רשימת הציוד שקיבלו ילדי בית החינוך "גבעת גונן" לקראת שנת הלימודים תשפ"ג כוללת כמה פריטים שלא מופיעים ברשימות התקניות. חליפות סערה, למשל. יש שם גם המלצה להזדרז לרכוש אותן כבר בקיץ, כי בחורף המחירים עולים. תלמידי בית הספר הזה, שפועל ארבעה ימים בשבוע בעמק הצבאים בירושלים, זקוקים לחלפ"סים כדי שיוכלו ללמוד באופן רציף גם בימי גשם.
אבל מילא גשם. ביום ראשון השבוע שררו בירושלים 37 מעלות, שהחניקו את האוויר במפגן כוח של שלהי דקייטא. האדמה בעמק הצבאים הייתה יבשה ומאובקת, הצמחייה חומה ונטולת חיות, ומיני ברחשים ניקדו בעקיצות מגרדות את רגלי מי שהתיישב לשוחח על הספסלים העשויים בולי עץ.
לא ממש כיף פה.
"אם היה מזג אוויר כזה בשנת הלימודים – או שהיינו יוצאים בבוקר קצת ליער וחוזרים ללמוד בבית הספר, או שלא היינו יוצאים בכלל", אומר אמנון רבינוביץ', מנהל בית החינוך.
"אף שזו ירושלים, רוב הביטולים של ימי היער נגרמים לא בגלל קור אלא בגלל אובך קיצוני או עומס חום. במזג אוויר כזה נשארים בכיתה".
בגשם הם דווקא מגיעים לכאן בכיף. "חובשים כובעים, לובשים חליפות סערה, נועלים מגפיים טובים. מבחינת הילדים אלה הימים שהם הכי אוהבים. יוצרים בבוץ דברים מטורפים, מודדים כמה משקעים ירדו וחווים את היער בגשם. רואים איך הצבי מתמודד עם הטיפות דווקא בעמידה במקום בלי לזוז, רואים מה קורה לציפורים כשהכול רטוב". ויש גם מבנה יוּרט, שאפשר להיכנס אליו כשהטיפות בכל זאת מתחזקות.
זה לא היה מובן מאליו לרבינוביץ', להתפנות לשיחה בעיצומם של הימים העמוסים מאוד ערב שנת הלימודים החדשה. הוא הגיע ברגל ממבנה בית החינוך, שנמצא במרחק הליכה, אל מרחב הלימוד שמחכה כאן ביער. המרחב, אגב, לא כולל הרבה: כמה מחצלות פרושות בין העצים, ספסלי עץ פשוטים וארגזי ציוד הם העדויות היחידות לכך שפה, בפארק הפתוח לציבור הרחב, פועל גם מוסד חינוכי קבוע. "זה נראה קצת אחרת כשיש פה מלא ילדים. בין שני העצים האלו מותחים חוט ועליו שאקלים, כל ילד תולה את התיק שלו, ונוצרת שורת תיקים. הילדים עוזרים לארגן את המחנה. את הציפור הזו שאת שומעת עכשיו הם מכירים באופן ספציפי. לא רק יודעים שזה בולבול, אלא מכירים את זוג הבולבולים המסוים שמקנן פה על העץ, ומזהים מתי הבולבול מזהיר ציפורים אחרות מפני חתול שמסתובב. הם מכירים את תחנת ההרחה הקבועה של הצבי", אומר רבינוביץ', ומצביע על ערמת גללים שניצבת על השביל.
"יש לנו שפה שלנו, של היער. למשל, מצביעים על הלב כשאתה רוצה להגיד משהו שמגיע מן הלב. אין לנו הפסקות, אצלנו קוראים לזה 'זמן דמיון' או 'זמן יער', וזה זמן שיש לו המון ערך משלו"
"אחרי שתולים את התיק, מתכנסים למעגל בוקר שכולל שירה, או עושים פעילות בוקר אחרת. למשל 'הליכה שקטה': הולכים בטור ומקשיבים לסובב. לפעמים יוצאים לטיול בוקר משותף שיש בו משימות. אחר כך יש שיעורים שמתקיימים במעגל. הכיתה כוללת 28 ילדים ושני מחנכים. עכשיו זה לא נראה ככה, אבל על הספסלים הללו הילדים יכולים לשבת ולכתוב. פורשים מחצלת או ארבע רצועות של מחצלות שביניהן יש אדמה, ויושבים. בתוך המחנה יש פינות, כמו פינת קריאה ופינת חשבון. את היום בטבע מסיימים במעגל הכרת תודה".
עד איזו כיתה חינוך כזה הוא רלוונטי?
"עד י"ב".
צבאים וציפורים עד בחינות הבגרות?
"בטח. ביער אנחנו תופסים את המושג 'למידה' באופן קצת אחר. למידה היא לא רק ידע, היא גם היכולת שלי להתבונן על עצמי, וזה חשוב גם למבוגרים. לדעת איך אני מרגיש עכשיו, האם ההתנהגות שלי עכשיו עוזרת לי או לא. הילדים שלומדים פה מחוברים מאוד לעצמם. ואז, גם כשהם פוגשים את מסכי הטלפונים – שאין פה ביער – היכולת שלהם לעמוד מול זה היא גבוהה".
טלפונים אין, "אבל יש טכנולוגיה. יש שימוש במחשבים בימי הלמידה בבית הספר, וזה מצוין, אבל אנחנו רוצים שהילדים יהיו מסוגלים לשלוט בעצמם, להרגיש את עצמם. ביער יש עוד הרבה יסודות של למידה שנוגעים לשייכות של הילדים. לכל ילד יש תפקיד – לסחוב את המים, לארגן את חומרי הלמידה במחנה, לסייע בלמידה. והעשייה הזו מתרחשת באופן טבעי, אני לא צריך לבקש מתנדבים".
כשאתה מדבר על חומרי למידה, הכוונה היא לחוברות וספרים כמו בבית ספר רגיל?
"יש לנו גם חומרי למידה רגילים, אבל הרוב הגדול הם דברים שאנחנו מפתחים בתוך הצוות. אנחנו מלמדים מקצועות יסוד בצורה טובה. יש אצלנו ילדים שאם לא נלמד אותם ברמה מעולה, אף אחד במשפחה לא ילמד אותם. אנחנו נקראים 'בית חינוך' כי זה לא רק בית ספר. בית חינוך הוא מקום שרואה את הילד כשלם, על כל האיכויות שיש בו, ועובד איתו על כל הדברים הללו".
אין אליטיזם בטבע
הלימודים ביער הצבאים נועדו בתחילה רק לילדי הגן. בשנה החולפת נפתחה כאן כיתה א', ובשנת הלימודים תשפ"ג תהיה לראשונה גם כיתה ב'. כיתות ג' עד ו' בגבעת גונן, שלא היו חלק ממסלול יערי עד עתה, יצאו ליער ליום או חצי יום בשבוע, ובשאר הזמן יתקיימו הלימודים במבנה.
את ניהול בית החינוך קיבל רבינוביץ' לקראת השנה הנוכחית. הוא בן 38, גדל בחיפה ומתגורר זה כ־15 שנה באזור ירושלים, כיום בקיבוץ צובה. הוא נשוי לעיתונאית התאגיד מיכל רשף, ואב לאלונה בת החמש וליהלי בן השנה. אלונה למדה בגן יער, אולם עם המעבר לצובה נאלצו ההורים לרשום אותה לגן אחר.
את דרכו החינוכית החל רבינוביץ' עם נוער בסיכון בקריית־יובל, "ואחרי שראיתי שאני כל היום נלחם בבתי ספר כדי שלא יעיפו את התלמידים האלה, הבנתי שצריך להיכנס למערכת ולעשות את השינוי מבפנים". הוא החל לעסוק בהוראה, עבד כמחנך וכרכז שכבה, ואחר כך ניהל את חטיבת הביניים "זיו" במשך חמש שנים. משם עבר למשך שנה למִנהל החינוך של ירושלים, כדי להקים תוכנית הכשרה ועתודה ניהולית. בהמשך למד שנתיים בתוכנית המנהיגות החינוכית של קרן מנדל, ושם העמיק בנושא היער. "במהלך השנה שעברה גייסתי הורים לבית הספר, והשנה אני הולך לנהל אותו. אני גם מוביל מטעם העירייה את כל התחום של חינוך טבע ויער בירושלים. זה כולל אחריות על גני היער, וגם על תוכנית ההכשרה למורים שתיפתח פה בשנה הבאה".
מתי התחלת להתעניין בחינוך יער?
"עוד כשניהלתי ב'זיו', אבל אפשר להגיד שמאז ומתמיד. גם אני כילד לא הסתדרתי בבית הספר, והטבע היה מקום שאִפשר לי לעשות דברים מאתגרים. הייתי הרבה בטבע".
הוא למד על השיטה דרך ספרות, מבתי ספר בחו"ל ומארגוני טבע כמו "שומרי הגן" ו"בני האדמה". בתור מורה מתחיל, מספר רבינוביץ', הוא גילה שהגשם הראשון שיורד בחוץ מושך את לב התלמידים הרבה יותר מכל מערך שיעור מושקע, וחשב לעצמו שאין בעצם סיבה להילחם בכך, להפך. על רקע צפירות סירנה של אמבולנס שמתערבבות בציוצי הציפורים, הוא מספר שבתקופת הקורונה סייע להקמת מסגרות ותוכניות ליווי לבתי ספר שרוצים לשלב למידה בטבע. "בשנת הלימודים הנוכחית יהיו לנו בירושלים 36 בתי ספר שיוצאים ליום בשבוע ביער. זה התחיל באיסור ללמד בחללים סגורים, אבל מעבר לכך, החיבור של הרבה אנשים לטבע התחזק מאוד בימי הקורונה. הייתה כמיהה לצאת החוצה, להיות במרחבים טבעיים".
"היום בחטיבות הביניים ובתיכונים מבינים שהסיפור הזה של מורה שבא לכיתה כדי לעמוד ולהרצות, והתלמיד רושם במחברת ומגיש הכתבות, לא עובד יותר. די. לדעתי, רוב בתי הספר בארץ רוצים לעשות שינוי, ללמוד באופן פרו־אקטיבי ולהתלהב מהלמידה. חטיבות ביניים כבר מלמדות אחרת לגמרי"
מקורה של דוקטרינת חינוך היער בסקנדינביה, לפני כחמישים שנה. בשנים האחרונות היא התפשטה בקצב מואץ ברחבי העולם. התפיסה שמאחוריה אומרת שהחיבור לטבע נותן מענה רגשי ולימודי שאי אפשר למצוא בין כותלי הכיתה. בירושלים נפתחה כיתת גן יער ראשונה לפני חמש שנים.
כבר מתחילת הדרך היה חינוך היער הירושלמי חלק מהמערך הציבורי, ולא מסגרת פרטית. ההימנעות מאליטיזם היא מבחינתו של רבינוביץ' עקרון מפתח, עניין אידיאולוגי. "ילדי הגן של המחזור הראשון היו שלושה ימים בשבוע פה בעמק, ושלושה ימים בקריית־מנחם. הרבה מהילדים גרו בשכונה שם, ובהם גם ילדים מהעדה האתיופית. זה עניין של החלטה שאנחנו חינוך ציבורי לכל דבר. יש השנה גני יער בקריית־מנחם, בקטמונים, בארמון־הנציב, ויש גם בבית־הכרם, שכונה ממעמד חברתי־כלכלי חזק יותר. זה חינוך שהיינו רוצים להציע לכולם. לא נרצה להיות כמו זרמים מסוימים שבאו עם כוונות טובות, אבל בפועל בתי הספר שלהם נעשו אליטיסטיים", הוא רומז אל המגזר הסרוג.
אין ספק שלרבינוביץ' נוח מאוד כאן באוויר הפתוח. הוא יושב בשלווה מקופלת ברכיים על ספסל העץ הנמוך, מחייך למראה עקבות של בעלי חיים ונפעם כשצבאים מדלגים לא הרחק מאיתנו, אף שהוא רואה אותם כמה פעמים בשבוע. כיום, הוא אומר, קל לו יותר ללמד ביער מאשר בתוך כיתה.
ברור שיש פה רוגע, מרחב שנותן שקט רגשי, אבל אפשר גם ללמוד ככה?
"בוודאי. הילדים אוהבים ללמוד פה, זה חלק גדול ממה שקורה בטבע. את צריכה לראות איך הם מתחברים למשל ללימוד האותיות. הם מסדרים אותן במחטי אורן, עושים אותן בגוף", הוא פושט יד ומדגים את האות דל"ת. "אנחנו מתמקדים פה בקטע החושי. להסתכל, להקשיב. מורי יער צריכים לדעת היטב את אמנות שאלת השאלות".
אין שירותים בבית חינוך היער – הילדים משתמשים במתקני השירותים למבקרים האנושיים באתר עמק הצבאים, או פשוט הולכים אל בין השיחים כמו הדיירים המקומיים. גם צלצול אין כאן, כי אין באמת צורך, "אבל יש קריאות. למשל קריאת 'יוּפּ־יוּפּ'. ילד שומע יופ־יופ, ומיד גם הוא אומר יופ־יופ וחוזר לקבוצה. קריאת התכנסות היא דבר חשוב מאוד ביער, זה כלי של קו אדום. ברגע ששומעים, כולם חייבים לבוא. הילדים מתורגלים בזה היטב, כי אם חס וחלילה קרה משהו, כולם צריכים להגיע במהירות. יש לנו גם המון משחקים – למשל, אני צועק 'רגליים מגנטיות' ומתחיל לספור אחורה מעשר לאחת, ומיד כל הילדים מסתדרים במעגל וכמו ממגנטים את הרגליים לרצפה. זה קורה כמו קסם, בתוך שנייה כולם עומדים במעגל. אנשים שלא מכירים את זה מסתכלים עלינו בהלם. הילדים פשוט רוצים לבוא, כי יש משחק.
"יש לנו שפה שלנו, של היער. למשל, מצביעים על הלב כשאתה רוצה להגיד משהו שמגיע מן הלב. 'צלילה' היא מושג שמשמעו שאתה בתוך משהו. אם מורה רואה שילד צולל – כותב סיפור או משחק בבלוטים או סוחר עם חבר שלו בשק אוצרות ועושה תרגילי חשבון – הוא ייזהר לא לקטוע את הצלילה הזו. וגם, אין לנו הפסקות. כי מה המשמעות של 'הפסקה' במובן המסורתי? אתה מפסיק בין הדברים החשובים של היום. אצלנו קוראים לזה 'זמן דמיון' או 'זמן יער', וזה זמן שיש לו המון ערך משלו. המחנכים נמצאים עם הילדים בזמן הזה. לפעמים הם רואים במהלכו ילד שמתבייש להיכנס למשחק, ואז יש פה הזדמנות לעשות עבודה".
אז למחנכים אין הפסקות.
"הם כל הזמן עם הילדים. זה אכן דורש הרבה, אבל כשלילדים יש ביטחון ביער, והם הולכים פה בכיף וברוגע, את רואה שהמורים נמצאים בהרגשת רווחה. אין פה תחושה קפוצה, של מורה שיודע שהוא עומד בהרצאה וצריך כל הזמן להסביר. יש גם רגעים כאלו, אבל האווירה בגדול היא נעימה מאוד, כי היער הוא המחנך בה"א הידיעה. היער עוזר לי ללמד. יש פה התרחשויות, אני מלהיב בקלות את הילדים על דברים שקורים סביבי, ואז אני גם פנוי לילד שיש לו קושי".
חותכים, נשרטים, ורצים הלאה
תלמידי כיתה ב' צפויים להתחיל ללמוד גילוף. לאור זאת, ברשימת הציוד הבלתי סטנדרטית שהוזכרה לעיל נכלל גם סכין גילוף.
אתה מבקש מההורים לשלוח את הילד לבית הספר עם סכין?
"כן, סכין גילוף. בהחלט. אני חושב שהתרבות שלנו הפכה לכזו שמפנקת מאוד את הילדים. לא במובן של חלוקת סוכריות, אלא בכך שעושים בשבילם דברים שהם מסוגלים לעשות בכוחות עצמם. גם אני כאבא חוטא בזה. התפיסה שלנו כאן היא שילד בכיתה א' מסוגל לחתוך סלט לארוחת צהריים. אנחנו עובדים איתו על מה שאנחנו קוראים קשר עין־יד־לב, כלומר מוטוריקה עדינה. יכול להיות שילד יישרט, זה קורה. אבל אחרי שהילדים לומדים כאן איך לעשות את הדברים, הם נפצעים הרבה פחות. הם יודעים ללכת ביער, לרוץ ביער, לטפס על עצים ולרדת מהם, לחתוך דברים. אנחנו מקפידים מאוד על בטיחות. כל המורים שלנו חייבים לעבור קורס עזרה ראשונה, ויש פה הרבה כללי בטיחות, בנוגע לאש למשל. זה ממש חלק מתפקיד המורה, לא נושא שולי. אבל כן, ילדים מטפסים וחותכים ומדליקים אש בעזרת אבן צור. אנחנו קוראים לזה 'סיכונים בטוחים'. לא ניתן לילד לקחת סיכון במקום לא בטיחותי, אבל גם לא נגונן עליו כל הזמן. החוויה כאן יכולה להיות גם מאתגרת ומתסכלת. לפעמים לוקח חודשים עד שילד מצליח להדליק אש".
חברתית, האווירה כאן רגועה יותר?
"אני רואה את העולם דרך הקשר האנושי: קשר עם עצמי, עם הטבע ועם הילדים האחרים. זה מרכזי מאוד לעניין החינוכי אצלנו. זה לא אומר שאין ילדים שסובלים מקשיים חברתיים. ברור שיש ילד שעדיין מתבייש באזורים מסוימים באישיות שלו, או שלילד מסוים יש פחד מכמה ילדים ספציפיים, ושם צריך עוד עבודה. נעבוד על זה המון עם הילדים, מתוך רצון לפתח את הכישורים החברתיים של כל אחד ולייצר קבוצה שהיא בעלת ערך.
"פה הערך קורה באופן טבעי, ואני לא צריך לייצר אותו באופן מלאכותי. כי עכשיו מכינים יחד ארוחת צהריים, או עכשיו בונים פרויקט בזוגות. הרי אי אפשר לחשב לבד את הזווית של השמש, או לארגן את המחנה, או ללכת להביא מים. אתה לא תפתח לבד את פינת הקריאה. צריך להוציא את הספרים מהארגז, לפרוש את המחצלת. צריך לעבוד יחד. לילדים פה יש כישורים מדהימים – הם אמפתיים יותר, הם יכולים לראות את הילד האחר באופן מהותי, הם תקשורתיים מאוד, מספרים סיפורים, מתלהבים ומדברים. גם ילדים שהיו נחבאים אל הכלים – ביער הם פורחים".
ובעיות משמעת יש?
"בוודאי. בכל מקום שיש בו בני אדם – ילדים או מבוגרים – יש אלימות או בעיות. השאלה היא איך מטפלים. בית הספר שלנו הוא מקום נעים מאוד. יותר מזה, השהות הקבועה במרחב הטבעי משפיעה על הדי־אן־איי של בית הספר גם בימי הלימוד במבנה. אפילו בבתי הספר שיוצאים ליער רק ליום אחד בשבוע, יש לזה השפעה על הילדים ועל הצוות. מורים אחרים רגילים שכולם מכונסים בכיתה, ופה – אלו הולכים לחקור משהו, אלו הולכים להתבונן על האבנים או על עקבות בעלי החיים, אלו הולכים לפתור איזה תרגיל חשבון ואלו יושבים עם ספרי קריאה. מתרחש פה משהו, והמחנך חייב לדעת לשחרר. לכן מורה שנמצא יום בשבוע בטבע נהיה מורה אחר גם בתוך הכיתה".
רבינוביץ' מספר שהיה שותף להקמת חווה חקלאית, שהגיעו אליה גם בני נוער שאולי יהיו מי שיכנו "נוער הגבעות". "הם עובדים שם ממש, מקבלים משכורת. אנחנו מדברים על ילדים שכבר נשרו לגמרי ממסגרות לימודים. לאדמה יש כוחות עמוקים מאוד שמחזירים אותנו לעצמנו. הרבה ילדים שבמקומות אחרים לא מסתדרים, משהו קורה להם פתאום בטבע, והם מרגישים שוב בעלי ערך בעולם".
גם חרדים רוצים
לפי אתר האינטרנט של בית החינוך "גבעת גונן", כ־10 אחוזים מהגנים ומבתי הספר היסודיים בסקנדינביה מתנהלים כיום בשיטת "חינוך יער". 36 בתי הספר בירושלים ששותפים לעניין, לא זוכים כולם למרחבי ירוק־עד צפוף צמרת כפי שיש בארצות הצפון הרחוק, כלומר למובן האמיתי של המילה יער. אבל רבינוביץ' מתרה בנו לא לזלזל במרחבי הטבע שיש לבירת ישראל להציע – "כמו האזור של עין יעל מדרום, נחל זמרי מצפון ועוד מקומות. דווקא ירושלים היא עיר ברוכה בטבע. יש גם גני יער שיוצאים לגינות גדולות או לפארקים בתוך העיר, שגם זה אחלה".
בית הספר שלו משתייך לזרם הממלכתי. לדבריו, בשל ביקוש רב מצד הורים דתיים, עומד להיפתח בשכונת גילֹה גן יער דתי ראשון, "ובארמון־הנציב זה יהיה גן משלב. אני מקבל הרבה פניות מהורים שרוצים גם כיתה א' דתית. אני לא יודע אם זה יקרה כבר בשנה הבאה, אבל ברור שזו רק שאלה של זמן. עוד לא התחילה השנה הנוכחית, ויש כבר הורים שלוחצים לגבי השנה הבאה", הוא מחייך. "אגב, גם כחינוך ממלכתי, אנחנו מביאים הרבה חיבור בין יסודות של יהדות לטבע".
"פה – אלו הולכים לחקור משהו, אלו הולכים להתבונן על האבנים, אלו הולכים לפתור איזה תרגיל חשבון ואלו יושבים עם ספרי קריאה. מתרחש פה משהו, והמחנך חייב לדעת לשחרר. גם המורה שנמצא יום בשבוע בטבע נהיה מורה אחר גם בתוך הכיתה"
אתה רואה חינוך חרדי נכנס בעתיד לעניין היער?
"בהחלט. יש כבר אמהות חרדיות שדיברו איתי על כך. הורים כאלה דווקא לא מחפשים חיבור רוחני עמוק בין התפיסה היהודית לטבע, כי הם לא רוצים גישה ברסלבית. האמהות אמרו לי – 'אנחנו רואות שזה מפתח מסוגלות, ורוצות את זה'. בציונות הדתית יש יותר חיבור בין טבע ליהדות".
השנה יצטרפו שבעה גנים ירושלמיים למסלול היער, ולפי הביקוש, אומר רבינוביץ', היה אפשר לפתוח עוד שלושה. "יש פה דבר פורץ דרך. גם בצפון הארץ, ביישובים שיש להם חינוך יער ותיק יותר, לא מתקרבים למספרים של ירושלים. העירייה משקיעה בכך המון. ראש העיר משה ליאון בא לבקר אותנו, וגם חגית משה, מחזיקת תיק החינוך בעירייה, תומכת בנו".
ראש העיר ליאון אכן נשמע נלהב מהשיטה. "מערכת החינוך הירושלמית היא פורצת דרך וייחודית, ומציעה למידה חדשנית וחווייתית באמצעות תוכניות ושיטות פדגוגיות מגוונות המותאמות ליכולות ולחוזקות של כל תלמיד", כך נמסר מטעמו. "חינוך יער הוא אחת הדוגמאות המובהקות לכך. התוכנית שמה דגש על ערכי הטבע תוך שימוש באתרים היפים שיש לנו בעיר, ומפתחת את הדמיון בקרב התלמידים".
חגית משה מסרה ש"כשהמסך תופס את מקומו של המרחב הפתוח בשעות הפנאי, היציאה ללמידה ביער היא לא רק עוד פרויקט לימודי חדשני, אלא חוויה שנותנת לילד את המעטפת הטבעית להתפתחותו. מהיום שהוצגה התוכנית לפניי ידעתי שזה פרויקט שחייב לצאת לפועל כמה שיותר מהר. יחד עם ראש העיר ואנשי מנהל החינוך אנחנו משקיעים בימים אלה משאבים רבים כדי להגדיל את התוכנית ולהביא עוד ילדים לצמוח ולגדול בין הצמחייה בשנות הלימוד הבאות".
"ליד בית הספר שלנו הורידו עכשיו שני מגרשי אספלט ענקיים, ועומדים להקים שם חצר טבעית בעלות של למעלה ממיליון שקלים", מספר רבינוביץ'. "מביאים אדמה, מביאים עצים וצמחים, עושים פינות דמיון, משהו מדהים. העירייה מבינה שבית ספר כזה גם משאיר אנשים בירושלים. יש פה הורים שנשארו בעיר רק בגלל זה, או אפילו עברו במיוחד לירושלים".
אז איך מצליחים לשמור שלא יהיה אליטיסטי, אם הורים חזקים באים במיוחד?
"אני בתחילת הדרך, ואני מאוד זהיר. יש לנו חלומות ורצונות. בית ספר הוא בית ספר של הקטמונים, של ילדי השכונה, וגם מושך עכשיו הרבה ילדים מחוץ לשכונה שמגיעים בדרך כלל מאוכלוסיות יותר חזקות, עם הורים שבוחרים עבור הילדים שלהם במסלול הזה. אנחנו מאמינים באינטגרציה וחיבור ורוצים להנמיך את החומות הסוציו-אקונומיות. אנחנו ממש בקטע שיהיו לילדים חברים מכל הסוגים, ויש הורים שלא מתלהבים מזה, שכן מחפשים את האליטיזם. וזה בסדר, לכו לבית ספר אחר".
שכחנו מי אנחנו
בשנה הקרובה יהיה רבינוביץ' מופקד גם על תוכנית ההכשרה למורי יער, בשיתוף סמינר הקיבוצים. מדובר במסלול תעודת הוראה המיועד לבעלי תואר אקדמי שמעוניינים בהסבה. התוכנית מכשירה אותם להוראה בכלל ולעבודה ביער בפרט. "הם יוצאים ליום בשבוע בשטח, לומדים מיומנויות – גילוף, הדלקת אש, שפת הציפורים, עבודה בבוץ. ולומדים גם ללמד. יש ביקוש מטורף לתוכנית הזאת. אנחנו מתכוונים לגבש קבוצה של 20־25 איש שילמדו ויבצעו עבודה מעשית בגנים או בבתי ספר שיוצאים ליום יער".
אם ילד ילמד ביער עד כיתה ו' ואז ימשיך לחטיבת ביניים רגילה, צפוי לו משבר?
"בחטיבות הביניים ובתיכונים מבינים היום שהסיפור הזה של מורה שבא לכיתה כדי לעמוד ולהרצות, והתלמיד רושם במחברת ומגיש הכתבות, לא עובד יותר. די", אומר רבינוביץ'. "לדעתי, רוב בתי הספר בארץ רוצים לעשות שינוי, ללמוד באופן פרו־אקטיבי ולהתלהב מהלמידה. חטיבות ביניים כבר מלמדות אחרת לגמרי, ועד שהילדים אצלנו יגיעו לכיתה ז', זה מן הסתם יתפתח עוד יותר. בנוסף, אנחנו נותנים להם את כל הכלים להגיע לבית ספר רגיל ולהצליח בו. אנחנו לא נגד משרד החינוך, להפך. המפקחת פה עוזרת לי מאוד, וגם משרד החינוך איתנו".
אתה מדבר על תנועה של מורים שרוצים ללמד, על בתי ספר שרוצים להשתנות, אבל כרגע מערכת החינוך נתפסת כממסד מיושן שבעיקר מנהל מאבקים מרים להבטחת ימי החופש של המורים.
"אני חושב שרוב בתי הספר ואנשי החינוך בישראל פועלים מתוך רצון וחשיבה איך לעשות חינוך טוב, רלוונטי, מלהיב יותר. יחד עם זאת, המאבק שניהלו המורים היה צודק מאוד. המצב של מערכת החינוך הוא בושה. מדינת ישראל התבלבלה, שכחנו מי אנחנו. אנחנו הרי עם הספר. החינוך כאן צריך להיות במקום הראשון, ובמקום זאת יצרנו מערכת שלא מתגמלת את עובדיה, ומסרבלת את היכולת שלהם ליצור וליזום, בשל היעדר תנאים בסיסיים. וזה לא רק להעלות את השכר. צריך אנשים טובים שיישארו בתוך המערכת".
זה חלק ממה שמונע מהציבור לפרגן למאבק המורים: אנחנו יודעים שאנשים פשוט נשארים במערכת, בין אם הם טובים ובין אם לא.
"השאלה היא מה הסיבה. לדעתי אנשים לא מתפתחים משום שהמערכת לא מספיק טובה. כיום מורה צריכה ללמד בכל שבוע 26 שעות בכיתה ועוד חמש שעות פרטניות. לשם השוואה, מרצה באוניברסיטה מלמד שמונה שעות בשבוע. כמה שעות מורה צריכה כדי להספיק להכין חומרים, לפתח רעיונות, לבנות תוכן, לשוחח עם אנשי צוות? הייתי רוצה שיהיה חצי־חצי. חצי מהשעות מלמדים, וחצי מתפתחים. כרגע זה פשוט בדיחה".
בעמוד הפייסבוק שלו הוא מתאר כי כשעבד כיועץ חיצוני, הרוויח כפול מאשר כמנהל בית ספר.
"כן, זה יעלה הרבה כסף. צריך להשקיע יותר גם בתגמול בעלי תפקידים כמו רכזי שכבה. כרכז הייתי אחראי על 210 תלמידים, וקיבלתי תוספת של פחות מ־600 שקלים, כשהאחריות היא מטורפת. יש טענה שאם יעלו את השכר למורים מתחילים, צעירים יבואו להוראה. אבל מה התקרה הכי גבוהה שמורה יודע שהוא יכול להגיע אליה בחיים, אם יהיה טוב ויתקדם? 16 אלף שקל? זה ביזיון. אני מתבאס גם מהשיח הלא חינוכי שקיים. אנשים חושבים שכלכלת שוק רלוונטית לבתי ספר, כי הם פשוט לא מבינים איך בית ספר נראה. גם ככה רוב המורות והמורים מגיעים למקצוע מתוך תפיסה עמוקה של שליחות, ולא בגלל השכר. הייתי רוצה שהציבור יהיה איתנו במאבק הזה, ואני ממש מתבאס ממה שקרה", הוא אומר בתסכול גלוי. "מבחינתי זו כבשת הרש. הצוות שלי עבד כל הקיץ. שלושה שבועות וחצי הייתה קייטנה, ובכל שאר התקופה הכינו חומרים. לא נחו בחופש".
מי שיש לו חלום על חינוך אחר, המערכת מאפשרת לו להגשים זאת? מה שקרה כאן בירושלים מעיד לכאורה שכן.
"נכון. צריך לקיים שיתוף פעולה עמוק עם משרד החינוך ועם הרשות המקומית, וגם להיות מוכוונים לכך שהמסגרת תהיה ציבורית. מי שרוצה להקים מסגרות אליטיסטיות פרטיות, אולי יעשו לו חיים קשים. בכלל, אני נגד מיונים, לא מבין איך בתי ספר עושים את זה. איזו הצדקה אתית יש למיין ילדים שעולים לכיתה א' או לחטיבה? למה לא לקחת כל ילד לפי הדברים שהוא רוצה וטוב לו? ילד בכיתה ז' שמנסה להתקבל לבית ספר ולא מצליח, זו חוויה קשה שנשארת איתו. אמרו לו: 'אתה פחות טוב מילדים אחרים'. איזה דבר נורא זה".
כשהשמש מנמיכה, הצל מתרחב ואיזו רוח הרים קלה מחלחלת לאוויר הכבד. ממול נשקפים בנייני העיר, אבל פה אכן יש תחושת נחת, מנותקת מההמולה האורבנית. רבינוביץ' פורש ידיים לצדדים, מחייך לשמע הציוצים המתרבים עם התקבצות בעלי הכנף על העצים לקראת לילה. הוא נושם עמוק, מחייך שוב ואומר – "ובגדול, תראי איזה כיף פה".
טוב נו, תכל'ס כיף פה.
