הבית // דירת ארבעה חדרים ברחוב מגידו, מאחורי כיכר רבין, "ועדיין שקט. אין חניה, זו נקודה כואבת". המרפסת הסגורה מעניקה פרטיות והבית מוקף צמחייה. דפי תווים וכלי נגינה פזורים בכל רחבי הבית: פסנתר, חליל, חצוצרה. בקיר יש כוננית מובנית שמפוצצת בספרים ובדיסקים, ויש גם קלטות ותקליטים, "אבל הפטיפון לא עובד. אני מעדיפה לשמוע מוזיקה בכלים האלה ולא בספוטיפיי".
שם // "נעם הוא שם מיוחד לאישה בגילי. בילדותי ובנעוריי לא הכרתי מישהי עם השם הזה. כל הזמן תיקנו את השם שלי לנועה. כשנולדתי לא היה אולטרסאונד, וההורים שלי אמרו: מה שיצא – נקרא לו נעם. מדהים אותי שהשם הזה הפך לפופולרי כל כך. ההורים שלי הקדימו את זמנם, אין ספק".
פרנסה // נעם מנגנת בתזמורת הבארוק ירושלים ומלמדת בקונסרבטוריון בגבעתיים, והיא הקימה שם תזמורת בארוק לנוער. "הם מנגנים על קשתות בארוק, שזה ייחודי. אני מרגישה חלוצה בתחום הזה בארץ". היא גם מלמדת מוזיקה ברמת־השרון. "לפני עשרות שנים היה אפשר להתפרנס ממוזיקה. כמו שהייתה הסיסמה 'הטובים לטיס', הייתה גם 'הטובים לכנרים'. זה היה מקצוע מכובד. האמא היהודייה רצתה שהבן שלה יהיה כנר או רופא. מאז הרבה מאוד השתנה, וכבר לא פשוט להתפרנס ממוזיקה בארץ. בחו"ל קל יותר, אבל אני לא יכולה לרדת מהארץ. הקמתי פה משפחה, וזה לא פשוט לעבור, וחוץ מזה אני דור שני לשואה. זה הבית שלנו".
פריחה // "בעשור האחרון סצנת הבארוק בארץ בפריחה מטורפת, האולמות מלאים. יש במוזיקה הזו משהו נגיש מאוד. אחד הדברים שמאפיינים את הנגינה שלנו הוא שהזמרים לא שרים כמו באופרה של ורדי, אלא קרוב יותר לטבע האנושי. גם הגיל הממוצע של הקהל הולך ויורד מ־60 פלוס ל־50 מינוס".
חזרה בזמן // נעם שייכת לזרם המכונה "ביצוע מודע היסטורית", שחותר לנגן את היצירות באופן שמתחקה אחר הצליל המקורי. "למשל, מנגנים בכינור עם מיתרים שעשויים מגידי חיות ולא עם מיתרי מתכת כנהוג היום. היה לנו בתזמורת נגן טבעוני, שפרש בטענה שהוא לא יכול לעמוד בזה שמנצלים חיות לטובת המוזיקה. אני לא טבעונית, ובעיניי יש חשיבות לדיוק ההיסטורי ולכוונה של ויוואלדי ובאך. אני די בטוחה שבאך לא היה אוהב שמנגנים את היצירות שלו במיתרי מתכת. בתקופתו המציאו את הפסנתר, נתנו לו לנגן עליו והוא עיקם את האף".
היסטוריה // נעם גדלה ברמת־השרון, אבל נסעה בילדותה לארצות הברית פעמים רבות, כי אביה היה פרופסור למתמטיקה. "ההורים שלי הכירו באקדמיה למוזיקה: אבא שלי למד קומפוזיציה וניצוח לצד המתמטיקה, ואמא שלי הייתה פסנתרנית. גדלתי בבית שבו הפסנתר מנגן כל הזמן". גם אחיה ניגנו תמיד: "ההורים שלי חשבו שחינוך מוזיקלי הוא ראשון בסדר העדיפויות".
השכלה // היא למדה תואר ראשון באקדמיה למוזיקה של אוניברסיטת תל־אביב ותואר שני בבית הספר איסטמן באוניברסיטת רוצ'סטר בניו־יורק. "הגעתי בעקבות מורה שלימד שם. היה קור כלבים במשך שנתיים. היה לי כבר תפקיד בתזמורת שם, אבל מזג האוויר שבר אותי וחזרתי לארץ. שם נדבקתי בחיידק הבארוק, שהוא קשה יותר מהקורונה. הוא רק גדל וגדל. מ־1998 אני בתזמורת הבארוק ירושלים, וניגנתי גם בפילהרמונית ועם הרכבי בארוק בחו"ל".
גירושין // בן זוגה לשעבר הוא גם מוזיקאי ("מוזיקה קלה, לא המוזיקה שלי"). הגירושין "לא היו כיף גדול. אבל אנחנו בקשר טוב. היום אני פנויה ומחפשת קשר. הוא לא חייב להיות מוזיקאי, אולי אפילו רצוי שלא יהיה, כי יש כבר אחת בבית וזה מספיק. חייתי 17 שנה עם מוזיקאי, נתתי את שלי לתחום. אני רוצה להכיר תחומים חדשים ואחרים".
השנה מתחילה // "באמצע ספטמבר אשתתף בפסטיבל 'מכשפות?' שיוצג בכמה אולמות בירושלים, ובהם ימק"א, ובהיכל התרבות בתל־אביב – הצדעה לנשים מלחינות מהמאה ה־17, שבשל עיסוקן הלא שגרתי נחשדו כמכשפות וחלקן הועלו על המוקד. תקופת הבארוק הייתה יפה ומרשימה. היו לנשים שמלות מפוארות, אבל אני לא בטוחה שהייתי רוצה להיוולד אז כאישה כי מעמדן היה נמוך.
"אני מנגנת בשתי תוכניות בפסטיבל. הראשונה היא 'מלכה ללא ממלכה', על כריסטינה מלכת שוודיה שבסוף המאה ה־17 עזבה את שוודיה ונסעה לרומא. היא הייתה אישה מיוחדת וצבעונית, שלא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים. אפשר לומר שילדיה היו האמנים: היא הייתה פטרונית של אמנים ופילוסופים, וככזו היא פתחה את בית האופרה הראשון בעולם.
"התוכנית השנייה עוסקת באליזבת קלוד ז'אקה דה לה גר, המלחינה הראשית של לואי ה־14. היא מצאה חן בעיני המלך והוא אפשר לה להלחין אופרות ולהופיע עם צ'מבלו".
נשים // "העובדה שיש פסטיבל שנותן במה כל כך מכובדת לנשים בתקופת הבארוק לא מובנת מאליה בעיניי. דוד שמש, המנהל המוזיקלי, תמיד מקדם נשים, המנהלת היא אישה – גילי אלון־ביטון – וכל נגניות המפתח וראשי הקבוצות הן נשים".
תחרות // "יש בתחום תחרות מול הרכבים אחרים. לפעמים זה לא נעים, אבל אין מה לעשות. לפעמים 'קונים' כישרונות, וגם לי הציעו הצעות מפתות, אבל אני נאמנה במאה אחוז לתזמורת הבארוק ירושלים. חשוב לי בכל זאת לנגן מדי פעם בהרכבים אחרים, כי זה מפרה אותי ומשאיר אותי רעננה".
העיר // היא אוהבת את האנרגיה העירונית של תל־אביב. "יש בה חיות, יש גיוון, אבל יש גם משהו שכונתי, אינטימי. יש לנו גינה קהילתית, בית קפה שכונתי. כולם ברחוב יודעים שאני כנרת בארוק, ורבים מהם באים לקונצרטים מדי פעם".
ילדים // "יואב ומעיין חכמים מאוד. הם מגיעים לכל קונצרט שלי בתל־אביב, מאוד מפרגנים, לפעמים אוהבים יותר, לפעמים פחות. כשהיו קטנים הלכו באמצע הקונצרט, היום הם נשארים עד הסוף. יואב מנגן בחצוצרה ויש לו להקה, אבל הוא עושה את זה בכיף, בלי לחץ מקצועי. מעיין מנגנת בחליל בשנה האחרונה, אבל לא נראה לי שזה החלום שלה.
"שניהם שומעים מוזיקה מכל הסגנונות. מעיין אוהבת פופ לועזי עכשווי, ויואב מתעניין לאחרונה במוזיקה קלאסית. הוא אפילו ביקש שאשיג לו כרטיסים לפילהרמונית. אני חייבת להודות שזה הפתיע ושימח אותי".
להשתתפות במדור: dyokan@makorrishon.co.il
