אחת הסוגיות התמוהות שצפו בעקבות המלחמה באוקראינה היא העוינות העזה של גרמניה לאנרגיה גרעינית. בעוד פוטין מאיים להקפיא את גרמניה בחורף בשיבוש אספקת הגז הטבעי, בברלין מתווכחים אם להאריך את חייהם של שלושת הכורים הגרעיניים האחרונים במדינה. גרמניה עודנה ענק תעשייתי, ובעבר היא ייצרה כשליש מהחשמל שלה מאנרגיה גרעינית. היום הנתון עומד על סביב 10 אחוזים, וצפוי להתאפס. מה סיבת הדיון? למה בכלל מתווכחים על הארכת חיי הכורים בתקופה של משבר אנרגטי?
היחס של גרמניה לאנרגיה גרעינית מורכב. הוא נובע מהתנגדות כללית לנשק גרעיני, מהפחד מפסולת גרעינית או מאסון גרעיני בסגנון צ׳רנוביל, ומהערכה של יתרונותיהן של אנרגיות מתחדשות על פני אנרגיה גרעינית מבחינת התעשייה המקומית. גורם נוסף הוא ההשקפה שאנרגיה גרעינית ואנרגיה מתחדשת אינן משלימות זו את זו אלא יריבות.
לכן גרמניה שוקדת זה יותר משני עשורים על מעבר אנרגטי (Energiewende) לכלכלה בעלת פליטות נמוכות של פחמן דו־חמצני וגזי חממה אחרים, המבוססת כמעט לחלוטין על אנרגיות מתחדשות – רוח, שמש ומים. השורשים האינטלקטואליים של ה-Energiewende נמצאים בין השאר בעבודתו החשובה של הפיזיקאי האמריקני אמורי לאבינס, שהציג במאמר מ-1976 חזון למעבר אנרגטי בארה״ב.
קיימים שני סוגי אנרגיה, אומר לאבינס במאמרו: אנרגיה קשה ואנרגיה רכה. אנרגיה קשה מופקת במפעלים מתקדמים טכנולוגית, ופיתוחה מדגיש את הצמיחה בהפקת האנרגיה ולא את ייעול השימוש בה. אנרגיה רכה מופקת באופן מבוזר בטכנולוגיות פשוטות יחסית, ומתמקדת פחות בצמיחה ויותר בייעול הניצול של האנרגיה תוך אימוץ של אורח חיים חסכני וצנוע. לאבינס טוען שהאנרגיה הרכה היא בת קיימא, ויש לדגול בה, בעוד האנרגיה הקשה תדרוש תפוקה גדלה עד אין גבול ולכן אינה בת קיימא.
במאמר, לאבינס מחשיב את האנרגיה הגרעינית לאנרגיה קשה: היא מופקת באופן ריכוזי בכורים גרעיניים מתקדמים טכנולוגית, ודורשת את תמיכת המדינה שתקים ותפעיל אותם, או תנהל את הקמתם ותפקח על הפעלתם. לאבינס רואה באנרגיה הגרעינית יריבה של האנרגיה הרכה הטובה יותר: שתי צורות הפקת החשמל מתחרות על הון, משאבים וכוח אדם.
האנרגיה הגרעינית גם מעודדת דפוסים חברתיים ופוליטיים מנוגדים לאלה שאנרגיה רכה צריכה כדי לשגשג – למשל, כאמור, היא מעודדת פיקוח מדינתי על הפקת חשמל ריכוזית, במקום הסתמכות על רשתות מבוזרות שמפיקות חשמל ממגוון מקורות באופן עצמאי, ומתמודדות עם מחסור דרך הפחתת הצריכה.
נתיבי המעבר האנרגטי
הדרך לאנרגיה העתידית – לפי אמורי לאבינס, יש שתי חלופות אפשריות למדיניות האנרגיה ארוכת הטווח של ארה"ב: הישענות גוברת והולכת על אנרגיה ריכוזית ומורכבת טכנולוגית – המבוססת על דלקים מאובנים ועל תחנות כוח גרעיניות – או פיתוח הדרגתי של אנרגיה "רכה", מבוזרת ופשוטה להפקה, במשק אנרגיה בר קיימא וחסכני.
אבל ה-Energiewende כשמו כן הוא: מעבר. בדרך לאנרגיה רכה מחויבת המערכת להשתמש בינתיים גם באנרגיה קשה, כדי לסגור את הפער בין הביקוש, שאמור לפחות בזכות ההתקדמות בהפחתת הצריכה, ובין ההיצע הצומח של האנרגיה הרכה. אז מה עושים?
התנועה הירוקה בגרמניה, בעקבות לאבינס, מאמינה שהתשובה היא שימוש באנרגיות קשות זמניות, כמו גז טבעי. קל יחסית להפעיל או לכבות תחנות כוח המבוססות על שרפת גז טבעי; כורים גרעיניים, מנגד, מתוכננים לפעול ברציפות במשך ארבעים או חמישים שנה. במעבר האנרגטי, גז טבעי יכול לשמש גשר בין האנרגיה הקשה והרכה, וברגע שיסיים את תפקידו יהיה אפשר להוציאו ממשק האנרגיה בקלות ובלי לשלם מחיר יקר; אבל כור גרעיני יקר הוא השקעה גדולה שנועדה לפעול במשך עשורים רבים.
כשבברלין שוקלים היום אם להאריך את חיי הכורים הגרעינים, בתנועה הירוקה יש מי שמעדיפים – בפירוש כך! – לסבול ממשבר אנרגיה ולא להאריך את חיי תעשיית הגרעין במדינה. תעשיית הגרעין היא קבועה, תעשיית הגז הטבעי היא זמנית: בעיני חלק ממקבלי ההחלטות והיועצים בברלין, הכאב הזמני כדאי בשביל המעבר האנרגטי. אך האם גם הציבור בגרמניה מוכן להקריב את הקורבן?
