בסופו של דבר נותרו שישה. ששת הקטנים, והיא השנייה שבהם. 16 ילדים נולדו ליוסף ולפרידה עטר, אבל רובם נפטרו. "בטורקיה של לפני מאה שנה לא ידעו לטפל", אומרת רבקה, שנשארה בת יחידה בין חמישה בנים.
יוסף היה בעסקי התבלינים. לא, הוא לא מכר מאה־מאתיים גרם פפריקה. הוא עסק בייבוא, קנה תבלינים מהודו ומפרס ושיווק אותם. פרידה גידלה את הילדים בבית, בעיר דייר־בקיר. בבית הספר הם קיבלו חינוך יהודי בשפה הטורקית. לדינו? זה באיסטנבול, לא אצלם.
יעקב שם־טוב, הבן של השכנים, היה גם הוא בעולם העסקים, לפחות אחרי השירות הצבאי. "ארבע שנים הוא היה בצבא הטורקי. התחתנו ב־46', מיד אחרי שהשתחרר, והבאנו תינוק יפה – שמעון". יעקב היה בן 24 כשהתחתנו. ורבקה? הייתה קטנה מאוד. בת 17. לא היו אז הרבה חוכמות: אם ההורים לא חיתנו מהר את הבנות, מוסלמים היו חוטפים אותן. הקשר איתם היה גרוע מאוד, היא זוכרת. כל הזמן צעקו לעברם "יהודים מלוכלכים". על ארץ ישראל לא ידעו הרבה, אבל הם היו ציונים ורצו לעלות. טוב, יעקב רצה, היא לא כל כך. "ב־49' הגענו לחיפה – יעקב, שתי אחיות שלו, שמעון ואני. היינו על אונייה של בהמות. לא ידענו שבבטן האונייה יש 17 בחורים שברחו מהצבא הטורקי. אם היו תופסים אותם – זה תלייה, לא בית סוהר".
הספינה עגנה בחיפה, אבל הנוסעים התבקשו להישאר עליה. "חג עצמאות ראשון, לא היה מי שיוריד אותנו. השאירו אותנו ככה שלושה ימים". בבטן האונייה היו 17 נוסעים סמויים שברחו מהצבא הטורקי, והם דווקא חולצו במהרה
הספינה עגנה, אבל הנוסעים התבקשו להישאר עליה. "חג עצמאות ראשון של המדינה, לא היה מי שיוריד אותנו. השאירו אותנו ככה שלושה ימים". הנוסעים הסמויים דווקא חולצו במהרה. "באו קצינים מהצבא, שמו מוזיקה משהו־משהו, ופתאום עלו הבחורים אחד אחרי השני מבטן האונייה והתחילו לרקוד עם הקצינים. בתוך שעתיים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. לקחו אותם, הסוכנות והחיילים".
כשגם הנוסעים החוקיים זכו להיכנס סוף־סוף לארץ המובטחת, הם נלקחו במשאיות לשער העלייה בבית־ליד. "ישנו באוהלים, שתי משפחות בכל אוהל. והיה טוב. אהבנו את זה, רצינו את זה. סך הכול שלושה חודשים, לא הרבה". היא קיוותה להגיע לירושלים ולהצטרף לדודים ולבני הדודים שכבר גרו שם. "בעלי ידע לדבר ספרדית וערבית. הוא הלך למחנה־יהודה, אמרו לו: 'אדוני, בימין־משה פתחו שכונה חדשה. יש שם בתים של יהודים שברחו לליפתא במלחמה, והבתים סגורים עם מפתח". בני הזוג שם־טוב התמקמו עם בנם הפעוט באחד הבתים הללו, וגרו בו במשך 13 שנים ("בשכירות, לא פלשנו"). שני בנים נוספים נולדו להם בתקופה הזו – אריה ויוסי. "שלושה ילדים בבית, חשמל לא היה, מים לא היה. היו שני בורות מים ליד הבית, מול בית הכנסת הספרדי, והייתה באר שעכשיו כבר נעלמה, מחקו הכול. הייתי מושכת מים מהבאר. בעלי קנה במחנה־יהודה גיגית גדולה, ועשינו ממנה בריכה לילדים. הייתי רוחצת אותם במים מהבאר, ועם זה שוטפת את הרצפה, ולא התלוננו. באמת לא התלוננו. ככה היה צריך להיות. היה לנו טוב".
ובכל זאת, התנאים הפכו קשים מדי למשפחה בת חמש נפשות, ורבקה החליטה שהיא לא יכולה לגור שם יותר. "זו הייתה שכונה ירודה מאוד. הירדנים הרסו שם, הבית היה עם חורים מהמלחמה". אז הם עברנו לדירת שני חדרים בקטמון, שם נולד יובל, הבן הצעיר.
יעקב עבד כאח רפואי בטלביה, ואז באביחיל ואז באיתנים. "כשסגרו בית חולים – עבר לעבוד במקום אחר. ואני? עקרת בית. ארבעה בנים לגדל, ורצינו שיגדלו כמו בני אדם, במקומות טובים. לא הזנחתי אותם. אבל אחד הלך בגיל 34 ממחלה".
"שלושה ילדים בבית, חשמל לא היה, מים לא היה. הייתי מושכת מים מהבאר. בעלי קנה במחנה־יהודה גיגית גדולה, ועשינו ממנה בריכה לילדים. הייתי רוחצת אותם במים מהבאר, ועם זה שוטפת את הרצפה, ולא התלוננו"
מלחמת ששת הימים פרצה כשהמשפחה התגוררה בקטמון, והבן הבכור שמעון היה בשירות חובה בגולני. "לקחתי את הילדים הקטנים לגנים, והבומבות ירדו פה וירדו שם. מה היה אחרי המלחמה? אף פעם אין אחרי המלחמה. תמיד יש מלחמה, כמו שרשרת".
אמה של רבקה, פרידה, הייתה בת למשפחה חאלבית שעלתה לארץ ישראל. מכאן נסעה פרידה לטורקיה בעקבות בעלה, יוסף. "כשעוד היינו בטורקיה, אמא תמיד אמרה שבבוא היום היא תיקבר בהר הזיתים, ליד הוריה. והיום הזה בא". יוסף נפטר עוד בטורקיה; פרידה עלתה ארצה שנים אחדות אחרי בתה, והבנים עלו כעבור עשור. "מיד כשאמא הגיעה ארצה, היא הלכה לחפש את הקבר של אבא שלה, אהרן. הם היו כוהנים, והיא זכרה שהוא קבור לצד יד אבשלום. את יד אבשלום היא מצאה, אבל הקבר של אבא שלה? אין". פרידה פנתה לאנשי חברה קדישא, וגילתה לתדהמתה שאכן היה במקום קבר של אהרן הכוהן, אבל הירדנים לקחו את המצבה וסללו שם כביש. "אמרו לה: אבא שלך מתחת לכביש. בכל זאת היא הלכה להיקבר ביד אבשלום, קרוב לכביש".
מקטמון עברה משפחת שם־טוב לגבעה הצרפתית, וכעבור 15 שנים הם החליטו לעזוב את העיר לטובת הרפתקה קצת אחרת. "הייתה לי דירה יפה מאוד, חמישה חדרים בקומה שישית עם מעלית, אבל כבר התחלנו להיות מבוגרים בשביל קומה כזו. אמרו לנו שעכשיו פותחים עיר, מעלה־אדומים, ובונים בה בתים עם קצת אדמה ליד. הציעו לנו לקנות, לשים קצת פרחים בגינה וליהנות מזה. מה היה פה? כלום לא היה פה. הרים וגבעות; חול, אבנים, עכברים ונחשים".
ב־82', כעבור שנתיים וחצי של עבודות, הם חנכו את השכונה החדשה. "היינו מהראשונים, כל הזמן היו פה חפירות ובנייה. פחד א־לוהים. אוטובוס לא היה, ומונית בטח לא ראינו, אבל הסתדרנו כי אהבנו את זה. הכול היה בסדר".
בשנות החמישים לחייה היא החלה לעבוד כמטפלת בפעוטות, והפכה לשם דבר בעיר המתפתחת. רבקה גידלה את ילדי מעלה־אדומים, כך אומרים בעיר. "שמו לי חמישה ילדים בפעוטון, והיו מרוצים ממני מאוד. שנה אחר כך נתנו לי עשרה ילדים. אמרתי למפקח שאני לא יכולה, איך אני אסתדר? הוא אמר: יעקב יעזור לך. אז יעקב בא ועזר לי".
רבקה, בטח הבנתם, שומרת על אופטימיות בכל מצב. אף פעם לא קשה, אין לה שום תלונות. רק כשמדברים על המחלה של יעקב, שהלך לעולמו לפני 27 שנים, היא מתכווצת וממהרת לעבור נושא. "נפטר, נו. סוכרת, אלצהיימר, צרות. מאלצהיימר לא מתים, אבל צרות".
היא אוהבת את המדינה ("הכי יפה בעולם"), את החברה הישראלית ("כולם טובים, כולם מקסימים") וגם את מעלה־אדומים. "אתם חושבים שלא יכולתי לעבור מפה? הילדים, אחרי שאבא שלהם נפטר, רצו אותי קרוב אליהם. הם כולם גרים בתל־אביב. אמרו לי: בואי אמא, נקנה לך בית על ידנו. אמרתי להם: לא. אני רוצה את הבית שלי, והבית שלי פה".
