול קצין משטרה שסימן אותו כ"ספיישל" ושלח אותו לאזור החשודים המרכזיים ("חתימת השפם הקטנה שלי הספיקה כדי שאראה כטרוריסט"). גדר קונצרטינה הקיפה למעלה מ־130 עצורים עייפים ורעבים. משם הם הועלו למשאיות צבאיות, מאובטחות על ידי חיילים. "מאחורי כל משאית נסע משוריין עם תותח, ובכל פעם שהשיירה נעצרה – קנה התותח נכנס למשאית". הם הועברו למחנה המעצר בעתלית, שם פגשו את עשרים המעפילים שנלכדו ברדתם מהאונייה. "הכניסו אותנו לצריפים שהיו בהם ערמות מיטות בלי מזרנים. חבר נתן לי איזה ביסקוויט צבאי, רק שכח להביא פטיש כדי שאצליח לפורר אותו. ביסקוויט של סוסים ממלחמת העולם הראשונה", הוא צוחק.

למחרת אספו אותם למסדר. קצין בריטי הקריא את נוסח צו העיכוב והמעצר, וסמל משטרה ערבי תרגם את תוכנו לעברית. בסיום שאל "מובן?", והעצורים המשועשעים ענו: "לא". הקצין שב והקריא, השוטר הערבי שב ותרגם, השאלה "מובן?" הדהדה באוויר, והתשובה השלילית הדהדה חזק יותר. "למזלנו שלטו פה הבריטים, ולא האמריקנים או הצרפתים. אצלם אין דברים כאלה, אף אחד לא היה מקריא לנו שום דבר. רק בפעם השלישית הקצין הבין שאנחנו מסבנים אותו, והעלה את כולנו למשאית בדרך ללטרון".

בלטרון פגש מנחם לראשונה חברי אצ"ל ולח"י. "כילד מההתיישבות העובדת דמיינתי אותם כאנשים עם קרניים, טרוריסטים. שם גיליתי בדיוק את ההפך. אנשים נהדרים שלוחמים כמונו את אותה המלחמה של עלייה והתיישבות, רק בדרכים אחרות". את שלושת חודשי מעצרו בלטרון בילה מנחם בשמיעת הרצאות ובעיסוק במלאכות יד. כעת הוא מוציא חתיכת עץ מעובדת שעליה חרות ציור נוף, ולצידו כיתוב: "מזכרת מלטרון שבט תש"ו". "את הציור חבֵר צייֵר, כי אני לא טוב בזה", הוא מתנצל. "הכרתי שם אנשי עולם ששירתו בכל מיני מקומות, והיו מוכשרים בכל מיני תחומים. היה הומור, היה הווי, היו סיפורים. מעשר בלילה היה חושך גמור, כיבוי אורות. כשמישהו קם לשירותים, זה שלידו היה מכופף לו את רגל המיטה, וכשאותו אחד חזר למיטה – הוא היה נופל. עכשיו לך תסדר את המיטה בחושך", מנחם צוחק.

אנשי נתניה שישבו איתו במעצר סיפרו על בחור אחד, בן־ציון, שהגיע לגבעת־חיים וחטף חמישה כדורי טומי־גאן בבטן. "אני מכיר את הכלי הזה טוב. תת־מקלע קטלני, קליבר 11 מ"מ, קליע בעל ראש מעוגל. לא להאמין שמישהו יכול להישאר בחיים אחרי פגיעה כזו. הייתי מספר עליו בהזדמנויות שונות בלי להאמין לסיפור שאני מספר". 57 שנים אחרי האירוע, כשמנחם יצא עם אשתו לשיט בים התיכון, הוא התחיל להאמין. "פגשנו שם בחורה צעירה, פטפטנו קצת, והיא מספרת שאבא שלה נפצע בגבעת־חיים. שמעתי וסמרו שערותיי. שאלתי אותה: שמו בן־ציון? 'כן'. הוא חי? 'הוא כאן איתי באונייה'. בערב הפגישה בינינו. יהודי בן 75 במכנסיים קצרים וסנדלים, הולך כמו עז הרים. והוא אומר לי: 'למה הזכרת לי את זה בכלל, מזמן שכחתי'. אבל הוא תיקן אותי ואמר שרק שלושה כדורים פגעו לו בבטן, והשניים האחרים ברגליים", מחייך מנחם. "הוא פונה לבילינסון ברכב פרטי שנסע 50 קמ"ש. הבריטים לא הסכימו לשלוח אמבולנסים".

על קיר הבית נתלה שלט: "בית חוה ושלמה מיודובניק. נבנה ב־1933 כאחד מארבעת הבתים הראשונים בכפר־ויתקין. יציקת בטון בת שני חדרים בלבד. ב־1945 נבנתה קומה שנייה לבן ממשיך ומשפחתו. ב־1976 נבנה בצמוד האגף הצפוני לנכד ומשפחתו". "שאנשים לא יגידו: 'תראו את המושבניקים, איזה וילות יש להם'", מסביר מנחם את פירוט היתר

עם שובו מלטרון נרתם מנחם לעבודות המשק המשפחתי. במקביל יצא לקורס מ"כים של ההגנה בתל־יצחק, "מתחת לאף של משטרת תל־מונד, במקום שהיום עומד בית הסוהר". הוא התחיל להדריך לוחמים בנשק ובשדאות, מאמן צעירים לקראת גיוסם ומכין את ותיקי כפר־ויתקין להגנה על המושב שלהם בעת הצורך המתקרבת ובאה. גם הוא עצמו התגייס, ובחר בחיל הים. "אני לא איש ים, בקושי עכבר יבשה. ישבתי שם ארבעה ימים, לא הבנתי מה אני עושה במקום הזה, עד שעליתי על טרמפ חזרה הנה".

במהלך מלחמת העצמאות הוצבה בכפר־ויתקין פלוגת לח"י ("כבר תחת הצבא"), ומנחם נשלח להדריך אותה. "בנשק הם יכלו ללמד אותי, אבל בשדאות הם לא היו טובים", הוא נזכר. אגב, כשהאונייה אלטלנה עגנה בחוף ויתקין – זמן קצר לפני שהמשיכה אל סופה הטרגי מול חופי תל־אביב – מנחם לא היה באזור. "לבושתי הלכתי לעצור אנשי אצ"ל בחדרה. הייתי בהדרכה בקורס מ"כים במחנה דורה, וככה הגעתי לתפקיד הלא נעים הזה של לעצור אנשים. לא התגאיתי בזה, אבל בן־גוריון פקד, ולא מסרבים פקודה".

את שושנה בס, ירושלמית במקור, הוא הכיר פה בכפר. כשהייתה נערה בת 15 וחצי, נסעה אמה בתיה ללדת בהדסה הר הצופים. "באותה תקופה לא ילדו בגיל 36", אומר מנחם, "אבל בן־גוריון נאם באספת פועלים בקולנוע אדיסון בירושלים, וביקש שכל אישה שיכולה להיכנס להיריון תעשה את זה, מאחר שאיבדנו מיליון וחצי ילדים בשואה". אלא שבתיה והרופא שליווה אותה לא הגיעו אל היעד: "שיירת הדסה" הותקפה בידי פורעים ערבים, ו־78 נוסעים נרצחו. שושנה, שלא ידעה לאן נסעה האם, התרוצצה בין בתי החולים בניסיון למצוא אותה, אך לשווא.

אחרי הטרגדיה עברה משפחת בס לנתניה ומשם לכפר־ויתקין. "בדיוק חזרתי אז מהצבא", מספר מנחם. "התחתנו ב־51'. היא הייתה גננת פה, אבל אז נולדו התאומים שלנו והיה לנו בבית גן משלנו. היום הם בני שבעים כמעט". שושנה נפטרה לפני שנתיים. "69 שנים היינו נשואים. היא חסרה".

בתחילת דרכם המשותפת הייתה להם רפת פה בחצר. בהמשך היא הועברה עם שאר הרפתות לכניסה לכפר, והיום יש למנחם למעלה ממאה פרות חולבות. עד לפני זמן קצר הוא עוד הלך כל בוקר לחלוב אותן, "היום הבן והתאילנדים על זה". למען האמת, הוא מתוסכל מהמצב בעסק. "אני אוהב שוקו, מה לעשות? אני מייצר חלב, מוכר אותו לתנובה בשני שקלים לליטר, עם 3.5 אחוז חלבון, 3.5 אחוז שומן. הם מיד מורידים שני אחוז שומן, ואז עושים מהחלב שוקו: מוסיפים שתי כפיות קקאו, שתי כפיות סוכר, ומוכרים לי את הליטר הזה ב־10.20 ש"ח. אלה הפרופורציות. הכול מעוות".

ומה הוא אומר על המדינה? "במילה אחת: עצוב. מהתחלה כל כך בוטחת, הרואית, הפכנו ל…", הוא מושך בכתפיו. "נו, ככה זה יהודים. מה אנחנו צריכים לעשות? דע את שכניך! תכיר את המנטליות שלהם, הכוונות שלהם. 130 שנה הם מנסים להרוג אותנו. אם אפשר לשחוט איזה יהודי, למה לא? ואנחנו ממשיכים עם כל התיאוריות הליברליות שלנו. הם עדיין לא הסתגלו למה שהמדינה הביאה להם, והיא הביאה להם הרבה".

על קיר הבית הפונה לכביש נתלה שלט עץ שעליו חרותות המילים: "בית חוה ושלמה מיודובניק. נבנה ב־1933 כאחד מארבעת הבתים הראשונים שנבנו בכפר־ויתקין. יציקת בטון בת שני חדרים בלבד. ב־1945 נבנתה קומה שנייה לבן ממשיך ומשפחתו. ב־1976 נבנה בצמוד האגף הצפוני לנכד ומשפחתו.

"אנשים עוברים, רואים את השלט. שלא יגידו: 'תראו את המושבניקים האלה, איזה וילות יש להם, איך הם חיים'", מסביר מנחם את פירוט היתר של שלבי התפתחות המבנה. "זה הבית של ההורים. אני ירשתי אותו, ועשינו שינויים. תמיד עושים שינויים".