בית יפה יש לאיני (יצחק) עבאדי ולאשתו רוחלה, עמוס מזכרות משלל מקומות בארץ ובעולם. בזמן שעבאדי מכין קפה לי ולצלם במכונה חדישה אני מסתובב בחלל ומביט בפיסות ההיסטוריה הפזורות כאן. את כוסות הקפה הוא מביא למשרדו, ואנחנו מתיישבים לשיחה ארוכה, שנקטעת מדי פעם לצורך הפסקות סיגריה. הוא בן 88, ומעשן מגיל 14. "הסוד הוא לא לעשן הרבה בכל יום", הוא אומר, בחיוך שובב, עם ברק בעיניו שמאחורי המשקפיים.
בחצר ביתו בדגניה ניצב תורן גבוה, ודגל ישראל מתנוסס בראשו. מבעד לחלון הגדול במשרד נשקפת הכנרת, ומתחתיו – קלסרים על קלסרים גדושים מסמכים היסטוריים, מאמרים, מחקרים וחומרים להרצאות בפני סטודנטים. כתביו של זלמן וינוגרדוב, שחקר בין השאר את אמת המים בטבריה, נמצאים בתיקייה הנושאת את הכותרת הפשוטה "נפט". קלסרים אחרים מכילים כתבים על הממשל בסוריה המודרנית ועל האסלאם; תעלת סואץ שוכנת בצוותא עם משק המים בארץ ישראל; חומרים על חוני המעגל חוברים לכתבי אשתו של מוחמד, עאישה אם המאמינים. גם על תנועות פונדמנטליסטיות בארה"ב ועל דרך המשי אפשר לקרוא כאן, בקלסרים הממוספרים בסדר מופתי.
את המסמכים ליקט בעיקר בעשרות שנות הוראה אקדמית. עבאדי הוא מומחה אקדמי בעל תארים רבים – לערבית, לעולם הערבי ולאסלאם, להיסטוריה של המזרח התיכון, להיסטוריה של עם ישראל, להיסטוריה כללית, למחשבת ישראל ולפילוסופיה. עד לפני שנתיים לימד בכל האוניברסיטאות בארץ, והוא מתגאה בתלמידים שלמדו אצלו 18 שנים ברצף. ימי העבודה הארוכים והנסיעות אילצו אותו, בגילו המתקדם, לוותר על משרה מלאה כמרצה, אך הוא עדיין מלמד בכל יום, "להוציא את חודש אוגוסט ואת יום שישי. ביום הזה אני חייל של רוחלה, עוזר לסדר את הבית".
"ניגשה אליי אישה מבוגרת, ושאלה כמה אני משלם לעזתים שעובדים אצלי. עניתי: שלוש לירות. ואז היא אמרה: 'יש לי בבית ארגז רימוני נפץ, ובכל פעם שילד בוכה אני נותנת לו רימון והוא משליך אותו על החיילים. בתמורה אני מקבלת מאש"ף שמונה לירות. הוא מטה לחמי'"
אבל רבים מהמסמכים קשורים גם לקריירה המגוונת שלו בשירותי הביטחון של ישראל. במהלך הריאיון, כשאנחנו מדברים על תפקידו בתור המושל הצבאי השלישי של נפת עזה, מ־1971 עד 1973, עבאדי נעמד וניגש למסמך ממוסגר, כתוב בערבית בכתב יד, התלוי על הקיר. אחרי כמה שניות הוא רוטן: "אני לא רואה כלום, אני משתגע מזה", ואז חוזר לשולחן כדי להרכיב משקפיים מיוחדים, עם זכוכית מגדלת. "את המסמך הזה כתבתי ב־30 באוגוסט 1973, לקראת סיום תפקידי", הוא מספר. "קראתי ל־34 נכבדים מרצועת עזה למפגש פרידה, וקראתי בפניהם את המכתב שמסכם פעילות של שלוש שנים בשיתוף פעולה מלא איתם. בירכתי על הרגיעה ברצועת עזה, ואיחלתי להם חיים של אושר וביטחון, ושהא־לוהים תמיד ירצה בטובתם".
אחרי שנכבדי עזה שמעו את הדברים, הוא אומר, הם ישבו לכתוב עצומה רשמית לשר הביטחון. הם ביקשו מדיין למנוע את עזיבתו של "קולונל איני", סיפרו בפירוט על הצלחתו לפתור את בעיותיהם של תושבי הרצועה, וכתבו מילים חמות על פועלו ועל הבנתו את השפה הערבית ואת הלכי הרוח המקומיים. מפינת החדר עבאדי מביא סולם ומטפס במהירות לאחד המדפים הגבוהים. הוא מושך חוט אדום ושולף גליל ובו העצומה המקורית. "לא ידעתי בכלל שהבקשה הזאת נכתבה. רק שנים אחר כך פנו אליי ממשרד הביטחון, סיפרו לי על קיומה ושאלו אם אני רוצה אותה".
עבאדי פותח את דלת המשרד ופוקד עליי להחזיק את קצה האיגרת וללכת אחורה. אני סופר יותר משלושים צעדים עד שהיא נפרסת במלואה. אלפי רופאים, עורכי דין, סוחרים, כל ראשי הערים והכפרים וכל המוכתרים של מחנות הפליטים חתמו עליה. בין השמות המופיעים כאן, אומר עבאדי, נמצא אביו של אסמאעיל הנייה, היום ראש הלשכה המדינית של חמאס.
בין שתי נשים
"דיין הבהיר לי שאהיה כפוף אליו ישירות", מספר עבאדי על מינויו לתפקיד בידי משה דיין, שר הביטחון בממשלת לוי אשכול. אבל עבאדי מספר שהציב לדיין תנאי: לשרת בהתנדבות, ללא קבלת שכר או פנסיה. "אף שגם אחרי התפקיד בעזה שירתי עוד שלוש שנים בחיל האוויר, מעולם לא קיבלתי שכר מצה"ל, לא הייתה לי פנסיה צבאית, ואפילו לא כרטיס חבר המקנה הנחות. חירותי הייתה חשובה לי. אני מגיע לשליחות נטול חשבונאות וחובות כלפי מי שמינו אותי, ונשאר כל עוד אני חפץ בכך".
ובכל זאת, בתחילת דרכו בעזה היה עושה דברו של שרון, שהיה אלוף פיקוד הדרום. "הוא היה מבחינתי המפקד, כי שירתי במילואים כצנחן, ופעם צנחן תמיד צנחן", אומר עבאדי. "הפעילות הצבאית של שרון הייתה בגדר אמנות, אבל לא המבצעים שלו הביאו אז לרגיעה בעזה, אלא פעולות מבניות שהפכו אותי לאהובם של תושבי הרצועה. הצלחנו להוציא אותם ממצב שבו אין להם מה להפסיד, ולכן הם נדחקים לטרור מבית אש"ף. עברנו מדיכוי האוכלוסייה לטיפול בה וליצירת קשרים חיוביים איתה. זה מה שמיגר את הטרור".
תפיסת הפעולה השתנתה, מספר עבאדי, בזכות היכרותו עם שתי נשים עזתיות, האחת שעבדה עם הטרור והאחרת שסייעה דווקא לצה"ל. את הראשונה הוא פגש בלשכתו: בכל יום שישי נהג לכנס שם את האמהות והנשים של טרוריסטים פלסטינים שנהרגו במהלך השבוע, ולהושיב אותן על במה מול בני משפחותיהם של מבוקשים. המושל היה מסביר מיהן הנשים שעל הבמה, ומכריז בקול בפני המשפחות האחרות שסוף בניהן יהיה דומה, אם לא יסגירו אותם. "באחת הפעמים ניגשה אליי אישה מבוגרת, ושאלה בפשטות כמה אני משלם לעזתים שעובדים אצלי", מספר עבאדי. "עניתי: שלוש לירות. ואז היא אמרה: 'אתה מכיר את ההרגשה כשהילדים שלך בוכים מרעב? לי יש בבית ארגז רימוני נפץ, ובכל פעם שילד בוכה אני נותנת לו רימון והוא משליך אותו על החיילים. בתמורה אני מקבלת מאש"ף שמונה לירות. הילד הוא מטה לחמי, לעולם לא אמסור אותו לישראל'".
"במשך שלוש שנים היה לי שיעור עם האימאם של הרצועה. כשהיה לי זמן פנוי היינו קובעים. הייתי יוצא מהלשכה ומגיע למסגד אל־אזהר ברצועה, ושם למדנו. יאסין המנוול היה מצטרף לשיעור, וכשהיינו עושים תרגילים ומבחנים הוא היה מעתיק ממני"
את האישה השנייה פגש בסיור חורפי ברחבי עזה. "הבחנתי בעשן עולה מתוך פחון שיריעת ניילון נפרשה עליו. התקרבתי לשם, וראיתי אישה יושבת עם תינוק בזרועותיה, ועוד ילדה קטנה על הברכיים. שאלתי אותה למה הם חיים ככה, והיא אמרה שאין להם כסף לחלב ולאוכל, ובטח לא לקורת גג. הוריתי לה להגיע למפקדה שלי בכל יום כדי לקבל אוכל. באחד הימים היא ביקשה לדבר איתי, וסיפרה לי שאנשי אש"ף מארגנים פעולה במטרה לפגוע בי. היא גם גילתה לנו את המקום המדויק שהפעולה אמורה להיערך בו. לפי המידע הזה הצבנו להם מארב, ותפסנו אותם.
"השיחה עם האישה שסיפרה לי על ילדיה ועל הרימונים, והעזרה לאישה הפלסטינית שייתכן שהצילה את חיי, הבהירו לי שיש דרך אחרת, ושהדרך שנקטתי עד אז היא בעצם בגידה בשליחות שהתנדבתי אליה. היה ברור לי שצריך לעשות שינוי, ושתחת פיקודו של שרון זה לא ילך, כי הוא רואה את כולם דרך הכוונת. החלטתי לערוך תפנית – להכות בטרור ביד ברזל, אבל להפריד בינו ובין האוכלוסייה באמצעות פעולות לטובתה. התניתי את המשך פעילותי בהפרדת כוחות משרון.
"שרון היה נפגש בכל יום רביעי בחצות עם מפקד אזור רצועת עזה יצחק פונדק, איתי ועם גורמי פיקוד נוספים. הפגישות האלה היו מבזות. המחזה של תת־אלוף פונדק ואלוף שרון צועקים זה על זה ומקללים זה את זה לא היה מלבב. באחת הפגישות האלה שרון הצהיר שהוא צריך עוד שנתיים בעזה כדי להדביר את הטרור. אני לא הסכמתי לעניין, ובשיחה קשה עם דיין הצבתי אותו בפני עובדה: או אני או שרון. דיין השיב לי 'בתוך חודש שרון לא יהיה'. הספקתי להיפגש עם שרון לפני פרישתו מצה"ל ביולי 1973, וגם סיפרתי לו על השיחה עם דיין. אמרתי לו את האמת, והוא חיבק אותי. היה בינינו קשר טוב למרות חילוקי הדעות".
קשר אחר, עם הרבה יותר חילוקי דעות, היה בין עבאדי למייסד חמאס לימים, השייח' אחמד יאסין. "הוא למד איתי אסלאם", נזכר עבאדי. "במשך שלוש שנים היה לי שיעור עם האימאם של הרצועה. כשהיה לי זמן פנוי היינו קובעים. הייתי יוצא מהלשכה ומגיע למסגד אל־אזהר ברצועה, ושם למדנו. יאסין המנוול היה מצטרף לשיעור, וכשהיינו עושים תרגילים ומבחנים הוא היה מעתיק ממני. נפגשנו כמה פעמים. הוא לא היה חבר שלי – הוא היה צריך אותי ואני הסתייעתי בו".
המסע לדגניה
איני עבאדי נולד בדמשק בשבת "נחמו" תרפ"ד, יולי 1934. משפחתה של אמו עלתה ארצה מרוסיה, התיישבה בחיפה ואחר כך נדדה לסוריה. אביו יעקב, מוכתר הקהילה היהודית בדמשק, היה אמון בין השאר על הקשרים בין היהודים ובין הממשל הסורי. "אבי האמין שאפשר לקיים אינטגרציה עם הערבים. הוא היה יהודי ירא שמיים וציוני בדרכו שלו: הוא האמין שעם תחילת הגאולה יבוא המשיח, ולכן אין לעלות לארץ לפני בואו".
משפחתו האמידה שכנה בבית רחב ידיים בשכונת היהודים, "חארת אליהוד", והחזיקה גם חורשות עצים לבניין. ובכל זאת, הוא זוכר ילדות קשה ורעה מאוד. "בשנת 1940, אחרי שהצרפתים נכנעו לנאצים, הושפעה סוריה משלטון ממשלת וישי, והחלו התנכלויות ליהודים. הייתי אז בן שש, ואני זוכר שחטפתי מכות".
האלימות נגד הקהילות היהודיות בדמשק ובחאלב נמשכה גם אחרי מלחמת העולם השנייה. הפרעות החמורות ביותר אירעו לאחר החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. בית הכנסת בחאלב הוצת ונשרף באש, וכתר ארם צובא – כתב היד המדויק של התנ"ך שנכתב במאה העשירית בטבריה – נעלם.
"אבי לא המתין להכרזה על הקמת המדינה", מספר עבאדי. "במלחמת העולם השנייה הוא פעל בסתר להוציא אותי מסוריה". הדבר קרה בלי כל הכנה: הוא מספר שבמהלך תפילת מנחה קראה לו הביתה אחותו הצעירה שמחה, ושם אמו מסרה לו צרור עם מעט אוכל ושלחה אותו ואת אחותו עם בחור שרכב באופניים שחורים. "אחותי חשבה שאנחנו יוצאים לטיול", הוא אומר. "אמא כנראה לא שיערה שככה ניפרד למשך שנים רבות, ונתנה לה ולי ללכת – אני ילד בן עשר והיא ילדה בת שמונה. האיש האלמוני הרכיב אותנו על אופניו. נסענו עד שהגענו לבית הקברות היהודי. הסתתרנו בין המצבות עד שלפתע שמענו קולות של ילדים רבים. יותר מארבעים ילדים וילדות הצטרפו אלינו, ובהם עוללים שלא היו יכולים ללכת".
"הכרתי נערה יפה, פולנייה ילידת חיפה, בת למשפחה שייסדה את סעד ואת קבוצת יבנה. איתה הקמתי משפחה, וכשאני מסתכל על ארבעת הילדים שלנו אני רואה אותם זקופי קומה, בני חורין. אין זה מובן מאליו. קיבלתי החלטה להכיר תודה למדינה שנתנה חירות לי ולילדיי, ולעשות למענה כל מה שאתבקש לעשות"
הילדים כולם נשלחו מבתיהם כדי להימלט מסוריה לארץ ישראל. מכונית צבאית עם כיסוי ברזנט העמיסה את כולם ונסעה אל מחוץ לעיר. "כמה אנשים נמרצים, שבדיעבד הבנתי שהם פעילי עלייה, הורידו אותנו מהרכב והורו לנו להתקדם לעבר גבעה מרוחקת. התחלנו ללכת ברגל, כשהילדים הקטנים והתינוקות בוכים כל הזמן. צעדנו בחשכה מאתיים מטרים, עצרנו כדי להרגיע את הבוכים, התקדמנו עוד מאתיים מטר, שוב עצרנו וכן הלאה. באחת העצירות נרדמנו אחותי ואני, וכשהתעוררנו מצאנו את עצמנו בלי הקבוצה. לימים התברר לי שחלק מהם נתפסו ונכלאו, ואחרים הוחזרו הביתה. אחותי ואני נשארנו לבד בשטח. אני מעריך שהיינו על כתף החרמון".
הוא ידע שצריך ללכת, הוא אומר, אבל לא היה לו מושג לאן. בימים הם ישנו, בלילות הלכו. "התרחקנו מנביחות כלבים, ועקבתי אחר פרות כדי שנוכל ללכת לדירים שלהן ולשתות מהשקתות. חיפשנו עצי שיזף מצוי כדי שיהיה לנו מה לאכול. היינו רעבים וצמאים, אבל המשכנו כל הזמן בהליכה. שמחה בכתה כל הזמן. נורא לומר את זה, אבל בשלב כלשהו רציתי שתמות, כדי שתפסיק לבכות ולא תסכן את שנינו.
"אחרי ימים של הליכה עמדנו על הר גבוה, וראיתי לפנינו אגם גדול. אמרתי לאחותי שהגענו, כמו שכבר אמרתי לה מיליון פעם, כדי להרגיע אותה. ירדנו לכיוון המים. היינו צמאים אבל לא ידעתי אם המים ראויים לשתייה. התקדמתי לעבר שדרת אקליפטוסים, ושם היה מזח שנקשרו אליו שתי סירות עץ. בכל אחת מהן ישב אדם אחד. אני הפתעתי אותם והם אותי, וכבר הבנתי שמאוחר מדי לברוח".
הוא ואחותו הגיעו, מתברר, לגדות אגם החולה. "אחד מהאנשים סימן בידיו ואמר לי בעברית 'בואו, בואו'", נזכר עבאדי. "לא הבנתי את פשר המילים. הכרתי את המילה 'בואי' מהשיר ששמעתי בקבלת השבת, אבל המילה 'בואו' הייתה זרה לי. בקרב יהודי דמשק בשנים האלו אף אחד לא דיבר עברית. למדנו בבית הספר אליאנס, שם דיברו צרפתית וערבית. הלכנו גם לתלמוד תורה, אבל דקלמנו שם את התפילות מהסידור בלי להבין מה אנחנו אומרים. אפילו אבי, איש משכיל, ידע רק מעט עברית. גם הציונות הייתה זרה לנו.
"שני האנשים לקחו אותנו לקיבוץ איילת־השחר, ושם הפשיטו אותנו, ניקו מהגוף שלנו את הפרעושים והקרציות שדבקו בנו בדירי הבקר, נתנו לנו לאכול ולשתות, גילחו את שערנו, חיטאו אותנו בדי־די־טי והלבישו אותנו בגדים נקיים. אחרי מסעות ארוכים בארץ, בחברתם של ילדים נוספים, הגעתי לדגניה. אחותי אומצה בידי משפחת ליס בקיבוץ, ואותי אימצו יעקב ברקוביץ' והסופרת מרים זינגר־ברקוביץ', ממקימי דגניה. הם גידלו אותי באהבה בלתי נגמרת, ואהבו אותי יותר מאשר את ילדיהם הביולוגיים. אצלם הפכתי מילד מסכן שחוטף מכות מערבים לקיבוצניק גאה זקוף קומה, וללוחם ומפקד למען המדינה".
רק ב־1956, אחרי 13 שנים של נתק, עלו הוריו ארצה דרך טורקיה עם סבתו ושתיים מאחיותיו, והקשר המשפחתי התחדש. את הכיפה הוא הוריד מזמן. בדגניה לא חגג בר מצווה ולא עלה לתורה, "כי בדגניה כל זה היה מוקצה מחמת מיאוס", הוא מסביר. "רבים לא יודעים, אבל הרב אברהם יצחק קוק הגיע לקיבוץ דגניה ונהנה ללמוד עם חבריו. הוא אהב אותם אהבת נפש והעריץ את ההתיישבות שלהם. אפילו שלח מכתב לאבי המאמץ, שבו כינה אותו העגלה המלאה".
גם בלי כיפה, הוא בעל ידע נרחב במקרא ובש"ס. במהלך שיחתנו הוא מפנה את תשומת ליבי למזכרת התלויה על דלת הכניסה למשרדו – ריקוע של ארון הברית ופסוק מהקוראן שמספר על תכולתו. הוא משווה בין פסוקי התורה שמפרטים שבתוך ארון הברית היו צנצנת המן ומטה אהרן, ובין המסורת המוסלמית שמוסיפה לרשימה גם את מצנפתו של אהרן ונעליו של משה.
אחרי לימודי התיכון התגייס עבאדי לחטיבת גולני, ושירת בה כלוחם, כמפקד מחלקה, כקצין מודיעין וכמפקד פלוגה. כשהגיע לדרגת רב־סרן עבר לצנחנים, ושירת תחת פיקודו של אריאל שרון. כשהשתחרר מונה למרכז המשק בדגניה א', וזכה לקלוט את הוריו בקיבוץ כשעלו ארצה. "בשירות הסדיר אירע לי נס", הוא מספר: "הכרתי נערה יפה, פולנייה ילידת חיפה. היא הייתה 'בת עקיבא' בשבט עציון, בת למשפחה שייסדה את סעד ואת קבוצת יבנה. יחד איתה הקמתי משפחה, וכשאני מסתכל על ארבעת הילדים שלנו אני רואה אותם זקופי קומה, בני חורין. אין זה מובן מאליו. קיבלתי החלטה שחייתי את חיי לפיה: להכיר תודה למדינה שנתנה חירות לי ולילדיי, ולעשות למענה כל מה שאתבקש לעשות".
כורדים למען טבריה
והוא התבקש, וגם עשה. ב־1968 "הושאל" עבאדי מהקיבוץ למוסד, ובמשך כמה שנים עמד בראש שלוחת הארגון בעיראק. פעולתו הגדולה הראשונה הייתה קשורה ליחידות צבא עיראק שחנו דווקא בצפון ירדן: "בימים ההם, ימי מלחמת ההתשה, ישראל נלחמה נגד שלושה גורמים עיקריים: מול מצרים בתעלת סואץ, מול ערפאת בבקעה, ומול צבא ירדן. עיראק שלחה שלוש דיוויזיות כביכול כדי לעזור לאחותה ירדן, ואותן דיוויזיות חנו באירביד שבצפון ירדן. לבושתם של כותבי ספרי ההיסטוריה וקורות מלחמת ההתשה, הם מזכירים רק את האיום על ישראל בבקעה ובתעלה. החלק של עיראק נשמט בצורה מחפירה".
"כדי לזרז את חזרתן של הדיוויזיות מאירביד, פוצצנו גם את בארות הנפט בכירכוכ והעלינו אותן באש", אומר עבאדי, אבל לתשעת היהודים הרוגי המלכות שנתלו ב־1969 בבגדד לאחר שהורשעו בריגול למען ישראל לא היה לו קשר: "הסיבה היחידה לכך שתלו תשעה יהודים הייתה שבכיכר עמדו תשעה עמודים"
בספטמבר 1970 הסתיימה מלחמת ההתשה בחתימת הסכמים בין ישראל למצרים ולירדן. אבל שלוש הדיוויזיות העיראקיות נותרו במקומם, ו"היו יכולות להפגיז את טבריה. כדי להחזיר אותן הביתה לעיראק, הקמתי לכורדים 14 חטיבות, וציידתי אותן בנשק שלל שישראל שלחה לטהרן ומשם במכוניות של השאה לעיראק. היחידות האלו לחמו מבית בצבא העיראקי". קשריו עם הכורדים הפכו אותו לבן בית אצל המנהיג הכורדי מוסטפא ברזאני: "הוא סמך עליי עד כדי כך שביקש ממני לגדל את בנו מסעוד, שהיה נשיא הכורדים בעיראק ובסוריה", מספר עבאדי ושולף מאחד המדפים כתב אימוץ מנוילן ושמור היטב, ולצידו את תמונותיו בלבוש כורדי לצד הברזאנים.
פעולות המוסד בעיראק בימים ההם הרחיקו לכת: "כדי לזרז את חזרתן של הדיוויזיות מאירביד, פוצצנו גם את בארות הנפט בכירכוכ והעלינו אותן באש. הרעיון למבצע היה שלי. מעולם לא קיבלתי תכתיבים מהמוסד לגבי פעילותי, אבל הפיגוע הזה קיבל את חסותו של המוסד". אבל לא כל מה שמייחסים לפעולות המוסד הוא אמת. למשל, בתור ראש שלוחת המוסד בעיראק הוא מעיד שלתשעת היהודים הרוגי המלכות שנתלו ב־1969 בכיכר תחריר בבגדד לאחר שהורשעו בריגול למען ישראל לא היה שום קשר עם המדינה. "היהודים היקרים האלו לא עשו שום עוון", הוא קובע. "הסיבה היחידה לכך שתלו תשעה יהודים הייתה שבכיכר עמדו תשעה עמודים. אני זוכר עד היום את האירוע הזה. שהיתי בבית בן ארבע קומות הצופה על הכיכר וראיתי הכול".
עבאדי שב לארץ מעיראק לאחר שהתנקשו בחייו. "עשיתי הרבה שטויות וטעויות", הוא מספר ונשען לאחור. "התחלתי כמו שצריך, עם פחד גדול מאוד, אבל במשך הזמן השתלט עליי ביטחון עצמי מופרז. זה מה שקורה לכולם, ואז עושים שטויות. אחת הטעויות שלי הייתה כשנחתם הסכם בין ממשלת עיראק למורדים. הכורדים הסכימו למסור את הנשק הכבד לידי העיראקים, ואני הגעתי כנציג הכוחות שלהם, עם גיבוי מלא של מוסטפא ברזאני לעשות ככל העולה על רוחי. ביום חם מאוד נפגשתי עם קצין עיראקי בדרגה המקבילה לתת־אלוף, ליד עמדת נ"מ שהיו בה מקלעי דושקה וגוריונוב של כוחותינו. הוא אמר, 'את זה אנחנו צריכים לפרק'. אני בתגובה פתחתי את הדלת של המכונית, וצעקתי לאנשים בשטח לא לגעת במקלעים. הקצין העיראקי ניגש אליי ואמר: אני מקווה שהחוצפה שלך לא תניף דגל ציוני מעל הבית שבו אתה גר.
"בשורה התחתונה, בגלל הביטחון המופרז שלי, ידעו עליי הכול. לילה אחד עשו לי מארב. כמה אנשים התנפלו עליי, חמושים בסכינים. בדרך נס הצלחתי לצאת בחיים, אבל עם פציעה עמוקה שגרמה לנמק ביד שמאל ולהרעלה. לקחו אותי לאיראן, למקום ליד ימת אורמיה, כדי לפנות אותי בטיסה לטהרן. הייתה לי שם שיחה נוקבת עם א־לוהים. אמרתי לו שאם הוא לוקח אותי עכשיו, לפני שאראה עוד פעם אחת את ילדיי, זה יהיה לא הוגן. הוא שמע אותי".
עבאדי חולץ בשלום, אושפז באסף הרופא ואחר כך נשלח להחלים בדגניה. "בעודי שוכב במיטת חוליי הגיע אליי שר הביטחון משה דיין ושאל אותי בתדהמה: 'איני, מה אתה עושה במיטה?'. בתור שני חברים לקיבוץ דגניה, היינו בקשרים טובים. הייתה לי ביקורת רבה על מעשיו והחלטותיו, אבל נשארנו תמיד ביחסי ידידות. התבדחנו קצת, ואחרי הבדיחות הוא פקד עליי לקום. ביקשתי ממנו חודש להתאוששות, והוא סירב. הוא אמר לי 'קום עכשיו, אני צריך אותך כמושל בעזה'. קמתי והלכתי. הייתי בעזה מ־1971 עד אחרי מלחמת יום הכיפורים".
הותרה הרצועה
לאחר מבצע עלות השחר, עוד סבב לחימה ברצועת עזה – לא נגד חמאס, אלא הפעם נגד הג'יהאד האסלאמי – עבאדי, שבע מלחמות ומאבקים, משוכנע שהמציאות הביטחונית הנוכחית בנויה על הנחות יסוד מוטעות. "איש לא הצליח כמוני ליצור אמון בקרב אנשי רצועת עזה. המציאות של היום היא ביזיון לעם היהודי ולמדינת ישראל. הפכנו את רצועת עזה למחנה הסגר צפוף, מאובטח מכל עבריו, שיש בו כל כך הרבה אנשים, נשים וילדים שסובלים ממצוקה וממחסור במים, בחשמל, בדלק, במזון ובתרופות. המציאות הזאת מנציחה את מעמדה של ישראל כלא מוסרית.
"כוחו של חמאס נגזר מכך שכל מי שבא אחריי רק יצר מצב קשה יותר. אנחנו לא מתביישים להחזיק את תושבי עזה כבני ערובה שנים רבות כל כך ולהותיר להם רק ברירה אחת. בשביל מאה דולר שחמאס נותן להם מפעם לפעם, הם ממהרים למלא את שורות הלחימה בארגון. הקורבנות של המדיניות הזאת הם לא רק הערבים, אלא גם תושבי עוטף עזה שחיים את חייהם בממ"דים בין סבב לחימה למשנהו. גם תושבי תל־אביב כבר מתחילים להרגיש את האיום על בשרם. זו מציאות שאנחנו יוצרים במו ידינו".
ההתנתקות נועדה לפתור את הבעיה הזאת.
"היציאה מעזה הייתה מהלך לא נבון. היה אסור לצאת באופן חד־צדדי. מי שאמר שרצועת עזה תהפוך לריביירה לאחר הנסיגה לא ידע על מה הוא מדבר ולא ביסס את האמירות האלו על שום עובדות בשטח. זו הייתה טיפשות מטופשת. תמכתי במפגינים בעד גוש קטיף. הייתי בכפר־מימון יחד עם ראשי הישיבות, ובהם חברי הרב אלי סדן, שבישיבה שלו בעלי הרציתי הרבה פעמים. הלכתי בראש המפגינים. שרון סבר שהיציאה מגוש קטיף חיונית, כי הוא חשב שהחזקת אוגדה ברצועה כדי לשמור על ילדי הגוש היא מחיר יקר מדי. בסופו של דבר היום אנחנו מחזיקים שתי אוגדות בדרום".
אז מה הפתרון? כיבוש עזה מחדש?
"הפתרון הזה יעלה במאות הרוגים, ואני נגד הרג הילדים שלי. זאת אומרת, אם לא ניכנס וניאבק מול 30 אלף פעילי חמאס בתוך המנהרות והבתים לא נכריע אותם, אבל אם כן – הקורבן שנצטרך לשלם יהיה גבוה מדי. יש דרך אחרת. אני לא אומר את זה מתוך דאגה להם, כי אם היה אפשר שהם יתאדו הייתי חותם על זה. אבל מכיוון שזה לא מציאותי, אנחנו צריכים להתמודד".
ראשית, לפני שיסביר מה עמדתו, הוא שולף תמונה שצולמה בחולות סיני ומספר איך דיין, שרון, פונדק והוא החליטו היכן תקום ימית. "היה לנו קומנדקר, נסענו בדיונות, ותקענו יתד שבה נקבע מרכז העיר ימית. אנשים שוכחים שגוש קטיף, שמדברים עליו כל כך הרבה, היה חלק קטן מההתיישבות בפתחת רפיח. רוב היישובים היו מעבר לציר פילדלפי – עשרות יישובים, שני קיבוצים והעיר ימית. הקמתי אותם בעצמי, בעשר אצבעותיי". יש לו היכרות מעמיקה עם מניחי יסודות ההתיישבות ביו"ש. "משה זר היה איתי במבצע קדש בתמד ובא־נח'ל, ואני הייתי בין היחידים שטענו שהמיתלה לא נכבש בידי הצנחנים, אלא בעיקר בידי פלוגת הנח"ל בקורס מ"כים. הם נלחמו שם ונהרגו שם, ומשה זר נפצע שם ואיבד את עינו. אני סברתי תמיד שהגיבורים של הקרב הזה לא קיבלו את הכבוד הראוי. אני וחברי לצנחנים לוי חופש (מפקד פלוגת הנח"ל בקורס, שזכה בצל"ש על תפקודו בקרב המיתלה – א"ג), אספנו את זר והגיבורים האחרים שנותרו בחיים, והודינו בפניהם שהם אלו ששחררו את המיתלה".
ואז עבאדי מזהיר אותי: הוא עומד לומר דברי כפירה. "הפלסטינים לא יתאדו, וזה ילך ויחריף, ומחר יהיה קשה יותר. ככל שנקדים כך ייטב. צריך לנהל משא ומתן על שתי מדינות", הוא קובע. רצועת עזה תורחב דרומה לתוך מצרים, ומזרחה לחולות חלוצה: "שם יקומו ערים לפליטים פלסטינים שישובו מלבנון", הוא אומר. ביו"ש הוא מוכן לוותר על שטחי A, על רצף השכונות הערביות במזרח ירושלים, ועל הר הבית שיוכרז כאזור בינלאומי. "שטחי B ו־C יסופחו למדינת ישראל, ולא יפורק שום יישוב יהודי. המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת לפחות בחמישים השנים הראשונות, והתנאי הראשוני להסכם חייב להיות התנערות של האוכלוסייה הפלסטינית מארגוני הטרור ובראשם חמאס. אינני יודע אם תהיה אוזן קשבת בצד הפלסטיני לפתרון כזה; זה תהליך הדרגתי שדורש התקדמות ליצירת אמון.
"אני לא חובש כיפה, אני מתפלל בדרכי שלי, ואת יחסי לארץ ישראל השלמה לא קניתי בישיבה. ארץ ישראל השלמה לא מדברת אליי מהתנ"ך, מהתלמוד או מספרות השו"ת. זה כאן, מהבטן, ממאות חיילים שאיבדתי ברגביה. אני יודע להצביע על אבנים ברמת הגולן, בסיני וביהודה ושומרון, שחייליי נהרגו עליהן בהגנה על הארץ הזאת בכל המלחמות שהשתתפתי בהן", הוא אומר וקולו נשנק. "אני יודע להצביע ולהגיד מי נפל ליד כל אבן. לפעמים אני מתבלבל בשמות בגלל גילי, אבל זיכרון האובדן קיים כל הזמן. אני שילמתי בנפשי, ואני מודה לאלוהים שנותרתי בחיים כדי לזכור את מי שאין להם זכר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
