שלטון הטאליבן הביא לקיצה את מלחמתה בת עשרים השנים של אמריקה באפגניסטן, אבל לרבים שסבלו אובדן בלתי ייאמן בעשורים הללו, השלום לא הביא שגשוג ולא חבש פצעים ישנים. אף שמידה של נורמליות חזרה לחיי היומיום, השנה שחלפה מאז חשפה את עומק הטראומה של אפגניסטן והציגה לראווה את כשלי ממשלת הטאליבן. מסע שערכנו לאחרונה בשווקים, בבתי הספר, בבתי המשפט ובמרפאות במחוז הלמנד בדרום המדינה העניק לנו הזדמנות לשוחח עם אנשים על חוויותיהם, בזמן המלחמה ועכשיו, תחת שלטון הטאליבן החדש. ראינו שינויים – וכאב לב מתמשך.
שירותי הבריאות, החינוך והמשפט נעשו זמינים יותר ויותר, התפתחות מבורכת בקרב תושבי המחוז שהיו מנותקים במשך זמן רב מהשירותים הבסיסיים ביותר. אבל המרפאות סובלות ממחסור בתרופות, בתי ספר רבים מלמדים רק לדקלם את פסוקי הקוראן ומיועדים רק לבנים, הצדק נקבע לפי חוקי השריעה, והטאליבן מסייע רק מעט לשיקום חייהם של התושבים.
בשיא הקרבות האחרונים בין כוחות הממשלה ובין הטאליבן נהרגו בכל חודש מאות אזרחים במחוז הלמנד. כשהשתתקו התותחים, השווקים והשכונות שהיו בעבר קווי חזית קטלניים קמו לפתע לתחייה. המשפחות חזרו אליהם, מקוות לעתיד נטול אלימות. ההמונים הללו התמעטו כעת, והאופטימיות נמוגה. המחוז נותר עיי חורבות: השימוש הכבד בהפצצות מהאוויר כדי לתמוך בלחימה על הקרקע מוטט בתים ועסקים, ואלפי משפחות התאבלו על אובדן קרוביהם או נאלצו לטפל בפצועים.
אדם ששמו סאידגול קבר תשעה מקרובי משפחתו אחרי מתקפה אווירית אמריקנית, והמראות עדיין רודפים אותו. כשפגשנו אותו הוא צעד דרך שער הגינה אל גל ההריסות שהיה פעם ביתו, ונזכר בחייו הקודמים בעודו מביט בציורי הקיר השבורים שמסגרו בעבר את חלונות ביתו, שעצי הפרי השופעים בחצר נשקפו מהם בעבר. "המשפחה שלי סבלה באופן החמור ביותר", הוא אומר, "ואני עדיין לא יודע מדוע".
שוק – سوق
המלחמה כילתה כמעט את כל חייו של מוחמד נבי קאנוני. החנווני בן ה־25 ממוסא־קאלה זוכר את הימים שהיו פה לפעמים חמישים לוויות ביום. רעם המסוקים והמטוסים לא פסק לרגע. "עכשיו אני מרגיש כאילו אני יודע איך נראים החיים האמיתיים", הוא אומר.
כשהשמיים השתתקו באוגוסט שעבר, אחרי שהטאליבן עלה לשלטון, הוא זוכר שחגיגות פרצו בעיר. המקומיים הציפו את הרחובות הצרים מחוץ לחנותו. האווירה הייתה טעונה אך רגועה. רבים בעיר נותרו ערים עד הזריחה, חולקים את תקוותיהם לעתיד. קרובי משפחה שהופרדו לזמן רב בגלל המלחמה התאחדו מחדש. במשך ימים שררה בעיר תחושת חג.
שמחתם הייתה קצרת מועד. ארצות הברית השעתה את כספי הסיוע לאפגניסטן ולאחר מכן הקפיאה את פיקדונות הממשלה ברחבי העולם, ושלחה את המדינה למשבר כלכלי מידרדר. עסקיו של קאנוני נחלשו בהדרגה מאז, אך הוא מודה שהוא בין בני המזל. חנותו לא נפגעה מעולם, גם כשהלחימה סערה סביבו.
150 קילומטר מדרום לשם, במארג'ה, המכונאי חאג'י טרוג'אן מוסאפיר נאלץ לבנות מחדש את חזית חנותו שלוש פעמים במהלך המלחמה. כשפגשנו אותו רסיסי מתכת עדיין היו פזורים על הרצפה בחדר היחיד בחנות, והקירות היו מוכתמים בפיח שחור ובשמן. "בכל פעם התחלתי מאפס", הוא אומר, "ובכל פעם היה לי פחות כסף, כך שהחנות הצטמקה עוד ועוד". עכשיו היא בערך במחצית גודלה המקורי, הוא משער, ופחות ופחות לקוחות מגיעים לבקש עזרה בתיקון האופנועים שלהם.
מוסאפיר, שמעריך את גילו ב־53, מעולם לא שקל לפנות לטאליבן בבקשת עזרה. הוא לא מאמין שלארגון יש די כסף לבנות מחדש את המדינה, ולא מרגיש שיש לו זכות לסיוע ממשלתי. "אפילו עם הכלכלה הגרועה, אנחנו מעדיפים שלום. בזמן המלחמה אפילו ציפור לא הייתה יכולה לעוף מכאן לשם", הוא אומר, מצביע על שורת חנויות אחת ואז על האחרת.
אבל כשהכפר שלו שקע עמוק יותר ויותר בעוני, דעכה השמחה שחש בתחילה על כך שהמלחמה נגמרה. "מה עוד אנחנו יכולים לעשות?", הוא שואל. "כולנו צריכים לפתוח בחיים חדשים".
בית ספר – مدرسة
החינוך היה אחת המטרות העיקריות של הנוכחות האמריקנית באפגניסטן: היללו אותו כנתיב לעתיד אחר, במיוחד לנשים. הטאליבן מדגישים גם כן את בתי הספר, אבל רק את אלה שמתמקדים בדת – ומחריגים מיליוני בנות מכיתת הלימוד.
בשנה החולפת שגשגו בהלמנד המדרסות של הטאליבן, בתי ספר דתיים שתלמידיהם לומדים לדקלם את הקוראן ואת החוק המוסלמי. ממשלת אפגניסטן הקודמת ניסתה להגביל בתי ספר כאלה, מחשש שיעודדו קיצוניות דתית. במוסא־קאלה, אם לשלוש בנות התאבלה על ההזדמנויות שאבדו. היא מלמדת את בנותיה במדרסות הציבוריות רק עד גיל תשע, אבל היא רוצה ללמד אותן קריאה, כתיבה וחשבון. "הם אמרו לנו שאחרי שהג'יהאד יושלם, ילדינו יקבלו חינוך", אמרה האישה, שהעדיפה ששמה לא יפורסם מחשש לנקמה. "מה יישאר להן עכשיו?"
מנגד, רישום הבנים למדרסות רק גואה. "עכשיו יש חופש", אומר חפיז מחיבאללה מוחבאט, סטודנט בן 22 שלמד במדרסה ב־13 השנים האחרונות במטרה להיות מולא, מורה. "אנחנו מתפללים שעכשיו כשיש שלום באפגניסטן יקומו עוד יותר מדרסות".
גודלו של בית ספר אחד במוסא־קאלה הוכפל מאז אוגוסט שעבר. בכיתת הבוקר, שני תריסר ילדים צעירים ישבו על הרצפה וקראו בקול מספרי לימוד בערבית. הם התנועעו לפנים ולאחור בכל פסוק ופסוק. "אנחנו לומדים קריאה, כתיבה, דקדוק והגייה ערבית של הקוראן", אומרים התלמידים כשהם נשאלים מה הם לומדים. לא ברור אם הם יודעים מה פשר המילים שהם מדקלמים. ערבית היא שפה זרה לרוב האפגנים, ורוב התלמידים אינם מבינים מה הם מתבקשים ללמוד בעל פה. "הם לומדים להפוך למוסלמים טובים, לקרוא את הקוראן ולהתפלל, כדי שיום אחד הם יועלו ללמד תלמידים אחרים במדרסות אחרות", אומר המורה שלהם, מולאווי עבדולחק חמאס.
בתי ספר דתיים מושכים גם תלמידים שבעבר פקפקו בהם. בלשכאר־גאה, בירת הלמנד, פעיל חברה אזרחית לשעבר בשנות השלושים לחייו, שהתבגר במהלך הכיבוש האמריקני, הצטרף למדרסה אף שהשיג בעבר תואר מאוניברסיטה חילונית. הוא מקווה שהלימודים במדרסה ישפרו כעת את סיכוייו למצוא עבודה. "ניצחון הטאליבן הפך 90 אחוזים מתושבי הלמנד לשמרנים יותר", הוא אומר. העתיד ממלא אותו בחרדה. "זה מה שייקח אותנו לאחור, אל החשכה", הוא אומר. "בסופו של דבר, כולם בהלמנד פשוט יהיו מולות".
בית משפט – محكمة
בתי הדין של הטאליבן היו תמיד גורם מפתח בתמיכה הציבורית שהארגון זכה בו בקרב האפגנים. השופטים פוסקים לפי הפרשנות המחמירה ביותר של חוקי השריעה, ופסיקותיהם חדות והחלטיות. הקיץ, אישה בת 55 ששמה שרבנו ממארג'ה נסעה לבית הדין בפעם הראשונה זה עשורים. הנסיעה שאורכה חצי שעה הייתה מסוכנת מדי במהלך המלחמה. עצם הניסיון נראה חסר טעם: תחת ממשלת אפגניסטן הקודמת, מערכת בתי המשפט הייתה מוכת שחיתות, והניווט בבירוקרטיה דרש כסף וקשרים.
שלושה שופטים, שמסמכים נערמים למולם, האזינו לשרבנו ולאחיה מסבירים את הסכסוך שלהם בדבר ירושת הקרקע של אביהם. כולם ישבו על הרצפה בחדר צפוף. מאוורר בפינה המהם באין אונים בחום המחניק. השופטים אמרו לה שהיא תידרש לחזור עם עוד מסמכים לפני שיוכלו לפסוק בעניינה.
ארגוני זכויות אדם מתחו ביקורת על בתי הדין של הטאליבן בשל היעדר הליך תקין ושימוש בעונש המלקות. אבל שרבנו מאמינה שהמערכת הוגנת. "תחת הממשלה הקודמת, השוחד הוא שמשל בבתי המשפט", היא אומרת. "כאן אני יודעת שהם יכבדו את זכויותיי כי זכויותיי א־לוהיות – הן כתובות בקוראן".
עשרות עותרים עמדו בתור במסדרון הסמוך. חדרים אחרים במתחם רחב הידיים היו עמוסים בגברים הממתינים שמסמכיהם המשפטיים ינוסחו או ייחתמו. מאחורי שורת שולחנות ריקים, בירוקרטיים, רובים וחגורות תחמושת היו תלויים על הקירות העירומים.
השופטים אומרים שהתיקים רבים מכדי שיוכלו להתמודד איתם. אפגנים רבים המתינו שנים רבות לכך שישמעו את קולם, ואחדים לא מקבלים גם היום את ההזדמנות לכך. מחוץ לבניין, אישה עם שני ילדים קטנים התחננה להיכנס פנימה. היא אמרה לשומרי הטאליבן שהיא זכאית לפיצויים משום שבעלה נהרג במתקפה אווירית. הם חסמו את דרכה. "שום סיוע לא מגיע ממשרדי המחוז", הודיע לה אחד.
האישה הפצירה בו: "אין לי דבר להאכיל בו את הילדים. הם רק בוכים לאוכל. אין לי אפילו פרוסת לחם להאכיל אותם בבוקר או בערב. כל קרובי משפחתי מתו מות קדושים". השומר סירב שוב להכניס אותה, ואמר לה ללכת הביתה ולהמתין למשלוח סיוע. "חלוקת הסיוע מעולם לא הגיעה לבית שלי", היא הגיבה, לפני שכיסתה את פניה בשאל כהה ופנתה ללכת. ילדיה הלכו בעקבותיה, אוחזים בשמלתה.
מרפאה – عيادة
פצעי המלחמה בהלמנד עמוקים ומורכבים, פיזיים ופסיכולוגיים, ורבים מדי למערכת הבריאות העמוסה שסובלת ממחסור ברופאים ובאחים יותר מבכל תקופה אחרת בעשור החולף. בעיר סאנגין, בערך במחצית הדרך בין מוסא־קאלה ובין מארג'ה, המרפאה הייתה מלאה משפחות הנזקקות בדחיפות לטיפול רפואי. רבים אמרו שהם אסירי תודה על שהם כאן, אף שצוות המרפאה דליל מדי ואין די תרופות ואספקה בסיסית.
"בעבר, כשהכופרים היו כאן, לא יכולנו אפילו לצאת מבתינו", אמרה רידי גול, אלמנה המעריכה שגילה הוא 45 שנה, בשעה שהמתינה לרופא. גול אמרה שהיא סבלה במשך שנים מ"בעיות מנטליות" ותיארה תסמינים של התקף חרדה שפרצו לאחר שבנה נתפס בידי כוחות זרים ונאסר למשך עשור כמעט. "השתגעתי כשבני הוחזק בכלא", היא אמרה. כששוחרר לבסוף, הוסיפה, לא נתנו להם שום הסבר או התנצלות.
גול גם איבדה את בעלה במלחמה. הוא נהרג ב־2017 כשביתם נפגע בפצצת מרגמה בשעה שלוחמי הטאליבן הסתערו על סאנגין. אותם לוחמים שהשתתפו אז בקרב שומרים כיום על רחובות העיירה החרבים.
בתי לבני הבוץ שהרכיבו פעם את ליבו של הבאזאר המרכזי – דוכנים שאנשים מכרו בהם ירקות, שתייה קלה ומוצרים לבית – הם כיום ערמות עפר. מבני הבטון העומדים עדיין נושאים את צלקות פיצוצי הארטילריה ומטעני הצד. "בהתחשב בהשגת ממשלה מוסלמית, החורבן הזה הוא כלום", אומר עבדול כארים זרקאווי, שהיה לוחם חי"ר בטאליבן במהלך כיבוש סאנגין. "נילחם באותה הדרך שוב ושוב אם הכופרים יחזרו".
צבא – جيش
לאורך הכבישים הראשיים בהלמנד, עמדות משטרה חרבות משמשות למחסומי דרכים של הטאליבן. הדגל הלבן־שחור של הארגון מתנוסס מעל ההריסות.
אבל במארג'ה לא נותרו כמעט עדויות לאחד מהעימותים הקטלניים ביותר במחוז, קרב בין לוחמי הטאליבן ובין כוחות אפגניים בתמיכת ארה"ב שהתחולל ב־2015. "המסוקים נחתו כאן", נזכר המפקד ניאז מוחמד נאקיבאללה, מצביע לצידו הרחוק של השדה בעודו משחזר את צעדיו. האזור הוא כיום צומת עמוס בכפר.
נאקיבאללה אמר שהוא שמח לראות שאנשים חוזרים לחיי היומיום שלהם. אבל הוא היה שמח יותר אילו האמריקנים היו נשארים. הוא מתגעגע למלחמה. מות קדושים, הוא הסביר, חשוב יותר מלשפר את חייהם של אחיו האפגנים: "אנו, המוג'אהידין, מעדיפים את החיים שלאחר המוות".
