מה שנראה במבט ראשון כמו הפרעת OCD חמורה של סטודנטית חרשנית, מתגלה במבט שני כפלא. אי אפשר לאחוז בדפיו המצהיבים של "תנ"ך מנדלקרן", שבשוליהם כבר אוחז הצבע החום, ולא להשתומם. כל אחת מהמילים מסומנת באדום, כחול, ירוק או צהוב, בהדגשות או במעגלים. עוד בטרם הגיח המרקר לעולם, חוקר המקרא ואיש האשכולות ד"ר שלמה מנדלקרן (נולד ב־1846, נפטר ב־1902) הבין את ערכו הרב של קוד צבעים ככלי עזר לעבודת חקר מייגעת וסיזיפית.
אי אפשר גם לא להסיר את הכובע ולקוד עמוקות מול היומרה האנושית, בלי גיבוי משאבי המחשב, לאלף את כל המילים והביטויים שמופיעים בתנ"ך ולהניחם בסדר אל"ף־בי"ת מופתי, ממוינים לפי קטגוריות. ימים על ימים על גבי לילות, במשך יותר מעשרים שנה, סידר מנדלקרן את כל המילים הללו בעזרת התנ"ך האישי שלו. התוצאה היא 19 כרכי הקונקורדנציה הגדולה "היכל הקודש", פרי עבודת נמלים עיקשת ומאומצת, הכתובים בכתב ידו ושמורים בארכיון הספרייה הלאומית. כשאני פותחת באופן אקראי את אחד מהם, אני מגלה כתב יד עדין ומסודר, כמעט "נשי". עמודות על גבי עמודות של חלקי פסוקים שנרשמו באדיקות רבה. בהמשך הועתקה הקונקורדנציה מכתב ידו, ונדפסה בכרך אחד גדול ומפואר.
"במבט מבחוץ התנ"ך שלו נראה פשוט ורגיל, בהוצאת מאיר הלוי לטריס בברלין", מסבירה ד"ר ענת נבות, היסטוריונית וארכיונאית במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית. "רק כאשר פותחים אותו אפשר להעריך את עשרות שנות העמל ששיקע מנדלקרן במחקר, את שיטותיו הדקדקניות ובעיקר את חידושיו בקביעת המדורים.
ב־1884 הוציא מנדלקרן חוברת לדוגמה של הקונקורדנציה החדשה, והיא התקבלה באהדה וברוב שבחים בקרב אנשי המדע. גם לאחר השלמת העבודה, ההדפסה הסופית התעכבה כי מנדלקרן כתב על הכרטיסיות בכתב מחובר, שהסדרים התקשו לקרוא. חמש שנים עברו עליו בהעתקה לכתב מרובע
"כל מילות התנ"ך נצבעו בעפרונות צבעוניים, כבסיס לחלוקת הקונקורדנציה למדוריה: השורשים בכחול, מילות היחס ואחרות בצהוב, תוארי הפועל ומילות יחס מיוחדות באפור, כינויי הגוף בירוק. שמות העצם הפרטיים סומנו באדום. לא סתם מנדלקרן נשא עמו תמיד את התנ"ך ושיקע בו עמל רב. גם בימיו האחרונים הספר הזה היה בידיו, והוא הציג אותו בגאווה בפני רופאו".
אכן, היה לו במה להתגאות. את תחושת ההשתוממות והפליאה מול עבודתו של ענק הרוח תיארו כבר לפניי. הסופר העברי דוד פרישמן כתב ברשימותיו שהתנ"ך הזה הוא עדות "עד כמה עבודת אדם מגיעה", והבטיח להציב ציון לזכרו של החוקר, שכן "האיש המקדיש עצמו לעבודה כזו, ובלבד שהוא עושה באמונה, הוא גיבור. גיבור אשר לו די אומץ לב להמית את עצמו על עבודתו ולהקריב את חייו לה לקורבן".
את מה שאני יכולה רק לדמיין בשעה שאני נושמת את ריח דפיו הבלים והולכים של תנ"ך מנדלקרן – את היגיעה הרבה וקריסת העולם החיצון, את הרוח שדורסת את הגוף ואת ה"על משכבו בלילות" – ראה פרישמן במו עיניו. "הדבר היה בליפסיה (לייפציג, ב"ק) לפני שנים אחדות", כתב במכתב התשיעי מתוך "מכתבים על הספרות". "בית המלאכה היה ברחוב 'קווערשטראַססע', נומר 4, והגיבור עובד היה – ד"ר שלמה מנדלקרן. במשך ירחים אחדים שישבתי אז בליפסיה, הייתי מבקר בביתו כמעט יום־יום. די היה רק להביט אל פני האיש, למען דעת מה הייתה עבודתו לו. גופו, שהיה לפנים בריא ואיתן, נעשה צנום וכחוש, ולחייו, שהיו לפנים מלאות, נעשו צומקות ושוקעות. כבר אז ניכר היה בעיניו איזה זיק של אש זרה, מעין האש שאנו מוצאים לפעמים בתוך עיניהם של בני אדם אשר דעתם זחה עליהם וסופה להיות נטרפת".
הטירוף של סופו של מנדלקרן הגיח לביקור קצר מוקדם בסיפור חייו, ברגע מוזר אחד; שם יש אולי תשובה לשאלה אילו תנאי חיים ונסיבות גורמים לאדם "להקריב את חייו לקורבן", כלשונו של פרישמן.
אמר ועשה
נספר לכם סיפור שלא היה ולא נברא: בשנת 1879 בעיירה טַטַרְבּוּנַרי, המרוחקת כמאה קילומטרים מאודסה, מריאנה בת הסנדלר הנוצרייה יצאה לשאוב מים מהמעיין ולא שבה. רצה הגורל, אם לגורל יש רצון, ובאותו הזמן נקברה ילדה אחרת, יהודייה. סמיכות הזמנים בין שני המאורעות הובילה להפצת שמועה שבת הסנדלר נחטפה בידי יהודים, ואלה השתמשו בדמה לצורך אפיית מצות ואז קברו אותה כיהודייה. כדי לנקום את מותה תפסו הפורעים ילד יהודי שלא ידע טעם חטא, השליכו אותו לבאר, ואז יצאו לבצע פוגרום ביהודי המקום.
את סיפור הבלהות הזה קיבל אלכסנדר צדרבוים, מו"ל העיתון "המליץ" (שנדפס מאז 1871 בפטרבורג), במכתב מאחד, יהודה אריה קשמל, שהציג את עצמו כשוחט בעיירה. קשמל תיבל את מכתבו בפרטים מוחשיים: הוא נקב בשמות של בעלי תפקידים, כמו הכמרים המקומיים, וסיפר שהוא עצמו קרוב משפחתה של הילדה היהודייה שהובאה לקבורה. צדרבוים החליט לפרסם את הידיעה, והיא הופיעה בגיליון 5 באוגוסט 1879 של עיתונו, אך לאחר חקירה התברר שיהודה אריה קשמל אינו קיים כלל, וכך גם שאר הדמויות המוזכרות במכתב. מי שהכשיל במזיד את המו"ל, מסיבות שאינן ידועות עד היום, הוא מיודענו מנדלקרן: האיש פשוט בדה את הסיפור מליבו.
כעונש על פרסום ידיעה כוזבת בעלת פוטנציאל תבערה רב כל כך, "אשר היה בכוחה להסעיר רוחות בקרב היהודים, כהגדרתו של הוד מעלתו", סגרו השלטונות את העיתון. שגרת הפצתו הופסקה למשך חמישה חודשים, בלי שניתן הסבר לקוראים. כששב "המליץ" להתפרסם, תיווך צדרבוים לקוראיו את השתלשלות הפרשייה. כבר אז, שני הפנים של אותו אדם – הגאונות והשיגעון – נקשרו זה בזה. על התנהגותו "המוזרה" של מנדלקרן, שכונה במאמר "אינטלקטואל במלוא מובן המילה", כתב צדרבוים כך: "אך החריג שבגאוניות פגש בחריג של מחלת נפש, סינדרום מוכר בעולם הפסיכיאטריה, ונפשו של מנדלקרן לא הייתה טהורה, לא כלפי משפחתו ולא כלפי החברה שבמסגרתה פעל". ואתם הרי יודעים איך זה, אקדח שמופיע במערכה הראשונה עוד יירה בשלישית.
מנדלקרן כיהן באותם ימים כסגן רב באודסה מטעם השלטונות, תפקיד שמילא זו השנה השביעית. הוא היה מוסמך אוניברסיטת פטרבורג בלשונות שמיות, למד לקראת קבלת התואר דוקטור, וביסס את דמותו כסופר ומשורר עברי מבטיח – אך אז הורשע בבית המשפט בעוון הפצת עלילה, וגורש מרוסיה. הוא עזב את אשתו השנייה ונסע ללייפציג שבגרמניה, שם התגוררו קרובי משפחתה.
בימים ההם גם מנדלקרן עצמו עוד לא ידע שמעז יצא מתוק: הקונקורדנציה לתנ"ך המפוארת והמבוארת ביותר שידעה השפה העברית. אין לדעת אם מנדלקרן היה מגיע להישגו הגדול אילולא הסתבך באותה הרפתקה. "הגלייתו מכור מחצבתו הפכה אותו מרב משכיל וחוקר מקרא ששולח ידו בכתיבה ספרותית – לאדם מבודד ועזוב שמשקיע את כל כוחותיו במפעל חייו", אומרת ד"ר נבות.
פרישמן סיפר שמנדלקרן לא הבין לאן נכנס. תחילה עלה במחשבה לפניו "רק לתקן" את אחת מהקונקורדנציות הקיימות. בעודו מעשן בשרשרת, סיפר לו מנדלקרן "בחיפזון ובתנודה רבה את תולדות עבודתו": "הדבר היה פשוט: מחשבה באה בליבו, לכתחילה, לקחת איזו קונקורדנציה – נניח, את המעולה שבהן, את זו של בוקסטורף עם תיקוני בּיר – ולהדפיס אותה בתיקונים ומילואים. חפץ היה להוסיף עליה רק עוד את כל מילות השימוש והיחס, שאותן לא הביאו הקונקורדנציות הקודמות; וכן גם חפץ היה להוסיף רק עוד את כל מילות הגוף למיניהן ולנטיותיהן, שגם אותן לא הביאו הקודמות; וכן גם חפץ היה להוסיף רק עוד את כל השמות העצמים הפרטיים, שגם אותם לא הביאו הקודמות.
"ואולם כשניגש אל המלאכה, והנה פלצות: כל הקונקורדנציות הקודמות – ואף זו המעולה שבהן – אינן שוות ולא כלום. מלאות הן שיבושים וטעויות לאלפים; אין אף דף אחד שלא תהיינה בו שגיאות… מלבד אלה מלאות הן אלפי שגיאות כנגד המסורה ושגיאות כנגד דקדוק הלשון, ועוד אלפי שגיאות כאלה. אז ניסה לתקן, ואולם – קשה עתיקא מחדתא. ובכן בא לידי גמר לעשות קונקורדנציה חדשה, אשר כמוה לא הייתה עוד לעולמים. אמר ועשה. אמר – פעם אחת, ואולם עשה – יותר מעשרים שנה. כן יצאה הקונקורדנציה 'היכל הקודש', אשר כמוה לא הייתה עוד מעולם".
ד"ר ענת נבות, היסטוריונית: "כל מילות התנ"ך נצבעו בעפרונות צבעוניים, כבסיס לחלוקת הקונקורדנציה למדוריה: השורשים בכחול, מילות היחס ואחרות בצהוב, תוארי הפועל ומילות יחס מיוחדות באפור וכינויי הגוף בירוק. שמות העצם הפרטיים סומנו באדום"
ואכן, מבחינת ההיקף והחומר, זאת הייתה קונקורדנציה שלמה ומדויקת מכל קודמותיה. מנדלקרן בדק וגילה יותר מ־5,000 השמטות בקונקורדנציות הקודמות, תיקן שגיאות מרובות של קודמיו במובאות מן המקרא, בחלוקת המשפטים ובמראי המקומות, הביא את הפסוקים על פי סדר הספרים במסורת היהודית, וצירף לכל ערך ביאור קצר ומדעי בעברית וגם תרגום ללטינית. בין חידושיו הגדולים היו המדורים החדשים שעסקו בשמות הגוף, באוצר המילים הארמי שבתנ"ך ובשמות הפרטיים.
הדרך לשעבוד
בשנים שהקדיש למפעל חייו, מצא מנדלקרן את פרנסתו בכתיבה לעיתונים ובתרגומים. "כעשרים שנה חי מנדלקרן בלייפציג, אבל לא הרבה ידוע על חייו שם. אין ספק שהמפעל הגדול דרש יציבות, ובלייפציג הוא זכה בה", אומר פרופ' (אמריטוס) יעקב שביט מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב. "רק ב־1883 מופיע רישום של כתובתו, ומתברר שהוא שכר חדר עבודה קטן ברחוב נירנברג. הוצאת 'רֶקְלָם' המקומית שילמה לו עשרה מארקים לכל 16 עמודי תרגום מוכנים להדפסה של קלאסיקה רוסית, פחות משכרו היומי של פועל דחק, ולכן הוא נאלץ לעסוק גם בעבודות עריכה. כשביקש העלאת שכר, אחרי 15 שנות עבודה, פוטר, ואת מקומו ירש מהגר רוסי צעיר ועני".
שביט מציין שמנדלקרן היה יכול לשפר את מצבו הכלכלי אילו קיבל את ההצעה של פרנץ דליטש, חוקר המקרא הנודע ומתרגמו לגרמנית, לכתוב למענו קונקורדנציה למקרא. "כיהודי אדוק הוא דחה את ההצעה, כי לא רצה לעבוד במכון הלותרני, שהיה ידוע בפעילותו המסיונרית". בד בבד, תקופה מסוימת קיבל קצבה שנתית צנועה מהברון רוטשילד.
לצד עבודות העריכה והתרגום, גם בשנים הללו עסק מנדלקרן ביצירה עצמאית משלו – אומנם, בעוצמה חלשה מיצירתו לפני ששקע בעבודת הקונקורדנציה. מגיל צעיר התבלט מנדלקרן בכתיבה ספרותית, ופרסם בכתבי העת העבריים באירופה שירים, מאמרים ומחקרים. הוא תואר כאיש אשכולות רב־כישרונות ורב־ידע בתחומים רבים – בשירה ובביקורת, בתרגום ובחקר המקרא והלשון העברית. את חיבורו הראשון "תשועת מלך רב", שיר תהילה לצאר הרוסי, כתב ב־1866 לכבודו של אלכסנדר השני, כשהיהודים עוד תלו בו תקוות. שני ספרי שירה שלו, "בת שבע או שיגיון לדוד" ו"חיצים שנונים", ראו אור שנה אחר שנה, ב־1866 וב־1867 בהתאמה. ב־1873 פרסם את "דברי ימי רוסיא", ספר רחב יריעה בן שלושה כרכים, יחיד במינו בהיסטוריוגרפיה היהודית, שעוסק לא רק בהיסטוריה הפוליטית של רוסיה אלא גם בהיסטוריה הכלכלית, הדתית והתרבותית שלה. החיבור העברי זיכה אותו בכמה שניות של תהילה, כשקיבל בעדו מתנה מהצאר – טבעת שוהם יקרה. כל זה לא עזר לו להציל עצמו מעונש הגירוש לאחר פרשת הזיוף העיתונאי.
בעודו מעשן בשרשרת סיפר מנדלקרן לפרישמן ש"מחשבה באה בליבו לקחת איזו קונקורדנציה ולהדפיסה בתיקונים. חפץ היה להוסיף עליה רק עוד את כל מילות השימוש והיחס… וכן את כל מילות הגוף למיניהן ולנטיותיהן… וכן את כל השמות הפרטיים"
בשנים שעמל על הקונקורדנציה בלייפציג, האפילה המשימה הזו על שאר כישרונותיו ודחקה את יכולתו להעמיד יצירות מקוריות. ובכל זאת, גם אז הצליח מנדלקרן ליצור – למשל את "שירי שפת עבר", שיריו בשנים 1901-1882, שכללו גם תרגומי שירה, וכן ספר דקדוק של השפה הרוסית, מילון רוסי־גרמני, ויצירות ותרגומים נוספים. בין השאר תרגם לעברית את "מנגינות עבריות" של לורד ביירון.
שביט מציין כי "ב־1884 הוציא מנדלקרן בגרמניה חוברת לדוגמה של הקונקורדנציה החדשה, בעוד העבודה נמשכת לקראת הפרסום; הדוגמה התקבלה באהדה וברוב שבחים בקרב אנשי המדע. גם לאחר השלמת הכתיבה, ההדפסה הסופית התעכבה כי מנדלקרן כתב על הכרטיסיות בכתב מחובר, שהסדרים התקשו לקרוא. חמש שנים עברו עליו בהעתקה לכתב מרובע, ולבסוף בשנת תרנ"ו (1896) הופיעה הקונקורדנציה במלוא הדרה. מאז היא הופצה בעשרות מהדורות באירופה, בארצות הברית ובארץ ישראל".
לכול היה ברור שדבר כזה טרם נראה בעולם היהודי. מנדלקרן זכה לשבחים רבים על עבודתו הקשה, ועד היום הקונקורדנציה שלו משמשת חוקרי לשון ומקרא. היא זכתה להכרה גם בעולם המדע היהודי והנוצרי, דחקה כמעט כליל את רגליהן של הקונקורדנציות האחרות, והוצגה כקונקורדנציה המקיפה והשלמה ביותר בנמצא, בייחוד לאחר התיקונים והמילואים המרובים שנוספו בה בידי מלומדים במהדורות שראו אור במשך עשרות שנים והתבססו על עבודתו של מנדלקרן.
בין הזיוף לאמת
למלאכתו הקשה של מנדלקרן היה מחיר נפשי שהשבחים לא הצליחו לרפא. "מי שלא ראה את הספר הענקי, שקשה לאדם אחד אפילו לטלטלו, לא יבין מה העבודה שלמעלה מכוח אנוש שהשקיע מנדלקרן בספר זה", כתב ההיסטוריון יוסף קלַוְזְנֶר. "לא לחינם בזבז עליו את מבחר כוחותיו, ובוודאי היה הספר, על כל פנים, אחד מן הגורמים למחלתו שמת בה".
גם פרישמן כרך את כתיבת הקונקורדנציה עם מצבו הנפשי והגופני המתערער והולך של מנדלקרן: הוא "הזקין ללא עת", כתב פרישמן. "עבודה כזאת אינה מתשת כוחו של אדם, כי אם קובעת את הנפש לגמרי. נשמתו פרחה ונכנסה לספרו. האוצרות הבלומים שהיו במוחו נתבלבלו ונטרפו. לפני שנתיים ימים הובא לעיר וינה והושם בבית המשמרת לחולי רוח, עוד פעם התחזק ויצא, ואולם כוחותיו לא שבו אליו עוד. לפני ירחים אחדים מת בארץ נוכרייה, גלמוד ובודד וערירי".
האם היה "מטורף"? או שמא הייתה בו המידה הנכונה של ה"טירוף" הנדרש לבעלי שיעור קומה וחזון שמשוקעים במפעל חייהם כאחוזי דיבוק, והסביבה רואה בהם משוגעים? ומה בעצם הגבול בין השניים?
תולדות משפחתו של מנדלקרן שופכות אור נוסף על חייו. הוא לא הכיר את סבו, הרב שלמה דובנא, שעל שמו נקרא; אך לשניים היה גורל משותף – ואולי זו פשוט הגנטיקה. מנדלקרן הגיע בעצמו לעיירה דובנא לאחר מות אביו, התרועע שם עם בנו של הרבי מקוצק, למד חסידות ולבסוף "נתפס להשכלה". כמו סבו הוא היה דתי אדוק שלמד בבתי מדרש לרבנים, ומצד שני היה "משכיל" בעל תארים אקדמיים.
"במידה מסוימת הוא המשיך את דרכו של הסב", אומרת ד"ר נבות. "שניהם עסקו בדקדוק ובבלשנות, הנגישו את התנ"ך כל אחד בדרכו, ושלחו ידם בכתיבה ספרותית. הרב שלמה דובנא היה המורה של בניו של משה מנדלסון, והיה מעורב במפעל תרגום התנ"ך של מנדלסון מעברית לגרמנית, מיזם שעורר פולמוס גדול בשעתו. הוא השתתף בכתיבת הביאור של מנדלסון, אבל מרגע שהרבנים יצאו נגדו הוא חדל מפועלו בעניין.
"מנדלקרן היה רב משכיל, שהשתייך לעולם המסורתי ומצד שני למד באוניברסיטה וסיים דוקטורט. זה קישר אותו ישירות לסבו, שגם הוא נקרע בין העולמות – אבל בכל תקופה זה התבטא בצורה אחרת. באוסף הברון גינצבורג, שנמצא אצלנו בארכיון, יש עשרות מכתבים שקשורים לרב מדובנא, וכמעט כולם מתייחסים להחרמת הביאור של מנדלסון. בסופו של דבר נטען שם שהוא נקלע לעין הסערה – השתתף בביאור, ופרש ממנו במצב של מצוקה קשה ורדיפה".
דרמות העשייה והפרישה של הסב מקבילות, אצל מנדלקרן, לציר השקר והאמת. מעשי זיוף נכרכו בשמו גם אחרי סילוקו מרוסיה, והמשיכו לרדוף אותו עד יום מותו ואפילו אחריו. כיצד דווקא אדם שהקדיש שנים להשלטת סדר ודיוק, ולא היה יכול לשאת החסרות ושיבושים בקונקורדנציות, הסתבך בפרשיות כאלה של מרמה וסטייה מהאמת?
רבב נוסף דבק במנדלקרן כשתרגם לגרמנית את הרומן הנודע "אהבת ציון" של אברהם מאפו. "בתרגום הוא הופיע כמחבר הספר, והואשם בשל כך בהטעיה ובעצם בפלגיאט", אומר פרופ' שביט. "להגנתו טען שזאת הייתה דרישת המו"ל הגרמני, ושהוא הוסיף על דף נפרד הקדשה למאפו. ההצדקה הזאת לא הועילה לו".
"המאמר האחרון שכתב מנדלקרן לפני מותו נדפס בכתב העת "ממזרח וממערב" בברלין, ותיאר זיוף של כתב יד שיוחס לרמב"ם. מנדלקרן הוכיח שהכותב היה למעשה מקובל ושבתאי בן המאה ה־17. הוא כתב שכתב היד מונח במחלקת כתבי היד 'לא לעזר ולא להועיל כי אם לאות לבני מרי'", אומר שביט. "הוא פרסם את הזיוף, לדבריו, כדי ש'הרמאים לא ימצאו עוד ידיים להכשיל בו את הרבים'. אי אפשר לא לראות כאן מעין סגירת מעגל: לגרמניה הוא הגיע בגלל זיוף, וחיבורו האחרון מספר איך חשף זיוף".
"לשרשרת הזיוף והאמת נוספה עוד חוליה, כששנה אחרי מותו נפל מנדלקרן עצמו קורבן לפלגיאט. אדם ששמו ליאון רבינוביץ הוציא אז לאור בפטרבורג, בדפוס "המליץ", את "ספר המתאימות בכתבי הקודש". הספר החדש הוצע למכירה לחותמים על העיתון – ולא היה, כפי שהוכיח פרישמן, אלא העתקה מתוך הקונקורדנציה של מנדלקרן".
