כשישראל דנציגר רוצה להצביע על רגע אחד שהמחיש לו את משמעות השירות הציבורי, הוא חוזר לשיחת טלפון לא חשובה לכאורה, שתפסה אותו בעיצומה של חופשה משפחתית בצפון. על הקו היה תושב היישוב מצפה־אילן, השוכן בין חריש לקציר. דנציגר, אז מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, נזכר מיד: שנה קודם לכן הוא פגש את תושבי מצפה־אילן, שזעקו לעברו את תסכולם מעשן המפחמות העולה משטחי הרשות הפלסטינית ומסב להם סבל רב. "רק רציתי לספר לך שהשנה, בפעם הראשונה מאז שעלינו לקרקע, הצלחתי לבנות סוכה ולישון בה בלי להיחנק מעשן הפחם. בירכתי 'שהחיינו' עם דמעות בעיניים", תיאר המתקשר.
לזה, אומר דנציגר, מכוון המגזר הציבורי על מאות אלפי עובדיו: שיפור חייהם של תושבי מדינת ישראל. "במקרה הזה הצלחנו להניע את משרד הביטחון לפעול, ובסופו של דבר צה"ל נכנס עם דחפורים ופשוט חיסל את המפחמות בלילה אחד, ואחר כך הפעיל פיקוח ואכיפה. הוספנו צעדי משנה כמו צו שאוסר שיווק גדמי עצים לשטחי יהודה ושומרון, חובת קבלת אישור לכריתת מטע וסבסוד פתרונות איסוף לגדמי העצים. טיפלנו בהגעת העצים מישראל לשטחי הרשות דרך הסדרה ותמרוץ החקלאים שלא יעבירו עצים".
במשך יותר משלוש שנים, מאוגוסט 2015 עד דצמבר 2018, היה דנציגר מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה. בשנתיים האחרונות הוא שקד על כתיבת ספר ששורשיו נעוצים בתפקיד שמילא, ופירותיו, כך הוא מקווה, ישפיעו על עתידה של מדינת ישראל. בספר "הזמנה לשרת ציבור" (הוצאת מטר) משרטט דנציגר את אתגרי המגזר הציבורי, מדבר בפתיחות על הקשיים האישיים הנלווים לתפקידים הבכירים, וחושף את הנעשה מאחורי הקלעים של המגזר הזה, לטוב ולרע. הוא מספר על קרבות האגו, על הלכלוכים וההכפשות, אבל גם על שיתופי הפעולה ועל האפשרות הזמינה לסייע למיליונים, ואפילו להציל חיים.
"ההתחממות הוצגה לאורך שנים כתהליך שאינו רלוונטי לאדם הפשוט, אלא רק לדוב הקוטב. השמאל העשיר לא הצליח להסביר שזה חשוב גם לאזרח הפשוט מתל־אביב או מאשקלון שהרכב שלו יישטף פתאום בשיטפון. אם אתה רוצה לחולל שינוי, אתה חייב לחשוב איך לגרום לאנשים להבין אותך"
"הימים הללו אינם הימים היפים ביותר של הציבוריות הישראלית", הוא כותב. "משבר פוליטי ארוך נתן את אותותיו והשפיע כמעט בכל אספקט. נתגלעו חיכוכים אינסופיים ותחושה של אובדן אמון בין הציבור לנבחריו. דווקא בעצם הימים הללו, נראה כי זו הזדמנות טובה להאיר פינות מוכרות פחות בשירות הציבורי ולדבר בשבחה של הזכות האדירה הזו — לשרת ציבור. דווקא בימים אלה, ההזמנה לבוא ולשרת ציבור נראית חשובה ורלוונטית מתמיד".
הספר אינו מסמך אוטוביוגרפי, אלא הצצה נדירה לעולמם של "הפקידים" – מהטובים שבהם ועד העייפים והעצלים. דנציגר מנסה לגשר בו על הפער הדרמטי בין הדימוי המיושן והבעייתי של המגזר הציבורי, ובין החשיבות האדירה שלו לכל אחד מאזרחי ישראל. ומעל לכול, על אף הטענות הקשות וחוסר האמון, הוא מקווה שכוחות חדשים יצטרפו לשירות הציבורי ויפיחו בו מרץ.
"אחד הדברים שהכי מטרידים אותי הוא הפער העצום בין אומת הסטארט־אפ, המדינה שיודעת להביא לעולם חדשנות פורצת דרך, ובין המערכות הציבוריות שלה", אומר דנציגר. "נכון, מערכות השלטון חייבות מטבען להיות איטיות יותר. יש צורך באיזונים ובלמים כדי לוודא שאין נפוטיזם, שלא נעשה שימוש לא נכון בכספי ציבור וכן הלאה. ובכל זאת, אני חושב שאפשר לצרף הייטקיסטים רבים לשירות הציבורי, וכך לקרב את המציאות שלו לזו של עולם ההיי־טק. הבעיה היא קודם כול בתפיסה שנוצרה אצלנו: כל 'עובד מדינה' נחשב מושחת ואשם עד שיוכח אחרת. במשך השנים נבנו כאמור מנגנונים שנועדו למנוע מינויים לא תקינים, פוליטיזציה ומעילה בכספים – וכיום יש לנו גם מערכת איטית ומסורבלת שמתקשה להביא תוצאות, וגם סיפורי שחיתות שאנחנו עדיין נתקלים בהם.
"לפי תפיסתי, הפתרון הוא לשנות את שיטת העבודה ולעשות שתי פעולות שחייבות לבוא יחד. האחת היא לשחרר: לשרטט לגופים הציבוריים גבולות גזרה רחבים שהם יכולים לנהל בהם את התקציב שלהם, לגייס עובדים, לקבוע שכר, להתקשר עם ספקים ועוד. מנגד יש לקבוע ענישה מחמירה מאוד על חריגה מגבולות הגזרה: קנסות אישיים, הרחקה לצמיתות מהשירות הציבורי או הפוליטי, ועונש מאסר במקרים חמורים במיוחד. מצד אחד יותר חופש, ומצד שני יותר ענישה".
בכותרת הספר אתה מזמין להצטרף לשירות הציבורי, אבל השם שלך, שמופיע ממש מעליה, יכול לעורר הרהור שני. בסיום כהונתך לא דבק בך כל רבב, אבל עד אז הספקת לחטוף כותרות לא מחמיאות, הפגנות שכוונו אישית נגדך, וגם דו"ח חמור של מבקר המדינה שכמעט הוביל להעמדה לדין. בדיעבד, אתה לא מצטער שבכלל נכנסת לשם?
"כל מי שנכנס למגזר הציבורי צריך לדעת שהוא יהיה חשוף לביקורת – ממבקר המדינה ומהיועמ"ש ומאגף התקציבים ומהתקשורת ומכל שומרי הסף. אם אתה אחראי על דברים שנוגעים לכספי ציבור ולכל תושבי ישראל, אי אפשר לפעול במחשכים. על גופי הביקורת מוטל להאיר פינות אפלות ולהרתיע. אני רוצה לחיות במדינה שיש בה גופים כאלו, גם אם הם יכולים לעשות טעויות ולפרסם דברים שלא כיף לי לקרוא.
"כתבו עליי דברים לא נכונים, וזה כאב מאוד. באותו רגע זה נראה קשה, אבל אם יש לך חוט שדרה, ואם ברור לך שפעלת לטוב ותפסת מרחק מטורף מכל מה שלא קשור בטוב – אתה לוקח נשימה ויודע שזה יעבור. שהטוב שתעשה יאפיל על כל זה. בכלל, אני ממליץ לכל אדם להיות מונע מבפנים ולא מבחוץ. השאלה היא מה המוטיבציה שלך – לפעול למען הטוב, או למען הכותרת? אם אתה מחפש הערכה ואהבה, בהחלט תהיה לך בעיה בזירה הציבורית והפוליטית".
שקלת פעם להגיש תביעת דיבה בעקבות דברים שהוטחו בך?
"שקלתי את זה כמה פעמים, אך תמיד החלטתי לא לעבור להליכים משפטיים, כי אני לא חושב שזו הדרך. לדעתי התקשורת צריכה להיות חזקה, ואין לי אינטרס להתנצח עם אף אחד מגופי הביקורת ולנסות להחליש או לכופף אותם".
לא רק בגלל הנוחות
לזירה הציבורית הגיע דנציגר לאחר קריירה כיזם וכמנכ"ל בתחום ההיי־טק ובעשייה החברתית־חינוכית. לקראת הבחירות לכנסת ה־20 הוא חבר למשה כחלון והיה מאדריכלי מפלגת כולנו: דנציגר קיווה להתמנות למנכ"ל משרד כלכלי מרכזי, אך בהחלטה משותפת עם כחלון קיבל לידיו את ניהול המשרד להגנת הסביבה. השר שמעליו היה אבי גבאי – אז איש כולנו, ולימים יו"ר מפלגת העבודה. שנה לאחר הקמת הממשלה התפטר גבאי, ובמקומו נכנס למשרד זאב אלקין מהליכוד. דנציגר מספר שהוצע לו לעבור לתפקיד אחר, יוקרתי יותר, אבל בשלב הזה הוא כבר הבין שדווקא במשרד להגנת הסביבה ניתנת לו הזדמנות להציל את חייהם של אלפי בני אדם בכל שנה. "בהתחלה היו לאלקין מועמדים אחרים למשרת האמון הזו, אבל ראינו שאנחנו עובדים היטב יחד והסכמנו שאשאר. אני מבין שמנכ"ל משרד ממשלתי הוא בדרך כלל מינוי פוליטי, אך כמי שאמון על מיליארדי שקלים, לדעתי לא נכון להחליף אותו בכל שנה או שנתיים".
בסוף דצמבר 2018 התפטר בכל זאת דנציגר מתפקידו, בכוונה להתמודד מטעם כולנו בבחירות לכנסת ה־21, לאחר שימלא את מכסת מאה ימי הצינון המחויבת על פי חוק. "התלבטתי מאוד אם להיכנס לפוליטיקה או להמשיך כשליח ציבור במערכת הממשלתית. לבסוף החלטתי לא להתמודד לכנסת, וסיכמתי עם כחלון שאשמש מנכ"ל במשרד הבא שלו. אבל המציאות הפוליטית השתנתה, ולבסוף כחלון עצמו עזב את הפוליטיקה".
"אחד הדברים שפוגעים היום במגזר הציבורי הוא ניהול כוח האדם. צריכה להיות גמישות גדולה יותר בגיוס העובדים, בקביעת שכרם וביכולת לתגמל אותם על הישגים, ובמקביל הגמשה של היכולת לפטר ולהזיז אנשים. אלו תהליכים שכבר מתחילים להתרחש. ההתקדמות ברורה אבל איטית, כי ועדי העובדים נאחזים בעולם הישן"
מאז לא חזר דנציגר לשירות הציבורי, אבל שב לעשייה הציבורית דרך המגזר השלישי, ועסק בקידום יזמות וחינוך בפריפריה. את הספר "הזמנה לשרת ציבור" החל לכתוב לפני כשנתיים, ולצורך כך ראיין שישה מנכ"לים לשעבר של משרדי ממשלה, ובהם אמי פלמור ממשרד המשפטים ומרדכי כהן ממשרד הפנים, וכן בכירים אחרים שפרשו כבר מתפקידיהם, כמו ראש אגף התקציבים באוצר לשעבר אורי יוגב וראש רשות התחרות לשעבר מיכל הלפרין. הספר הזה, הוא מקווה, יגרום כעת לכמה שיותר אזרחים לקום ולפעול למען מדינת ישראל. "זה יכול להתבטא בדרכים רבות – משליחת תלונה, דרך הרמת קול זעקה נגד עוולה, ועד הקמת עמותה או הצטרפות למגזר הציבורי. אפשר להשפיע ולשנות. זה בר יישום".
המגזר הציבורי הישראלי מעסיק כיום מאות אלפי עובדים במשרדי הממשלה, בחברות הממשלתיות, בשלטון המקומי, במערכת החינוך, בתאגידים הפועלים על פי חוק ובכוחות הביטחון. זהו היקף כוח אדם עצום, אך בשנים האחרונות מתקשה המגזר הזה לגייס עובדים, ואני מונה באוזני דנציגר את הסיבות לכך – בעיקר הבירוקרטיה וסביבת העבודה המיושנת שפוליטיקה ארגונית מקובעת מונעת ממנה להתקדם. גופים עסקיים בוחנים כל הזמן שינויים וחידושים שיסייעו להם לגייס עובדים חדשים ולשמר את הקיימים, אך במשרדי הממשלה לא מצליחים להסתגל למאה ה־21. הדור הנוכחי דורש עבודה היברידית שמאפשרת לעבוד גם מהבית, שעות גמישות, שימוש בטכנולוגיות עדכניות – והוא מתקשה למצוא את כל אלה במגזר הציבורי.
דנציגר לא נרתע משורת הטיעונים; לדבריו, הוא עצמו יכול להצביע על אינספור קלקולים נוספים שראה בעבודתו שם. "ואף על פי כן, אני רואה היום צעירים רבים שרוצים לעבוד במקום שבו הם לא רק ירוויחו כסף, אלא גם תהיה משמעות גדולה למה שהם עושים. נוסף על כך, העבודה במגזר הציבורי נותנת לך ביטחון כלכלי. הנקודה הזו לא צריכה להיות שיקול מכריע, אבל היא קיימת".
אז בוא נדבר על זה. הביטחון הכלכלי קשור לכך שהתשלום נקבע על פי ותק, ולא בזכות הישגים.
"נכון. אחד הדברים שפוגעים היום במגזר הציבורי הוא ניהול כוח האדם. צריכה להיות גמישות הרבה יותר גדולה בגיוס העובדים, בקביעת שכרם וביכולת לתגמל אותם על הישגים, ובמקביל הגמשה של היכולת לפטר ולהזיז אנשים. כל עוד זה לא יקרה, המגזר הציבורי ימשיך לסבול. אלו תהליכים שכבר מתחילים להתרחש. חשבנו אולי שתקופת הקורונה תגרום לרבולוציה בעולם התעסוקה וגם במגזר הציבורי, אבל בפועל התהליך יהיה מדורג יותר, ויתממש מתוך אבולוציה. נציבות שירות המדינה התחילה לפעול בנושא, גם הממונה על השכר מבין מה צריך לעשות, וזה יקרה בעשור או בשני העשורים הקרובים. ההתקדמות ברורה אבל איטית, כי ועדי העובדים נאחזים בעולם הישן".
הוא מצר גם על ההליכים הבירוקרטיים בנציבות שירות המדינה, שגוררים את קליטתם של עובדים חדשים על פני חצי שנה עד שנה. כוח האדם המובחר לא יחכה מן הסתם בבית זמן רב כל כך, אלא ימצא משרות בשוק הפרטי. "זה אחד הדברים שחשוב לשנות, אם אנחנו רוצים להשביח את החומר האנושי במגזר הציבורי. המצב היום חמור מאוד ומחייב טיפול מיידי. כל המנכ"לים ששוחחתי איתם לצורך הספר מדגישים את הנקודה הזאת".
מעבר לזה, השכר המוצע במגזר הציבורי לבכירים מוכשרים אינו מתקרב למה שאפשר להרוויח במגזר העסקי.
"בשוק יש מקצועות מתגמלים יותר ויש פחות. זה טבע העולם. אבל החיים הם לא רק הכסף שאתה מרוויח, אלא מגוון דברים שעושים אותך למי שאתה – הערכים, התוכן, העניין והסביבה האנושית".
אולי אתה פשוט אופטימי, אפילו נאיבי. אתה באמת מאמין שהשירות הציבורי יתמלא בבכירים מוכשרים שיגיעו אליו בשם הערכים והשליחות, כאילו זו תנועת נוער?
"גדלתי בכפר־עציון, והחינוך של הקיבוץ בהחלט עיצב את חיי. אני תבנית נוף מולדתי, והבחירה שלי היא להתוות את חיי בעשייה לא רק למען עצמי. בעבר השירות הציבורי היה מפלט למי שרצו חיים נוחים וביטחון תעסוקתי, אבל היום אני רואה יותר ויותר אנשים שבוחרים להגיע אליו בגלל תחושת שליחות ורצון להשפיע. גם היום יש כאלה שבאים בגלל נוחות, אבל אסור לבטל את האחרים. יש אנשים ערכיים וטובים במגזר הציבורי".
הפוליטיקה של שקית האשפה
כדי להמחיש את חוסר ההתאמה בין המערכת הממשלתית ובין האתגרים שהיא נדרשת להתמודד עמם מציין דנציגר דוגמה בולטת מהתחום שהיה מופקד עליו – ההיערכות למשבר האקלים. מדינת ישראל, הוא אומר, מתמחה במתן תגובה למצבי חירום מיידיים, אך מתקשה לתכנן את צעדיה כמה שנים קדימה. "סוגיית האקלים מצריכה מהמדינה פעילות תשתיתית ואסטרטגית, ואנחנו לא טובים בזה. הטלטלות התכופות במערכת הפוליטית במדינת ישראל, ובפרט בארבע השנים האחרונות, מקשות מאוד על פעולות ארוכות טווח שדורשות תכנון, חקיקה, החלטות ממשלה, תקצוב, מכרזים ותחילת ביצוע. כשהסביבה הפוליטית משתנה כל הזמן, והשלטון והמנכ"לים והשרים מתחלפים, קשה לעמוד באתגר כמו מוכנות לשינויי האקלים".
מה ישראל צריכה לעשות?
"הנושא הזה מתחלק לשניים. ראשית, מניעת משבר האקלים, כלומר הפחתת פליטת גזי החממה כדי להאט את ההתחממות הגלובלית. ההשפעה שלנו על ההתחממות קטנה מאוד, אבל זה לא פוטר אותנו מפעולה. זה כמעט תמיד יהיה קשור להפחתת זיהום האוויר, דבר שאנחנו צריכים לעשות ממילא. מוקד הפעולה צריך להיות בתחבורה ובייצור אנרגיה, הגורמים העיקריים לזיהום האוויר ולמשבר האקלים. אבל העיקר הוא החלק השני, המוכנות – להבין שמשבר האקלים כבר כאן, ומה אנחנו אמורים לעשות לאור זאת. אנחנו באזור מאוים מאוד, ועלינו להיערך לחיים בגלי חום וגלי קור, אירועי גשם קיצוניים, סוגי חיידקים ומזיקים שלא הכרנו, ויש גם סכנה של עליית פני הים. לא לחינם העברנו בכהונתי החלטת ממשלה על היערכות לשינויי האקלים. מדינת ישראל צריכה להתקדם במהירות בנושא הזה".
סגן השר יאיר גולן ממרצ פתח לאחרונה חזית נגד פעילי האקלים, כשטען ש"ההשפעה של ישראל על משבר האקלים זניחה", וש"העיסוק באקלים בישראל צריך להיות בהכנה של תשתיות לגלי חום קיצוניים. לדבר על אקלים כאילו ישראל היא מעצמה, זה דיבור בסיסמאות". הוא צדק?
"הוא צדק בשבעים אחוז מהדברים, וטעה בשלושים אחוז. להגיד שנושא האקלים הוא אזוטרי, זו אמירה לא נכונה ולא מכבדת. מצד שני, יש הרבה חוכמה באמירה שמדינת ישראל צריכה להתמקד במוכנות לשינויי האקלים. בעיניי, השפעה ציבורית עומדת על ארבעה יסודות: הראשון הוא חקיקה ותקינה, השני הוא פיקוח ואכיפה, השלישי הוא תמריצים כלכליים, והרביעי – תודעה ורתימה. בהקשר האקלימי הייתה פשלה עולמית בהיבט בניית התודעה ושיווק הנושא. ההתחממות הוצגה ונתפסה במשך שנים כתהליך שאינו רלוונטי לאדם הפשוט, אלא רק לדוב הקוטב, שלא יהיה לו על מה לדרוך. משהו שמעניין רק אנשים שחיים בקליפורניה בלי דאגות, או כל מיני מחבקי עצים ואוכלי אדמה.
"השמאל העשיר היה הפרזנטור של הסיפור הזה, ולא הצליחו להסביר שזה חשוב גם לאזרח הפשוט מאוקלהומה ומפריז שיכול למות ממכת חום, ולאזרח הפשוט מתל־אביב או מאשקלון שהרכב שלו יישטף פתאום בשיטפון. דיברו על הפינגווינים באנטארקטיקה, ואנשים לא שייכו את זה לחיים שלהם, למה שיקרה להם מחר. לא דיברו על החום הכבד שאמא שלך תסבול ממנו בבית האבות, לא דיברו על היתושים שיעקצו אותנו בנופש בכנרת. אם אתה רוצה לחולל שינוי ציבורי, אתה חייב לחשוב איך לרתום אנשים ואיך לגרום להם להבין אותך".
"הבעיה היא קודם כול בתפיסה שנוצרה אצלנו: כל 'עובד מדינה' נחשב מושחת ואשם עד שיוכח אחרת. במשך השנים נבנו מנגנונים שנועדו למנוע מינויים לא תקינים, פוליטיזציה ומעילה בכספים – וכיום יש לנו גם מערכת איטית ומסורבלת שמתקשה להביא תוצאות, וגם סיפורי שחיתות שאנחנו עדיין נתקלים בהם"
אם לא היית מגיע למשרד להגנת הסביבה, האם הנושא הזה היה מצליח לעניין אותך?
"אני מודה בפה מלא שכאיש היי־טק לא היה לי שום קשר לנושא, אף שלאשתי יש חווה אורגנית. גם כשהציעו לי את ניהול המשרד, לא היה לי עדיין שום חיבור לענייני האקלים. כשנכנסתי לתפקיד, הופתעתי ונדהמתי מהנתונים: 2,500 בני אדם מתים בישראל בכל שנה בשל מחלות הנגרמות מזיהומים וסיכונים סביבתיים. לשמחתי הצלחתי להביא להפחתת הפגיעה בסביבה, ולצמצם את מספר הנפטרים. כך גם בכל הקשור לאיומים שמציב בפנינו משבר האקלים – ראיתי את הנושא הזה כמשהו הזוי, וגיליתי שטעיתי. זה גם מלמד אותי לקח: מכל במה ציבורית, ולו הקטנה והנידחת ביותר, אפשר להשפיע הרבה מאוד לטובה".
אז מה עושה בינתיים ישראל כדי להתמודד עם המשבר? צעדים פופוליסטיים, אומר דנציגר. השרים להגנת הסביבה מסתפקים בחקיקת חוקים שזוכים לתהודה ציבורית, ומתמקדים בטיפול בפסולת ובהטלת מס על כלים חד־פעמיים, על שקיות ניילון, על בקבוקי משקה ועוד. בפועל, ההתמודדות מול אתגר זיהום האוויר דורשת צעדים אחרים לגמרי, שכן הפסולת אחראית רק לכ־5 אחוזים מפליטות גזי החממה, בעוד התחבורה וייצור האנרגיה אחראים לכ־80 אחוז. "כל שר שנכנס לתפקיד חושב איך יוכל להשיא ערך פוליטי מהמשרד, ומיד אורות עיניו — פסולת!", כותב דנציגר בספרו. "'כל אדם מוריד את הפסולת פעם ביום, יש לקוות, ורואה פסולת ברחובות', אומר לעצמו אותו השר. 'אם הפרצוף שלי יופיע, מטפורית, על כל שקית — בכל פעם שאדם יקנה, הוא יכיר בפועלי, ועל כל רחוב נקי אזכה לתהילה'. כך, משיקולים פוליטיים, תפסו הפסולת ומִחזורה מקום גבוה בסדרי העדיפויות, והפכו למנוף פוליטי במשרד להגנת הסביבה בישראל ובעולם כולו".
דנציגר מבהיר בריאיון ש"מחזור פסולת הוא כמובן חשוב ומשפיע על איכות חייהם של אזרחים ועל הסביבה. אבל יש דברים חשובים יותר בסדר העדיפויות. הפחתת זיהום האוויר מתחבורה ומייצור אנרגיה קשה ודורשת זמן, והשרים בוחרים במקום זאת לעשות פעולות קלות ופופולריות".
יש עוד שיקולים שמשפיעים על השרים להגנת הסביבה: מאשימים את תמר זנדברג ממרצ שהעדיפה, בגלל אג'נדה פוליטית, להתעלם מבעיות סביבה ביהודה ושומרון.
"במשך הרבה שנים השרים להגנת הסביבה לא הגיעו לבקר ביו"ש. אנחנו אמרנו שכל דבר שתחת שלטון המדינה ואחריותה, שרי מדינת ישראל צריכים לעסוק בו בצורה הכי יסודית שיש. על אזור יו"ש לא חלו חוקי הסביבה של מדינת ישראל, וזה הקשה מאוד על הפיקוח והאכיפה. לכן מימנו יועצים משפטיים שיתחילו לעבוד על החלת חוקי הסביבה ביו"ש, למשל דרך המנהל האזרחי. צריך גם לזכור שזיהום תמיד חוצה גבולות. זיהומים שנוצרים ממערב לקו הירוק מגיעים גם לשטחי יהודה ושומרון ולהפך. זו סוגיה חשובה שלשמחתי טיפלנו בה יותר ממה שנעשה בעבר".
לנצח את שחקני הווטו
גם כשנעשה ניסיון לשנות את סדרי העדיפויות ולחשוב מעבר לטווח הקצרצר, אומר דנציגר, יש מי שמנסה לטרפד אותם. "אנחנו במשרד להגנת הסביבה הקצינו לא מעט כספים לנושא של הפחתת זיהום האוויר, כי הבנו שאסטרטגית זה הנושא שהכי חשוב לעסוק בו", אומר דנציגר. "אבל אז הרפרנט האחראי על אישור התקציב שלנו במשרד האוצר לא הבין למה אנחנו בוחרים לפעול כך, והתנגד. הייתי צריך להתאמץ ולשכנע אותו בצדקת המדיניות שלנו".
דנציגר אינו מפקפק גם במניעים של "נערי האוצר", הפקידים שהוא התבקש להתמודד עם דרישותיהם התקציביות. "אני חושב שהם אנשים חכמים ומוכשרים שבאו בשביל לעשות טוב", הוא משיב. "עם זאת, לדעתי ניתנת להם יותר מדי סמכות. הם נכנסים לשאלות של מדיניות, ומנסים להשפיע על תחומי התוכן של המשרד עצמו. את זה אני מבקר.
"בניהול העסקי אתה יושב בראש פירמידה, ההגה בידיים שלך ואתה יכול לשנות מה שאתה רוצה ולרוץ קדימה. במגזר הציבורי זה אחרת. יש 'שחקני וטו' שהכוח שבידיהם עשוי להיות גדול מזה שיש לך, ולכן העבודה היא לרתום אותם לכיוון שלך. זו אמנות. אם אתייחס אליהם בזלזול ובבוטות כ'ילדים', לא נצליח לעשות שום דבר למען מדינת ישראל. אסור לפעול ככה. משרד האוצר צריך להתמקד בפיקוח ובבקרה, ופחות להיכנס לתחומי המשרד עצמם, אבל כל זמן שגבולות הגזרה לא משתנים, גישה פטרונית לא תביא פתרונות".
יש לך דוגמה להתערבות לא מקצועית של האוצר? סירבו לאשר מיזמים ומהלכים מקצועיים שביקשת לקדם?
"היו הרבה מקרים כאלה. הקמנו למשל רשתות ביטחון כספיות כדי לסייע למפעלי מחזור, במקרה שההכנסות שלהם ירדו מתחת לרף מסוים. אפילו הבאנו מקור תקציבי מ'הקרן לשמירת הניקיון', כדי שהמדינה תוכל לסבסד את פעולתם של המפעלים האלה – שעלולים להיות לא רווחיים לעיתים, למרות החשיבות שלהם. אבל נציג משרד האוצר בקרן הניקיון הטיל על כך וטו, והתוצאה היא שהמפעלים פשטו רגל ולא יכלו להתקיים. תבין באיזה כוח מדובר: מנכ"ל משרד ממשלתי מציע פעולה שהיא נכונה מבחינה מקצועית, ונציג משרד האוצר יכול לגרום לכך שזה לא יקרה".
גם ההתערבות של משרד האוצר בשיקולי שכר ותקינה, הוא אומר, עמוקה מדי. "צריך לתת הרבה יותר חופש וגמישות למשרדי הממשלה, ולא להכתיב הכול מלמעלה. אנשי האוצר מתערבים בכל משרה ומשרה. הדרך הנכונה היא לתת אוטונומיה תקציבית למנהלי בתי ספר או לרשות המקומית בכל הקשור לתגמול ולשכר. יחידות עצמאיות צריכות להיות עצמאיות באמת, ועל האוצר להעמיד קווים כלליים של פיקוח".
"כשצעקו לי 'רוצח', הבנות שלי פרצו בבכי. הן סוחבות את האירוע הזה עד היום. אני מעריך מאוד אנשים שמוחים למען ערכים שחשובים להם. אלו מחאות שיכולות להיות לא נעימות, אבל יש להן חשיבות רבה בדמוקרטיה. מצד שני, גם הגנה על עובד ציבור היא חשובה מאוד, ואסור לאפשר הפגנות מול ביתו"
אתה טוען שאין לשירות הציבורי די אוטונומיה. מנגד יש מי שמתלוננים על ההפך, על "שלטון הפקידים" שמחזיקים בידיהם כוח מופרז.
"אני אומר שאין אוטונומיה למשרדי הממשלה, ומי ששולט במשרדים הם הגורמים המבקרים – אגף התקציבים, החשב הכללי, נציבות המדינה והייעוץ המשפטי. כדי להוציא לפועל אסטרטגיה, המנכ"ל צריך שליטה על הכסף, על כוח האדם ועל הייעוץ המשפטי. שלושתם הוצאו מהמשרדים והועברו לגורמי הבקרה בגלל פחד מנפוטיזם ומשחיתות. התוצאה היא שלמשרד, לשר ולמנכ"ל יש הרבה פחות יכולת ליישם את התוכניות שלהם".
בספר הוא מתאר כיצד בכל מקום שניהל בשוק הפרטי הוא הקפיד למנות איש אמון מטעמו שיהיה אחראי על מימוש החזון. הוא מציין בהומור כי העובד הבכיר הזה "צריך ליישם את האסטרטגיה בצד הכספי, האדמיניסטרטיבי, המִנהלי, המשפטי וכוח האדם, ולוודא שאני לא נכנס לכלא". בבואו למשרד להגנת הסביבה היה משוכנע שגם שם יוכל למצוא מי שישמש כיד ימינו, יחסוך ממנו את ההתעסקות בנושאים האלו, ויאפשר לו להתפנות לטוות חזון פורץ דרך. בפועל התברר לו שלסמנכ"ל המִנהל, שמופקד על התחומים האמורים, אין הכשרה או רקע בענייני כספים וכוח אדם; הוא קיבל את התפקיד מכוח אינרציית הקידום, ללא התייחסות להיבט המקצועי הנדרש.
עוד מספר דנציגר שבמשרד לא היו היררכיה או סדר. הרבה יותר מדי אנשים, כמעט עשרים בכירים, היו כפופים ישירות למנכ"ל ואחראים להעביר לו דיווח שוטף. תחומי העשייה היו מחולקים בין "אשכולות" במשרד, לא לפי תכנון הגיוני אלא כתוצאה ממאבקי כוחות פנימיים. בעצה אחת עם השר גבאי ניסח דנציגר תוכנית למבנה ארגוני כמו בעולם העסקים, והציג אותה בפני נציב שירות המדינה, האחראי על כוח האדם. כמה שניות אחרי שהוא וגבאי יצאו מהפגישה, עוד לפני שהגיעו למעלית, הם הביטו זה בזה ואמרו: "לא יקרה". הם כבר הבינו שהקרב אבוד.
כשדנציגר חיפש למשל ראש אגף לדוברות, תקשורת והסברה – תפקיד שלא היה קיים עד אז – הוא נאלץ לדבריו להילחם בנציבות המדינה שיאשרו לו לגייס אדם כזה, גם אם אין עדיין תקן לפונקציה החשובה. עם פרסום המכרז לתפקיד החדש, התקבלו שלושים פניות של מועמדים בעלי כישורים מתאימים – אך רובם נשרו בתהליך המכרז בשל הבירוקרטיה, האבחונים הרבים והטופסולוגיה שהתישו אותם עד ייאוש. למנכ"ל המשרד עצמו לא הייתה כל השפעה על תהליך המיון; הוא הוזמן רק לשלב האחרון, לוועדת המיון שבה ישב כשווה בין שווים לצד נציג של ועד העובדים הממשלתי ונציג של משרד אחר. בסופו של התהליך המתיש, הוא מעיד, הצליחו לבחור "מישהי מדהימה, מהטובות שבטובות בתחום". המשכורת שהוצעה הייתה מביכה בסטנדרטים שלה, אך דנציגר קיבל התחייבות שבתום חצי שנה היא תזכה להעלאה בשכרה. "חמש שנים אחרי", הוא כותב, "היא עדיין שם, באותה המשכורת".
הטייקונים הם הבעיה הקטנה
בספר מתייחס דנציגר גם ללחצים המופעלים על בכירי השירות הציבורי מצד גורמים חיצוניים שמבקשים להשפיע על קבלת ההחלטות. מקובל לחשוב שהטייקונים הם שמנסים להטות את נתיב פעולתן של הרשויות, אך לדברי דנציגר זו אשליה. "הרבה ממפעילי הלחצים הם לא מי שמדברים עליהם בתקשורת, אלא בעלי אינטרסים אישיים אחרים. למשל, עובד בשירות הציבורי שמתמודד במכרז, או התמודד ולא זכה. או עובד שיודע שהשינוי הארגוני שאתה מתכנן ישפיע על תפקידו, והוא נלחם בכך בכל דרך. זה יכול להיות גם עובד שנמצא בתהליכי פיטורין או פרישה מוקדמת. הרבה אינטרסים פרטיים יכולים להניע אנשים לפעול נגדך, וזה ממשיך כמובן למתחי הון־שלטון־ותקשורת. חברי מפלגות פוליטיות רוצים להשפיע, לבעלי ההון יש אינטרסים משלהם, וכולם פונים לתקשורת – שהאינטרס שלה הוא לפרסם כתבות שיגדילו את המכירות. וכך אתה, כמשרת ציבור, מוצא עצמך בתוך סבך אינטרסים גדול ומורכב. יש גם אנשים שעלולים לפגוע בך, אם לא יאהבו את הפעולות שאתה רוצה לקדם".
נשמע מפחיד.
"זה חלק ממורכבות הניהול. צריך לקחת זאת בחשבון, ואסור שזה ימנע עשייה".
דנציגר עצמו נאלץ כאמור להתגונן מול ביקורת קשה שספג ממבקר המדינה בשעתו, השופט בדימוס יוסף שפירא. בשנת 2018 כתב המבקר דו"ח חמור בסוגיית הטיפול במכלי האמוניה במפרץ חיפה, ומנכ"ל המשרד להגנת הסביבה הוצג כמי ששרוי בניגוד עניינים, ועננה פלילית מעיבה על תפקודו. דנציגר יצא לקרב על שמו הטוב, וניצח: היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, קבע כי לא נפל פגם בהתנהלותו. אלא שבפרק הזמן שחלף מהעלאת החשדות ועד טיהור שמו – תקופה של כשנה וחצי – היה דנציגר מנוע מלעסוק בסוגיית האמוניה. בעבר הוא אמר לי שהמגבלות שהוטלו עליו הביאו כמעט לפגיעה בביטחון המדינה.
"כבר בתחילת כהונתי במשרד הזהירו אותי שלכל דיון בסוגיה רגישה עליי להיכנס עם עורכי דין צמודים, ותמיד להיערך לחטוף", הוא אומר. "אבל לא הסכמתי שזה ימנע ממני לפעול. יש אחרים, חשובים וטובים, שחוששים מעשייה בגלל יראת ההכפשות והפחד לדרוך על אצבעות של בעלי אינטרסים כבדים. זו סכנה גדולה לשירות הציבורי, והנפגעים הם אזרחי ישראל. כל בעל תפקיד צריך לדעת לנהל את המצב בצורה חכמה, ולא לשכוח לרגע שמשימתו היא לשרת את הציבור".
היראה והפחד עלולים להיות גדולים במיוחד כשמשרת הציבור נאלץ לחזות בהפגנות הנערכות מול ביתו הפרטי, בניגוד לחוק האוסר להפגין מול בתיהם של עובדי מדינה. דנציגר מספר איך בינואר 2017, בעת שהוא ורעייתו בת־עמי השכיבו את בנותיהם לישון, הם שמעו לפתע מבעד לחלונות הבית מפגינים הצורחים "רוצח". היו אלה פעילי סביבה, שדרשו שדנציגר יקצה 100 מיליון שקלים לרווחת קופי המקוק הגדלים בחוות מזור. "הבנות שלי פרצו בבכי והיה להן קשה מאוד", מספר דנציגר. "הן סוחבות את האירוע הזה עד היום".
בשנים האחרונות הפגינו מתנגדי חיסונים מול ביתה של ד"ר שרון אלרעי־פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות. נשלחו אליה איומים ברצח. ההרגשה היא שהמדינה מפקירה את העובדים בשירותה.
"אני חושב שיש קו דק מאוד בין החובה לאפשר ביקורת כלפינו, ובין הצורך להגן עלינו כעובדי ציבור. אני מעריך את האנשים שמוחים למען ערכים שחשובים להם. אלו מחאות שיכולות להיות לא נעימות, אבל יש להן חשיבות רבה בדמוקרטיה. מצד שני, גם ההגנה על עובד ציבור חשובה מאוד, ואסור לאפשר הפגנות מול ביתו. הסיפור גדול ומדאיג יותר ממחאה זו או אחרת: נראה שאיבדנו את היכולת לנהל שיח ענייני ולא מתלהם, ואנחנו מגיעים מהר מאוד לשנאה. זה אתגר שמדינת ישראל צריכה לטפל בו בהרבה מאוד חזיתות".
אבא טועה, אבא צודק
דנציגר, בן 50, נולד וגדל כאמור בכפר־עציון. הוא בן למשפחה דתית־לאומית, והיום מגדיר את עצמו שומר מסורת. הוא למד בישיבת נווה־שמואל באפרת, אחר כך התגייס לקורס טיס ומשם עבר לשירות בסיירת מטכ"ל. לאחר קורס קצינים הוא נשלח לפלוגת החבלה וההנדסה של הצנחנים, ושם שירת כמפקד צוות וכסגן מפקד היחידה. ב־1994 השתחרר, וכעבור שש שנים ייסד עם שותפים את חברת הניהול העסקי "דיגיטל פיול". ב־2011 עשה אקזיט, ובמשך השנים הספיק להקים ולמכור כמה חברות נוספות. בתחילת העשור שעבר פנה לעשייה חברתית וחינוכית, והשתתף בהקמתן ובניהולן של כמה עמותות הפועלות למען ילדים בסיכון, לקידום תעסוקה בפריפריה החברתית ועוד.
קריירת ההיי־טק של דנציגר שלחה אותו ואת רעייתו בת־אל לחיות כשלוש שנים בעמק הסיליקון בארה"ב. כשחזרו ארצה הם התיישבו בבית־זית, ובשנת 2016 עברו לבית שבנו בבנייה ירוקה בנס־הרים. המושב קטן למדי – כ־300 משפחות – אך יש בו ריכוז גבוה של בעלי השפעה ואישי ציבור. עם תושביו נמנים שר התקשורת יועז הנדל, שר התרבות והספורט חילי טרופר וגם ח"כ לשעבר רועי פולקמן ממפלגת כולנו. "חילי ויועז הם אנשים טובים שמייצגים דור צעיר של מנהיגות ישראלית שבאה לעבוד ולשנות", מספר דנציגר על השכנים שהוא פוגש מפעם לפעם במכולת. "בלי קשר להימורים פוליטיים ומה יקרה עם כל אחד מהם, הם ראויים להערכה על מה שעשו".
גם בשיחה פנים אל פנים, אי אפשר כמעט להבחין בנכות שמלווה אותו זה יותר משני עשורים. כשהיה בן 26 התגלתה בגופו טרשת נפוצה – מחלה אוטואימונית שפוגעת בתפקודים הקשורים לתנועה, לתחושה ולקוגניציה. תסמיניה רבים ומשתנים מחולה לחולה: פגיעה בראייה, תחושת שיתוק ונימול בגפיים, קושי בדיבור, חולשת שרירים, הפרעות תחושה ועוד. כשקיבל את האבחנה הסופית, אחרי ארבע שנים של בדיקות והשערות שונות ומשונות, נאמר לו להתכונן לנכות חמורה שתצריך כיסא גלגלים. הרופאים הציעו לו מגוון טיפולים תרופתיים להקלת הסבל, אך דנציגר בחר לוותר על התרופות ולצאת למסע של שינוי באורח החיים. הוא בנה לעצמו תפריט תזונתי מתאים, התמיד בפעילות ספורטיבית, והצליח להפתיע את הרופאים.
"בזמן שאני מדבר איתך אני יכול לחוש כאבים אדירים בשרירים, ואתה לא תראה", הוא סיפר לי כשנפגשתי איתו ב־2018. "היד לא עובדת כמו שצריך, העין רואה שלושים אחוז, אבל היום אני מצליח לשלוט בהידרדרות המחלה. לקח לי הרבה זמן לבנות את השרירים שלי ולהגיע למצב שבו אני שוחה, הולך או רץ לפחות שעה ביום. זו מלחמה רצינית שדורשת עקשנות, וכנראה גם הרבה מזל".
מדי בוקר הוא קם מהמיטה היישר לתוך מאבק בלתי פוסק בכאבים ובמוגבלות. "יש אולי יותר קשיים עם הזמן, אבל החלטתי שאני אצליח להתמודד עם זה", הוא אומר לנו היום. "אני מצליח לחיות חיים מלאים, מאושרים, אוהבים וטובים למרות האתגר. הרבה אנשים מתמודדים עם אתגרים פיזיים, נפשיים או כלכליים, ואני מקווה שיש מישהו שקורא את הדברים האלה וזה נותן לו אנרגיה ורצון לא להרים ידיים.
"ההליכה היום קשה לי יותר. בתקופת גלי הקורונה הראשונים נסגרו בריכות השחייה, ובמשך שנה שלמה לא יכולתי לשחות. זה פגע בשרירים שלי ועכשיו אני משקם אותם". הוא עוצר לרגע מדיבורו, מתנער מהכבדות שאחזה בשיחה ואומר בחיוך: "תן לי חצי שנה ואחזור לרמה מעולה".
היית רוצה לחזור לתפקיד במשרד ממשלתי?
"אם בעתיד תהיה הזדמנות כזו, אשקול אותה. וגם אם החיים שלי כבר הביאו אותי למקום אחר, אני לא רואה פסול בלעודד אנשים להגיע לשירות הציבורי ולעשות את המסע המדהים שאני עשיתי. יש לי מתכון וצידה שאפשר לתת לנושאי המקל במירוץ השליחים הזה".
אביו שלמה לא תמך בהחלטתו לעבור מהמגזר העסקי למגזר הציבורי: האב כינה תפקידים מהסוג הזה "לופט געשפט" (עסקי אוויר), וטען שכוח משחית, וכוח אבסולוטי משחית בצורה אבסולוטית. הוא נהג לסנוט גם בחנן פורת, חברו לקיבוץ כפר־עציון, ולומר לו שאם ברצונו להשפיע, מוטב שיעזוב את הפוליטיקה וילך להיות מורה לתנ"ך. דנציגר מספר בספרו שאביו טען שיש רק שתי אפשרויות: "שאהפך למושחת, או שיעלילו עליי שאני מושחת. בכל מקרה טוב לא יצא מזה, טען. כל זה, אגב, לא הפריע לו להסתובב כטווס גאה בבנו. עד מותו, ארבעה חודשים אחרי שנכנסתי לתפקידי, היה שואל כל העת: 'נו, אתה כבר מושחת?'. כמה אירוני שהוא צדק וטעה בו זמנית".
למה צדק וטעה?
"הוא טעה כי לעולם לא אהיה מושחת חס וחלילה, וצדק כי הכפישו את שמי. לצערי הוא לא זכה לשמוע על הדברים שהצלחתי לעשות, אך אם היה מאריך ימים קצת יותר, אני בטוח שהיה רווה ממני נחת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
