תלמידותיה של אמונה ש"ץ היו מזועזעות. מה שנחשב בעיניה למובן מאליו במסגרת חוג הציור, נתפס אצלן כהפרה בוטה של כללי הצניעות ושל המוסכמות החברתיות. ש"ץ ביקשה מהן לצאת לרחובה של עיר – העיר החרדית קריית־ספר – להתיישב שם ולצייר את העוברים והשבים. התלמידות סירבו, הוויכוחים סביב המשימה סערו, ומסגרת השיעורים שהתקיימה עד אז על מי מנוחות במשך חודשים אחדים פשוט התמוססה והתפרקה.
ש"ץ, שהקימה את החוג בעקבות פניות של שכנים וחברים שהתרשמו מכישרונה, לא חזרה על הניסיון. במקום זאת המשיכה להתמקצע ולפתח את האמנות שלה. ב־2005 היא נרשמה ל"קורס לציור אקדמי" של גדי פולק. במשך שלוש שנים למדה אצלו, בקורס שהתאפיין בתפיסות אקדמיות סובייטיות, כמו אלה שעליהן גדל פולק עצמו. היכולות שפיתחה שם שינו את חייה, כמו גם את חייהן של לא מעט נשים חרדיות אחרות.
"הקורס היה בשבילי סוויץ' ענק", מספרת ש"ץ. "לא חשבתי לפני כן על אמנות במונחים מקצועיים. לפרנסתי ניסיתי להקים גנון ילדים, לעבוד כבייביסיטר וכל מיני עיסוקים אחרים. סבתא שלי תמיד אמרה שלא משנה מה יקרה, תמיד יהיה צורך בשלושה מקצועות – רופאים, עורכי דין וטבחים, ולכן אלו האנשים שתמיד ירוויחו ויתפרנסו היטב. על אמנות כמקצוע לא היה מה לדבר".
נעה לאן כהן, אוצרת התערוכה: "אם הגברים הלכו לסגנון של סיפורי גיבורי-על, הנשים לקחו את הצד הפנימי, הרגשי. הדמות הראשית יכולה להיות אמא שמג'נגלת בין המטלות. גם אצל אישה חרדית הן מראות, יש נפילות או חסרונות, אבל בסופו של דבר כולם שותפים לבית החרדי וכולם מיישרים קו"
ש"ץ (48), אם ל־11 ילדים, נולדה באוקראינה. אמה עבדה כמתכנתת, אביה היה מהנדס, ושניהם גם אהבו לצייר. אמונה עצמה החלה בגיל עשר ללמוד בבית ספר לציור, אך כאמור ראתה בכך תחביב ותו לא. מה שהשפיע עליה הרבה יותר בשנות נעוריה היה קייטנה יהודית דתית שבה השתתפה בגיל 16. "בעקבות זאת חזרתי בתשובה, וההורים שלי קיבלו את זה קשה מאוד. הם לא רק חילונים, אלא אתאיסטים לחלוטין. אני הייתי בגיל טיפש־עשרה עם כל המשתמע מזה, כך שהתקופה ההיא לא הייתה פשוטה".
לאחר העלייה ארצה היא למדה הוראת מתמטיקה ויהדות במכללה בבית וגן – ושוב אכזבה את הוריה, שציפו שתלמד הנדסה. היא התחתנה והפכה לאם, ולאורך כל השנים המשיכה גם לצייר. כשהגיעה לקורס של פולק, הבינה שרמתה המקצועית גבוהה מזו של רוב התלמידות האחרות. "היו בקורס עולות נוספות מברית המועצות, שכבר למדו בשיטה של פולק. הפער בינינו ובין בנות שלא הכירו את השיטה הזו היה מורגש".
במסגרת הקורס נדרשה ש"ץ להגיש כמות נכבדה של רישומים מדי שבוע. כאם לילדים קטנים, המקום הטבעי עבורה לשבת ולצייר היה גינת המשחקים. זה לא היה פשוט: "ילדים שם התנפלו עליי עם שאלות, רצו שאצייר אותם, לעיתים ביקשו את הציור שציירתי. נתקלתי גם באנשים פחות נחמדים שאמרו לי: איך את מעיזה לצייר אדם במרחב הציבורי?"
אחרי הקורס המשיכה ש"ץ לצייר וליצור. בין היתר פיתחה דמויות לסדרת משחקים שראתה אור במגזר, ולאחרונה החלה לעסוק בעיצוב גרפי. לצד זאת היא מלמדת ציור, בהתאם לשיטות ולטכניקות שהנחיל לה פולק. בימים אלו היא משיקה יחד עם קבוצת נשים חרדיות את התערוכה "פולק ארט", ובה יצירותיהן שנולדו בעקבות הקורס ההוא. "אפשר לומר שהקורס של פולק הוביל מהפכה", אומרת ש"ץ. "נשים חרדיות הבינו שציור יכול להיות מקצוע. שוק המאיירים במגזר – שבעבר היה מורכב מפולק עצמו ועוד כמה גברים – קיבל אליו גם את הנשים היוצרות, והקו שהיה שמרני וריאליסטי נפתח והפך למורכב יותר. במקביל גברה הדרישה של המגזר לאיכות. אי אפשר להשוות את שוק הספרים של היום למה שהיה בעבר. זה קרה משום שנשים חרדיות הבינו שיש להן מה לתרום לתרבות החרדית".
בתפקיד הנבל: יצר הרע
פולק, מחלוצי האיור והקומיקס החרדי, חתום על יותר מ־50 ספרים מאוירים שראו אור בשפות שונות – עברית, אנגלית, רוסית, יידיש ועוד. רבים מהם הפכו לרבי־מכר, וסדרת הספרים "א אידישע קאפ", שמציגה שרשרת של חידות היגיון, אף פרצה את גבולות המגזר. בספריו שינה פולק את כללי המשחק של האיור החרדי, והוביל בעקבותיו דור חדש של מאיירים. הציורים שלו מתוחכמים, מתכתבים עם עולם האמנות הכללי אך עטופים בתוכן יהודי ייחודי.
"פולק הכניס לעולם האיור החרדי את הריאליזם ואת ממד העומק", אומרת נעה לאה כהן – חוקרת אמנות יהודית, האוצרת של "פולק ארט" ומנהלת גלריית "המקלט" שבה תוצג התערוכה. "הוא עושה את זה כמו שמציירים סרטי קולנוע, הספרים שלו יוצאים מן הכלל מבחינת הדיוק, השימוש בתלת־ממד והקרבה למציאות. לצד ההקפדה הזאת הוא מביא איתו המון דמיון, ומכריח את הצופה לחפש רבדים נסתרים".
גדי פולק, 52, גדל בבית שנתן מקום של כבוד למוזיקה. אמו הרופאה ידעה לשיר, ואביו, קצין בצבא האדום, ניגן בכלי נשיפה ובאקורדיון. את ילדיהם הם שלחו ללמוד פסנתר, גיטרה וחצוצרה. בריאיון שקיימתי איתו ב־2016 סיפר פולק שהוא התחיל לצייר בגיל צעיר מאוד, "כמו שכל הילדים מציירים – אבל כשכולם הפסיקו, אני לא הפסקתי. ציירתי כל הזמן. כמעט לא ישנתי ולא אכלתי, רק ציירתי וקראתי ספרים. הגענו לכך שאמא שלי שלחה אותי לשחק כדורגל כדי שאתאוורר קצת".
עד גיל עשר הוא למד בבית ספר למוזיקה, ואז עבר לבית ספר לציור. "ההורים התאכזבו מאוד", סיפר. "אבא שלי אמר: 'כמו שמוזיקאי לא יצא ממך, גם צייר לא יצא ממך'. הוא טעה. אבל יחד עם זה, ההורים תמיד תמכו בי".
מבית הספר התיכון המשיך פולק לאקדמיה לציור בקישינב. בגיל עשרים גויס לצבא, ואחרי חצי שנה של טירונות הוא צורף למערכת העיתון של הצבא האדום. היו אלה ימי דעיכתו של המשטר הקומוניסטי, ופולק העז לצייר עבור העיתון קריקטורות שמתחו ביקורת על הצבא ועל השלטונות. לאחר השחרור הוא חזר לקישינב, ועבד בתחום הפרסום.
משפחתו של פולק לא שימרה סממנים יהודיים, ולא קיימה מצוות או מנהגים כלשהם. היהדות החלה לתפוס מקום בחייו דווקא בעקבות שיחה עם כומר, שביקש ממנו לאייר לעיתון מקומי קומיקס שבועי שיעסוק בסיפורי התנ"ך. פולק קרא את החומר, וכשעלו אצלו שאלות, הוא פנה ליהודים דתיים וביקש שיסייעו לו. כך המשיך לחקור את שורשיו, ובהדרגה החל לשמור מצוות. במקרה שלו, ההורים לא הזדעזעו, אלא להפך – גם הם חזרו בתשובה.
ב־1993 עלה פולק לארץ ומצא עבודה כמעצב בחברת מחשבים. כעבור תקופה פנה ליוני גרינשטיין, צייר וקריקטוריסט הנחשב לחלוץ המאיירים החרדים, וביקש שיעזור לו למצוא לקוחות שיהיו מעוניינים באיוריו. כך נוצר הקשר בינו ובין הרב ברוך צ'ייט – מייסד הישיבה התיכונית־חרדית "מערבא", מוזיקאי, מלחין ומחבר ספרים. השניים הוציאו יחד את הספרים "מסע הפלאות למידות הטובות", "האוצר הגנוז באי של תיקון המידות" ועוד. הייתה זו נקודת ציון בתרבות המגזר: השילוב של הרב היצירתי עם המאייר המוכשר הוליד מחדש את ז'אנר הספרות החרדית לילדים, והקפיץ את רמת התוכן שלה.
הקורס האקדמי של פולק נולד מתוך חסר במסגרות לימוד שינגישו את תורת האיור לציבור החרדי. מהשטח הגיעו אליו עוד ועוד בקשות – בעיקר מצד אמניות – והוא נענה לדרישה ללמד איור וציור באופן מקצועי. את הניסיון הראשון להקים בית ספר לאיור עשה בשנת 2002. הוא פתח קורס לגברים ובמקביל גם קורס לנשים, שבמחזור הראשון שלו למדו רק שלוש תלמידות – אחת מהן היא רות בייפוס, סופרת ילדים, מאיירת ויוצרת קומיקס. עבור אמהות חרדיות, התמסרות ללימודים אינטנסיביים כאלה התגלתה כאתגר לא פשוט, ונדרשו כמה וכמה ניסיונות לפני שהתגבשה קבוצה בעלת מוטיבציה גבוהה.
"בית הספר של פולק התנהל על פי קודים חרדיים, מה שאפשר להכשיר שורה של אמניות ששינו את פני האיור בספרות הילדים החרדית", אומרת כהן. "הן עצמן הכשירו תלמידות נוספות, ברוח האסכולה של פולק. רות בייפוס, רותי קמפינסקי, אביגיל כהן – כולן אמניות מוכרות שצמחו משם. אם בעבר אף אישה חרדית לא דיברה על הציור כקריירה, מקסימום כתחביב או כמקור הכנסה צדדי באמצעות חוגים לילדים, היום יש אמניות שזה מקצוען. הן מאיירות עיתונים וספרים, כל אחת בסגנון שלה, ומשפיעות על הציבור החרדי בדרכן.
"במבט לאחור, אפשר להגדיר את יוני גרינשטיין כחלוץ המאיירים החרדים. הסגנון שלו משפיע במידה רבה על חלק מהמאיירים שבאו אחריו. גדי פולק הוא ממשיך דרכו, וגם אמן חרדי מרכזי שייסד ז'אנר חדש במגזר. הוא ויוני היו פורצי הדרך, ואחריהם הגיעו הנשים, שהתמקצעו והובילו גל משלהן".
הפריחה המקצועית הניבה בין השאר ספרי קומיקס רבים שהגיעו אל חנויות הספרים בערים החרדיות, אך אלה לא התקבלו בקלות. "במגזר יש חשדנות כלפי כל דבר חדש, וכך גם במקרה הזה", אומרת כהן. "עד היום חוברות קומיקס יוצאות עם 'הסכמות'. אבל ככלל ניתן לומר שבמגזר החרדי שמים את הילדים במרכז, ולכן יש שם שפע של ספרות מאוירת ומותאמת לילדים".
מה מאפיין את הספרות הזו?
"דמות הגיבור היא אידאליסטית, נטולת קונפליקטים אמוניים ותמיד מנצחת את הרע. הרע יכול להיות ערבי, נאצי ולפעמים זהו יצר הרע".
ואיך מורגשת ההשפעה הנשית בתחום?
"הנשים מכניסות את הפן האישי. אם הגברים הלכו לסגנון של סיפורי גיבורי־על, הנשים לקחו את הצד הפנימי, הרגשי. הן כותבות ומציירות על רגשות, על דברים שקורים בתוך הבית, בגן, על יחסי אם ובת, על הורים וילדים. הן מכניסות אותנו להווי היומיומי. אצל רבות מהן יש הומור וקריצה – למשל במדור הקבוע של בת־שבע הבלין בשבועון 'משפחה'. תמצאי אצלן סיפורים נישתיים, עם הרבה כנות. הדמות הראשית היא לא גיבורת־על, אלא אמא שמג'נגלת בין המטלות. גם אצל אישה חרדית, הן מראות, יש נפילות או חסרונות, אבל בסופו של דבר כולם שותפים לבית החרדי וכולם מיישרים קו – לאו דווקא מתוך אילוץ, אלא מתוך בחירה. יש רצון לבטא את זה ולשקף לילד את החיים שבתוכם הוא נמצא".
ויש עוד השלכה משמעותית לכניסתן של הנשים לתחום. המאיירים החרדים לא מציירים כמעט נשים בספרים שלהם; לכל היותר תמצאו שם ילדות, ופה ושם דמות אמהית. רק בזכות הנשים המאיירות, גם הנשים המאוירות הגיע לקדמת הבמה. "ברגע שסופרות־יוצרות הגיעו לזירה, נשים הפכו לגיבורות ספרים", אומרת כהן. "כך זה תמיד: אין מאייר בעולם שלא מביא איתו את העולם שלו, בין אם הוא יפני ובין אם זו אישה חרדית מבני־ברק".
השאלות מגיעות מהחילונים
נחמה ליבלר, אם ל־11 ילדים, מציירת מאז שהיא זוכרת את עצמה. בעבר עבדה בעיקר כמורה, אך תמיד חלמה להתפתח בתחום הציור. היא העבירה כמה מיצירותיה לגדי פולק כדי שיחווה דעתו, והתייעצה גם עם תלמידתו המובהקת רות בייפוס. מכיוון שבאותה שנה הוא לא יכל לקבל תלמידות נוספות לקורס שלו, ליבלר למדה תחילה אצל אמונה ש"ץ, ואחר כך השתלבה בקבוצה של פולק. כאם ברוכת ילדים לא היה קל לה לעמוד במטלות האינטנסיביות שנלוו לקורס, וכאישה חרדית שאינה מחזיקה רישיון נהיגה גם ההגעה מירושלים לקריית־ספר לא הייתה פשוטה עבורה, אבל ויתורים ועיגולי פינות לא באו בחשבון. "היינו 12 ציירות, כל אחת עם בסיס טוב, אבל הוא כיסח את כולנו", היא נזכרת. "הוא שואף לשלמות, אין אצלו מצב ביניים. מה שלא מאה אחוז, לא נחשב. היינו צריכות להכין מאות איורים מדי שבוע, וצחקנו שאם מישהי מקבלת פידבק חיובי על אחד מהם, סימן שהיא הגיעה לרמה גבוהה מאוד. זה לא קרה הרבה. יחד עם זאת, אף פעם לא היה משעמם אצלו. הוא אדם מעניין, מלא ידע, עם הסתכלות יסודית. כשהגענו אליו הרמה שלנו לא הייתה גבוהה, והוא הקפיץ אותנו למעלה".
כבר בזמן הלימודים היא החלה לאייר מגזינים, ועבדה עבור הוצאות ספרים בארץ ובעולם. לפני שש שנים פתחה עסק עצמאי של ציורים למוסדות חינוך, ובימים אלה, כששנת לימודים חדשה ממשמשת ובאה, גנים ובתי ספר רבים מבקשים את שירותיה. בזכות פולק, היא אומרת, חברותיה כותבות ומעטרות היום ספרים שנמצאים בכל בית חרדי. "אני חושבת שמבחינת הבסיס של הציור, הרמה במגזר נעשתה גבוהה יותר. מצד שני, היום אנשים מחפשים קיצורי דרך, אין רצון להשקיע ולתרגל כמו שאנחנו ישבנו וציירנו וליטשנו".
מה הדילמות שלך כיוצרת חרדית?
"ראשית, הנושא של שילוב העבודה עם הבית והילדים. המשרד שלי ממוקם מעל הבית, הילדים יודעים שאמא פה ושאפשר לעלות ולהיעזר בה. דילמה נוספת היא סביב ציורים שאני לא שלמה איתם מהפן הדתי: איך לנהוג כאשר מבקשים ממני לצייר דמות בלי כיפה? עשיתי שאלת רב והוא המליץ לי ללכת בין הטיפות, למשל לשים לילד כובע במקום כיפה. את צריכה להיכנס לנעליים של הציבור שאת מייצרת עבורו, ולכן למדתי להתאים את עצמי למי שמזמין את העבודה.
"מעבר לזה קיים הנושא של רכישת ידע באמנות. אמנות מעניינת אותי, וזה כולל דברים שהם לא בתחום הספציפי שלי, אבל כאישה חרדית נוצרות לי התנגשויות. יש ספרים מסוימים שהייתי רוצה להיעזר בהם, ובכל זאת לא אקח אותם. לא אוותר על העקרונות שלי".
גם ציפורה נוסבוים – תלמידת־עבר של פולק, וכיום אמנית פלסטית ומומחית בדיוקנאות ובציורי הווי יהודיים – מתמודדת עם המתח בין השאיפות האמנותיות לאורח החיים הדתי. "לא הלכתי לקורסים מסוימים שלא התאימו לעקרונות שלי מבחינת הרמה הרוחנית. אני אוטודידקטית, ואני מסננת לעצמי את החומרים. לא אביא הביתה או לקורס שאני מלמדת משהו שאינו צנוע במאה אחוז. אני אולי מתפשרת במידה מסוימת על המקצועיות, אבל לא אתפשר על הרוחניות שלי.
"בחברה הכללית ציור הוא דבר שיש בו לפעמים גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אני משתדלת לא להיפגש עם כל זה. אם יש ספרים בעייתיים, אני מוציאה מהם את הדפים שלא מתאימים. כשיש תמונות חשופות, אני מסננת. זה חשוב לי עצמי, וזה חשוב לבית שלי".
היא אם לשמונה, גדלה בשכונת בית וגן הירושלמית, בת יחידה בין תשעה בנים. הוריה רצו לתת לה את כל מגוון החוגים האפשרי, ושלחו אותה ללמוד תפירה, שחייה ונגינה, אבל הידיים שלה נמשכו אל המכחולים והצבעים. "תמיד אהבתי לצייר, במיוחד דיוקנאות. כילדה כולם זוכרים אותי עם עיפרון ביד, מקשקשת על המחברות. המורות היו אומרות לי 'לסגור את הגלריה', אבל הגלריה אף פעם לא נסגרה".
כבר בגיל 17 החלה ללמד ציור במסגרות שונות. כשבגרה עסקה בהוראת אנגלית, וגם שם כישרון הציור שימש אותה, כשהמחישה בעזרתו לילדים את משמעותן של מילים. לאחר שהפכה לאם, הבינה שלא תצליח לאורך זמן ללהטט בין העבודות השונות, והחליטה להתמקצע בציור. גם היא למדה בתחילה אצל אמונה ש"ץ, ומשם המשיכה לקורס של פולק. "התמקצעתי בטכניקות שלהם, ובעקבות זאת גם התלמידות שלי עברו טרנספורמציה. לימדתי אותן מה זה רישום אקדמי, רישום מקצועי. לא רק למתוח קווים, אלא לתפוס את העולם לעומק. השיטה של גדי פולק ואמונה ש"ץ היא בעיניי הבסיס של כל ציור ורישום. אפשר לראות את ההבדל בין מי שלמד רישום אקדמי ומי שלא. אנחנו לא מתקשקשים עם טכניקות, אלא לומדים להתמקד בעיקר, לתפוס תלת־ממדיות נכונה, פרספקטיבה, אור וצל, אנטומיה".
אומרים על מנטליות הלימודים הרוסית שהיא לא קלה. איך התמודדת עם זה?
"צורת הלימוד של פולק היא קצת נוקשה, בהחלט. המסר הוא 'קודם תטעה, ואז נסביר לך'. זורקים אותך למים ואחר כך מלמדים אותך לשחות. יש בזה יתרונות, אבל לא תמיד זה מתאים לכל אחד. כשהתחלתי ללמוד אמרתי – אני הולכת על זה, אני עושה את כל שיעורי הבית. זה היה המקצוע שלי באותה תקופה, והשקעתי בו את כל האנרגיות. בעלי תמך בי מאוד, ובלעדיו זה לא היה קורה. אבל אני לא יכולה להגיד שגם אני מלמדת בשיטה הרוסית, כי זה באמת קשה מדי".
איך מקבלים את המקצוע שלך בעולם החרדי?
"בזרועות פתוחות. אין עם זה שום בעיה, ואני לא נתקלת בתהיות או הרמות גבה. השאלות בנושא הזה מגיעות דווקא מהמגזר החילוני. בחברה החרדית אני מרגישה שזה נורמלי – אולי לא נפוץ מאוד, אבל מקצוע שמכירים בו".
איפה פישל
נוסבוים מציינת כי הן פולק והן ש"ץ, כחוזרים בתשובה, הביאו עמם ידע נרחב באמנות כללית, מה שאפשר להם להעשיר את המגזר. "זה הדבר הגדול שאנחנו מרוויחים מבעלי תשובה: הם מכניסים את המקצוענות, ואז אנחנו יכולים להכשיר ולהתאים את זה לאורחות חיינו. אמנות בפני עצמה היא לא דבר בעייתי. כבר במשכן הייתה האמנות של בצלאל, ואחר כך במקדש. הבעיה שקיימת לפעמים היא הצורה של העברת החומר. בזכות אנשים כמו גדי פולק, שהעביר זאת בצורה נכונה, הרמה במגזר עלתה מאוד. זו הייתה אחת המטרות שלו".
כיום נוסבוים מציירת דיוקנאות לפי הזמנה, במסגרת הסטודיו שלה "דיוקן יהודי". "אני כל הזמן לומדת ומשתלמת, ובמהלך השנים השלמתי גם תואר באמנות במכללת אמונה", היא מספרת. "כחלק מהלימודים שם ערכתי עבודת מחקר על הלבוש החרדי. זו בעצם הצצה לארון הבגדים המגזרי מזווית אמנותית. דווקא החברה החילונית מתעניינת במה שעומד מאחורי המלבושים".
לדור הבא של האמניות החרדיות יהיה קל יותר?
"בהחלט. הבנות שלי למשל למדו אצלי בקורסים, אחת מהן כבר מעבירה חוגים, ויש לה הרבה יותר כלים מכפי שהיו לי. גם הטעויות שאני עשיתי נחסכו ממנה. אני רואה את הדור הבא של המאיירות נולד, רואה את פריחת האמנות בציבור החרדי. יש עדיין דרך ארוכה לעבור, בעיקר מצד המוסדות. צריכים להבין שהגיע הזמן לתת לנו את הכלים הנכונים, כמו שיש לכל המגזרים – למשל חללים להצגת יצירות, וחללים לפעול בהם. אנחנו לא יכולים להביא את הילדים שלנו למוזיאון ישראל, זה לא מתאים לנו, ולצערי חסר לנו מקום משלנו".
את המענה הראשוני למחסור הזה מנסה לספק גלריית "המקלט", שנותנת פלטפורמה ובית לאמנים מהפריפריה החברתית המבקשים להשמיע את קולם הייחודי. "החזון שלנו הוא להקים מוזיאון אורתודוקסי למבוגרים ולנוער", אומרת כהן. התערוכה "פולק ארט" תוצג שם החל מיום רביעי הקרוב כחלק מפסטיבל "אאוטליין", אירוע שמארח מאיירים, אנימטורים, מעצבים ואמנים רב־תחומיים. 14 תערוכות אישיות וקבוצתיות, שיוצגו על ציר רחוב יפו, ברחובות העיר ובחללי תצוגה שונים, יציעו פרשנויות מקוריות לנושא "חזרות". גלריית המקלט תהפוך בזמן הזה למעין מוזיאון אינטראקטיבי למבוגרים ולילדים, אטרקציית תרבות למגזר שלא מרבה לבקר במוזיאונים של העיר.
"ככל שהתרבות הכללית מתפתחת, כך צריך להפוך גם את התרבות במגזר החרדי לאטרקטיבית יותר, ולתת לקהל דמויות שאפשר להזדהות איתן", אומרת כהן. "גדי פולק יצר למשל את הדמות 'פישל', שמלווה כמה וכמה מהספרים שלו. בתערוכה שלנו הילדים יצטרכו לחפש את דמותו, שתופיע בכל פעם בתחפושת אחרת. פעם הוא חסיד ממאה שערים, ופעם הוא קבצן. בתערוכה הזו המבקרים לא רק צופים ביצירות, אלא נדרשים להפגין אינטליגנציה. המסר במגזר הוא שגם כדי לכתוב ספרים כאלה, אתה צריך להיות תלמיד חכם, אנחנו נציג שילוב של תוכן יהודי עם עולם האמנות, בחזקת זה נהנה וזה אינו חסר".
