קלוגר (74), חסיד צאנז, הוא סופר חרדי מוכר, מוותיקי הכותבים בעיתון החסידי "המודיע". בשנים האחרונות לקח על עצמו משימה ייחודית: לתעד באופן שיטתי את שכונות ירושלים על סיפוריהן, הטיפוסים המתגוררים בהן והאנקדוטות שמלוות אותן. "הכול התחיל מאוסף פרטי שאני מטפח מילדות", הוא מספר. "במשך שנים ליקטתי כרוזים, פלקטים ומודעות רחוב מרחבי ירושלים. הייתי הולך לבתי הדפוס ולוקח לעצמי עותק מכל כרוז, או רודף אחרי מדביקי הכרוזים לקבל מהם עותקים שלא השגתי מהדפוס. במשך השנים אספתי מאות אלפי מודעות שמתעדות את רוח התקופה בירושלים של פעם. עשיתי גם השלמות מאוספים של אחרים, קניתי דברים שהיו חסרים לי, וכך הצטבר אצלי חומר אדיר".
"אני משתדל להימנע מלהיכנס ל'מיישורים' (מאה שערים). גרים בה טליבאנים מטורפים, והמקום הפך לבית קברות. בספרים על השכונה אני לא מזכיר כמעט הפגנות ומחאות, כי זו לא הייתה המהות של המקום. אני כן מביא את הפלקטים והמודעות שנתלו ברחובות, כרוזים שאנשים באו מרחוק כדי לקרוא אותם"
חלק מהחומר הזה קיבץ קלוגר לספר בן שלושה כרכים, "לשעה ולדורות", שראה אור לפני כחמישים שנה. המודעות והכרוזים קוטלגו בו לפי נושאים, בצירוף דברי רקע ופרשנות של קלוגר. כמה שנים לאחר מכן הוציא את הספר הראשון שלו שעסק בשכונות העיר – "ירושלים שכונות סביב לה". "דרך הכרוזים שלי והידע שצברתי, נאסף אצלי הרבה מאוד חומר על השכונות הוותיקות בעיר. בספר הזה תיארתי בצורה מסודרת את תקציר ההיסטוריה של כל שכונה ושכונה, מאלה שנוסדו עם היציאה מהחומות ועד לשנים של קום המדינה. תיארתי מה הייתה התוכנית לכל אזור, מי היו בעלי הקרקע, מי הקבלנים. הבאתי שם את התוכניות הראשונות של הבנייה, וגם כרוזים ומודעות על מהומות והפגנות שליוו את השנים ההן. הספר הזה זכה לפופולריות, והוצאתי ממנו ארבע מהדורות".
את הסדרה הנוכחית הוא התחיל מהספר "מאה שערים שלי" (הוצאת המודיע, תשע"ד), שבו סיפר על שנות ילדותו בשכונה הירושלמית שהפכה לסמל. לאחר שגם הספר הזה זכה להצלחה רבה במגזר ונמכר בכמה מהדורות, החליט קלוגר להרחיב את העבודה התיעודית לשכונות נוספות. כך הוציא שורה של ספרים אלבומיים עבי כרס, שכל אחד מהם מוקדש לשכונה אחרת בירושלים של מעלה, השכונות הוותיקות מלאות הוד הקדומים: גבעת־שאול, מחנה־יהודה, גאולה ועוד. מאה שערים זכתה לשני ספרי המשך – אחד מהם הוא זה שיצא ממש השבוע ממכבש הדפוס. "אני מתאר כל שכונה ושכונה בפני עצמה – המאפיינים שלה, הדיירים המרכזיים, מטבעות לשון ייחודיים", הוא אומר. "ההשקעה בספרים האלה וההוצאה שלהם לאור עולות לי הון עתק, אבל זה שיגעון שלי, תאווה לכתוב על ירושלים".
כמו הגבול בין בלגיה להולנד
"הקרקע שעליה נבנתה שכונת בית ישראל, נקנתה מלכתחילה לשם ביעור מקור מחלה איומה ממאה שערים הסמוכה, שסבלה אז בצורה קטלנית מהקדחת המצרית והמלריה הצהובה. מקורן של מחלות אלה היה בקעת ביצות עמוקה בצד השכונה, שם הייתה בריכת מים ירוקים מעופשים, שורצת צפרדעים, יתושים אדומים וזבובי מוות שהפיצו מוות בסביבה. באחד הימים הבהיל רבי יוסף ריבלין את העסקנים והרצה לפניהם על תוכניתו לביעור הביצה והבראת המקום. התוכנית המוזרה נקראה בהלצה 'צינור, חבל וכלב'. זו הייתה תמצית התוכנית בשישה סעיפים: א) לעשות צינור ארוך שבעים מטר בערך, שיונח בצד המערבי של המקום. ב) להביא כמות מים גדולה באלפי נאדות ממקומות רחוקים. ג) לקשור חבל ארוך בקצה הצינור המזרחי, ואת הקצה השני של החבל לקשור לגופו של כלב. ד) לקשור חבל רק בצוואר הכלב ולהמשיכו לצד המזרחי, וכשהכלב יגיע לצד המזרחי של המקום בריחוק חמישים מטר נסחוב את החבל הקשור לקצה הצינור עד שהצינור יגיע לקצה הבריכה ממש. ה) לחפור תעלה בתל הנמוך שבמצד מזרח באורך חמישים מטר בערך. המים הטובים יתערבו במים הרעים של הבריכה, ובדרך זו ייצאו כל המים הרעים מהבריכה דרך התעלה המזרחית"
(מתוך הספר "מאה שערים ושכנותיה")
לכל אחד מספריו של קלוגר קדם תחקיר רחב היקף, שכלל שהות בת כמה חודשים בשכונה התורנית כדי להביא ממנה את סיפוריה – תוך הקפדה על סיפורים מאומתים. "יש היום אנשים שמכונים 'אנשי ירושלים', והם יוצאים לכל מיני מקומות לספר כביכול את סיפורי העיר. מדובר בהבלים שלא היו ולא נבראו", קובל קלוגר. אחד המוכרים שבמספרי הסיפורים, הוא אומר, נוהג להציג עצמו כחבר של דמות מרכזית בפרשייה שהסעירה את ירושלים לפני כשישים שנה – "אבל תשמע, יש תאריכים. אותו יהודי היה אז בן שנתיים, אז איך הוא יכול לומר שהוא ראה וחווה במו עיניו את אותה פרשייה? הדברים האלה לא הגיוניים. אבל לסחורה הירושלמית יש קונים, גם אם מדובר בבובע־מייסעס.
"קראתי ספרים כמו 'מסיפורי הפרלמנט הירושלמי' או 'מאאתיים סיפורים ירושלמיים'. זה בהחלט לא סוג הסיפורים והעובדות שאני מביא, וזו לא ירושלים שהקהל שלי רוצה לקרוא עליה. הציבור שקורא אותי מתבדח על השטויות שנכתבו בספרים האלה".
על מה אתה כן כותב?
"אני כותב את האמת, את ההיסטוריה האמיתית של כל מקום ומקום, לא סיפורי פולקלור מומצאים. אני מתאר למשל את ערב פסח, איך היו מוציאים את המזרנים החוצה ודופקים אותם עם ה'פראקער' (מחבט). זה תיאור יפה! או שאני מתאר את הכפרות עם התרנגולים בערב יום כיפור. היום כבר אין מושג כזה, עושים לך בשכונה איזו פינה קטנה לכפרות, וצ'יק־צ'ק אתה לא שם. כשאני הייתי ילד, כל השכונה סבבה סביב הכפרות, הן היו בכל מקום. אני מספר גם על הקניות במכולת, ששכנה בחדרון של שני מטרים על ארבעה מטרים – והיה שם הכול! כי אז לא קנו עשר חבילות סוכר, אלא רק את חצי קילו הסוכר שהיו צריכים לאותו שבוע. לקומפוט קנו את הפירות היבשים בדיוק לפי הכמות הנצרכת, בגרמים. מחוץ למכולת עמדו שק הסוכר ושק הקמח, וללחם הייתה חנות מיוחדת. זו ירושלים האמיתית, שאני ראיתי אותה וגדלתי בה.
"לא השתתפתי מעולם בפסטיבלים של מספרי סיפורים, אף שהזמינו אותי לא פעם. מעבר לכך שאני מספר דברים שונים ממה שכל השאר מספרים, אני שומר תמיד על האופי החסידי שלי, עם כל הלבוש. גם בחו"ל אני הולך ככה. הגעתי פעם עם הרב בערל לזר, רבה של רוסיה, לפגישה עם הנשיא פוטין. כשנכנסתי, פוטין הצביע עליי ואמר לרב לזר: 'הוא לא חב"דניק'. הוא זיהה לפי הכובע שאני שונה".
"ידעת שלרחוב המרכזי בבתי ורשה, רחוב עבודת ישראל, יש ארבעה שמות? בשלטים הרשמיים הוא נקרא עבודת ישראל, אבל בצדדים תמצא גם את השמות האחרים שלו. בכל תקופה הוא החליף שם. היה למשל יהודי אחד שנרצח שם על ידי פורע ערבי, אז הרחוב נקרא על שמו, רחוב וצלר"
גם מי שמכיר היטב את בירת ישראל, ימצא בספריו של קלוגר עוד ועוד פרטי מידע ותיאורים מפתיעים ומחכימים. בספר על מחנה־יהודה, למשל, הוא מספר על "שבע השטעטלאך" המקיפות אותה – שכונות קטנות כמו בתי ברוידא, בתי ראנד, בתי מונקאטש ובתי מינסק. "פסיעה בין ה'בתי' מזכירה במעט את הגבול בין הולנד לבלגיה", כותב קלוגר. "שם יש עיר גבול אחת שמחולקת במספר מקומות לשניים, חצייה הראשון נמצא בצד ההולנדי ומכונה בארל נאסאו, וחצייה השני בבלגיה ומכונה בארל הרטוג. בית קפה בעיר, חצי מכיסאותיו נמצאים בצד ההולנדי וחצי בצד הבלגי. בשל החוק ההולנדי שמחייב בתי עסק לסגור בשעה מוקדמת יחסית בערב, הסועדים עוברים לצד השני של המסעדה וממשיכים את ארוחתם. גם בשטעטלאך שהקיפו את מחנה־יהודה כך. פעמים רבות, כשלקחו את האשפה הביתית במטרה להשליכה לפח הזבל העירוני, עברו ביותר משתי שכונות".
"השטעטלאך הללו כמו נצמדו בחוזקה זו אל זו, בניסיון להתמודד במשותף עם אורח החיים השונה שסבב אותן מכל כיוון ועם הקדמה שאיימה עליהן", מסביר לי קלוגר. "ועדיין, למרות הקרבה הצמודה והדמיון החיצוני, היו הבדלים בין שטעטל לשטעטל – או בשל נסיבות הקמתן, או בשל אופי התושבים של כל שכונה ושכונה והשתייכותם לחוגים שונים במגזר החרדי".
ואם מדברים על מחנה־יהודה, אי אפשר שלא להתייחס לשוק המפורסם. קלוגר מספר כי הוא נבנה במאה ה־19 ביוזמת "ועד קהילת ירושלים" ומזכירו שמואל מוסאיוף. השוק הקטן של הימים ההם הורכב מסככות רעועות ודוכנים, שרק אחרי 15 שנה הוחלפו במבני פח ועץ. "התפנית המשמעותית במראה של השוק הגיעה בתקופת הבריטים, שנים ספורות אחרי שכבשו את ירושלים", אומר קלוגר. "רונלד סטורס, המושל של ירושלים, ייחס לשוק חשיבות עליונה כמקום שמשמר את האופי המסורתי של העיר, ויחד עם זאת מעודד את התושבים לעבוד ולהתפרנס. הוא מינה אדריכל שיתכנן באופן מסודר את השוק, כך שיכלול תשתיות של ביוב, תאורה, מים זורמים וכולי. התוכנית הזו נגנזה לבסוף, בעיקר מסיבות תקציביות, אבל ההתעוררות כבר החלה. ישיבת 'עץ חיים' הוותיקה, ששוכנת ממש סמוך לשם, יזמה כעבור שנים אחדות את הקמתה של שורת חנויות מסודרת בצד השוק. המטרה הייתה לספק פרנסה ליהודי העיר – ועל הדרך להגדיל את קופת הישיבה באמצעות דמי השכירות שישלמו בעלי החנויות. בעזרתם של תורמים ונדבנים נבנו שם כארבעים חנויות. כך הגיעו לעיר עוד רוכלים ומוכרים יהודים, והשוק הלך והתפתח.
"בספר אני מתאר איך נראתה חוויית הקנייה במחנה־יהודה, מלפני עשרות שנים ועד ימינו. זהו השוק היפה והנעים ביותר שפגשתי בחיי, ולא בזכות החידושים שיש בו כיום, כמו חנויות בגדים ואופנה, אלא בזכות מה שנשאר בו מאז: הירקנים, מוכרי הדגים, הקצבים, מוכרי החמוצים ועוד".
בשנים האחרונות הופך השוק מדי ערב למתחם בילוי תוסס, עמוס במסעדות רחוב ובפאבים רועשים – ומהגלגול הזה קלוגר מתלהב פחות. "הציבור החרדי נרתע מהאופי המחודש שקיבל המקום, בדמות בתי קפה זעירים ומסעדות ובתי אוכל שאין להם ריח של שוק בכלל".
מזרוחניקים במאה שערים
"פגשה אותי גברת המשתייכת לפלג הכי קנאי, אנטי־ציונית בכל רמ"ח. היא דרה בלב מאה שערים, ושם, סמוך מאוד למקום משכנה, יושבים אנשים ועסוקים כל היום בלשנוא את המדינה. אותה גברת סיפרה לי בסוד, שמדי יום אחר התפילה היא עושה לעצמה מנהג קבוע – מתפללת תפילה מיוחדת לשלום מדינת ישראל. פערתי עיניים משתוממות ונאלמתי דום. כן, היא עמדה בשלה, המדינה פשוט מצילה את חיי. בעלי אדם חם מזג בלשון המעטה, ואת כל הכעס והעצבים שלו הוא מוציא על ה'ציונים'. הוא מפגין ברחובות, מדביק מודעות, כועס, רותח, לוחם, שורף פחים, ואני כמובן מסכימה עמו. בנושאי המדינה הוא תמיד צודק, כך שכבר לא נשאר הרבה זמן לוויכוחים בנושא של שלום בית, והחיים שלנו זורמים למישרין ועל מי מנוחות. מדינת ישראל היא השומר של ה'שלום בית' שלי"
(מתוך "מאה שערים שלי")
בנימין קלוגר הוא בן לחסידי צאנז־קלויזנבורג ששרדו את השואה. הוא נולד במחנה עקורים בגרמניה, ובגיל שנה וחצי עלה עם משפחתו למדינת ישראל הצעירה. בתחילה הם התגוררו בשכונת בית־ישראל בירושלים, ואחרי חודש עברו למאה שערים. "היום אני משתדל להימנע ככל הניתן מלהיכנס ל'מיישורים'", אומר קלוגר על השכונה שסיפוריה ומראותיה ממלאים שלושה מספריו. "גרים בה טליבאנים מטורפים, והמקום הפך לבית קברות. זו לא מאה שערים שאני גדלתי בה וגרתי בה עד חתונתי. השכונה הזו נוסדה כמרכז של מסחר בירושלים החדשה, כדי שיהודים לא יצטרכו ללכת לעיר העתיקה כל הזמן. אם תיקח את בתי אונגרין או את בתי ורשה – לא הייתה שם בזמנו אף חנות. השכונות שסבבו את מאה שערים נועדו כולן למגורים, והמסחר התרכז כולו בשכונה הזו. היו עשרים חנויות של פירות וירקות ושמונה חנויות מכולת.
"עד לפני חמישים שנה, רוב תושבי השכונה היו מודרנים. לא רבים יודעים, אבל הבניין המרכזי הגדול והיפה בשכונה ניתן בתחילה לישיבה שהייתה קשורה לחוגי 'המזרחי'. התלמידים שם חבשו אומנם כובע כמו שלי והלבוש היה דומה, אבל הנטייה שם הייתה לאומית".
היום, הוא אומר, השכונה שהכיר כבר לא קיימת. "מאה שערים הפכה שם נרדף למהומות ושרפת דגלים והפגנות על כל מה שזז. אותי זה פחות מעניין. בספרים שלי על השכונה אני לא מזכיר כמעט הפגנות ומחאות, כי זו לא הייתה המהות של המקום. אני כן מביא את הפלקטים והמודעות שנתלו ברחובות, כרוזים שאנשים באו מרחוק כדי לקרוא אותם, ועד היום יש סביבם עניין. אני לא מכחיש שהיו קיצונים גם אז, אבל הם היו מיעוט שבמיעוט, דבר זניח לגמרי. היה בניין אחד, 'תורה ויראה' (הבניין המרכזי של אנשי נטורי קרתא בשכונה – ח"ב), שאף אחד לא נכנס אליו כי הוא היה מוקצה. האירועים שלהם בחול המועד סוכות ופסח כללו מחאה נגד כולם, ובקבוקים נזרקו משם לחנויות האזור. הם עשו נזק לשכונה יותר מכל דבר אחר.
"מצד שני, היום אנשים רבים חושבים שבמאה שערים יש רק הפגנות, ואין כוללים ולא חיי תורה ולא אנשים טובים. אבל בינינו, כל אלה שגדלו במאה שערים הם נטורי קרתא? זה פשוט לא נכון. רובם אנשים רגילים לחלוטין, שלמדו בחיידרים אחרים, והם לא קיצונים. ובכלל, אין דבר כזה 'נטורי קרתא' כארגון מאוחד. זה אוסף של כמה קבוצות, שגם הן בפני עצמן זו נגד זו".
איך שכונה קטנה כל כך, הצליחה לייצר כל כך הרבה סיפורים?
"כי המושג 'מאה שערים' כולל עוד הרבה שכונות שנמצאות לידה. גם מי שגר בבתי ורשה יגיד לך 'אני ממאה שערים'. כל האזור מכונה בשם הזה, ולכל רחוב שם יש סיפור משלו, וכך גם לכל בית ולכל משפחה. אני עשיתי מאמצים אדירים להגיע לכל מידע אפשרי. למשל, ידעת שלרחוב המרכזי בבתי ורשה, רחוב עבודת ישראל, יש ארבעה שמות? בשלטים הרשמיים הוא נקרא עבודת ישראל, אבל בצדדים תמצא גם את השמות האחרים שלו. בכל תקופה הוא החליף שם. היה למשל יהודי אחד שנרצח שם על ידי פורע ערבי, אז הרחוב נקרא על שמו, רחוב וצלר. גם בשכונת שערי חסד יש תופעה דומה. השתדלתי למצוא בכל רחוב ורחוב גם את השמות הקודמים ואת האנקדוטות ההיסטוריות שליוו אותו".
"מחנה־יהודה הוא השוק היפה והנעים ביותר שפגשתי בחיי, ולא בזכות החידושים שיש בו כיום, כמו חנויות בגדים ואופנה, אלא בזכות מה שנשאר בו מאז: הירקנים, מוכרי הדגים, הקצבים ועוד. הציבור החרדי נרתע מהאופי המחודש שקיבל המקום, בדמות בתי קפה זעירים ובתי אוכל שאין להם ריח של שוק בכלל"
איזה יחס אתה מקבל היום בשכונה שבה גדלת?
"אני בסדר עם כולם".
בבגרותו הוא שירת בצבא, בתותחנים. איך קורה שבן שכונת מאה שערים מתגייס לצה"ל? "שוב, מאה שערים זו לא חתיכה אחת. רציתי בזמנו לצאת לעבוד, ובשביל זה הייתי חייב לשרת. כתבתי ללשכת הגיוס שאני מוכן ללכת לצבא, אם יש קורס קצר. הציעו לי ללכת ל'שלב ב", שכלל שלושה חודשים של טירונות בלבד. זו הייתה ההתחלה, ואחר כך עשיתי מילואים במשך 21 שנים, והייתי אינספור פעמים בקו האש. קיבלתי צל"ש על השירות שלי במלחמת יום הכיפורים, ולחמתי גם בשני סבבים במבצע שלום הגליל. בספר 'טיסה נעימה', שבו אני מסכם חוויות שלי מביקורים רבים בחו"ל, אני מציין שהטיסה הראשונה שלי הייתה לסיני, בצבא. אני גם מביא שם חלק ממה שעברתי".
ב"המודיע" הוא כותב מאז 1971, לרוב תחת שמות בדויים ("בזמנו זו הייתה סגולה נגד מס הכנסה", הוא צוחק). מאמריו עוסקים בעיקר בנושאים היסטוריים, והוא אחראי גם על כתבות "זיכרון להולכים", המגוללות את קורות חייהם של נפטרים מוכרים. את הרצון שלו להיכנס קצת יותר לקרביים של המגזר ולנפק כותרות ססגוניות, מילא קלוגר בעזרת מדור צהבהב שפרסם במשך קרוב לעשרים שנה בעיתון הבועט "יום השישי" ז"ל – גם שם, כמובן, תחת שם בדוי.
כתבה אחת שפרסם בעיתון המודיע, ודווקא לא נגעה לירושלים, עוררה הדים רבים במיוחד. היא עסקה ב"אוסף שניאורסון" המפורסם, שהבעלות עליו עומדת כבר שנים במרכז מחלוקת בינלאומית. מדובר בספרים שנאספו לאורך שנים רבות על ידי אדמו"רי חב"ד: חלקם הגיעו לספרייה הרשמית של החסידות בבניין "770" בניו־יורק, אבל כמות לא מבוטלת של ספרים נותרה ברוסיה והממשלה שם מסרבת לשחרר אותם, אף שהדבר יצר מתיחות דיפלומטית בינה לבין וושינגטון.
"הרבי מלובביץ' שלח ארבעה אנשים למוסקבה כדי לנסות להגיע לאוסף ולהוציא אותו משם, אך הם נכשלו במשימה", מספר קלוגר. "דווקא אני, שאיני חסיד חב"ד, הצלחתי להגיע לאוסף ב־1996 ולתעד אותו. זה קרה בזכות תפקיד אחר שבו אחזתי: במשך 14 שנה עבדתי כספרן בכיר בספרייה הלאומית, במחלקת ההשאלה ובמחלקת כתבי היד. פניתי לספרייה במוסקבה כספרן, וביקשתי לבקר במקום וגם לתעד. אחרי הפעלת קשרים שונים שם, הצלחתי לקבל אישור. לקחתי איתי כמתרגם את הרב יצחק קוגן, המכונה 'הצדיק מלנינגרד'. הודיעו לנו שבכיר בספרייה יערוך לנו את הסיור. כשהוא הגיע, הרב קוגן לחש לי: 'זה הרושע' (הרשע). זה היה האחראי הראשי על הספרייה, האיש שנלחם כדי שלא ייתנו לחב"ד אף ספר ואף פרט על האוסף. הייתה לי שיחה נעימה איתו, הוא עשה לנו סיור מקיף, ואז שאלתי, כאילו לתומי, מה הסיפור של אוסף לובביץ' שעשה כל כך הרבה כותרות. הוא אמר: בוא, אקח אותך לאוסף. הוא נתן לי רשות לעיין בספרים, ואף הסכים שאצלם ואצטלם שם. זה היה תיעוד נדיר מאוד בזמנו".
שמחת אבלים
"בשכונה התגורר זוג שנקרא 'החותן והחותנת'. 'החותן' היה איש גוץ קשה יום, שהדמות האהובה עליו ביותר הייתה החמור שלו, ששימש כסבל שליחויות. 'החותנת' הייתה אישה בעלת קול אדירים, ולכן שימשה כ'מערכת הכריזה' של שכונת אבן ישראל. לקראת כל אירוע הייתה הגברת עומדת באמצע החצר ופוצחת ב'אלוס די אבשו אי אלוס די אריבה' (בלדינו: 'שוכני מטה ושוכני מעלה'), ואחר כך ממשיכה ב'בשם החותן והחותנת אני מזמינה אתכם…', וכאן הגיע תיאור האירוע, שיכול היה להיות ברית מילה ואפילו הלוויה. בשל דבקותה בנוסח הקבוע זכו היא ובעלה בתוארם המוזר"
(מתוך הספר "מחנה יהודה ושכנותיה")
מאז חתונתו מתגורר קלוגר בשכונת גבעת־שאול, ואף היה חבר ועד השכונה במשך 45 שנה. "היום זו כבר שכונה מבוססת, אבל כשהגעתי היא עוד הייתה בחיתולים. היו כאן בתי משוגעים ורפתות, והשכונה הייתה מחוץ לעיר, על כל מה שכרוך בכך. הייתי צריך לפעול למען תחבורה ציבורית, מדרכות נורמליות, כבישים ותאורה. הכול התחיל בקשיים.
"הדבר שנותן לי היום הכי הרבה השראה בעת הכתיבה, זה לצאת למרפסת הדירה שלי בקומה הרביעית, ולראות מלמעלה את כל שכונת רמות ורמת־שלמה. אנשים נוסעים לשווייץ כדי לראות נופים, ואני בסך הכול צריך לגשת למרפסת. המינוס הוא שהדירה עדיין בדמי מפתח. אם אני יוצא ממנה, לא נשאר לי כלום".
בימים אלה הוא כבר שוקד על הספר הבא, שיוקדש לשכונות שהוא מכנה "עוטף ירושלים" – בית וגן, סנהדריה ואחרות. "יהיה גם ספר על שכונות שלא הוקמו. תתפלא, היו כמה שכונות כאלה. כבר עשו תוכניות, לקחו כסף מרוכשים – והבתים לא נבנו בסוף".
אנחנו חוזרים אל בית הדפוס. הספר החדש כבר מודפס כמעט בשלמותו, קלוגר מעיין שוב בדפים, מסתכל בתמונות משכונת ילדותו, ומחייך בהנאה. "בעבר, כל יהודי שהגיע מחו"ל שאף לבקר במאה שערים. אף יהודי חרדי לא חלם לבקר בחולון או אפילו בבני־ברק, אבל במאה שערים כן. כי האווירה בשכונה הייתה מיוחדת במינה, יחסי שכנות שאתה לא רואה היום.
"התושבים שהרכיבו את השכונה בזמני היו ניצולי שואה ואנשים שבני משפחתם נרצחו בירושלים. הייתה שותפות גורל שחיברה בין כולם. ההוא, אביו נסע לחו"ל וחזר אחרי חמש שנים. וזו, הייתה אלמנה במשך שבעים שנה. כל אחד והסיפור שלו שחיבר אותו לשכנו, ודווקא מתוך העוני והאבל צמחה שכונה תוססת ושמחה. נכון, רבים מהציבור החרדי עברו במשך השנים לבני־ברק, אבל איך אמרו? המקום הכי יפה בבני־ברק הוא קו 400 לירושלים".
מה מבחינתך ההבדל העיקרי בין ירושלים שבה גדלת לירושלים של היום?
"הכול השתנה. אם תיקח את מחנה־יהודה ושכנותיה – האזור התרוקן מהתושבים שגרו שם בעבר. בבתי ראנד היו בשעתו 36 דירות, והיום יש שם רק 18: חיברו כל שתי דירות לדירה אחת, כי היום אתה לא יכול להכניס משפחה לדירה של שני חדרים וחצי. אותו דבר קרה בבתי אונגרין ובשכונות רבות נוספות.
"גם האופי של כמה מהשכונות השתנה. בבתי ברוידא הייתה בזמנו הצגת פורים שהקיצונים העלו נגד הרב קוק, ודימו בה כביכול כאילו הוא נהרג. היום זה לא יכול לקרות, כי כבר יש שם כולל של הציבור הסרוג. אגב, את הסיפור הזה הבאתי בספר, ולא פחדתי מהקיצונים. אני לא היסטוריון של צד אחד, ואנשים אומרים לי תודה, כי הם רוצים לדעת את ההיסטוריה. אני רואה מהתגובות איך אנשים נהנים לקרוא על ירושלים של פעם. הסופר החרדי דוד זריצקי ז"ל כתב בספרו 'בצל צח' שכל יהודי הוא ירושלמי, כי גם אם הוא גר בבולטימור או במרוקו, הוא חושב על ירושלים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
