רק כשישבו שבעה על אביהם, גילו שמעון וארבעת אחיו הגדולים כי לאב היו בעבר חמישה ילדים נוספים. בבית לא דיברו על השנים ההן, אז מה הם ידעו? הם ידעו שאביהם יהודה היה בן חמישים כשהתחתן עם אמם, פרל, ושהיא הייתה אז בת 26. הם לא ידעו שעוד קודם לכן, במהלך השואה, איבד יהודה את אשתו הראשונה ואת כל ילדיו. "אמא הייתה בת 17 כשלקחו אותה למחנות", מספר שמעון. "כשחזרה גילתה שאין משפחה ואין כלום. היא התחתנה עם אבא, אף שהפרידו ביניהם 24 שנים. גם אחרי שקרוביו סיפרו לנו על משפחתו הראשונה, היא לא אמרה דבר".
יהודה ופרל מסינגר עלו מצ'כוסלובקיה ב־1949 עם שלושת ילדיהם. הם נשלחו למעברה בזרנוגה, היום שכונת קריית־משה ברחובות, ושם נולד להם בן נוסף. המושב בית־גמליאל קלט אז משפחות ראשונות, והסוכנות התאימה להן בתים לפי גודלן. משפחת מסינגר המטופלת בארבעה ילדים זכתה בפחון בן שני חדרים. האב יהודה נדרש לבנות בעצמו את המטבח ושירותי "בול פגיעה" בחצר. "פחדנו לצאת לשירותים בלילות בגלל השָקאלים, התנים. היינו מעירים זה את זה כדי לא ללכת לבד", מספר שמעון.
פינוי אשפה היה בגדר פריווילגיה שאינה קיימת. מה עשו עם הזבל? שרפו אותו בשטח שמאחורי הרפתות. שרה שומעת את שמעון, נאנחת וצוחקת. "אחר כך אני אספר לכם לאיזה מקום הוא הביא אותי, ואיך בכיתי פה בלילות. 'לכתך אחריי במדבר'? זה עליי".
שמעון: "היו לי מגפיים מוחבאים בחצר בית הספר, ובהפסקות הייתי מעביר צינורות השקיה בין הגידולים, פותח את זרם המים עד להפסקה הבאה, ואז הייתי חוזר לשם ומעביר את הצינורות לנקודה אחרת. עבדנו קשה מאוד וכל הזמן. הדור הצעיר לא יכול להבין את זה, אבל לא ראינו בזה משהו יוצא דופן"
כשני עשורים קודם שהגיעה למדבר, שמעון הפציע לאוויר העולם, והיה זה עולם סוער במיוחד. "אמא שלי כרעה ללדת בינואר 1953, בליל שבת", מספר שמעון. זקני בית־גמליאל אומרים שזה היה החורף הקשה ביותר באותן שנים. נחל שורק הסמוך עלה על גדותיו, המושב הוצף במים, וגשר העץ בכניסה נסחף ונעלם. "אי אפשר היה לצאת מהיישוב או להיכנס אליו, אז כל השכנות באו באמצע הלילה כדי לעזור לאמא ללדת. כל אחת מהן ידעה לספר אחר כך ש'אני הראשונה שהחזקתי את שִמע'לה בידיים'". עד שייבנה גשר חדש מעל הנחל הגועש, ניזון היישוב הצעיר מחביות אספקה שהשליכו אליו מסוקי חיל האוויר. שנים רבות אחרי כן עוד שמרו במושב את החביות האלה למזכרת.
יהודה ופרל תחזקו משק צנוע, שראשיתו במענק שנתנה הסוכנות לכל משפחה במושב: פרה אחת וחצי סוס. "לעג לרש, אי אפשר להתפרנס מזה. פרה נותנת 25 ליטר חלב ליום – אלא אם היא בהיריון, ואז אין כלום. חלק מזה הלך לצורכי הבית, והשאר נמכר למחלבת טרה. כל סכום כסף שנחסך שימש לקניית פרה נוספת, וככה לאט־לאט גדלנו".
להשלמת הכנסה החזיק יהודה ליד בית הספר חלקה לגידול ירקות. שמעון ואחיו היו עולים השכם בבוקר על העגלה, ונוסעים עם אביהם לרחובות הסמוכה. "אבא היה לוקח את הסחורה ומוכר בשוק, ואנחנו היינו שומרים על מה שנשאר בעגלה. בשמונה כבר היינו בבית הספר". יום העבודה שלהם לא הסתכם בזה; למעשה, הוא רק התחיל. "היו לי מגפיים מוחבאים בחצר בית הספר, ובהפסקות הייתי מעביר צינורות השקיה בין הגידולים, פותח את זרם המים עד להפסקה הבאה, ואז הייתי חוזר לשם ומעביר את הצינורות לנקודה אחרת. גם בין הפרות הסתובבנו חופשי מגיל אפס. כשאתה גדל ככה, אתה עובד כבר בגיל שלוש־ארבע. עבדנו קשה מאוד וכל הזמן. הדור הצעיר לא יכול להבין את זה, אבל אנחנו לא ראינו בזה משהו יוצא דופן".
את לימודי התיכון עשה שמעון בישיבת השרון, אולם בתחילת י"ב נאלץ לפרוש. "אבי היה מבוגר מאוד וחולה, אח אחד שלי שירת בצבא והאחים הגדולים כבר היו נשואים. הייתי חייב לחזור לשם כדי לעבוד ברפת. כל הניסיונות של ראש הישיבה לשכנע את אמא שלי שאמשיך בלימודים, לא הועילו. מישהו היה צריך לטפל בפרות". גם מסלול השירות שלו בצה"ל הומר מחיל חימוש לרבנות הצבאית, כדי שיוכל להגיע ולטפל במשק הבית כמה שניתן. האמת? הוא היה טוב בזה, ולמעשה ניהל את העניינים מילדות. במשפחה אוהבים לספר שכאשר אחיו הגדול התחתן, שמעון בן העשר ישב עם הורי הכלה על התנאים, וקבע מולם איזה סכום כסף יעביר כל צד לטובת האירוע.
בשבת הראשונה של שרה במושב, אחת הפרות המליטה ונקשרה תחת חלונה. "כל הזמן דמיינתי שהיא נכנסת לסלון. כל 'מו' – אני קופצת מרוב פחד, ורואה אותה מסתכלת עליי מהחלון". יהודה ברקן ז"ל, השחקן והחבר הטוב מהמושב, המחיז לימים עבור שרה את הסיטואציה ההיא
איך הכיר את שרה? תלוי את מי שואלים. היא אומרת שחברים הכירו ביניהם. הוא מספר על בילוי של מוצאי שבת בקתדרה בתל־אביב – ה"צוותא" של הדתיים, או אם תרצו, מועדון הגולה של שנות השישים. "היו שם מפגשים של דתיים. הופעות של עדנה לב, צמד רעים וכדומה. לא הייתה אז הפרדה בריקודים", הוא מספר. חברה של שרה יצאה אז עם חבר שלו מהמושב, והביאה איתה את שרה למקום. שמעון הקפיץ את כולם אחר כך בסוסיתא שלו, וכשזוג החברים התיישבו מאחור, לשרה לא נותר אלא לשבת לצד הנהג. "אמרתי לה שיש ביום שלישי הופעה של קרליבך ב'צוותא' האמיתי. היא הייתה רק בת 16 וחצי, ביישנית מאוד, אבל הסכימה לבוא". הם הלכו יחד להופעה, היא באה לנחם אותו כשאביו נפטר זמן קצר לאחר מכן, ומאז הם יחד.
הנערה העירונית מצאה עצמה בתוך הוויה מושבניקית זרה. כשבאה בפעם הראשונה לעשות שבת בבית־גמליאל, שמעון הבטיח לחכות לה בשער המושב ולאסוף אותה כשתרד מהאוטובוס. למרבה ההפתעה, במקום סוסיתא המתין לה הארוס החביב עם סוס ועגלה שעליה ערמת קש כמקום ישיבה. "ילדה בת 18 מבני־ברק, לא ידעה כלום. פחדה לעלות על העגלה ולא הבינה איפה היא אמורה לשבת", אומר שמעון ושניהם צוחקים.
זה היה רק הספתח. האורחת הנכבדה הובאה אל הבית – אותו פחון בעל שני חדרים, שהתרחב עם השנים – ושוכנה בסלון. אלא שבאותה שבת אחת הפרות המליטה, ונקשרה תחת חלונה. "כל הזמן דמיינתי שהיא נכנסת לסלון", אומרת שרה. "כל 'מו' – אני קופצת מרוב פחד, ורואה אותה מסתכלת עליי מהחלון". יהודה ברקן ז"ל, השחקן והחבר הטוב מהמושב, המחיז לימים עבור שרה את הסיטואציה ההיא, בחגיגות יום הולדתה.
לאחר חתונתם התיישבו שמעון ושרה בעיר רחובות, שם נולדו שני ילדיהם הגדולים. כעבור שלוש שנים נדרשו לשוב למשק ולתפעל אותו. "אחרי שאבא נפטר, אמא לא הסכימה לשמוע על שידוך עבורה עד שכולנו נהיה נשואים", מספר שמעון. "רק אז היא התחתנה, ועברה לגור עם בעלה בירושלים. כעבור 17 שנה הוא נפטר, והיא חזרה הנה. באותם ימים לא היה אפשר להחזיק משק בלי לגור במושב, ואף אח אחר לא רצה לבוא, אז אנחנו הגענו".
"בשנים ההן לא נתנו לנשים להצביע באספות חברים במושב", מספרת שרה. "פרסמתי במעריב מאמר על 'שווים ושווים יותר', ואחרי כמה זמן החליטו בבית־גמליאל שגם נשים יכולות להצביע".
"כששאלנו מה זה המספר A-25.37 שנמצא על היד של אבא, הם אמרו: 'כשתגדלו תבינו'. אז לא שאלנו יותר. לנכדים הם אמרו שזה מספר טלפון. כשאבא שלי חלה, הוא אמר שיש לו שני חלומות: להכניס ספר תורה לבית כנסת, ולכתוב ספר עבור המשפחה. הוא נפטר בגיל 69. הכנסת ספר התורה הייתה הפעם האחרונה שבה הוא עמד על הרגליים"
למשפחתם המתפתחת הם בנו בית יפה וצבעוני, סמוך לבית הולדתו של שמעון, שמושכר מאז למשפחות צעירות. יצירות האמנות של שרה מעטרות כאן את הקירות והשידות. "פירקתי בשבילה אופניים טובים כי היא רצתה לעצב גלגלים עם פרחים", אומר שמעון על אחת היצירות היפות שבחצר, סמוך לעץ פיטנה מרהיב. "העץ הזה מזכיר לי את אבא", אומרת שרה, ומספרת על עץ זהה שצמח ליד בית ילדותה.
הקשרים שלה עם אביה היו הדוקים ומיוחדים מאוד: בת יחידה אחרי שני בנים, שנקראת על שם אמו שנספתה בשואה. כמו הוריו של שמעון, גם ההורים של שרה – מנחם וחדוה מייזליק – הגיעו ארצה מצ'כוסלובקיה עם צלקות בנפש ומספר מקועקע על היד, וגם הם לא דיברו. "כששאלנו מה זה המספר A-25.37 שנמצא על היד של אבא, הם אמרו: 'כשתגדלו תבינו'. אז לא שאלנו יותר. לנכדים הם אמרו שזה מספר טלפון.
"כשאבא שלי חלה, הוא אמר שיש לו שני חלומות: להכניס ספר תורה לבית כנסת, ולכתוב ספר עבור המשפחה. הוא נפטר בגיל 69. הכנסת ספר התורה הייתה הפעם האחרונה שבה הוא עמד על הרגליים". מנחם מייזליק הספיק גם להגשים את חלומו הנוסף ולהעלות על הכתב את סיפור חייו. הוא התרגש במיוחד לראות את ציורי הפחם של שרה, שמעטרים את הספר.
וישנה גם המנדולינה. שרה מציגה בפנינו קופסה שחורה מוארכת שהמכסה שלה כבר מתחיל להתפורר. מתוכה היא שולפת מנדולינה מעוטרת בפרח ופרפר עדינים ויפים. רצועת אחיזה שנשזרה בשלושה צבעים מחוברת אל כלי הנגינה, לנוחות המשתמש. בקופסה נח גם כובע האסירים של מנחם. "אבא היה באושוויץ ובעוד שלושה־ארבעה מחנות. כשהיהודים רוכזו לקראת הגירוש, כל אחד לקח איתו מהבית מזוודות ובהן כסף או אוכל. אבא לקח את המנדולינה. כשלעגו לו, הוא אמר: 'אתם תראו שהמוזיקה תציל אותנו'". המנדולינה נדדה עמו ממקום למקום. רוב הזמן החביא אותה, לפעמים ניגן בה לגרמנים תמורת לחם יבש או קליפות ירק.
הוריה של שרה לא היו דתיים, אבל רצו לתת לבתם חינוך דתי. "הם החליטו לעזוב את כפר־סבא ולעבור לבני־ברק, והתייעצו עם שכן לאן לשלוח את שרה'לה ללמוד", היא אומרת. השכן היה חסיד גור, והמליץ – איך לא – על בית יעקב. "אבל אני לא שרדתי שם. עברתי לתיכון לוסטיג ומשם לתלפיות בתל־אביב".
את הכישרון שלה פיתחה במגמת אמנות בתיכון, ואחר כך בלימודי הוראת אמנות בתלפיות. לפני 27 שנים נסעה לבוסטון, ללימודי תואר בחינוך ובאמנות בלסלי קולג'. היא מעצבת תכשיטים, מציירת ומפסלת, פעם בקרמיקה ולאחרונה באבנים שאספה בים. במשך שנים רבות לימדה אמנות והעבירה השתלמויות מורים בתחום, עד שיצאה לפנסיה. ושמעון? הוא כמעט בפנסיה. כל שנה הוא אומר – עוד מעט סוגרים את העסק. בינתיים הוא מצמצם. פעם היו לו עשר משאיות להובלת תוצרת חקלאית, היום רק שתיים. הוא עדיין מנהל את החשבונות ושאר העניינים, אבל תכף הוא בן שבעים. נו, אולי הפעם באמת יפרוש סוף־סוף.
