להלן ספוילר: העולם קיים. גם תפיסת הביטחון של ישראל קיימת, אף שבאופן רשמי היא לא ממש מעוגנת בכתובים. "אבל יש תורה שבעל פה", אומר אלוף במיל' פרופ' יצחק בן־ישראל, שמהלך כבר שנים על התפר שבין עיסוק בפילוסופיה ובין הגנתה של מדינת ישראל. הספר החדש שהוציא לאור תוהה בכותרתו את התהייה המטריקסית הזו שמטרידה מדי פעם את רובנו – "האם העולם באמת קיים" (הוצאת כנרת־זמורה־דביר). כדי למצוא תשובה, הוא יוצא למסע מפותל מהעקרונות הפילוסופיים של עמנואל קאנט ועד לפיזיקה של תורת הקוונט.
"זה ספר לא קל למי שלא עוסק בכך בחיי היום־יום. יש לו כמה חלקים. הראשון הוא הפילוסופי – עניין חשוב מאוד אצל קאנט הוא המשקפיים שבהם מסתכלים על העולם. משקפיים פירושם לא רק החושים – לא רק העיניים שלי, האוזניים שלי, מה אני קולט מהעולם – אלא גם השכל, איך אני מעבד את מה שאני קולט. וכשאני שואל אם העולם קיים, אני לא שואל אם את באמת נמצאת פה ואני באמת מדבר איתך. אני לא מטיל בזה ספק. אפשר כמובן להטיל בכך ספק, אבל זה לא יועיל הרבה לאנושות.
"כשאני שואל אם העולם באמת קיים, אני לא שואל אם את באמת נמצאת פה ואני באמת מדבר אתך. אני לא מטיל בזה ספק. אפשר כמובן להטיל בכך ספק, אבל זה לא יועיל הרבה לאנושות. אני שואל האם מה שיש פה, הוא באמת כמו שאני רואה ומעבד, או אחרת"
"אני שואל אם מה שיש פה הוא באמת כמו שאני רואה ומעבד, או אחרת. והתשובה היא שזה לא כמו שאני רואה, כי הפיזיקה אומרת לנו למשל שהכול בנוי מאטומים ולכן השולחן הוא לא באמת כפי שאנחנו תופסים אותו. אבל האם בכלל יש פה משהו – או שזה מוקרן מהמוח שלי עצמי, במעין מציאות מדומה? זו השאלה. והתשובה תלויה מאוד בחוקי הפיזיקה. כי אם יש עולם באמת, אז מה הם החוקים שלו?".
הספר מבוסס בעיקרו על קורס שהוא מלמד באוניברסיטה. גיא פינקלשטיין החתומה לצידו על "האם העולם באמת קיים" אחראית לכך שהדברים שלימד יצאו לאור. "הוא מיועד למי שעניינם הוא פילוסופי וגם למי שעניינם הוא להבין קצת את הפיזיקה המודרנית. בחלק השני שלו מוסברים החוקים – תורת היחסות, שהיא קצת יותר קלה, ותורת הקוואנטים, שהיא יותר קשה. ובסוף הספר, אני מסכם ואומר שבנתון למה שאנחנו יודעים על איך שהעולם בנוי, אפשר באופן לוגי להראות שיש באמת עולם שהוא ריאלי".
במהלך שנות השירות שלו בקבע, יצא בן־ישראל בכל כמה שנים ללימודים. כאשר ביקש לראשונה ללמוד פילוסופיה, הוועדה הנוגעת לעניין לא אישרה לו את היציאה ללימודים. חבריה תהו מה יועילו לצה"ל לימודים בתחום זה. מהוועדה הוא שב למשרדו בקריה ופגש שם במקרה את מפקד חיל האוויר, וסיפר לו שהוא משתחרר מצה"ל, כי הוא רוצה ללמוד. עמוס לפידות שלח אותו בחזרה לוועדה ואמר לו לומר שמה שיצא לצה"ל מלימודי הפילוסופיה הוא שבזכותם ימשיך בן־ישראל לשרת בו. במהלך השנים השלים את לימודיו עד לדוקטורט על עבודה שכותרתה "הסינתטי א־פריורי ביישומו – פתרון לבעיית נתוני החוש".
היית שולח היום את כל קציני צה"ל ללמוד פילוסופיה?
"אני לא חושב שהייתי שולח את כולם, כי זה לא מתאים לכולם. צריך מינימום, זה כמו שאני מאוד מאמין בתרומה של המתמטיקה לחשיבה האנושית הלוגית, ויש מינימום מסוים של מתמטיקה שכל אחד צריך ללמוד כי בסוף הוא משלם במכולת וצריך לראות שהמספרים מתחברים נכון. אבל זה מינימום מאוד קטן. לא כל אחד מסוגל להעמיק. באופן כללי הייתי מגדיל קצת את אחוז לומדי הפילוסופיה. פילוסופיה זה המקצוע הכי קשה שאני מכיר, ומוקדשת לו הכי פחות תשומת לב לא רק במערכת החינוך בישראל, אלא בכל העולם. לכן יש מעט מאוד אנשים שמסוגלים לחשוב בצורה פילוסופית".
בחדרו באוניברסיטת תל־אביב, במשרדי סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון, שורר עדיין בלגן קל בשל מעבר הדירה מקומה אחת של הבניין לאחרת. אינספור תמונות וחפיצים קטנים שנושאים כולם את דמותו של אלברט איינשטיין ממתינים כאן בסבלנות על הרצפה ועל מדף זמני, עד שיימצא להם מקום של קבע. ובין כל האיינשטיינים מנסה בן־ישראל לתאר את קווי החיבור בין מחשבה פילוסופית לביטחון, שהוא עוסק בו רוב ימיו. למשל, "בתקופה שעוד לא היה הסכם שלום עם מצרים אבל הייתה כבר הסכמה בין המנהיגים, בגין וסאדאת, שהולכים לחתום על זה, יצא לי להיפגש עם גנרל מצרי", הוא מספר. "זה היה בארה"ב וניהלנו שיחה על אירועים משותפים שהתרחשו בעברנו, כלומר על המלחמות. תמיד הכינו שוק על ירך את חיל האוויר המצרי. הגנרל הזה, טייס קרב בעברו, אמר שהניצחונות הישראליים אירעו כי 'אתם נלחמים בצורה לא הוגנת'. שאלתי למה הוא מתכוון. הוא סיפר שהשתתף בקרבות שבהם הגיע מולו מבנה של חיל האוויר הישראלי, 'ולפני שאני מספיק בכלל לחשוב, זוג אחד של מטוסים חומק מהמבנה, מגיע מאחוריי ויורה עליי מאחורה. זה לא מכובד. ככה לא נלחמים'", נזף המצרי.
בן־ישראל, שבאחד מתפקידיו בצה"ל כיהן כראש ענף חקר ביצועים של חיל האוויר, מן הסתם החניק בתגובה איזה חיוך, ממש כפי שהוא עושה עכשיו. הרי שימוש במדע, טכנולוגיה, יכולת צבאית־מקצועית ומחשבה צבאית מקורית היו מאבני היסוד שהלחימה הישראלית הושתתה עליהן. הם הפילוסופיה שמאחורי הקרב.
תפיסת הביטחון של ישראל, הוא מציג גישה רווחת, מבוססת על קיר הברזל של זאב ז'בוטינסקי, הטוען שיש להביא את האויב הערבי למסקנה שבכוח הזרוע לא יצליח לגבור עלינו, ועל העקרונות שהתווה דוד בן־גוריון. "למשל, ב־1947, עוד לפני החלטת החלוקה באו"ם, אסף בן־גוריון את הנהגת היישוב ואמר שיש סיכוי שהאו"ם יחליט בעד הקמת מדינה ליהודים. במקרה כזה, ברור שתהיה התקפה ערבית. בני שיחו, שהיו למודי כמה גלים של אינתיפדות או פרעות שהחלו כבר משנות העשרים, חשבו שזה ייראה אותו דבר. אבל הוא הבין שזה לא יהיה שוב מאבק בין היישוב היהודי לערבי תחת כנפי המנדט הבריטי. כשהבריטים יצאו דבר לא ימנע מהמדינות השכנות לשלוח צבאות. הוא אמר: דיוויזיית שריון מצרית תצא לתל־אביב, מה יעצור אותה? אין לנו טנקים, אין לנו מטוסים.
"נקודת המוצא שלו הייתה עקרון קיר הברזל, ובן־גוריון פרט אותה לתוכנית עבודה. למשל – אי אפשר לעצור דיוויזיה בלי מטוסים. ואין לנו. אז הוא שלח את עוזרו, שמעון פרס, לקנות מעודפי מלחמת העולם השנייה ולהביא אותם ארצה בארגזים, כי אסור היה להביא, והחביאו אותם בקריה. כשהמצרים, בדיוק כפי שהוא צפה, שלחו דיוויזיות לכיוון תל־אביב לאחר הכרזת העצמאות, הוציאו את החלקים מהארגזים, הרכיבו אותם, וארבעה מטוסים יצאו מול המצרים. ההלם המצרי היה שווה ערך לכך שחמאס פתאום יתקוף את כוחות צה"ל עם מטוסי אף־35, והם החליטו לסגת ולחזור שוב, מצוידים יותר. לא חזרו. בתפיסת הביטחון אתה מוכרח שתהיה לך דרך להביט מלמעלה בדברים, וזו חשיבה פילוסופית. לראות מה העיקרון". לתפיסתו, ז'בוטינסקי ובן גוריון ניחנו ביכולת הבודדים הזו של חשיבה פילוסופית. "אתה מסתכל מאה שנה אחורה ורואה שהם ראו משהו שהוא עדיין נכון".
"נפגשתי עם גנרל מצרי, טייס קרב בעברו, שאמר שהניצחונות הישראליים אירעו כי 'אתם נלחמים בצורה לא הוגנת'. שאלתי למה הוא מתכוון. הוא סיפר שהשתתף בקרבות מולנו, 'ולפני שאני מספיק לחשוב, זוג מטוסים חומק מהמבנה ויורה עליי מאחורה. זה לא מכובד. ככה לא נלחמים'"
אנחנו יושבים פה במכון על שם פרופ' יובל נאמן, שהקדיש מחשבה רבה לתפיסת הביטחון, והאמין בעומק האסטרטגי שנדרש לישראל. מה אתה חושב על כך?
"הוא היה בעד ארץ ישראל השלמה מהרבה סיבות, אבל לישראל אין באמת עומק אסטרטגי. גם לי, כמו לכולם, יש דעה מה צריך לעשות: אני דוגל בסוג של פשרה. אבל אני מספיק מבין כדי לדעת שהדעה שלי לא תעזור, כי היא צריכה להיות מקובלת על רוב הישראלים וגם על רוב הפלסטינים, וזה לא יקרה".
אני, חתאמי והאי הירוק
הוא יליד 1949, נשוי ואב לשלושה, ראש מרכז הסייבר באוניברסיטת תל־אביב. בראשית דרכו למד מתמטיקה ופיזיקה כעתודאי, ואז פנה לפילוסופיה. במהלך הקריירה שלו זכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל ופעם אחת בפרס חיל האוויר. ב־2007 נכנס לכנסת כחבר במפלגת קדימה.
במשך 17 שנה, מ־2005 ועד ממש לאחרונה, היה יו"ר סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע והטכנולוגיה. את התפקיד הוריש לו פרופ' נאמן, שהיה מייסד הסוכנות, לצד תפקידים נוספים שקיבל ממנו בירושה. אחד מהם נוגע לגרעין האיראני, האיום הגדול ביותר לדבריו על ביטחונה של ישראל כיום. "יובל נאמן היה המורה שלי לפיזיקה כאן באוניברסיטה. ב־2004 או 2005 הייתי פרופסור באוניברסיטה לאחר שהשתחררתי מצה"ל. הוא קרא לי ואמר שיש לו כעשרה תפקידים שהוא מחזיק בהם, שהוא עוד מעט בן שמונים ושהגיע הזמן שיתחיל להעביר אותם הלאה". נאמן הלך לעולמו שנה אחר כך, ב־2006. בתפקיד יו"ר סוכנות החלל שירת נאמן מ־1981 עד 2005. "שאלתי אותו אם ככה מעבירים את התפקיד, פשוט נותנים אותו למישהו, והוא אמר שדיבר עם ראש הממשלה שהיה גם שר המדע, אריאל שרון – ושרון אמר שאם אני מסכים, אז בסדר.
"תפקיד נוסף שהעביר אליי היה החברות בארגון התנדבותי של מדענים שפועלים בעד השלום – כלומר, חותרים לכך שלא תפרוץ מלחמה גרעינית בעולם. הארגון נוסד בידי יהודים שפרשו מפרויקט מנהטן, מיזם פיתוח פצצת האטום במלחמת העולם השנייה. אמרתי: בסדר. אני הרי לא בעד מלחמה גרעינית. כשהגעתי, אנשי הארגון ביקשו שאפגש עם נציג איראני, כדי שנשב ונדבר בניסיון להנמיך את המתח בין המדינות. פניתי לשר הביטחון שאול מופז, והוא הלך לאריאל שרון. ראש הממשלה אישר", מתאר בן־ישראל את ההשתלשלות לקראת פגישה מדהימה למדי.
בן־ישראל יצא לסיציליה, מקום המפגש המיועד. "מצאתי את עצמי יושב שם בכפר קטנטן, ממש רק עם כמה בתים, ומנהל דיונים במשך שלושה ימים בחדר קטן עם רזא חתאמי, אחיו של הנשיא מוחמד חתאמי". האח, דוקטור לרפואה, היה גם יו"ר בית הנבחרים האיראני בעת כהונת אחיו בנשיאות. "אני בעיקר זוכר שהוא לא ידע כמעט כלום על ישראל. שאל אותי אם רוכבים על גמלים ברחובות תל־אביב", נזכר בן־ישראל. "יש תמונה מפורסמת מימי המהפכה בטהרן, שנראית בה קבוצת סטודנטים שפרצו לשגרירות האמריקנית, ואחד מהם מסמן וי באצבעות. זה היה הוא. אדם מאוד נעים, אבל כל תפיסת העולם שלו הייתה מושתתת על מה ששלטון המהפכה לימד אותו. ובכל זאת דיברנו והגענו לכל מיני עקרונות הדדיים שיפחיתו את המתח הגרעיני. חזרתי עם העקרונות הללו לשרון, והוא אמר שהם מקובלים עליו. אבל פחות מחצי שנה אחר כך היו בחירות באיראן, מחמוד אחמדינג'אד עלה לשלטון, הוציא את המפלגה של הרפורמיסטים, של חתאמי, אל מחוץ לחוק – וכל העקרונות עלו בעשן. לא נותר דבר מהפגישה הזו".
מה שבכל זאת נשאר ממנה הוא ניסיון אישי שלו להבין מה בעצם המשטר האיראני רוצה מחיינו. "שאלתי אותו, כי פעם חשבתי שאולי הם רוצים לעזור לאחיהם הפלסטינים – אבל הם בכלל לא אחים שלהם, אלו ערבים ואלו פרסים; לעזור לאחיהם המוסלמים – אבל אלו שיעים ואלו סונים. הם מרוחקים 1,500 קילומטר מאיתנו, אין שום ניגוד אינטרסים בינינו, לשנינו יש זיכרון טוב מההיסטוריה המשותפת, אז מה בעצם מוביל לסכסוך הזה? זו שאלת היסוד שרציתי להבין.
"הוא השיב לי ככה: 'עשינו את המהפכה כי אנחנו רוצים לחזור לערכים הישנים, שיש בהם כבוד למסורת, למשפחה, לערכי הדת. המכשול הכי גדול בהנחלת ערכי המהפכה הוא שהנוער טיפש. הם מתפתים אחר השטויות של המערב'. הוא חזר איתי לפילוסופיה, לכך שהעולם המערבי מתקדם יותר בטכנולוגיה ומדע, בין השאר כי טכנולוגיה ומדע מבוססות על הטלת ספק בכל דבר. 'אתם לא מבינים שסוף התהליך יגרום לזה שכל הילדים שלכם יהיו מסוממים והילדות זונות? זה האויב הגדול שלנו', הוא אמר. 'הטלת הספק. המערב הוא ארה"ב, שמובילה את התרבות המנוונת הזו בעולם. הם השטן הגדול. הם שמו במזרח התיכון רגל קטנה, ישראל. בכל כמה שנים פורצת מלחמה בין ישראל ובין מאה מיליון ערבים מסביבה, והיא מנצחת. אין דוגמה רעה יותר לנוער שלנו. זה מוכיח לכאורה שבמערב יש משהו. את החרפה הזו צריך למחוק'. הכול פילוסופיה, הכול עקרונות־על".
לפצח את הגרעין
בן־ישראל היה שותף לתכנון מבצע הפצצת הכור בעיראק, ולדבריו הוא סבר בזמנו שגם מול תעשיית הגרעין האיראנית יש לפעול באופן דומה. "פעילות הגרעין הצבאי של איראן החלה בהקשר עיראקי. הם החלו לעבוד על כך לאחר שהסכימו לסיים את המלחמה עם עיראק. זה לא מנחם אותי כמובן, כי אני לא סומך על האיראנים שאם תהיה להם פצצה מישהו יזכור שההקשר היה עיראקי ולא יטיל אותה על ישראל, אבל כך זה התחיל.
"כדי להשיג חומר בקיע, האיראנים קנו קודם כור מהרוסים, אולם הם לא עשו בו את השינויים הנדרשים, ופנו לכיוון אחר. יש דרך נוספת, ממושכת הרבה יותר, להשגת חומר בקיע: העשרה באמצעות צנטריפוגות. התמזל מזלם שנבל אחד מפקיסטן מכר להם צנטריפוגות, וגם את התוכניות שלהן. מאז הם יודעים לבנות צנטריפוגות לבד. צנטריפוגות הן לא כמו כור שאפשר להפציץ אותו בפעם אחת כמו שעשינו בעיראק ובסוריה. צנטריפוגות אפשר לבנות בכל מקום, אפילו בחדר הזה שאנחנו יושבים בו. כל עוד לא היו לאיראנים תוכניות לצנטריפוגות, היה אפשר לעכב את הפעילות שלהם.
"באתר בנתנז היו ניסיונות פיתוח והעשרה, ועל אף הכחשותיהם ידענו מה שהם עושים שם. עד תאריך מסוים הם לא שלטו בטכנולוגיה – הכול היה במסגרת ניסויי פיתוח של מתקני ההעשרה. ובאותה תקופה, אם מישהו היה פוגע להם קשה בציוד או במדענים, שלא היו רבים, היה יכול להיגרם עיכוב של עשרות שנים בפיתוח. זאת מטרה ראויה. לכן הלכתי בסביבות 2007 לראש הממשלה אהוד אולמרט, ואמרתי לו ששעון החול אוזל, ואנחנו צריכים להפציץ את המתקנים האלו".
הוא היה אז חבר סיעתו של אולמרט, קדימה, וחבר בוועדת החוץ והביטחון. "אולמרט שאל, 'ואם לא יצליח?'. אמרתי שנתכנן היטב ונביא הצלחה, כפי שכבר עשינו בעיראק. הוא שאל אותי מה ביבי אומר. ביבי ישב אז שני חדרים מהחדר שלי בכנסת, אז הלכתי אליו והסברתי לו שעות ארוכות איך בונים פצצת גרעין ומה האופציות העומדות בפנינו. נתניהו אמר לי: תגיד לאולמרט שאנחנו בעד זה מאוד, וגם אם הוא ייכשל, אנחנו כאופוזיציה לא ננצל את זה לרעה אלא נתמוך בו. חזרתי לאולמרט עם התשובה, והוא אמר לי: 'אתה נאיבי. לביבי אי אפשר להאמין'.
"אמרתי לאולמרט שצריך להפציץ את המתקנים באיראן. הוא שאל מה ביבי אומר. הסברתי לנתניהו איך בונים פצצת גרעין ומה האופציות שבפנינו. נתניהו אמר לי: אנחנו בעד, וגם אם אולמרט ייכשל, לא ננצל את זה לרעה. חזרתי לאולמרט, והוא אמר: 'אתה נאיבי. לביבי אי אפשר להאמין'"
"היו לראש הממשלה עוד נימוקים ושיקולים מדיניים – וראש ממשלה חייב לקחת הכול בחשבון – אבל השורה התחתונה היא שלא הפצצנו את אתרי הפיתוח האיראניים. שלוש־ארבע שנים אחר־כך כבר היה מאוחר מדי, כי הם כבר השתלטו על הטכנולוגיה. הם מחזיקים היום בכל היכולת והידע. גם אם תשמיד להם אלפי צנטריפוגות, הם יבנו חדשות".
ו"תולעי" הסטקסנט שפרצו לצנטריפוגות בנתנז ב־2011 ופגעו בתוכנית הגרעין באופן פיזי?
"ה'תולעים' היו חד־פעמיות. האיראנים בנו אחר כך צנטריפוגות חדשות עם הגנת סייבר. יש להם מתקנים וידע, והם יודעים להעשיר אורניום ויודעים לבנות פצצה, הכול רק תלוי בהחלטה שלהם. אז העולם אמר: בואו נכריע אותם באמצעות לחץ מדיני וכלכלי להפסיק. האמריקנים גרמו לסין ולרוסיה להצטרף לסנקציות, למשל באמצעות שכנוע הסעודים לעשות דבר בלתי כלכלי ולייצר יותר מדי נפט, כדי לספק לסין נפט וכדי שלא יהיו תלויים בנפט האיראני. לרוסים 'שילמו' בכך שוויתרו על התוכנית להציב באירופה טילים נגד טילים. כשהסינים והרוסים הצטרפו, האיראנים מתוך לחץ כלכלי חתמו על ההסכם.
"בהסכם כתוב שביום שאיראן תפר את ההסכם הסנקציות חוזרות אוטומטית. מכיוון שעד לחתימת ההסכם כולם ידעו שהאיראנים הסתירו ורימו, נקבע גם שאת ליבת הכור משמידים, ואת כל החומרים הגרעיניים שהם צברו מעבירים למערב ומטילים פיקוח – במשך 15 שנה פיקוח מלא, ובהמשך יורד. אני לא מבין למה לוותר על הסכם כזה", אומר בן־ישראל שהתנגד מאוד למאבק נגד ההסכם, וסבור עד היום שזו הייתה שגיאה אסטרטגית קשה של ישראל. את הלחץ הישראלי על ארה"ב לפרוש מהסכם הגרעין הוא מכנה, בכעס גלוי, "טיפשות".
אבל האיראנים המשיכו לרמות.
"הם עמדו בהסכם. אין עדויות לכך שהם רימו בין החתימה על ההסכם ובין סירובו של דונלד טראמפ לאשרר אותו. היו לי עשרות שעות עם נתניהו בנושא הזה. ישבנו שעתיים בארבע עיניים ממש לפני חשיפת הארכיון האיראני לתקשורת. והוא הקשיב. בהמשך מישהו אמר לי שנתניהו אמר לו לאחר השיחה איתי שיום אחד גם אני אבין שאני טועה".
הטיעון נוגע בין השאר להסרת העיצומים, שתזרים מימון נוסף לטרור האזורי. אז אולי עוד יגיע היום הזה.
"אני עוד מחכה".
נתניהו הוא שמינה את בן־ישראל לראש מיזם הסייבר הלאומי. "ב־2011, אחרי הסטקסנט, פתאום כל העולם התחיל לדבר על סייבר. עד אז זה היה בסודי סודות, רק בעולמות הביטחון והמודיעין, ואז זה נהיה מפורסם", מספר בן־ישראל. "זה הרי סיפור יפה, אלגנטי: הנה, אפשר להרוס תשתיות בלי פצצות ובלגן. ואם כל העולם מדבר סייבר, אז ישראל, שהיא ממוחשבת מאוד, הופכת גם לפגיעה מאוד. נתניהו חיפש אז דרכים להתכונן לזה. מזכירו הצבאי, אלוף יוחנן לוקר, נתן לו לקרוא מכתב שכתבתי ב־1999, כשהייתי ראש המנהל למחקר ולפיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית של משרד הביטחון.
"כתבתי אותו לראש הממשלה דאז אהוד ברק, ואמרתי בו שיום אחד כל העולם יבין את הפוטנציאל של טכנולוגיית הסייבר לגרום לנזק פיזי, ואז היתרון שיש לנו במיחשוב יהפוך בבת אחת לחיסרון כי אנחנו המדינה היחידה במזרח התיכון שחשופה לזה, ושיוכלו לפגוע בה באמצעות סייבר. ברק העביר את המכתב למועצה לביטחון לאומי וכתוצאה מזה הוקמה בשב"כ, כי אז התפיסה עוד הייתה ביטחונית, יחידה שתפקידה לספק הגנת סייבר לתשתיות קריטיות ברמה לאומית. מ־2002 יש פונקציה כזו בארץ.
"בכל מקרה, ב־2011 נתניהו קרא לי בעקבות המכתב שלוקר הראה לו. הייתי אז כבר פרופסור באוניברסיטת תל־אביב. הוא אמר: 'כתבת שיום אחד זה יקרה, והיום זה היום. אני הולך למנות אותך לראש המיזם הקיברנטי הלאומי, תכין לנו תוכנית חמש־שנתית'. בלי להתערב בפוליטיקה, תרומתו של נתניהו לסייבר היא עצומה. בלעדיו לא היה קורה מה שקרה בארץ".
בין הדברים שבן־ישראל כתב במכתבו לברק הוא גם אבחן שאם ישראל תהיה ראשונה בפיתוח הגנת סייבר אזרחית, היא תוכל להניב לה רווח כלכלי ניכר שכן רבים בעולם יבקשו לעצמם הגנה כזו. "האמת היא שהמספרים עולים על כל מה שדמיינתי", הוא אומר היום. "השקעות בסייבר נעשות הן בידי ממשלות, ואלו נתונים שאינם שקופים, והן בידי המגזר העסקי. מתוך ההשקעות העסקיות העולמיות בסייבר הגנתי־אזרחי נותבו לחברות ישראליות 18 אחוז ב־2018, 31 אחוז ב־2020, ו־44 אחוז בשנת 2021. זה שם אותנו במקום הראשון בעולם, אפילו לפני האמריקנים. לטעמי זה קצת גבוה מדי. אני חושב שעדיף לווסת קצת. המקום הראשון מושך אליך יותר מדי תשומת לב".
ולך אישית יהיה בעתיד רכב אוטונומי, או שאתה חושש מתקיפות סייבר?
"יהיה, ויהיו תקיפות סייבר, ויהיה צריך להגן עליו. זו המציאות".
אל האינסוף ומעבר לו
העובדה שאריאל שרון היה זה שאישר ליובל נאמן להעביר לבן־ישראל את תפקיד יו"ר סוכנות החלל, יש בה סגירת מעגל מסוימת: שלא בטובתו היה שרון שותף להתנסות החללית הראשונה של בן־ישראל. "החלל היה חלום ילדות שלי. אני זוכר כשהטיסו את יורי גגארין לחלל, לא נרגעתי מזה". בתור ילד שהתגורר בבסיס חיל האוויר, הוא החליט וגם הצליח לבנות רקטה שאת מנועיה מילא באבק שרפה שפירק מכדורים. כשירה את הרקטה היא העפילה לגובה מרשים בראש עמודי החשמל הסמוכים, ונחתה על הג'יפ חסר האונים של מח"ט הצנחנים דאז, אריאל שרון. "הוא אמר אז לאבא שלי שאני הראשון שיורה עליו והוא לא משיב אש".
"כדי לבנות רכב חלל וטיל ענק שיכול לקחת משקלים כאלה לגובה כזה – יש צורך במיליארדי דולרים, ומיליארדים אין לנו, כי אנחנו מדינה קטנה. גם האמריקנים, שמנסים להגיע לכוכב הלכת נגה, הגיעו למסקנה שזה יקר מדי. זו לא חופשה אלא טיסה של שנה לכל כיוון לכל הפחות, ושהייה של כמה שנים שם"
תעשיית החלל הישראלית ייחודית, לדבריו, כי היא פועלת במלואה במדינה שלנו. "אנחנו לא תלויים באף אחד. כמאה מדינות מחזיקות כיום בלוויינים, אבל רובן המכריע קונות אותם. יש פחות מעשר מדינות בעולם שהן עצמאיות לגמרי בייצורם של לוויינים ובשיגורם, וישראל היא אחת מהן. כשזה התחיל, בתקופת יובל נאמן, זה היה חלק מתפיסת הביטחון הלא כתובה שלנו. וזה התחיל בגלל השלום דווקא. חתמנו על הסכם שלום עם מצרים, ואחד היסודות שהיו חשובים לנו היה שהמצרים לא יציבו כוחות בסיני. אחרי עשרות שנות מלחמה, היה חשש כזה. עד אז היו שולחים מטוסי צילום כדי לעקוב אחר הכוחות, אבל לא תשלח מטוס לבלוש אחרי מדינה שזה עתה חתמת הסכם שלום איתה. אז מנחם בגין, שחתם על ההסכם, החליט והורה ליובל נאמן להקים סוכנות חלל, כדי שיהיו לנו לוויינים שלא מפרים ריבונות. החלל הוא של כולם, וממנו נוכל לעקוב אחר המתרחש בסיני. במפא"ת הקימו מנהלת חלל שתבנה לוויין, ובמקביל הקים נאמן את הסוכנות שתפקידה בעיקר לסייע לזה בכל ההיבטים האזרחיים".
למה פרשת מראשות הסוכנות?
"זה תפקיד התנדבותי, וכיהנתי בו 17 שנה. אשתי כבר כמה שנים אומרת לי שהגיע הזמן לפרוש. צריך לפנות מקום לדם חדש". יורשו הוא פרופ' דן בלומברג מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב, מפתח הלוויין הזעיר BGUSAT.
בכהונתו הארוכה של בן־ישראל נרשמה התקדמות רבה בסוכנות. "הגעתי אליה ב־2005, כשישראל כבר שיגרה לוויינים: פיתוח הלוויין נעשה בתעשייה האזרחית, אבל בצה"ל מזמינים לוויין אחד פעם בכמה שנים. זה חוסר יעילות אדיר. את התשתיות שנבנו אפשר לנצל יותר, והן כוללות לא מעט חברות – מהתעשייה האווירית, דרך אל־אופ עוד לפני שנהייתה חטיבה באלביט, ועד חברה בירושלים שבנתה שעון אטומי מדויק שנדרש ללוויינים. אמרנו, בסדר, המערך שנבנה באדיבות משרד הביטחון בשל עכשיו להסבה לתחום האזרחי: בואו נתחיל לקטוף את הפירות המדעיים והמסחריים".
המילה "חלל" גורמת למחשבה לנדוד אולי ברומנטיות לגיחות תיירותיות ברוח זו של איש העסקים איתן סְטִיבֶּה, הוא אומר, אבל למעשה החלל מעורב עמוקות בחיי היומיום שלנו. "כשבאת לתל־אביב היום השתמשת ביכולת לוויינית דרך ווייז. הקשבת לתחזית שמגיעה מלוויין מטאורולוגי. הכתבה שצפית בה שמשודרת מארה"ב עוברת אלייך באמצעות לוויין. האזרח לא נותן את דעתו לכך שזה הכול חלל".
כשהגיע לסוכנות היה תקציבה מצומצם למדי, אך בעשור האחרון היא מתוקצבת בכל שנה במאה מיליון שקלים, המושקעים בהיבטים האזרחיים של ניצול האפשרויות הגלומות בחלל. "במשך השנים הטכנולוגיה נעשית זעירה יותר ובעלת עוצמה רבה יותר. מערכת ששמים על לוויין שקלה פעם 100 קילו ועלתה מאה מיליון דולר, אבל היום יש ננו־לוויינים בגודל עשרה על עשרה על עשרה סנטימטרים. זה היה בלתי נתפס עד לפני 30 שנה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם ששלחה לחלל ננו־לוויין שנבנה ופותח בבית ספר תיכון. אפילו שניים כאלה. כשנפתלי בנט היה שר החינוך, הוא שם לו למטרה להגדיל את מספר התלמידים שנבחנים בחמש יחידות במתמטיקה ומדעים. זה לא קל, כי זה לא בדיוק מה שיש למרבית הילדים בראש בגיל הזה. באותו זמן הייתי גם יו"ר המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח, וגילינו שהחלל הוא אחד התחומים שמושכים ילדים לעיסוק במדע ובטכנולוגיה יותר מכול. אתה אומר לילד שהוא ילמד חמש יחידות מתמטיקה – והוא עושה פרצוף. אתה אומר לו בוא תבנה לוויין, ועכשיו הוא מעוניין. כרגע יש שמונה לוויינים שנבנים בבתי ספר תיכון בארץ, וכשהם יהיו מוכנים בעוד שנתיים, ייבנו חדשים".
הסוכנות עמלה גם על שיתופי פעולה בינלאומיים – למשל, בניית הלוויין ונוס בשיתוף סוכנות החלל הצרפתית. בלוויין מותקנת מצלמה ייחודית בעלת 12 אורכי גל שונים, וכך הוא יכול לצפות מהחלל על מאגר מים קטן בקוטר כמה עשרות מטרים, ולדעת אם מימיו מזוהמים או לא. "השימוש העיקרי שלו הוא לצורכי חקלאות ושמירה על הסביבה. גילינו שיש לנו פוטנציאל מדהים ביד. סיכמנו עם הצרפתים שאנחנו נבנה את הלוויין עצמו והם יבנו את המצלמה. התעשייה האווירית התחילה לבנות את הלוויין, והצרפתים פנו לחברות שלהם, חברות טובות, שהשיבו שהן יודעות לבנות מצלמה כזו, אבל לא קטנה כל כך כמו שהלוויינים הישראלים צריכים. אז הצרפתים הוציאו מכרז בינלאומי, ומי היחיד שעמד בתנאיו? אל־אופ מרחובות. אז כל המיזם כולו נבנה בישראל, וחציו ממומן בידי סוכנות החלל הצרפתית".
ונוס, לדבריו, הוא לוויין מוצלח מאוד: ביותר מחמש שנותיו בחלל התמונות שהוא מפיק משמשות מרכזי מחקר ואניברסיטאות בכל רחבי העולם. "היום התחלנו לפתח כבר את הדור הבא עם האיטלקים, בבניית לוויין שיראה כל מה שנמצא באוויר, לטובת שמירה על איכות הסביבה".
ובכל זאת, מה בדבר התיירות בחלל? בן־ישראל מבין את החלום, אבל ממליץ לא לתכנן עדיין את החופשה הבאה בכוכב אחר. "בשביל לבנות רכב חלל וטיל ענק שיכול לקחת משקלים כאלה לגובה כזה – יש צורך במיליארדי דולרים, ומיליארדים אין לנו, כי אנחנו מדינה קטנה. אבל אנחנו שותפים במיזמים בינלאומיים. למשל, האמריקנים מנסים להגיע לכוכב הלכת נגה, וגם הם הגיעו למסקנה שזה יקר מדי. זו לא חופשה: מדובר בטיסה של שנה לכל כיוון לכל הפחות, ושהייה של כמה שנים שם. אז האמריקנים פנו לעולם כולו שיעזור, ואנחנו משתתפים.
"איך אנחנו מסייעים? יש בחלל המון בעיות, ואחת מהן היא הקרינה. את ואני חיים תחת אטמוספירה ושדה מגנטי שבולעים ומסיטים כמעט את כל הקרינה המזיקה. אם אתה נמצא שלוש שנים בחלל, הקרינה היא כבר בעיה, והיא מצטברת. צריך לטוס כל הזמן בחליפת חלל שתגן עליך מהקרינה. החליפות שיש היום כבדות ומגושמות, ומגבילות מאוד את החיים. אבל אנחנו רוצים שבני אדם יחיו, שתהיה אולי מושבה על הירח או על נגה. אז יש קבוצה ישראלית, סטימרד, שבאה עם רעיון: היא יכולה לפתח חליפת חלל ארגונומית, שלא מגבילה את התנועה וגם עמידה בפני קרינה. ייצרנו אותה, וזה כבר נבדק עכשיו בתחנת החלל. זו דוגמה לשותפות.
"וכשמגיעים לנגה צריך גם לדעת איפה לנחות. הרי לא רוצים לנחות על שפיץ של הר או בעומק מכתש. הבעיה היא שנגה מוקף עננות מלאה, ואי אפשר לראות היכן נוחתים. יש לזה כמה פתרונות, ואחד מהם הוא הנחתה של רכב קטן על נגה, שייסע ויבדוק ממה הקרקע עשויה. יש לו דחפור קטן, הוא לוקח דוגמית מהסלעים, ובוחן אותה בעזרת ספקטרומטר שיודע לזהות באמצעות אור ממה הסלע מורכב. הספקטרומטר – רובו נבנה במפעל בקיבוץ עין־חרוד, בתמיכת סוכנות החלל הישראלית. יש לי עשרות דוגמאות כאלו. אנחנו עושים את מה שמתאים לגודלנו, ולשמחתנו הנתח הישראלי בחלל הולך וגדל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
